זוהי תביעתו של מר דרור טנדובסקי (להלן - התובע) כנגד מעסיקתו לשעבר - שותפות בשם גמא מכוניות (להלן - הנתבעת 1) והשותפים בה: מר אהוד מראד ואלחנן פרוייליך (להלן- הנתבעים 2 ו-3) לתשלום פיצויי פיטורים, בנסיבות התפטרותו מעבודתו בנתבעת, אשר לשיטתו עולות כדי "התפטרות בדין מפוטר". העובדות ואלה העובדות שביסוד המחלוקת נשוא תיק זה: 1. הנתבעת 1 (להלן - הנתבעת) הינה שותפות, המורכבת משותפות בין הנתבעים 2 ו-3 ועיסוקה בהפעלת סוכנות למכירת רכבים משומשים וחדשים מטעמה של חברת UMI יבואנית רכבם אמריקאיים. 2. התובע הועסק כאיש מכירות בסוכנות החל מיום 1/9/98 ועד ליום 30/11/07, כאשר אין חולק בין הצדדים שהיה זה התובע שהתפטר מעבודתו בנתבעת, כפוף למחלוקת בין הצדדים באשר למניע להתפטרות. וכך, לטענת התובע בכתב תביעתו, הוא התפטר מעבודתו בנתבעת עקב הרעה מוחשית בתנאי עבודתו ו/או נסיבות אחרות ביחסי עבודה בהן לא ניתן לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו. מנגד, לטענת הנתבעים, אין כל יסוד לטענות התובע. התובע התפטר מיוזמתו ועל דעתו על לאור הצעת עבודה מפתה שקיבל, וכל כולה של תביעה זו, היא ניסיון בדיעבד לצקת להתפטרותו זו שאינה מזכה בפיצויי פטורים, אופי מטעה של התפטרות בדין מפוטר. 3. מכל מקום, ביום 11/10/07, מסר התובע לידי הנתבעת, את מכתב התפטרותו (ראה: נספח א' לכתב ההגנה), כדלקמן: "לכבוד סוכנות גמא - אהוד ואלחנן, הנדון: מכתב התפטרות. הנני מודיע לכם בזאת כי החלטתי להתפטר מעבודתי בסוכנות שלכם. מאחר ואני מחוייב להודיע לכם על כך 30 יום מראש, עבודתי תימשך עד ל-10/11/07". 4. מעבר למחלוקת בין הצדדים בשאלת עצם זכאותו של התובע לפיצויי פיטורים, חלוקים הצדדים ביניהם גם בשאלת גובה המשכורת הקובעת לצורך חישוב פיצויי פיטורים, אם וככל שאלו ייפסקו. דיון והכרעה 5. מטעם התובע הוגש תצהיר עדות ראשית של התובע, ותצהיר עדות ראשית משלים, מכח החלטת בית הדין . מטעם הנתבעים הוגשו תצהירי עדות ראשית של הנתבע 2 - מר אהוד מראד ושל הנתבע 3 - אלחנן פרוייליך, כמו גם של מנהלת המכירות בסוכנות - הגב' חיה כהן. התובע, הנתבע 2 והגב' כהן נחקרו על תצהיריהם בחקירה נגדית בפנינו. בכל הנוגע לנתבע 3, ביכר ב"כ התובע שלא לחקור אותו על תצהירו שהיה כמעט זהה לתצהירו של הנתבע 2. 6. בטרם נדרש לשאלת נסיבות יחסי העבודה לגופה, מצאנו להקדים ולהסיר מעל הפרק את המחלוקת שהתעוררה בין הצדדים בכל הנוגע למשכורתו הקובעת של התובע לצורך חישוב פיצויי הפיטורים, אם ייקבע כי אלו מגיעים לו. גובה המשכורת הקובעת לצורך חישוב פיצויי פיטורים 7. וכך, לשיטת התובע בכתב תביעתו ותצהירו, גובה משכורתו הקובעת לצורך חישוב משכורתו הקובעת, עמד על הסך של 7,855 ₪ ברוטו שהיא משכורתו הממוצעת הכוללת שכר בסיס ובונוסים. מנגד, לטענת הנתבעים, משכורתו הקובעת של התובע, עמדה על שיעור ממוצע של לא יותר מ-5,000 ₪ ברוטו, כולל שכר יסוד ובונוסים. מכל מקום לא היה חולק בין הצדדים, כי בכפוף למחלוקת על עצם הזכאות לפיצויי פיטורים, הרי שלצורך קביעת המשכורת הקובעת יש לחשב את ממוצע משכורותיו של התובע ב-12 החודשים האחרונים לעבודתו כשהם כוללים שכר יסוד ובונוסים שקיבל התובע כנגד מכירות. 8. ואמנם, תקנה תקנה 9 לתקנות פיצויי פיטורים (חישוב הפיצויים, והתפטרות שרואים אותה כפיטורים), התשכ"ד- 1964, קובעת: "היה שכר עבודתו של עובד כולו או מקצתו משתלם בעד ביצוע עבודה מסויימת או בחלק מהפדיון או שהיה עיקר שכר עבודתו לפי כמות התוצרת, יראו כשכרו האחרון ביחס לשכר כאמור את השכר הממוצע של שנים עשר החדשים שקדמו לפיטורים". 9. כעולה מתלושי השכר שצירפו הצדדים, משכורתו האחרונה של התובע לחודש עבודה מלא עמדה על סך של 4,900 ₪ ברוטו. זאת ועוד, חישוב ממוצע השתכרותו של התובע בגין רכיב הבונוס ל- 12 חודשי עבודה מלאים אחרונים עמד על סך של 2,918 ₪ ברוטו. משכך הם פני הדברים, אין זאת אלא שמשכורתו הקובעת של התובע לצורך פיצויי פיטורים, אם וככל שייפסקו לו כאלה, עומדת על הסך של 7,818 ₪ ברוטו. בהינתן כי לא היה חולק בין הצדדים באשר למשך תקופת עבודתו של התובע בנתבעת, היינו החל מ- 1/9/98 ועד 30/11/07, ברי שככל שייפסקו לתובע פיצויי פיטורים, אין זאת אלא שהמדובר בסך של 72,316 ₪, על פי החישוב שלהלן: 7,818 ₪ X 9.25 שנים = 72,316 ₪. ודוק, בשולי פרק זה, מן הראוי להוסיף, כי בסופו של יום במסגרת הדיון בפנינו התברר (ראה: עדות התובע ואישור בא כוחו בעמ' 11 לפרוטוקול ש': 16-23) כי בפעל, לאחר סיום עבודתו שוחרר לטובת התובע הסך של 8,984 ₪ בגין רכיב פיצויי פיטורים, שנצבר בגינו בפוליסת ביטוח המנהלים (אשר לא קוזז מסכום הפיצויים שנתבע), כך שהלכה למעשה עניינה של התביעה שבנדון היא ביתרת סכום פיצויי הפיטורים, בסך כולל של 63,332 ₪. עד כאן בכל הנוגע למחלוקת לעניין גובה משכורתו הקובעת של התובע, ומכאן נפנה לשאלה הטעונה הכרעה בענייננו, היינו האם התובע התפטר בנסיבות המזכות בתשלום פיצויי פיטורים. האם התובע התפטר בנסיבות המזכות בתשלום פיצויי פיטורים. 