נפילה על כיפת בטון

נפילה על כיפת בטון
1. תביעת נזקי גוף בגין נפילה של התובעת על כיפת בטון. התאונה מיום 11.9.07 בשעה 19:00. התובעת ילידת 1936, בת 71 ביום המקרה.כתוצאה מן הנפילה סבלה משבר בשורש כף יד ימין. אין טענה לנכות צמיתה היות ולא הוגשה חוו"ד רפואית. הנתבעת כפרה בחבותה ונשמעו ראיות וסיכומים בעל פה בשאלות החבות והנזק. על אחריותה וחובתה המושגית של הנתבעת כרשות המקומית הן לסלק מפגעים ממדרכותיה והן לתחזק המדרכות באופן סביר – לא היה חולק. אציין בתמצית כי אחריות זו נובעת הן מחובות חקוקות שבפקודת העיריות, והן מעוולת הרשלנות בהיותה של העיריה חובשת שני כובעים – הן של רשות מקומית והן של מחזיקה במקרקעין . השאלה אם אירעה התאונה כמתואר, ואם כן האם יש אחריות, ומה לענין האשם התורם.

2. לגרסת התובעת (שיש לומר שלא נסתרה בחקירה ונתתי בה אמון) יצאה מחנות תיקים ברח' פז בקרית מוצקין, פנתה שמאלה והלכה במדרכה כאשר נתקלה בכפה עגולה מבטון מצופה גרנוליט שהונחה על המדרכה ומטרתה למנוע חניית מכוניות על המדרכה. 5 מטר מאותה כפת בטון מצויה כפה נוספת. הזירה (לרבות הכיפות) תועדה בצילומים ברורים ואין חולק על הימצאות הכיפות במקום מאז ועד היום (ב"כ התובעת הגיש צלומים מאוחרים מיום 5.12.09, וטען שניתן לראות שמיקום הכיפות הוזז במעט, אך אין לדבר חשיבות עקרונית, והן עדיין נחזות בזירה).

