פסק-דין השופטת ד' ביניש: העתירה שלפנינו מכוונת נגד החלטת המשיב הדוחה את בקשתו של העותר לקבל רשיון לישיבת קבע בישראל. 1. העותרת 1, שהיא אזרחית ישראלית, נישאה לעותר 2 (להלן: העותר) שהינו אזרח ירדן. כאמור בעתירה, העותר שוהה בארץ כדין למעלה מארבע שנים, בהן הקים כאן משפחה. בשנת 2002 נולדה לבני הזוג בת. בתחילת שנת 2001 הגישו בני הזוג בקשה לאיחוד משפחות בישראל, ובעקבותיה אושרה כניסתם של בני הזוג ל"הסדר המדורג", וניתנו לעותר אשרות שהייה ועבודה בישראל [על ההסדר המדורג לטיפול בהליכי התאזרחות של זרים שנישאו לבני-זוג ישראליים, ראו: בג"ץ 7139/02 עבאס-בצה ואח' נ' שר הפנים, פ"ד נז(3) 481]. ביום 26.2.03 הודיע משרד הפנים לעותר כי בקשתו לקבל רשיון לישיבת קבע בישראל נדחתה מטעמים ביטחוניים וכי עליו לעזוב את הארץ בתוך 14 יום. כנגד החלטה זו מכוונת העתירה שבפנינו. במהלך הדיון בעתירה, שבה נתבקש גם צו ביניים, הורינו למשיב להימנע מגירושו של העותר מהארץ עד תום ההליכים בעתירה. 2. לטענת בא-כוח העותרים, אין בסיס לטענת המשיב לפיה קיימים טעמים ביטחוניים שבגינם אין לאפשר לעותר להמשיך בתהליך המדורג לישיבת קבע והתאזרחות בישראל. כפי שנטען, לעותר אין עבר ביטחוני או פלילי בארץ או מחוצה לה והתנהגותו במהלך התקופה שבה הוא שוהה בארץ היא ללא רבב. בא-כוח העותרים הוסיף וטען, כי נוכח התקופה הארוכה שבמהלכה התיר המשיב לעותר לשהות בארץ, ההחלטה הדוחה את בקשתו של העותר לקבלת רשיון לישיבת קבע ומורה לו לעזוב את הארץ, היא החלטה שאינה סבירה באופן קיצוני. בתגובה מקדמית לעתירה ציין המשיב כי בקשת איחוד המשפחות שהגישו העותרים נדחתה בשל מידע מודיעיני שהתקבל בעניינו של העותר המצביע על סכנה הנשקפת לביטחון המדינה ולשלום הציבור מהמשך ישיבתו בישראל. בא-כוח המדינה הדגיש כי מעמדו של העותר בישראל הינו מעמד זמני של תושב ארעי, וכי מעצם מהותו של ההסדר המדורג רשאי המשיב לבחון מחדש, בכל שלב, האם מתקיימים בעותר התנאים הנדרשים להמשך תהליך התאזרחותו, וכך נעשה. ביום 14.4.03 קיימנו דיון בעתירה. במהלך הדיון הסכים בא-כוח העותרים כי החומר החסוי שעליו נסמך המשיב בהחלטתו יוצג לעיוננו במעמד צד אחד. עיינו בחומר החסוי ולא ראינו כי יש בידינו למסור לעותרים פרטים אודותיו. בא-כוח המשיב הסכים כי לעותר ייערך שימוע, כדי לאפשר לו להעלות טענותיו וכי לאחריו יגישו הצדדים הודעות משלימות לבית המשפט ובהתאם לאמור בהן יוחלט על המשך הטיפול בעתירה. בהחלטתנו מיום 14.4.03 ציינו כי "השימוע יתקיים במגבלות שאינן מאפשרות לפרקליטות למסור לעותר את מלוא הפרטים הקשורים במניעה הביטחונית למתן האחמ"ש". בא-כוח המדינה הגיש הודעה משלימה שבה נאמר כי לאחר שנערך לעותר שימוע ועניינו נשקל פעם נוספת, החליט המשיב שלא לשנות מהחלטתו הדוחה את בקשתו של העותר לאיחוד משפחות בישראל. בא-כוח העותרים טען בהודעתו המשלימה כי היות שנציגי המשיב בשימוע לא עימתו את העותר עם העובדות המבססות את הסיכון הביטחוני שלטענת המשיב נשקף ממנו, לא יכול היה העותר להגיב לטענות כלפיו. עוד טען כי אין בהפניית שאלות