10. וכך, לטענת התובע בכתב תביעתו, בנסיבות פיטוריו הוא זכאי לפיצויי פיטורים עקב הרעה מוחשית בתנאי עבודתו ו/או נסיבות אחרות ביחסי עבודה בהן לא ניתן לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו. לטענת התובע בכתב תביעתו ותצהירו, ההרעה המוחשית בתנאי עבודתו והנסיבות אחרות ביחסי עבודה בהן לא ניתן לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו, מצאו את ביטוין באירועים הבאים: - בחודש 3/07 או בסמוך לכך, הוא החל לטענתו, לשאת מסכת של הטרדות והתנהגות פסולה מצד הנתבע 2 וזאת עקב סירובו ליתן עדות לטובת הנתבעת, בעניין תביעה של עובד אחר מר ערן אשד (להלן - אשד) אשר עבד כ- 12 שנים בשירות הנתבעת ולצד התובע והיה גם חבר קרוב של התובע מחוץ לשעות העבודה. לדבריו, בעקבות הגשת תביעה זו, החל הנתבע 2 לפנות אליו, בידיעה כי הוא חבר קרוב של אשד, לקבלת מידע שסבר כי מצוי בידיו ואשר יסייע לנתבעים להתגונן כנגד תביעת אשד. לשיטתו, התנהלותו זו של מנהל הנתבעת, הלכה והחריפה ככל שחלף הזמן והתבטאה, בין היתר, בפניות אליו במהלך יום העבודה בשאלות, הערות ורמיזות כי במידה ולא ישתף פעולה עם הנתבעים, יבולע לו. מוסיף התובע וטוען, כי הנתבע 2 זימן אותו למשרדו מספר פעמים, וכי שם חקרו אותו והפצירו בו לאשר כי אשד נתן לעובדים אחרים להחתים בשמו כרטיס נוכחות. מכל מקום, לדבריו החתמת כרטיסו של אשד אשר איננה מוכחשת על ידו, נעשתה בתום לב מוחלט, תוך שהיה ידוע לו, לטענתו, שזאת הנורמה במקום העבודה. - בנוסף, טוען התובע כי הנתבע 2 אילץ אותו להיפגש עם עורך דינה של הנתבעת, כאשר במהלך פגישה זו נחקר והתבקש לחתום על תצהיר בו הוא "מלשין" על אשד ונאמר לו במעמד זה ובטון מאיים כי אם לא יעשה כן תאלץ הנתבעת לזמנו להעיד כנגד העובד בדיון שעתיד להיערך. לדבריו, הוא חש מאוים לאחר שהופעל עליו לחץ עז מטעם הנתבעת, ולמרות זאת סירב לחתום על התצהיר מאחר ומדובר בחבר קרוב שלו, כאשר מעבר לכך הוא עצמו אינו מעורב בדבר ולא היה מעוניין מעוניין להתערב. - לטענת התובע, הוא ביקש מהנתבעת לשים קץ להטרדות החוזרות שוב ושוב שאם לא כן, לא יוכל להמשיך בעבודתו אצלה. - לא זו אף זו, לטענתו, בד בבד עם כך ומשלא "שיתף פעולה" כטענתו, עם הנתבעים, נקטו הנתבעים בשורה של מעשים אשר מלווים ביחס משפיל, מעליב ומחפיר, כגון הזמנת ארוחות לסוכני המכירות מלבדו, וזאת לטענתו, על אף פנייתו לנתבעת בניסיון להבין מדוע, ובטענה כי המעשה הינו מעליב ומיותר מבחינתו. - עוד טוען התובע, כי הנתבעת החלה להפנות לקוחות אשר היו מופנים לטיפולו, לטיפולם של סוכני מכירות אחרים ועקב כך נפגע שכרו. - מעבר לכך, טוען התובע, כי הנתבע 2 ניסה להחתים אותו על חוזה עבודה הרצוף בתנאים מקפחים הבאים להגנתה וטובתה של הנתבעת בלבד, אך הוא סירב לעשות כן. וכך לדבריו של התובע, "משלא חדלה הנתבעת ממעשיה הנבזיים, מהאפליות, השפלות העלבות והפעלת הלחץ האדיר בו הייתי נתון לאורך זמן רב וממושך מאוד, על אף בקשותי החוזרות, נאלצתי להודיע בעל כורחי על התפטרותי". לטענתו, במהלך חודש 10/07 הוא נכנס למשרד הנתבע 2 והודיעו כי איננו מסוגל לעמוד עוד באווירה העכורה ובתחושה הקשה שעוטפת אותו בהגיעו לעבודה וכי אין הוא מוכן לשאת עוד את התנהגותו של נתבע 2 כלפיו, ועל כן הוא מגיש את התפטרותו בהודעה מוקדמת בת 30 יום. לכתב התביעה צירף התובע כאמור את מכתב ההתפטרות מיום 11/10/07 (נספח א' לכתב ההגנה). לטענת התובע, כאשר שאל את הנתבע 2 לגורל פיצויי הפיטורים שלו, השיב לו הלה במילים: "תשכח מזה". לציין, כי אין חולק בין הצדדים שהגם שמועד תום ההודעה המוקדמת שמסר התובע, נועד ליום 11/11/07, בפעל המשיך התובע לעבוד עד ליום 30/11/07. ודוק, לשיטת התובע עצמו בתצהירו, לאחר שהגיש את מכתב ההתפטרות לא היה כל ניסיון מצידה של הנתבעת להניא אותו מהתפטרותו, ואולם לאחר כשלושה שבועות, פנה אליו הנתבע 2 באותו יום שבו הגיעו מספר מרואיינים לאייש את התפקיד שלו שהתפנה, ושאל אותו: "אתה רוצה להישאר או שאני מקבל מישהו אחר במקומך?". זאת ועוד, במסגרת תגובתו לכתב ההגנה מטעם הנתבעת, הוסיף התובע בתצהירו כי, אין יסוד לסברת הנתבעת לפיה שופר מעמדו בנתבעת עקב סיום עבודתו של העובד אשד, באשר לטענתו, בפועל שכרו לא הועלה כלל והוא אף נפגע משמעותית לעומת העובדים 11. 11. לטענת הנתבעים מנגד, אין כל יסוד לתביעת התובע. לטענתם, התובע התפטר מיוזמתו ועל דעתו על מנת לעבוד בחברה אחרת, בה לטענתו הובטחו לו תנאים עדיפים על אלו שקיבל בנתבעת, וכל כולה של תביעה זו, היא ניסיון בדיעבד לצקת להתפטרותו זו שאינה מזכה בפיצויי פטורים, אופי מוטעה של התפטרות בדין מפוטר. לטענת הנתבע מראד בתצהירו, אמנם בתחילת חודש 10/07 פנה אליו התובע והודיע לו כי בכוונתו להתפטר הואיל והציעו לו עבודה בסוכנות ליסינג בשבשכר חודשי של 8,500 ₪ ורכב צמוד, אך סירב למסור פרטים על אותה חברה בה מדובר. לדבריו, הוא מיד השיב לתובע כי נראה לו שמדובר בשכר מופרך וכי עליו לחשוב היטב על הדברים לבל ימצא עצמו "קירח מכאן ומכאן", אך התובע בחר לעזוב את עבודתו בנתבעת, וזאת הגם שבשלב זה הוצעה לו תוספת שכר למשכורתו בנתבעת, ובכל מקרה היחסים בין הצדדים הסתיימו ברוח טובה, ואף שוחררו לטובת התובע כספי פיצויי הפיטורים שנצברו עבורו בביטוח המנהלים על שמו, דבר שאינו מתיישב עם גרסת התובע כאילו השיב לו ש"ישכח" מפיצויי הפיטורים, ולא זו אף זו, אלא שהניים נשארו בקשר טוב גם לאחר סיום עבודתו של התובע, ואף הוצע לו באחת הפעמים לחזור לעבודה בנתבעת, הואיל והנתבעת לא הצליחה לאייש את משרתו של התובע. כפעל יוצא מכך, טוען הנתבע כי אין כל יסוד לטענות התובע בדבר התנכלות כלפיו, כביכול, אלא לההיפך הוא הנכון. לדבריו, התובע היה אחד העובדים המועדפים עליו בשותפות והיה בן טיפוחיו אשר נהג להיוועץ עימו בכל דבר, וקיבל תמיכה וסיוע ממנו כל העת. לדבריו התובע עבד באולם התצוגה של הנתבעת בתפקיד סוכן מכירות ביחד עם העובד אשד, שאמנם היה חבר קרוב של התובע, ועם הגב' חיה כהן, כאשר שלושתם ניצחו על מלאכת המכירות בסוכנות, והיוו את עיקר מקור הכנסותיה. מוסיף הנתבע מראד ומפרט באריכות את נסיבות