3. ב"כ הנתבעת הפנה להיותה של העדות עדות יחידה כאשר התובעת לא העידה את בעלה ובתה שלהם ספרה בדיעבד על הנסיבות. העמדה תמוהה, שכן אין כלל טענה שהאחרונים ראו את המקרה. התובעת טוענת שהיתה לבדה בזמן התאונה, לאחריה הלכה ברגל לביתה ומשם הסיעו אותה בעלה ובתה לבית החולים. לפיכך לא ברור לי מה טעם היה בהעדתם כאשר עדותם לגופה בשאלת הנסיבות היתה עדות שמיעה. עוד לא הומחש לי שהיו עדים זמינים נוספים, כאשר התובעת ספרה שאכן ניגשו אליה אנשים לאחר שנפלה, דוגמת אנשים שהיו במספרה הסמוכה, אך איני רואה לזקוף לחובתה אי נטילת פרטיהם בזמן אמת כשהיא סובלת מכאבים ומהלם הנפילה.
לאחר התאונה הלכה לבד לביתה. כדי לסכם הנושא - אין הימנעות של התובעת מהבאת עדות זמינה ורלבנטית.
באשר להיותה של העדות עדות יחידה של בעל דין (למרות שדברי ב"כ הנתבעת בסיכומיו התייחסו לנושא ההימנעות): משעה שעסקינן בעדות יחידה של בעל דין לא מחמת הימנעות מהבאת עדות זמינה רלבנטית אלא כי אין עדים נוספים, הרי לדידי משמעות חלק מן האמרות בפסיקה ביחס לסע' 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש] (ראה למשל דברי השופט ח. כהן בע"א 761/79 חנוך פינקל נ' "הדר" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד לה(2), 48) אינה שעל בעל דין לשאת באמתחתו עד לכל אשר יפנה שמא ייפול ויפגע, וכי אם אין עד ראיה – נגזר גורל התביעה לשבט. המשמעות היא שעל ביהמ"ש לבחון בקפידה אמינות הגרסה, משעה שאין לה תימוכין בעדות נוספת, אך אם לא נפלו בה פרכות לאחר בחינה "פנימית וחיצונית" של העדות, והיא נחזית מהימנה – אין מניעה לקבלה. התובעת עשתה כאמור רושם מהימן, היא הודתה לעת עדותה כאשר הוצגו לה תמונות שהיו עמודי תאורה במקום (היינו לא התיימרה להציג מצגי שווא מופרזים אף אם עשוי הדבר להקרין לשלילה על עמדתה) .
בחנתי אף התיעוד הרפואי שהוגש ולא מצאתי בו אי התאמה לנסיבות הנטענות. בחדר המיון נרשם (ברור שאת הגרסה מסרה התובעת) "בת 71 ביום קבלתה נפלה וחסמה את עצמה עם הידיים מתלוננת על כאבים בשתי כפות הידיים". תיאור זה הולם הנסיבות הנטענות על ידי התובעת, ואף הולם טיב הפגיעה של שבר בשורש כף היד. ב"כ הנתבעת טען כי העובדה שלא מסרה שנפלה על כפת בטון אומרת דרשני, שכן בית החולים בודק ודורש בנסיבות הפגיעה לצורך הטיפול הרפואי. בכל הכבוד, מסירת פרטים לרופא מטפל אינה אמורה לחפוף תצהיר עדות ראשית לבית המשפט בדבר נסיבות הפגיעה. יש מקרים בהם מן התיעוד הרפואי עולה שנמסרה או נרשמה גרסה סותרת לזו שנמסרה בבית המשפט, ואז אכן יש לדרוש בדבר. זה לא המקרה. את בית החולים לא אמור לעניין לצורך הטיפול אם אירעה הנפילה והשבר ביד מהיתקלות באבן או בכפת בטון, או מהחלקה. יתכן שהדברים נמסרו ולא נרשמו, ויתכן שלא נמסרו כלל. בשני המקרים אין הדבר גורע כהוא זה מאמינות הגרסה.

4. אציין כבר כעת כי בנסיבות המקרה קמה לטעמי אחריות של העיריה הנתבעת.

5. התובעת טענה בתצהיר שלעת התאונה כבר היה חשוך, וזירת התאונה לא היתה מוארת כלל. בזמן עדותה ציינה "היה חשוך. לא לפה ולא לשם" ואישרה שהתכוונה לדמדומים – מבחינת תנאי התאורה. שעת התאונה צוינה כבר בתצהיר כ 19:00, בתאריך 11.9.07 (שעת התאונה הנטענת נתמכת גם במועד ההגעה למיון בשעה 20:40, כעולה ממדבקת המיון). שעה 19:00 הנה אכן שעת בין ערביים, ולא אוכל לשלול שאכן כבר היה חושך, גם אם לא חושך מוחלט. לעת עדותה הוצגו לתובעת שוב תמונות הזירה והיא אישרה שנחזים בה עמודי תאורה. אני נכון לקבל, שעובדה זו, בהיעדר נתון לסתור, די בה על מנת לקבל שאם כבר פעלו עמודי התאורה, היתה תאורה סבירה, וכי לא הוכח ולא נטען שלא פעלו. אך התובעת בתצהירה לא טענה שלא היו עמודי תאורה אלא שהיה חשוך.
אין זו ידיעה שיפוטית באיזו שעה נדלקים עמודי התאורה בספטמבר בקרית מוצקין: האם ב 18:00, 17:30 או 20:00. הידיעה והנתונים בענין זה קנויים מטבע הדברים לעיריה. חרף תצהירה של התובעת שפירט הן שעת התאונה, הן מיקומה המדויק (בצירוף תמונות) והן טענת החשיכה במקום – לא הציבה העיריה כל נתון בענין רלבנטי זה. התובעת היא שנושאת בנטל הוכחת תביעתה, אך נטל הבאת הראיות במשפט האזרחי עשוי שיעבור מצד לצד. ואם הצד אליו עבר הנטל לא הביא ראיות זמינות להוכחת עמדתו, ייחשב כמי שלא הוכיח אותו עניין לגביו עבר אליו הנטל. ראה למשל: ע"א 2176/94 מדינת ישראל נ' טבנג'ה; ע"א 600/86 עמיר נ' קונפינו פ"ד מו(3) 233, 240.
כאשר מפרטת התובעת בתצהיר הן שעת התאונה, הן מיקומה, והן טענת האפלולית לעת התאונה, עובר הנטל לנתבעת להזים נתונים אלה ככל שבידה נתונים רלבנטים שיכול וימחישו שהטענה לא נכונה (והנתונים הרבנטים אכן אמורים להיות בידה). לטעמי יש לקבל אפוא גרסת התובעת שהמקום לא היה מואר כהלכה לעת התאונה. גם אם התובעת היא תושבת מזה שנים בקרית מוצקין, לא אמורה היא לזכור אימתי נדלקים פנסי התאורה , ושמא חלים בענין זה אף שינויים משנה לשנה, והגיונית אף בכפיפות לעונת השנה ולחודש בו מדובר. די שהתובעת תציין שהמקום היה חשוך, היינו שהתאורה לא פעלה עדיין.