כלליות לעותר מהסוג שהופנה אליו כדי למלא אחר מטרת השימוע, שכן העותר יוכל להגיב על החלטת המשיב ולהשמיע את גרסתו ביחס אליה רק אם יעומת באופן ישיר עם העובדות העומדות בבסיסה, ולו מקצתן. ביום 1.9.03 קיימנו דיון שני בעתירה. בדיון זה חזר בא-כוח העותרים על טענתו לפיה אין מדובר בשימוע אמיתי אלא בזימונו של העותר בפני נציגי המשיב אך כדי לצאת ידי חובה, ומבלי שניתנה לעותר הזדמנות אמיתית להשמיע את טענותיו כנגד החלטתו של המשיב. לאחר ששקלנו את טענות הצדדים ועיינו בחומר החסוי שהוצג לנו, הגענו למסקנה כי דין העתירה להידחות. 3. בנסיבות העניין התקיים השימוע בתנאים של אילוץ בטחוני אשר מנע מסירת המידע המודיעיני שבידי המשיב. אין לומר כי בשל כך נפל פגם מן הסוג הפוסל את ההחלטה שלא ליתן לעותר מעמד בישראל. מעמדו של העותר כאזרח זר המבקש לקבל מעמד קבע בישראל אינו מקנה לו זכות על-פי דין לקבלת המעמד המבוקש. מלכתחילה בנסיבות הענין היתה נכונות מצד המשיב לאפשר לעותר לעבור את תהליך הבחינה ההדרגתית לקראת קבלת מעמד של קבע בישראל עקב נישואיו עם אזרחית ישראלית. משהגיע המידע בדבר מניעה בטחונית, קמה למשיב עילה לשקול את מניעת מתן המעמד המבוקש. נוכח הציפיה שפיתח העותר לקבל את מבוקשו עקב "ההסדר המדורג" שאושר לו, ראוי היה ככל שהדבר אפשרי מבלי לפגוע בבטחון המדינה, ליתן לו הזדמנות להשמיע טענותיו בפני הדרג המחליט בעניינו, או בפני נציגיו של גורם זה. במסגרת ההליך שבפנינו הצענו לצדדים לקיים שימוע בידיעה כי עקב טיבה של המניעה שהועלתה כנגד המשך שהייתו של העותר בישראל, ובהתחשב בסוג הראיות המנהליות שבידי המדינה עלול הליך השימוע להיפגע. עם זאת סברנו שבמגבלות המתחייבות ניתן יהיה לקיים בירור עובדתי שיביא את תגובתו ודברו של העותר בפני מי שעומד להכריע בבקשתו. כאמור, בהתאם לכך אף הסכימו הצדדים בדיון שהתקיים, כי ייערך לעותר שימוע, תוך שמירה על המגבלות שאינן מאפשרות לחשוף בפני העותר פרטים ספציפיים הקשורים במניעה הביטחונית לאישור בקשתו לאיחוד משפחות. כפי שנמסר לנו בהודעה המשלימה מטעם המשיב, "העותר נשאל בדבר קשרים שיש או שהיו לו בישראל או בירדן, עם ארגוני טרור, שגרירויות או נציגויות זרות או גורמי ממשל ירדניים. כמו כן נשאל העותר אם היה מעורב בכל נושא שעלול לפגוע בביטחון מדינת ישראל, ואם יש לו קשרים אחרים העלולים לפגוע בביטחון המדינה, ושעליהם מבקש הוא לדווח". כפי שנמסר לנו, העותר השיב לשאלות אלה בשלילה. העותר ציין בפני נציגי המשיב כי הוא מקיים אורח חיים נורמטיבי, וכי הוא נאמן למדינת-ישראל. שבנו ושקלנו את טיעוני הצדדים בדיון הנוסף שערכנו לאחר השימוע שנערך לעותר. העובדה שלא נפרשו בפני העותר פרטי המידע שבידי המשיב מכבידה ללא ספק על יכולתו להפריך את המידע, או להגיב עליו. אולם, בענין זה גובר האינטרס הבטחוני. 