התפטרותו וסיום עבודתו של אשד בסוכנות, אשר בסופן ולשיטתו תוך כפיות טובה כלפי הסוכנות שהסכימה לשלם לו פיצויי פיטורים חרף התפטרותו, בחר אותו אשד לפנות לעבוד בסוכנות מתחרה ואף הגיש כנגד הנתבעים תביעה לתשלום שעות נוספות בהיקף של 178,994 ₪. לדבריו, לנוכח טענותיו של אשד בדבר היקפי שעות עבודתו שלא היו סבירות, הוא אמנם פנה אל התובע שעבד בצמוד אל אשד הנ"ל, כדי לברר את הדברים. הגם שלדבריו, התובע אישר כי נהג להדפיס לעיתים את כרטיס הנוכחות עבור אשד, לבקשתו, השיחה בין השניים התנהלה על מי מנוחות כשהוא טורח להבהיר לתובע, כי חרף מעשיו בהם הודה ואשר הוא מוכן להניח כי נעשו בתום לב, לא יאונה לו כל רע. כמו כן מאשר הנתבע מראד כי, לצורך התגוננות כנגד תביעתו של אשד הוא חלק את המידע עם בא כוחו באותה תביעה, אשר לצורך כך הגיע לפגישה משותפת איתו ועם התובע. הנתבע דוחה מכל וכל את תיאוריו של התובע בכל הנוגע למאורעות אותה פגישה. לדבריו, כל שהתבקש התובע לעשות הוא לחתום על תצהיר עדות ראשית מטעם הנתבעת בתביעתו של אשד ולמסור בו את מה שסיפר, ואולם התובע סירב לעשות כן מן הטעם שלא רצה ל"היות מעורב" ומן הטעם שלא רצה לפגוע בחברו הטוב, אשד. לטענתו, הוא כיבד את רצונו של התובע, ולמרות שיכל להשמינו באמצעות בית הדין להעיד, אף לא נקט בדרך זו. מכל מקום לדבריו, בשום פנים ואופן הוא לחץ על התובע להעיד לאחר שהלה סירב ובשום פנים לא שינה את יחסו אל התובע בעקבות סירובו. לא זו אף זו. לדבריו, בחודש מרץ 07', כשלושה חודשים לאחר התפטרות אשד, אף הועלתה משכורת הבסיס של התובע מ-4,600 ₪ ל-4,900 ₪ לחודש וכן הועלו לו הבונוסים בגין מכירות. כמו כן מכחיש הנתבע מכל וכל את טענות התובע בדבר "מעשים ויחס מכפיר" כביכול, טענות אשר נטענו באופן כללי ובאופן שאינו מאפשר להתגונן בפניהן, אך מוסיף, כי בכל הנוגע לדוגמא בעניין שלילת "ארוחות הצהריים" הצהריים, כי המדובר בשקר וכזב, אשר גם אשד בתביעתו, אישר כי אין לה יסוד. כך, גם הטענה בדבר הפניית לקוחות לסוכנים אחרים היא שקר וכזב, ועמדת בתבירה לתלושי שכרו, והוא הדין לגבי נסיון להחתימו על הכסם מקפח, כביכול. לטענתו, לאחר התפטרותו של אשד ונסיבותיה, הם פנו אל כלל העובדים בבקשה לחתום על הסכם סודיות, כוונה שממילא לא יצאה אל הפועל בסופו של יום, לאור אי הסכמת העובדים וביניהם התובע. נפנה איפוא לדון במחלוקת זו שבין הצדדים, ותחילה להוראת הדין והפסיקה העוסקות בסוגיה. 12. ככלל התפטרות מן העבודה כפי המקרה שבפנינו, אינה מזכה בפיצויי פיטורים, למעט באותם מקרים חריגים המנויים בחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963 (להלן - חוק פיצויי פיטורים). וכך, אחד החריגים לכלל זה מצוי בסעיף 11(א) לחוק פיצויי-פיטורים, אשר קובע: "התפטר עובד מחמת הרעה מוחשית בתנאי העבודה, או מחמת נסיבות אחרות שביחסי עבודה לגבי אותו העובד שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו, רואים את ההתפטרות לענין חוק זה כפיטורים". נטל ההוכחה להראות כי התקיימו בעובד הנסיבות כאמור בסעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, מוטל על העובד הטוען לזכאות לפיצויי פיטורים בדין מפוטר [ראה: דב"ע מח159/-3 חיים שלום - מירון סובל שור ושות', פד"ע כ' 290]. ואשר לרמת ההוכחה הנדרשת להרמת נטל זה נקבע כי: "השאלה, אימתי נקלע עובד למצב, שבו תנאי עבודתו הורעו בצורה מוחשית, דורשת התייחסות למכלול הנסיבות שהביאו להתפטרות. אין די בתחושתו הסובייקטיבית של העובד, שלפיה תנאי עבודתו הורעו, אלא עליו להוכיח קיומה של תשתית עובדתית אובייקטיבית, המלמדת על הרעה מוחשית בתנאי העבודה, ורק הוכחתה תביא את ההתפטרות להיחשב כפיטורים" [ראה: דב"ע נא/3/203 הרשקו רובין - מפעלי זכוכית ישראליים פניציה בע"מ (לא פורסם) סעיף 6 לפסק הדין]. כמו כן, נקבע שכאשר מדובר בנסיבות שבידי המעביד לשנותן על העובד להעמיד את המעביד על כוונתו להתפטר עקב הרעה בתנאי עבודה או עקב נסיבות שביחסי עבודה בטרם יתפטר מעבודתו, כך שתהא למעביד הזדמנות לעשות לסילוק הסיבה, ורק אם לא עשה לסילוקה - יתקיים האמור בסעיף [ראה: דב"ע לה/15-3 בן צור דרויאנוב - זיגמונס רוסקיס (לא פורסם); דב"ע שן 10-3 חיים כהן - הלהר פיסול ותכשיטים בע"מ, פד"ע כא, 238; דב"ע מח/174-3 טלסיס בע"מ - רוגל, פד"ע כ, 421] 13. זאת ועוד, בדוננו בשאלת הנסיבות שהובילו להתפטרות, יש לזכור שככלל לעניין הזכאות לפיצויי פיטורים, כי העילה לזכאות "מתגבשת במעשה הפיטורים או ההתפטרות, בצרוף המניע שפעל כך, היינו הנסיבות המודעות שהסבו למעשה את סיים היחסים" [ראה: דב"ע לג/3-2 זילבר - גלוביס בע"מ, פד"ע ד, 153, 157 דב"ע מב/132-3 להבים בע" משה מ ואח' - פרנסה, פד"ע יד, 264, 269]. אי לכך נפסק, כדלקמן: "יודגש כי בסעיפים שבחוק פיצויי הפיטורים, תשכ"ג- 1963(להלן - החוק), שעניינם התפטרות המזכה בפיצויים (הסעיפים 6, 8 ו-11), נאמר במפורש שהמדובר הוא בהתפטרות "לרגל", "עקב" או "מחמת" האמור באותם הסעיפים, ללמדך שהגורם לא רק שצריך להיות קיים, אלא והוא העיקר - שאותו גורם יהיה הפועל, המניע והמביא לתוצאה" [ראה: דב"ע לה41-3 יעקב היגר -דינה שוורץ, פד"ע ז 24; דב"ע נג/210-3 אהרון רביוב -נאקו שיווק בע"מ פד"ע כז 514]. במילים אחרות, מעבר להוכחת עצם קיומה של הרעה מוחשית או קיומן נסיבות בהן לא ניתן לדרוש מעובד להמשיך בעבודתו, יש להראות קשר סיבתי בין אותה הרעה או אותן נסיבות לבין ההתפטרות בפעל. מכאן שלא די בקיומה של נסיבה אשר היא עצמה יכולה להוות טעם התפטרות בדין מפוטר אלא, יש לבחון את הנסיבות "לפי מצב הדברים עובר להתפטרות, עת נותנים את הדעת לנתונים שפעלו למעשה ולא לנתונים רדומים אשר יכלו לפעול, אך לא היו אלה שמחמת קיומם התפטר העובד [ראה: דב"ע לו/123-3 מדינת ישראל - שלום לבבי, פד"ע ח', 261]. 