6. לנושא תנאי התאורה הלא טובים ששררו במקום יש חשיבות לסוגיית האשם התורם. בנתוני המקרה מסיבות שתבוארנה, הייתי מטיל אחריות גם לו נפלה התובעת לאור יום מלא, אם כי אז בהחלט היה מקום להטיל אשם תורם. שכן חובה לו להולך רגל לשים לב לסביבתו ולמדרך רגלו. אלא שאין דומה מכשול בגובה 30 ס"מ לבור ענק שעין כל – גם זו של אדם מבוגר – אמורה לשים לב אליו גם לעת ערב. מאידך – למרות שהתובעת מתגוררת בסמיכות למקום התאונה מזה עשרות שנים כפי שהודתה , וגם אם חלפה במקום אך זמן קצר קודם לכן בדרכה לחנות (היא נפלה כאמור כשיצאה ממנה בדרכה לביתה, לאחר שקנתה תיק) הרי גם לו נפלה לעת יום באור מלא אין הדבר שולל חבותה של העיריה אם במכשול עסקינן: שכן אין זה מטבעו של הזיכרון האנושי, שייחרתו בו כדפוס על הניר מכשולים "קטנים" מעין אלה ולו בסמיכות לבית המגורים. על פי רוב אנשים מצליחים להימנע מהיתקלות במכשולים שכאלה פשוט כי הם שמים לב אליהם בדרכם, ולאו דוקא משום שהם זוכרים אותם מבעוד מועד בסמיכות לבית מגוריהם. כך ברוב המקרים – אך לצערנו לא בכולם.

7. בתצהירו ועדותו של מר שמעון בוירסקי מטעם העיריה (עוזר מהנדס העיר) לא חלק העד על קיומן של הכיפות בזירת האירוע – אכן עד היום. העיריה הנתבעת (או מי מטעמה) היא שהציבה אותן שם. צוין כי כיפות אלה שנחזו בתמונות שצורפו גובהן עד 33 ס"מ, וקוטרן 60 ס"מ ומטרתן אכן למנוע חנית רכבים על המדרכה. נעשה בכיפות אלה שימוש בעיקר באיזורי מסחר, שם יש הנוהגים לחנות על המדרכות לזמן קצר.
העד ציין כי החניה על המדרכות מסכנת את הולכי הרגל כשלעצמה ומצמצמת מאד (לעתים חוסמת) את שטח המדרכה; וכי הן העיריה הנתבעת כמו גם רשויות מקומיות נוספות עושות שימוש בכיפות אלה כדבר שבשגרה (הכיפות הן מוצר מדף המיוצר ככזה על ידי 3 חברות) .