4. באשר לגופה של ההחלטה שהתקבלה בעניינו של העותר, לא מצאנו שבהחלטת המשיב נפל פגם מן הפגמים המקימים עילה להתערבותו של בית משפט זה. בבחינת החלטת המשיב שלא לאשר לעותר את המשך שהייתו בישראל, הבאנו בגדר שיקולנו במסגרת הביקורת השיפוטית את ההיקף הרחב של שיקול הדעת המסור למשיב לענין מתן מעמד לאזרח זר ומנגד את עוצמתה של הראיה בדבר המניעה, הבטחונית, כפי שהובאה בפנינו. שיקול דעתו של המשיב בהחליטו האם להכיר במעמדו של פלוני כתושב קבע הינו שיקול דעת רחב. יפים לענייננו דברים שנאמרו לאחרונה מפי הנשיא ברק: "כידוע, מוענק לשר הפנים שיקול דעת רחב, אם להכיר במעמדו של מי שאינו אזרח הנמצא כדין בישראל המבקש להעניק לו מעמד של תושב קבע... בכך בא לידי ביטוי העקרון - המקובל במדינות הדמוקרטיות המודרניות - כי למדינה שיקול דעת רחב למנוע מזרים מלהשתקע בה. אין לו לזר זכות לבוא לארץ אם כתייר ואם כתושב". [בג"ץ 4156/01 דימיטרוב נ' משרד הפנים, פ"ד נו(6) 289, 293]. [וראו גם: בג"ץ 758/88 קנדל ואח' נ' שר הפנים, פ"ד מו(4) 505, 520]. בהמשך דבריו בבג"ץ 4156/01 הנ"ל מפנה הנשיא לדברים שנאמרו בפרשת סטמקה, ומן הראוי להביאם כאן במלואם: "הכל יסכימו, כי בן-הזוג הזר אינו זכאי - ולא יהיה זה ראוי כי יהיה זכאי - לקבל לאלתר זכות לישיבת -קבע ואזרחות. המדינה זכאית - כמקובל בעולם כולו - לבקרה ולפיקוח על הליכי הקניית זכויות לבן-הזוג הזר, ובדרך הטבע תנקוט המדינה במדיניות של שלבים. כן יסכימו הכל, כך יש להניח, כי המעבר משלב לשלב (הוא הדין במשך כל שלב ושלב) יתלה עצמו בהמשך קיומו של קשר הנישואין ובהיעדר מניעה בטחונית או פלילית להמשך ההליך". [בג"ץ 3648/97 סטמקה ואח' נ' שר הפנים, פ"ד נג(2) 728, 787-788]. דברים אלה יפים לענייננו. העובדה שהעותר שהה בארץ מספר שנים כתושב ארעי, אין בה, כשלעצמה, כדי להעניק לו זכות לישיבת קבע בארץ. בדומה לכך, אין בעובדה שהעותר נישא לאזרחית ישראלית, כשלעצמה, כדי להעניק לו זכות לקבלת אזרחות [ראו: סעיף 7 לחוק האזרחות, תשי"ב - 1952 (להלן: "חוק האזרחות")], אלא ההחלטה בעניין כפופה לשיקול דעתו של שר הפנים. במסגרת שיקול-דעת זה החליט המשיב על נוהל "ההסדר המדורג", שנפסק כי הוא הסדר חוקי וסביר בתנאיו [ראו: בג"ץ 7139/02 הנ"ל]. תמצית מהותו של הסדר זה הינה קיום הליך הדרגתי, שבתחילתו ניתן לבן הזוג הזר מעמד זמני בישראל מכוח סמכותו של שר הפנים לפי חוק הכניסה לישראל, תשי"ב - 1952, ובסופו, ובמידה שהתקיימו תנאיו, יכול בן הזוג להתאזרח על פי סעיף 7 לחוק האזרחות. כאמור בדברים שהבאנו מפרשת סטמקה לעיל, ההתקדמות במסגרת ההסדר המדורג והמעבר בין שלב לשלב בו, מותנים בהמשך קיומו של התא המשפחתי בישראל ובהיעדר פגיעה באינטרסים ציבוריים, לרבות סיכון פלילי או ביטחוני. לאחר שעיינו, בהסכמת בא-כוח העותרים, בחומר החסוי שהוצג לנו, ושמענו את הסבריו של בא-כוח המדינה, השתכנענו כי בבסיס החלטתו של המשיב עומדים נימוקים ענייניים שיסודם בחשש לפגיעה בביטחון המדינה אם יינתן לעותר רשיון לישיבת קבע בישראל. לא ראינו, אפוא, עילה להתערבותנו בהחלטתו של המשיב. העתירה נדחית. ש ו פ ט ת השופט א' גרוניס: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת מ' נאור: אני מסכימה. ש ו פ ט ת לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת ד' ביניש. אשרה (ויזה)משרד הפניםירדןאשרת שהייה