14. ואימתי תחשב הרעה בתנאי העבודה כמוחשית, על פי החלופה הראשונה של סעיף 11(א) לחוק? לעניין זה נקבע בפסיקה, כי היא תחשב ככזו "כאשר הצר המעביד את צעדיו של העובד או הרע את תנאי עבודתו באופן מוחשי עד שלא השאיר בידו כל ברירה בלתי אם לנטוש את העבודה ולהתפטר" [ראה: ע"א 118/57 לזרוס - אחים ברנט את בורכרד בע"מ, פד"י יב 1613], וכן שההרעה צריכה להיות מוחשית עד כדי כך שאין לדרוש מהעובד כי ימשיך בעבודתו או שניתן לייחס למעביד את הרצון להתפטר מן העובד [ראה: ע"א 496/67, שוקורי - מדינת ישראל, פד"י כב (1), 395; ע"א 171/66 עירית פתח תקוה - שלמה בן צור, פד"י כ (3), 262; ע"א 235/67 מרכז החינוך העצמאי של אגודת ישראל - מרגלית קרני, פד"י כא (2), 255] ודוק על פי הפסיקה המבחן לבחינת התקיימות תנאי זה הוא מבחן אובייקטיבי. באשר לסוג המבחן הרלוונטי לחלופה השנייה שבסעיף זה, הרי שלעניין זה נקבע תחילה כי המדובר במבחן סובייקטיבי [ראה: דב"ע לו/24-3, זילברמן מפעל וסתי לחץ בע"מ - הלנה קופרשטיין עבודה ארצי, כרך ט(2), 198], ואולם בפסק דין מאוחר יותר [ראה: ע"ע 1345/01 גלית כהן - טרייד אין א. ר. בע"מ, עבודה ארצי, כרך לג(58), 39], הובהר כי גם גם אם ביסוד המבחן עומדת תחושתו הסובייקטיבית של העובד הרי שקנה המידה שקובע סעיף 11(א) לחוק, הוא קנה מידה אובייקטיבי. הסעיף מדבר בנסיבות שנוצרו בהן אין זה סביר שעובד ימשיך לעבוד, ועל כן יש לבדוק האם סביר הוא להמשיך לעבוד בתנאים אלו, היינו, האם העובד הסביר בנסיבותיו של התובע המסויים היה ממשיך לעבוד או ששינוי הנסיבות היה מונע ממנו להמשיך לעבוד בשל אותן נסיבות. הנה כי כן, בין אם עסקינן בחלופה הראשונה של סעיף 11(א), ובין אם עסקינן בחלופה השנייה, קנה המידה לבחינת התקיימות הוראות החוק, הוא אובייקטיבי. 15. עד כאן הכלל, ומן הכלל אל הפרט. כאמור, נטל ההוכחה להוכיח את זכאותו לפיצויי פיטורים מוטל כל כולו על שכמו של התובע, ועל כן נפנה להלן לבחון, האם עמד התובע בנטל להוכחת זכאותו זו. לא זו אף זו, כמבואר לעיל, תנאי לזכאות לפיצויי פיטורים בהתפטרות לפי סעיף 11(א) לחוק, היא שהעובד יעמיד את המעביד על כוונתו להתפטר עקב הרעה בתנאי עבודה ויאפשר למעביד לעשות לסילוק הסיבה להתפטרות, כך שרק אם לא עשה המעביד לסילוקה של הסיבה להתפטרות, יתקיים האמור בסעיף זה. בענייננו לא הוצגה בפנינו כל אסמכתא בכתב מצד התובע לפי העמיד את הנתבעים על כוונתו להתפטר עקב אותה הרעה נטענת בתנאי עבודתו או אותן נסיבות כנטען על ידו, בטרם התפטר, אלא שלשיטתו, הוא עשה כן בעל פה. יתרה מכך, כמבואר לעיל, על פי הפסיקה, לא די בכך שתהיה הרעה מוחשית בתנאי העבודה, אלא נדרש להוכיח קשר סיבתי בין אותה הרעה לבין ההתפטרות בפעל במועד שבו התרחשה, היינו, יש להראות כי אותה הרעה או אותן נסיבות כנטען על ידי התובע, הם הם המניע שהביא להתפטרות. בענייננו, לא הציג התובע כל אסמתכא בכתב לתמוך בגרסתו זו לפיה אותה הרעה נטענת או אותן נסיבות, הם המניע להתפטרותו. למעשה ההיפך הוא הנכון, מעיון במכתב ההתפטרות ציום 11/10/07 שערך התובע עצמו, עולה כי הגם שבשלב זה בחר התובע להעלות את החלטתו להתפטר על הכתב, באותו מכתב לא נזכרה כלל הטענה בדבר הרעה המוחשית בתנאי עבודתו של התובע, או בדבר אותן נסיבות בהן לא ניתן לדרוש מן התובע להמשיך בעבודתו. 16. הנה כי כן, על פני הדברים, מוצאים אנו קושי לקבוע כי התובע עמד בנטל להוכיח את טענותיו לפיהן התריע בפני הנתבעים בטרם התפטרותו ונתן להם הזדמנות להסיר את אותה הרעה נטענת או את אותן נסיבות בהן לא ניתן לדרוש ממנו להמשיך בעבודתו, או כי אותה הרעה נטענת או אותן נסיבות, הם הם המניע שהביא בזמן אמת להתפטרותו של התובע. משכך הם פני הדברים, נפנה להלן לבחון את הראיות שהציגו בפנינו הצדדים, לביסוס גירסאותיהם הסותרות בכל הנוגע לנסיבות התפטרותו של התובע, ותחילה לטענות התובע, לפיהן כתוצאה מהפנית לקוחות לסוכנים אחרים נפגע שכרו של התובע. האם שכרו של התובע נפגע כתוצאה מהפנית לקוחות לסוכנים אחרים? 17. מעבר לטענה לפיה כתוצאה מהפנית לקוחות לסוכנים אחרים נפגע שכרו, לא דק התובע פורתא מתי נעשה הדבר, לאילו סוכנים הופנו אותם לקוחות, ולא הצביע על מקרה אחד של הפניה כאמור, אותו ניתן היה לבחון. ודוק בסופו של יום, כל שבפנינו הוא תלושי השכר של התובע מהם ניתן ללמוד לגבי היקף מכירותיו של התובע בחודשים האחרונים לעכבודתו. וכך, לא היה חולק בין הצדדים כי בחודש 3/07 (מועד תשלום משכורת חודש חודש 2/07 והחודש בו לשיטת התובע הוא החל לסבול מערכת של הטרדות מצד הנתבע), הועלתה משכורת הבסיס של התובע בגין חודש 2/07 מן הסך של 4,425 ₪ לסך של 4,900 ₪. אלא שבכך לא סגי, בחינת ממוצע שיעורי הבונוס שהשתכר התובע ב-9 החודשים המלאים שקדמו למשכורת חודש 2/07 והשוואתה לממוצע שיעורי הבונוס שהשתכר התובע ב-9 החודשים המלאים שהחל ממשכורת חודש 2/07 ועד לתום עבודתו מעלה כי ב- 9 החודשים שקדמו למשכורת חודש 2/07 השתכר התובע בממוצע סך של 2,447 ₪ בגין בונוס מכירות, ואילו ב- 9 החודשים שהחל ממשכורת חודש 2/07 ועד לתום עבודתו השתכר התובע בממוצע סך של 2,928 ₪ בגין בונוס מכירות. במילים אחרות, אין זאת אלא כי תלושי שכרו של התובע מלמדים על כך שבניגוד לסברת התובע, ממוצע מכירותיו החל מן החודש בו לשיטתו הוא החל לסבול מערכת של הטרדות מצד הנתבע 2, לא רק שלא פחת אלא אף עלה. ואם בכך לא סגי, הרי שעיון בתלושי השכר לחודשים האחרונים לעבודתו של התובע, חודשים בהם לשיטתו של התובע, היחס כלפיו היה ללא נשוא עד שלא היתה לו ברירה אלא להתפטר, מעלה, כי דווקא בחודשים אלו, עמד בונוס המכירות של התובע על סכום גבוה בהרבה מן הממוצע לשתי התקופות הנ"ל, היינו: 4,383 ₪ לחודש 9/07 ו- ו-4,725 ₪ לחודש 10/07. 