8. אכן כיפות בטון דוגמת אלה שנחזו בתמונות הפכו לחזיון נפוץ למדי במדרכות. עיון בתמונות מעלה שאכן עסקינן בכיפות בטון מצופות גרנוליט שאינן "מתמזגות" באבן המשתלבת של המדרכה שסביבן. ואולם גם כך, נקל להתרשם מן התמונות ואף מתיאור המידות האמורות שנקל למדי למעוד עליהן. אין תמה בדבר שכן הן יוצרות שנוי ממשי ופתאומי ממפלס הגובה האחיד של המדרכה, ומאידך אינן גבוהות ובולטות דיין כאמור על מנת שיזדקרו לעין באופן בולט בפרט בתנאי תאורה לא טובים במיוחד.

אמנם באפשרות שהולכי רגל ימעדו על הכיפות אין די. כמעט בכל אובייקט ניתן להיתקל ולמעוד בחוסר שימת לב. אף אם תנאי התאורה לא טובים – לא כל אובייקט יסווג כמכשול, ובהתאם אם לא יסווג ככזה – לא תקום עוולת הרשלנות, באין התרשלות של הרשות המקומית האחראית לתחזוקת מקרקעיה וסילוק מפגעים. סיווג של מקום נפילה כמכשול הנו סיווג אמפירי – משפטי משולב. מתייחס הוא הן למתאר הפיסי של מקום הנפילה לעת הנפילה, והן לשיקולי מדיניות משפטיים המשחקים על הכף. לא רק שאלת המפלס ודרגת הסטיה ממנו היא הקובעת, אלא גם "טקסטורת " האובייקט ביחס לסביבה. למשל:

גם במדרגות ניתן למעוד, וגם על סף מדרכה והדברים אכן קורים לא אחת. איש לא יטען כי האפשרות "המוגברת" למעוד במדרגות צריך שתוליך למסקנה שאין להציב גרמי מדרגות: מאידך אם יש סטיה מן הרום והשלח המחויבים בדין , עשוי שתקום אחריות לנפילה במדרגות.
החוצה כביש עשוי שיתקל מבלי מישים באבן השפה של המדרכה המציבה "קפיצת" פתאום במפלס הגובה. איש לא יטען שיש ליצור מפלס גובה אחיד בין המדרכה והכביש. מאידך אם היתה הנפילה כתוצאה מהיתקלות באבן שפה רופפת, שבורה או בולטת ביחס לאלו הסמוכות לה – עשויה הזירה להיות מסווגת כמפגע.
בור או שקע או להבדיל "גל" אספלט בו יתקל הולך רגל במדרכה עשוי שיקים אחריות ועשוי גם שלא – תלוי מה פערי הגבהים. לא כל סטיה מזערית ממפלס גובה אחיד במדרכה אמורה להקים אחריות של רשות מקומית, גם אם במבחן המעשה יכול אדם להיתקל גם במפגע כזה וליפול (עיין בדבריו הידועים והנכוחים של הנשיא זיילר בע"א (מחוזי יר') 4344/97 כהן ג'ני נ' עיריית רמת גן, תק-מח 98(1), 1213 (1998)).
כתם שמן על רצפה מהווה סכנה בלתי רגילה ובלתי צפויה כגורם מחליק לא צפוי (פרשת מלון רמדה שלום נ' אמסלם (ע"א 417/81 פ"די לח(1) 72). לעומת זאת עבודה בבוץ מעצם טבעה עשויה להיות מסווגת כסכנה רגילה וצפויה שלא תקים חבות בהתממש סיכון ההחלקה, שכן ידע כל קטן שהבוץ מחליק (ע"א 371/90 סובחי נ' רכבת ישראל פ"די מז(3) 345) .
ניתן להביא עוד כהנא וכהנא דוגמאות. אסתפק בהפניה לפסק דין נוסף הממחיש בדוגמאות כי סיווגה של זירת נפילה כמכשול או כמי שאינה עולה כדי מכשול תלויה הן בתכונות האובייקט עצמו עליו נפלו והשתלבותו בסביבתו, והן ב"פונקציונליות" שלו (משעה שאין מדובר ב"טלאי" או שקע אלא למשל בדרך לא סלולה או בענייננו, כיפת בטון שהוצבה ככזו לא מבלי מישים אלא בכוונת מכוון לתכלית בטיחותית דווקא). עיין: ת.א. (עכו) 2877/96 הינו סלמאן נ' מועצה מקומית ג'וליס ואח' (באותו פסק דין אף אוזכר אחד מפסקי הדין שדחו תביעה בגין היתקלות בכיפת בטון).

9. ברור מאליו כי הדוגמאות של סף מדרכה תקין או גרם מדרגות תקין הנן דוגמאות מובהקות להיעדר התרשלות. גם מעבר לחובת הזהירות הכללית בה חב אדם להשגיח בסביבתו ובמדרך רגלו - מי שעולה או יורד בגרם מדרגות אמנם צפוי לסיכון מוגבר של נפילה ביחס להולך במישור, אך מאידך הוא מודע למהותן של המדרגות כמעלה או מורד רציף עם רום ושלח מדי מדרגה. ומי שחוצה כביש אמור לראות לפניו שפת מדרכה כקו רציף מוגבה, וגם יודע לצפות לקיומה. אם יתקל במדרכה תקינה ויפול – אין לו להלין אלא על עצמו. המקרה של כיפות הבטון מובהק הרבה פחות, שכן מייצג הוא כאמור שינוי פתאום במפלס הגובה של המדרכה שאינו בהכרח צפוי, ואף אינו מזדקר לעין ככזה (גם אם קוימה החובה להבליט הכפה מבחינת מרקם וצבע ביחס למדרכה בה היא נטועה). במבחן התוצאה שבדיעבד, ברור שאם ישים לב אדם לסביבתו באופן רציף – לא יפגע משום מכשול, שכן ישים לב לקיומו ככזה בטרם יפגע. הטלת אחריות בגין מה שסווג על ידי ביהמ"ש כמכשול מניחה מראש שאין חובה לו לאדם (אף לא יכולת מעשית) ללכת כשעיניו נטועות בקרקע ברצף לא מופסק: ראה ע"א 2004/92 עירית קרית אונו נ' מנחם שחם (פרסום נבו); ומאידך בשים לב לטיב המכשול ולמידת המכשלה שהוא מייצג בנסיבות הפגיעה הקונקרטית, לא אחת יוטל אף אשם תורם בשים לב לאותה חובת זהירות בסיסית של אדם להשגיח בסביבתו.
בענין עירית קרית אונו שאוזכר לעיל לא הוטל אשם תורם . המכשול (שסווג ככזה שם) מבחינת גובהו , מזכיר אף הוא ענייננו: סבכה נטועה במדרכה חשוכה שגובהה 30 ס"מ ,שהקיפה גומא (הכיפות בענייננו בגובה 33 ס"מ). אף בענייננו שלנו – לא מצאתי לנכון להטיל אשם תורם כאמור, בשים לב שקיבלתי גרסת התובעת בדבר האפלולית היחסית ששררה.