18. משכך הם פני הדברים, אין לנו אלא לקבוע כי לא הוכחה ירידה בשכרו של התובע כנטען על ידו, מה גם שכאמור אף לא הוכחה הטענה כאילו הנתבעים היפנו לקוחות של התובע לסוכנים אחרים. לא למותר יהיה לציין כי משזו קביעתנו, אין זאת אלא שהתובע אף לא הוכיח את טענתו לפיה כביכול ההפרשות לביטוח מנהלים בגינו נפגעו כתוצאה מירידת שכרו. האם התובע הוכיח כי נשללה ממנו ארוחת צהריים על חשבון הנתבעת. 19. כאמור, לטענת התובע, מעבר ללחצים שהופעלו עליו, נקטו הנתבעים בשורה של מעשים אשר מלווים ביחס משפיל, מעליב ומחפיר, כגון הזמנת ארוחות לסוכני המכירות מלבדו, וזאת לטענתו, על אף פנייתו לנתבעת בניסיון להבין מדוע, ובטענה כי המעשה הינו מעליב ומיותר מבחינתו. אף לעניין זה, לא דק התובע פורתא מתי נעשה הדבר, ולא הוכיח כי עובר לכך היתה הנתבעת נוהגת להזמין ארוחות צהריים עבור כלל הסוכנים ובכלל זה עבורו. לעומתו, הפנתה הנתבעת במסגרת תצהיריה לסעיף 28 לכתב תביעתו של אשד (ראה: נספח ד' לתצהיר מר מראד) שם נטען כי בסמוך לפני סיום עבודתו של אשד (חודש 12/06) הפסיקה הנתבעת את ההסדר של אספקת ומימון ארוחת צהריים לכלל העובדים. מכל מקום לעניין זה נשאל הנתבע מראד בחקירתו הנגדית בפנינו, על ידי ב"כ התובע: "האם נכון, שלפעמים הייתם מביאים אוכל לעובדים מנבילה?" והשיב כי אמנם כאשר מי מהעובדים ביקש בממנו שיביא לו ארוחה במגשית, הוא היה משלם לנתבע עבור המגשית והנתבע היה מביא לו מגשית (ראה: בעמ' 20 לפרוטוקול ש': 11-14). 20. בנסיבות אלו בהן הנטל רובץ על שכמו של התובע להוכיח את יסודות ההרעה המוחשית או הנסיבות שבהן לא ניתן לדרוש ממנו להמשיך בעבודתו, אין בידינו לקבוע, כי התובע עמד בנטל המוטל עליו להוכיח את אותה השפלה כנטען על ידו, לפיה לאחר חודש 3/07, נהגו הנתבעים להזמין ארוחות לכל סוכני המכירות מלבדו. האם היה ניסיון להחתים את התובע על חוזה עבודה רצוף בתנאים מקפחים? 21. במסגרת מסכת ההשפלות ההטרדות אשר הביאו אותו להתפטר לטענתו, טוען התובע כאמור כי הנתבע 2 ניסה להחתים אותו על חוזה עבודה הרצוף בתנאים מקפחים הבאים להגנתה וטובתה של הנתבעת בלבד, אך הוא סירב לעשות כן. דא עקא שגם בעניין זה, לא דק התובע פורתא מתי התבקש לעשות כן, לא צירף את העתק טיוטת החוזה "המקפח" על מנת שניתן יהיה ללמוד על תנאיו, וכאשר נשאל בחקירתו הנגדית בפנינו לגבי פשר אותם תנאים, לא זכר מה היו אותם תנאים (ראה: בעמ' 12 לפרוטוקול ש': 4-8). בנסיבות אלו עדיפה עלינו גרסת הנתבעים לפיה אותו חוזה בו דובר היה הוספת סעיף בדבר סודיות עליו התבקשו גם שאר העובדים לחתום, בפרט כך ובשים לב לעדותה של העדה חיה כהן מטעם הנתבעים, לפיה גם היא התבקשה לחתום על חוזה כאמור, אך סירבה (ראה: בעמ' 22 לפרוטוקול ש': 4-7). מכל מקום והחשוב לענייננו הוא שלית מאן דפליג, אף לשיטת התובע עצמו שהוא סירב לחתום על ההסכם ולמרות זאת המשיכה הנתבעת בהעסקתו על פי ההסכם המקורי, כך שאין עסקינן בענייננו בהרעה מוחשית בתנאי העבודה, ולא כל שכן שלא בהתקיימות נסיבות בהן לא ניתן לדרוש מן העובד כי ימשיך בעבודתו. 22. סיכומם של דברים בסוגיה זו. בהינתן כי הנטל להוכיח את יסודות ההרעה המוחשית או הנסיבות שבהן לא ניתן לדרוש ממנו להמשיך בעבודתו, רובץ על שכמו של התובע, אף לעניין עילה זו, אין בידינו לקבוע, כי התובע עמד בנטל המוטל עליו להוכיח כי הופעל עליו לחץ לחתום על "חוזה מקפח" כביכול. לא זו אף זו, בהינתן כי לית מאן דפליג, אף לשיטת התובע שהוא סירב לחתום על ההסכם והמשיך להיות מועסק על פי ההסכם המקורי, אין זאת אלא שאותו "ניסיון" (שכאמור לא הוכח לגופו) לא יכול להוות את המניע להתפטרות התובע. 23. עד כאן, אין בידינו לקבוע כי התובע עמד בנטל המוטל עליו להוכיח את אותה הרעה מוחשית בתנאי עבודתו שיש בה כדי להצדיק, על פי דין, התפטרות בדין מפוטר, או את אותן נסיבות, בהן על פי דין לא ניתן לדרוש ממנו להמשיך בעבודתו, רובץ על שכמו של התובע, אף לעניין עילה זו. אלא שכאמור, התובע תולה את אותה הרעה מוחשית בתנאי עבודתו ואת אותן נסיבות בהן לא ניתן לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו, בעיקרו של דבר באותה פרשה בה לשיטתו נדרש על ידי הנתבעת בצורה מאיימת להעיד כנגד חברו הטוב ומסכת ההצקות וההטרדות שנאלץ לטענתו לסבול בשל סירובו לעשות כן. אי לכך נפנה להלן בעילה זו שסביבה סבה טענתו העיקרית של התובע. האם התובע נדרש בצורה מאיימת להעיד כנגד חברו הטוב וסבל מסכת של הצקות והטרדות בשל סירובו לעשות כן? 24. בטרם נידרש לגופן של טענות הצדדים, זה בכה וזה בכה בכל הנוגע לעילה זו, מצאנו לנכון להקדים מספר מילים, בכל הנוגע לחובותיהם האזרחיות של אזרחי המדינה בכלל במסגרת הליך משפטי, וזאת על רקע מה שלא היה שנוי במחלוקת בין הצדדים. וכך, בסוף כל הסופות, לא היה חולק בין הצדדים, אף לשיטת התובע כי הוא מסר לנתבע 2 שאמנם הוא החתים את כרטיס הנוכחות של העובד אשד לבקשתו של האחרון למרות שהלה כבר יצא מן העבודה, ואף אין חולק בין הצדדים כי על כך התבקש להעיד ולהעיד את האמת לטובת הנתבעת (ראה: סעיפים 12 ו-16 לתצהירו המשלים של התובע ועדותו בעמ' 10 לפרוטוקול ש': 20-22), וזאת במובחן מטענה לפיה התובע אולץ כביכול