10. אלא שאשם תורם לחוד, וסיווג הזירה כמכשול במסגרת בחינת ההתרשלות והפרת חובת הזהירות הקונקרטית בפריזמת חובת הצפיות – לחוד. ידענו אם כן כי הסיווג של כיפות הבטון כמפגע או כמי שאינו כזה מובהק הרבה פחות ומצוי "באזור הדמדומים". מחד משרתות הכיפות תכלית פונקציונלית חשובה, שנועדה לבטיחות ולנוחות הולכי הרגל במדרכות: מניעת של חנית מכוניות אסורה על מדרכות, בפרט באזורים בעל מצוקת חניה מחד ובעלי "משיכה מסחרית" מאידך (מעדות מר בוירסקי עולה שהמקום בענייננו אף הוא כזה ). חנית המכוניות על מדרכות עשויה לגרום להיתקלות בהם של ציבור המשתמשים במדרכות, של אילוצם "לתמרן" בין מכוניות בצפיפות, שמא אף לרדת לכביש כדי לעקוף המכוניות ולעלות שוב למדרכה.
מאידך קשה כאמור לחלוק על כך שהכיפות כשלעצמן עשויות להציב מכשול פוטנציאלי ממשי למהלכים במדרכות שעל ביטחונם נועדו הכיפות להגן: בפרט בתנאי חוסר תאורה, אך גם לעת יום.

אין זה מפתיע אפוא שעיון לא ממצה בפסיקת בתי המשפט מניב תוצאה לא אחידה ביחס לסיווגן של הכיפות כמכשול (בנסיבות משתנות אמנם, ו"השתלבות" שונה של הכיפות בסביבה). ראה למשל ע"א 9023/06 (מח' – י-ם) גולד יוסף נ' קרית יצחק וולפסון בע"מ (פרסום נבו); ת.א. (י-ם) אוזרוביץ מירה נ' עירית ירושלים; ומאידך ראה מקרים בהם התקבלו תביעות בשל היתקלות בכיפות בטון בת.א. (ראשל"צ) 3104/03 קליר מנחם נ' הום סנטר ; ת.א. (ת"א) 20662/05 מטודי רחמים נ' עירית בת ים (פרסום נבו); ת.א. (ת"א) 32719/93 מיכל לרון נ' עירית רחובות (פרסום נבו) ; ת.א. (חי') 5074/08 גלית רוזן נ' עירית חיפה. יצוין כי אזכרתי (ולא התיימרתי למצות) רק מקרים בהם התקבלה עובדתית הגרסה של היתקלות בכיפת בטון.

כפי שציינתי באופן כללי, המטרה של הצבת הכפות כדי למנוע חנית מכוניות היא מטרה ראויה. נועדה היא לאפשר מעבר נוח להולכי רגל במדרכה ואף מעבר בטוח. מאידך יש לבדוק בכל מקרה דווקא משום שמדובר ב"מקרה גבול" אם "התרופה לא גרועה מן המחלה", ולא מציבה פח יקוש לאותם הולכי רגל עצמם, שנזקו הפוטנציאלי עולה על תועלתו. אין די בהפניה לפסקי דין שקבעו שכיפת בטון אינה בגדר מכשול , שכן כפי שבואר הכל תלוי באופן השתלבותה בסביבה. כיפות מעין אלה מציבות מקדם בטיחות שסיכוניו בצידו, מעבר לאמרה כללית ש"בכול אובייקט ניתן להיתקל אם לא שמים לב". לא כל אובייקט מציב אותו מקדם סיכון פוטנציאלי להיתקלות.

אם נפנה למשל לפסה"ד בענין גולד כאחד מפסקי הדין בהן נדחתה תביעה בשל היתקלות בכיפה הרי באותו מקרה קבעה הערכאה הראשונה (ובערעור אושר פסה"ד) כי מדובר בשורת כיפות בולטות לעין, בפרט על רקע מימדיו הלא גדולים של המקום כולו , שהוצבו בקצה המדרכה ובמרחק אחיד זו מזו.

11. אשוב ואבהיר : לשיטתי לא ניתן להתייחס באופן אחיד לכיפות מעין אלה ולקבוע באופן גורף לא שהן מציבות מכשול, ולא שאינן מציבות מכשול. המבחן הוא בוודאי לא מבחן התוצאה (נפילה על אחת מהן) בחוכמה שבדיעבד. ויהיו מקרים בהן הצבתן בצורה מושכלת תניב המסקנה שגם אם מעדו עליהן – אין חבות, בשים לב למטרתן. אך בענייננו לא אתקשה לסווג את הכיפות כמכשול.