למסור עדות שקר לטובת הנתבעת. לא זו אף זו. בסוף כל הסופות אף אין חולק בין הצדדים, לרבות לשיטת התובע, כי סירובו למסור עדות לטובת הנתבעת, לא נבע מכך שכביכול התבקש למסור גרסה שאינה נכונה, אלא מרצונו של התובע שלא להיות מעורב בפרשה ושלא להעיד כנגד חברו הטוב (ראה: סעיף 12 לתצהירו המשלים של התובע ועדותו בפנינו בעמ' 6 לפרוטוקול ש': 13, ועדותו בעמ' 9 לפרוטוקול ש': 21-23). ובכן, משאלו הם פני הדברים, אין זאת אלא שפנייתה של הנתבעת אל התובע למסור עדות לטובתה במסגרת הליך משפטי תלוי ועומד בינה לבין עובד אחר שלה, היא כשלעצמה פנייה לגיטימית. לא זו אף, ככל אזרח, גם מן התובע מצופה שכאשר הוא יודע עובדה מסוימת הנוגעת למחלוקת שתלויה בבית משפט בין שני אחרים, כי יבוא להעיד אמת על אותה עובדה ובכך יסייע לאותו בית משפט, ובענייננו בית הדין, לרדת לחקר האמת. אם כל עד שבידיו עדות מטריאלית להליך מסוים, יעדיף "שלא להיות מעורב" בסכסוך ולא להעיד, תקצר ידם של הערכאות השיפוטיות ובכלל זה של בית דין זה מלרדת לחקר האמת ולעשות משפט. במילים אחרות, לא רק שעצם הפנייה אל התובע לבוא ולהעיד עדות אמת שיש בה כדי לסייע לנתבעים, איננה דרישה לא לגיטימית, אלא שעצם סירובו של התובע להעיד בפני בית דין זה בענייננו של העובד אשד מן הטעם שהוא "לא רוצה להיות מעורב" ומן הטעם שמדובר בחברו הטוב, היא כשלעצמה נגועה בקורטוב של חוסר לגיטימיות, או למצער באי מילוי חובתו האזרחית של התובע. 25. אכן, לא נעלם מעינינו כי בשל חברותו של התובע עם העובד אשד, נקלע התובע שלא בטובתו למצב "לא נעים", כשם שהנתבעים אשר תלויים בעדותו של התובע לביסוס הגנתם כנגד תביעתו של העובד אשד, נקלעו שלא בטובתם, למצב "לא נוח", עת תלויים הם בעדות של מי שהוא חברו הטוב של התובע באותו הליך. במצב דברים זה, אותו כאמור לא התובע ואף לא הנתבעים, לא יזמו ולא ביקשו, השאלה הרלוונטית לענייננו היא לא עצם הפנייה אל התובע לקבלת עדותו, אלא כיצד נעשתה הפנייה (שהיא כשלעצמה לגיטימית) ומה התרחש לאחר שהתובע סירב לפנייה (סירוב שהוא כשלעצמו נגוע בקורטוב של אי לגיטימיות, גם אם ניתן להבין לליבו של התובע ברמה האנושית). במילים אחרות, בנסיבות אלו הנטל הוא על התובע להראות, כי הגם שהפנייה לבוא להעיד לטובת הנתבעת, היא כשלעצמה לגיטימית, הדרך בה נעשתה הפנייה או מה התרחש לאחריה משסירב התובע לפנייה, חורגים ממתחם הלגיטימיות או למצער הובילו להרעה מוחשית בתנאי עבודתו או לנסיבות אחרות שביחסי עבודה, על פי דין, בהן לא ניתן לדרוש ממנו להמשיך בעבודתו. נפנה איפוא לבחון, האם עמד התובע בנטל זה. 26. וכך ובכל הנוגע לדרך בה נעשתה הפנייה, טען התובע בתצהיר עדותו הראשית, כי הוא זומן למשרדו של הנתבע מס' 2 מספר פעמים ושם "חקרו והפציר בי לאשר כי העובד נתן לעובדים אחרים להחתים בשמו כרטיס נוכחות". כמו כן לדבריו, הנתבע מס' 2 אילץ אותו להפגש עם עורך דינה של הנתבעת, כאשר במהלך פגישה זו "נחקרתי והתבקשתי לחתום על תצהיר בו אני "מלשין" על העובד שעזב וכן נאמר לי במעמד זה ובטון מאיים כי אם לא אעשה כן תיאלץ הנתבעת לזמני להעיד כנגד העובד בדיון שעתיד להיערך". עוד טוען התובע לעניין זה, כי: "אני, אשר חשתי מאויים לאחר שהופעל עלי לחץ עז מטעם הנתבעת, סירבתי לחתום על תצהיר מאחר ומדובר בחבר קרוב שלי, מעבר לכך שאין אני מעורב בדבר, אינני מעוניין להתערב וביקשתי מהנתבעת לשים קץ להטרדות החוזרות שוב ושוב מטעמה שאם לא כן, אני לא אוכל להמשיך בעבודתי אצלה". 27. הנה כי כן, על פניו וכבר מתוך תצהירו של התובע עצמו, ברי כי הגם שלשיטתו הוא אולץ להפגש עם ב"כ הנתבעת, והגם שלדבריו באותה פגישה הופנו כלפיו "איומים" לחתום על תצהיר, ולמרות שחש מאויים לאחר שהופעל עליו "לחץ עז" מטעם הנתבעת, לא היה באותו לחץ מבחינה סובייקטיבית, כדי להשפיע על התובע ל"היכנע" לדרישותיה של הנתבעת. לא זו אף זו, אלא שבמסגרת תצהירו ותצהירו המשלים לא דק התובע פורתא, בשאלה האם לאחר שהבהיר לב"כ הנתבעת, כי אין בכוונתו למסור עדות כמבוקש על ידיה, האם המשיכה הנתבעת לדרוש ממנו כי יעשה כן. אלא שגם בכך לא סגי, והעיקר לטעמנו נעוץ בתשובותיו של התובע בחקירתו הנגדית בפנינו, עת נדרש להסביר את אותם לחצים קשים שהופעלו עליו. וכך, וכך ובכל הנוגע לטענה כי זומן למשרדו של הנתבע מס' 2 מספר פעמים ושם "חקרו" אותו והפצירו בו לאשר כי העובד אשד נתן לעובדים אחרים להחתים בשמו כרטיס נוכחות, העיד התובע בחקירתו הנגדית בפנינו על פעם אחת שבה הנתבע 2 אמר לו שביום ביום שישי יבוא עורך הדין של הנתבעים כדי שהתובע ייתן לו לתצהיר (ראה: בעמ' 9 לפרוטוקול ש': 18), ועל שיחה אחת עם הנתבע 2 בה לשיטתו הובהר לו שעליו לבחור בין הנתבעת לבין חברו הטוב ובכך "נגמר האירוע" לשיטתו (ראה עדותו: בעמ' 13 לפרוטוקול ש': 32-35) וכן ראה לעניין זה: סעיף 5 לתצהירו המשלים של התובע. בכל מקרה ובהתייחס לטענה כי לשיטתו הפצירו בו לאשר כי העובד אשד נתן גם לעובדים אחרים להחתים בשמו כרטיס נוכחות, השיב כי אינו זוכר באיזה עובדים אחרים מדובר (ראה: בעמ' 10 לפרוטוקול ש': 23-26), ובהמשך אישר כי הוא עצמו היה מוכן לספר לב"כ הנתבעת על כך שהוא הדפיס כמה פעמים את כרטיס הנוכחות של אשד, אבל ביקש לא להיות מעורב (ראה עדותו: בעמ' 9 לפרוטוקול ש': 21-23). ובאשר לטענתו של התובע כי הנתבע מס' 2 "אילץ" אותו להפגש עם עורך דינה של הנתבעת, הרי שעדותו של התובע עצמו לפיה הנתבע 2 אמר לו שביום ביום שישי יבוא עורך הדין של הנתבעים כדי שהתובע ייתן לו תצהיר, אינה עולה כדי "אילוצו" של התובע להפגש עם ב"כ הנתבעת. מכל מקום התובע אישר בחקירתו הנגדית בפנינו, כי לא אמר במהלך השיחה עם עורך הדין שהוא אינו מעוניין לדבר איתו או שלא מתאים לו לדבר איתו (ראה עדותו: בעמ' 9 לפרוטוקול ש': 18-20). ובאשר לטענת התובע לפיה במהלך הפגישה עם ב"כ הנתבעת: "נחקרתי והתבקשתי לחתום על תצהיר בו אני "מלשין" על העובד שעזב וכן נאמר לי במעמד זה ובטון מאיים כי אם לא אעשה כן תיאלץ הנתבעת לזמני להעיד כנגד העובד בדיון שעתיד להיערך", הרי שלעניין זה העיד התובע בחקירתו הנגדית בפנינו, באלו המילים: "ש. אתה טוען שאני חקרתי אותך במשרד, מה זה חקרתי אותך, אולי יותר נכון לומר שגביתי ממך עדות, או באתי לברר את הפרטים לאשורן? ת. באת לברר כל מה שקרה עם ערן, אך, זה היה נראה כמו חקירה. ש.         תסביר? ת.         אולי אתה רגיל זה, אבל, אני לא רגיל לכך שחוקרים אותי. ש.         מה עשיתי לך, האם איימתי עליך? ת. לא איימת, אמרת שאם אני לא יתן תצהיר, אתה תזמין אותי לעדות בביהמ"ש, נשאלו הרבה שאלות כמו מה קורה עם ערן בקרייזלר ומה היה בעבודה שלו בגאמא. היתה הרגשה של אי נוחות בישיבה כזו. שאלו אותי - מדוע אני לא רוצה לתת תצהיר והאם התייעצתי עם עו"ד ומה הסיבות שאני לא רוצה לתת תצהיר - ואני הרגשתי שאיני קשור לאירוע וביקשתי שלא יגררו אותי לאירוע שאני לא קשור אליו. ש. למעשה, אמרת שאתה לא רוצה להיות מעורב? ת.         נכון" (ראה: בעמ' 8 לפרוטוקול ש': 24 עד עמ' 9 ש': 4). ובהמשך ובמענה לשאלות מפורשות של ב"כ הנתבעת, השיב באלו המילים: "ש. האם צעקתי עליך? ת.         לא צעקת, אך, דיברת בטון תקיף, בטון של עורך-דין. ש.         אבקש ממך לדייק. אני אומר לך, שכאשר אתה ביקשת לא להיות מעורב ולא לחתום על תצהיר, אמרתי לך שזכותה של הנתבעת לזמן אותך לביה"ד? ת.         ואני עניתי לך, שאם אתה חושב שאני חייב לבוא אז תזמין אותי ושאני מיוזמתי לא נותן תצהיר" (ראה: בעמ' 9 לפרוטוקול ש': 14). הנה כי כן, הדברים מדברים בעד עצמם ובכל הכבוד, מתוך תוכם, ברי כי אין כל יסוד לתיאורים המבהילים בתצהירו של התובע בדבר "חקירות" ו"איומים" כביכול על ידי ב"כ הנתבעת. "טון של עורך דין" בכל הכבוד, גם בעיניו של האדם מן השורה שאינו משפטן, אינו עולה כדי "איומים", מה גם שמבחינת התובע המסוים שבנדון, ברי כי מבחינה סובייקטיבית לא היה באותו "טון של עורך דין" כדי להלך עליו אימים ולגרום לו למסור תצהיר עדות ראשית בניגוד לרצונו, ואף לא היה בו כדי לגרום לתובע, למצער, לבקש להפסיק את השיחה או לומר לב"כ הנתבעת כי הוא אינו מעוניין לדבר איתו או שלא מתאים לו לדבר איתו. ודוק, באשר לסברת התובע כי אמירה לפיה בהעדר תצהיר הוא יוזמן להעיד בבית הדין, מהווה משום איום מרומז או הפעלת לחץ לא הוגן, נדגיש כי זהו הנוהל בבית הדין, לפיו בית הדין מתיר לצד להזמין עד שסירב למסור לו תצהיר לבקשתו, למסור עדותו באמצעות בית הדין. גם אם נצא מתוך הנחה לטובת התובע, כי הוא אינו מכיר את נוהלי בית הדין, הרי שעצם העובדה שזהו הנוהל החל בבית הדין, היא הנותנת כי אין המדובר באילוץ או איום על עד, שהרי לא יעלה על הדעת שבית הדין היה נותן ידו לאלץ באיומים עדים למסור את גירסתם, מה גם שכאמור התובע אישר בעדותו, כי אף הוא לא סבר שמדובר באיום כלפיו. 28. סיכומם של דברים בכל הנוגע לדרך בה נעשתה הפנייה אל התובע לקבל ממנו תצהיר על אשר ידוע לו בקשר עם העובד אשד, די לנו בעדות התובע עצמו בפנינו, כדי להשתכנע כי אין יסוד לתיאורים המבהילים בתצהירו בדבר איומים ולחצים שהופעלו עליו כביכול כדי למסור עדות לטובת הנתבעת, ועל כן ולמצער לעניין זה, אין בידינו לקבוע כי התובע עמד בנטל המוטל עליו להוכיח את טענתו זו בכל הנוגע לדרך שבה פנו אליו לקבל את עדותו. 29. ובאשר למסכת האירועים שהתרחשה לאחר שהתובע הבהיר כי אין בכוונתו למסור תצהיר עדות מטעמו, הרי שלעניין זה לא נעלם מעינינו כי גם אם בסופו של יום לא נגבה מן התובע תצהיר וגם אם בסופו של יום הנתבעת לא זימנה את התובע להעיד לטובתה במשפטו של העובד אשד כנגדה, הרי שאין לשלול את האפשרות שבעקבות סירובו של התובע להעיד לטובת הנתבעת, הפכה מערכת היחסים שבין התובע לבין הנתבעים לכל כך בלתי נסבלת עד שלא ניתן היה לדרוש מהתובע כי ימשיך בעבודתו או עד שלא נותרה בידו כל ברירה בלתי אם להתפטר מעבודתו. 30. כמבואר לעיל, על פי הפסיקה, בדוננו בשאלה זו, יש לבחון את הנסיבות לפי מצב הדברים עובר להתפטרות, עת נותנים את הדעת למכלול הנתונים שפעלו למעשה על ההחלטה להתפטר. וכך, ובכל הנוגע לתשתית האובייקטיבית שקבענו בכל הנוגע לנתונים שפעלו עובר להתפטרות התובע, הריש שכאמור קבענו כי לא רק שסך מכירותיו של התובע לא פחת לאחר אותו חודש בו לשיטתו הוא החל לסבול מערכת של הטרדות מצד הנתבע, אלא אף היה גבוה מסך מכירותיו בתקופה המקבילה שקדמה לו, בפרט ובמיוחד בחודשים האחרונים לעבודתו של התובע, בהם עמד הבונוס בגין מכירות על סכום גבוה בהרבה מן הממוצע לתקופות שקדמו לחודשים אלו. כמו כן קבענו כי התובע לא הוכיח את אותה השפלה נטענת לעניין הזמנת כל סוכני המכירות לצהריים מלבד התובע, ואף דחינו את טענת התובע לפיה כביכול הופעל עליו לחץ לחתום על "חוזה מקפח", מה גם שכאמור התובע סירב לחתום על אותו חוזה, והמשיך היות מועסק על פי חוזה העבודה המקורי. אלא שבכל האמור לעיל לא סגי, שכן כפי שיבואר להלן, מתוך עדויות הצדדים בפנינו, ובמיוחד מעדות התובע עצמו במסגרת חקירתו הנגדית בפנינו, ניתן להיווכח שהלכה למעשה לא רק שלא חלה כל הרעה ביחסם של הנתבעים כלפי התובע, אלא שאף מבחינה סובייקטיבית, לא חש התובע לא רצוי או מאויים חרף "אי הנעימות" הטבועה בסיטואציה אליה נקלעו התובע והנתבעים שלא בטובתם. 