12. כפי שעלה מעדות המצהיר מטעם העיריה בצירוף התמונות (התמונות שצורפו לתצהיר התובעת וכן ת/2): הזירה בה ממוקמות הכיפות הנה הרחבה של המדרכה היוצרת "לשון" רחבה. אותה לשון נועדה כדי ליצור מפרץ חניה לרכבים מאחוריה (שיחנו במאונך ובזוית למדרכה) . הכפות בעניינו אינן שורה של כיפות במרחקים אחידים , המזדקרות לעין ככאלה , אלא בסה"כ שתי כיפות המורחקות זו מזו מטרים ספורים. הן נועדו למנוע חניה בשטח אותה לשון מדרכה :
אלא שהן מוצבות לא בקצה אותה לשון מדרכה , אלא מעט אחרי מרכזה – מעט יותר לכיוון שדרת החנויות והשער הירוק הנחזה מאחוריהן (שיאוזכר עוד מעט קט). באופן זה הן מוצבות למעשה במרכז המדרכה המשמשת הולכי הרגל שאותה "לשון" אינה נפרדת ממנה אלא מהווה שלוחה שלה – מעין רחבה קטנה. לא זו בלבד: אותה לשון מדרכה משתפלת מבחינת גובהה לכיוון הכביש באופן שנחזה שנועד דווקא לאפשר עלית מכוניות לאותה לשון מדרכה. לשאלתי בענין זה, היינו מדוע נמוכה שפת המדרכה של אותה לשונית השיב מר בוירסקי כי שפת המדרכה נמוכה כיוון שהשער הירוק הנחזה מאחור אינו אלא כניסה לחניה (עמ' 12 לפרוטוקול).
וכיצד אמורים הרכבים של בעלי הבית באותה חניה (העד גרס שכנראה מצוי שם גם חמ"ל של העיריה אך לא היה בטוח) להיכנס לאותה חניה מגודרת?: הם עולים על הלשון (לכן מונמך סף המדרכה של הלשון), ועוברים בין שתי הכיפות לתוך השער (כאשר הוא פתוח כמובן). בחקירה חוזרת (מדריכה יש לומר) אישר העד "שיכול להיות" שאותו שער אינו גודר חניה אלא רק פחי אשפה. אך גם אם אניח שכך, הרי שבעין לא מזוינת אכן ניתן להתרשם מהתמונות ש:



לשון המדרכה משתפלת באלכסון לכיוון הכביש באופן שנועד להקל או למצער מקל בפועל על מכוניות לעלות על אותה לשון. שכן שפת המדרכה שלה מונמכת.
שתי הכיפות אמנם אינן "נבלעות" במרקם המדרכה בה הן נטועות (המרקם שלהן וצבען שונה מן האבן המשתלבת במקום). אך הן מוצבות בבדידות במרכז המדרכה באופן "מנותק" שאינו מבליט אותן (להבדיל מענין גולד), ומציב מכשול לעוברים ושבים; כאשר מן הצד השני אין הצבתן כשתי כיפות שהוצבו במקום בו הוצבו משיגה בפועל היעד המוצהר של מניעת היכולת הפיסית של רכבים לעלות על אותה לשון מדרכה (הרי הכיפות לא נועדו לשמש כמעין שלט האוסר חניה, אלא למנוע החניה באופן פיסי, ואף לכל התייחס מר בויארסקי בדבריו ששילוט האוסר חניה אינו אפקטיבי דיו) . ראשית יש מרחק מספיק בין הכיפות כדי לאפשר לרכבים שעלו על לשון המדרכה לעבור בין הכיפות (בתצהירה של התובעת שלא נסתר בענין זה אף צוין כאמור המרחק של 5 מטר בין הכיפות); שנית, משפת אותה לשון מדרכה רחבה ועד לכיפות יש מספיק שטח המאפשר לרכב לעלות ולחנות עליו במקביל לשפת המדרכה (ראה תמונה 3 ב ת/2 – הקטע המוקף בעגול). מבחינת העיריה אסור לחנות באותו קטע אך הכיפות כאמור לא משיגות אפילו מניעה פיסית של יעד צנוע זה.