31. וכך, מלכתחילה בתצהיר עדותו הראשית, לא דק התובע פורתא האם הנתבעים המשיכו לפנות אליו בעניין עדותו, לאחר אותו מפגש עם בא כוח הנתבעת, בו הבהיר כי הוא מסרב למסור תצהיר, ולמעט אמירה כללית לפיה "הנתבעת לא חדלה ממעשיה הנבזיים" לא טען דבר. לא זו אף זו, גם בתצהירו המשלים (מיום 29/9/09), אשר הוגש לאחר תצהירי הנתבעים, בהם טענו כי כיבדו את רצונו של התובע שלא למסור תצהיר עדות ראשית מטעמם, הטענה היחידה של התובע לעניין זה היתה, שבניגוד לנטען על ידי הנתבעים, "בימים האחרונים" קיבל זימון לבוא להעיד במשפטו של מר אשד. הטענה הקונקרטית היחידה של התובע לעניין ה"לחץ" שהופעל עליו בעניין זה נזכרה בסעיף 5 לתצהירו המשלים והתייחסה למועד שלפני הפגישה עם ב"כ הנתבעים, לפיה טען כי בשיחה עם הנתבע 2 הובהר לו שעליו לבחור בין הנתבעת לבין חברו הטוב וראה לעניין זה גם דבריו בחקירתו בפנינו (בעמ' 13 לפרוטוקול ש': 32-35). במילים אחרות, התובע שעליו הנטל להוכיח את אותה הרעה מוחשית בתנאי עבודתו ואת אותן נסיבות קשות שבעטים לא יכול היה להמשיך בעבודתו, בחר להסתפק באמירות כלליות ולא הצביע על כל מקרה קונקרטי, ממנו ניתן ללמוד כי לאחר שהבהיר את חוסר נכונותו להעיד לטובת הנתבעים, המשיך מי מהנתבעים להציק לו בעניין זה. זאת ועוד, כאשר התבקש התובע במסגרת חקירתו הנגדית בפנינו, להבהיר למי הוא מייחס את ההרעה המוחשית בתנאי עבודתו ואת הנסיבות שבעטין לא יכל להמשיך בעבודתו, לרבות האיומים עליו והיחס המעליב והמשפיל שנאלץ לסבול כנטען בסעיפים 27-30 לתצהירו השיב כי בעיקר לנתבע מס' 2 (ראה עדותו: בעמ' 13 לפרוטוקול ש': 29-35). דא עקא, שהיה זה אותו נתבע 2 אותו הגדיר התובע בתחילת עדותו כמי שאיתו הסתדר יותר, וכמי שפתר לו הרבה בעיות במהלך העבודה ועזר לו בכל מיני דברים ותקלות בעבודה (ראה: בעמ' 5 לפרוטוקול ש': 10-12). לא זו אף זו, אלא שמשאר חקירתו הנגדית של התובע למדנו מן התובע עצמו, כי לאחר אותה מסכת השפלות והתעללות המיוחסת על ידי התובע לאותו נתבע 2, הוא ביקר בסוכנות לפחות שלוש פעמים לאחר תום עבודתו ונפגש עם הנתבע 2 לקפה במשרדו (ראה עדותו: בעמ' 13 לפרוטוקול ש':1-7), לאחר סיום עבודתו הוא נהג לשלוח לנתבע 2 מסרוני ברכת חג שמח (ראה עדותו: בעמ' 13 לפרוטוקול ש': 9-11), ולא זו אף זו אלא שלאחר סיום עבודתו, הנתבע 2 נהג להתקשר אליו לאחל לו חג שמח (ראה עדותו: בעמ' 13 לפרוטוקול ש': 12-13). לא למותר לציין, כי מעדותו של התובע בפנינו בחקירה נגדית אף נמצאנו למדים כי לאחר תום עבודתו הוא נהג להפנות מכרים שלו לסוכנות לצורך רכישת רכבים ואף המליץ על הסוכנות בפניהם, כאשר גם הוא עצמו רכש רכב בסוכנות לאחר סיום עבודתו (ראה עדותו: בעמ' 5 לפרוטוקול ש': 23-30 וש': 31-33, ובעמ' 6 לפרוטוקול ש': 1-2). 32. ובכן, לא רק שהתובע לא הצביע על כל מקרה קונקרטי, ממנו ניתן ללמוד כי לאחר שהבהיר את חוסר נכונותו להעיד לטובת הנתבעים, המשיך מי מהנתבעים להציק לו בעניין זה, אלא שעדותו של התובע בפנינו כמבואר לעיל, אינה מתיישבת כלל ועיקר עם גרסתו לפיה בשל הנסיבות שנוצרו לאחר סירובו להעיד לטובת הנתבעת, הוא נאלץ להתפטר מעבודתו. בכל הכבוד לטענתו של התובע בפנינו לפיה, אין לו שנאה לאף אחד ולפיה שם את כל הדברים שהיו מאחוריו (ראה: בעמ' 6 לפרוטוקול ש': 2-3), הרי שהתנהלותו של התובע כלפי הנתבע 2 (שלשיטתו פגע בו והשפיל אותו עד כדי כך שלא נותרה לו ברירה אלא להתפטר מעבודתו) לאחר סיום עבודתו לא כל שכן בסמוך לאחר סיום עבודתו, עומדת, מבחינה אובייקטיבית, בסתירה לקיומן של נסיבות כה קשות ביחסי העבודה אשר בעטין לא ניתן לדרוש מן העובד כי ימשיך בעבודתו, ומקל וחומר שיש בה כדי ללמד שלמצער מבחינה סובייקטיבית של העובד המסוים שבנדון, גם אם היה ממש ולו בחלק מן התיאורים שתיאר בתצהירו, כל אלו לא מנעו ממנו לשמור על מערכת יחסים תקינה עם הנתבע 2, ואם כך, ברי כי מבחינה סובייקטיבית של העובד המסוים שבנדון, לא היה בכל אלו כדי לגרום לו להתפטר מעבודתו. 33. סיכומם של דברים. לא רק שהתובע לא עמד בנטל להראות כי התריע בפני הנתבעים והעמיד אותם על כוונתו להתפטר עקב אותה הרעה נטענת, בתנאי עבודתו או בשל אותן נסיבות אשר לטענתו לא ניתן היה בהן לדרוש ממנו להמשיך בעבודתו, בטרם התפטר, ולא בנטל להראות כי אותה הרעה נטענת או אותן נסיבות נטענות, הן הן המניע שהביא להתפטרותו, אלא שגם לגבי אותה הרעה נטענת או נסיבות נטענות, די לנו בחוסרק הפירוט בתצהירי התובע ובעדות התובע עצמו בפנינו, כדי לקבוע שהתובע לא עמד ולא החל לעמוד בנטל המוטל עליו להראות קיומה של תשתית עובדתית אובייקטיבית, המלמדת על הרעה מוחשית בתנאי העבודה, או על נסיבות בהן לא ניתן היה לדרוש ממנו להמשיך בעבודתו ואם תמצי לומר, בעיקר לא עמד בנטל להראות כי מבחינה סובייקטיבית שלו עצמו, המדובר היה בנסיבות כאלה בהן לא יכול היה להמשיך בעבודתו בנתבעת. משכך הם פני הדברים ומשלא עמד התובע בנטל המוטל עליו להוכיח את זכאותו לפיצויי פיטורים בנסיבות התפטרותו מעבודתו אצל הנתבעים - אין לנו אלא לדחות את תביעתו זו של התובע. 33. סוף דבר - אשר על כן ולאור כל המבואר לעיל - התביעה נדחית. התובע ישא בהוצאות הנתבעים בסך של 4,500 ₪ בתוספת מע"מ לתשלום בתוך 30 יום מהיום, שאם לא כן ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפעל. ניתן היום, י"ג שבט תש"ע, 28 ינואר 2010, בהעדר הצדדים. נציגת עובדיםעדה וולקן נציג מעבידיםפואד חמדאן אביטל רימון-קפלןשופטת נטל ההוכחההתפטרות בדין מפוטרהתפטרותפיטורים