אם כן נותרנו עם "המינוסים" הבטיחותיים שמציבות הכיפות בלא ה"פלוסים" שמציבים ברגיל ההתלבטות האם תועלתן עולה על נזקן במבחן אינטרס הציבור. גם אם במקרי גבול ניתן להטות הכף לטובת הרשות המקומית ולא להתיימר לתחלף שיקול דעתה בדבר התועלת שבשימוש בכיפות, הרי זה לא מקרה גבול. ורב בכך שמיקום ודרך הצבתן כשתי כיפות במרכז מדרכה עולה כדי מכשול. ולמצער בוודאי שיש לדאוג לתאורה פועלת לעת ערב אם כבר הוצבו כמות שהוצבו. אני מקבל שהצבת הכיפות הציבה מכשול שהתממש במקרה זה.
מתקיימים אפוא יסודותיה של עוולת ההתרשלות שעניינן בהפרת חובה מושגית וקונקרטית בהתרשלות. אף יסוד הקשר הסבתי העובדתי והמשפטי אינו מציב בעיה במקרה זה.

אני מקבל שהתובעת לא הוכיחה שניתן היה להשיג היעד של מניעת חניה במקום באמצעים אחרים. למשל הצבת גדר על שפת לשון המדרכה – כפי שהומחש – תחסום בעד פתיחת דלת המכוניות במפרץ החניה שנועדה לשון המדרכה ליצור. עשויות לעלות גם בעיות בטיחות או עלויות שמבלי שבאו עליהן ראיות לא ניתן לקבוע כי הומחשה דרך אלטרנטיבית אפקטיבית למניעת חניה אסורה באותה רמת עלות מקורבת בה ניתן לחייב העיריה, ובסיכוני בטיחות פחותים. אך בכך אין להכשיר בנסיבות את בטיחות האמצעי בו נעשה שימוש, בפרט כשהומחש שאת יעדו שלו אין בכוחו להשיג. אני קובע שהעיריה חבה בפיצויה של התובעת בגין נזקי הגוף שהוסבו לה בתאונה.

גובה הנזק:

13. הוצאות רפואיות ונסיעות: התובעת טופלה בסד גבס משך שבועיים. הגבס הורד ב 24.9.07. התיעוד הרפואי מגלה המשך ביקורות עקב כאבים, כאשר התובעת ביכרה טיפול פיזיותרפי על פני המשך טיפול בגס (ואח"כ העדיפה שלא לבצע ניתוח שהומלץ לה לשחרור העצב במדייני). מדו"ח הטיפולים עולה כי ביצעה 21 טיפולי פיזיותרפיה. אני פוסק כאן באומדן 2000 ₪ בגין עלות נסיעות והשתתפות בתרופות.

14. לכך יש להוסיף 1350 ₪ עלות משקפי ראיה חדשות (צורפה קבלת אופטיקאי); חלף משקפי ראיה של התובעת שנפלו ונשברו בתאונה.

15. התובעת טענה להעסקת עזרת צד ג' בשכר משך חודש, אך שם העוזרת לא צוין , היא לא הובאה לעדות, ולא הוגשו גם דיווחים למוסד לביטוח לאומי או כל אסמכתא מהימנה אחרת על העסקתה. עסקינן בנזק מיוחד, ואיני מקבל שהוכח ראש נזק זה כאשר עזרת בני המשפחה (שלא נטען לה כלל בתצהיר) לא חרגה מגדר ההיקף הסביר, בגינו לא מקובל לפצות בגין עזרת קרוב שלא היתה כרוכה בנזק ממוני למסייע.

16. לפי שלא הוכחה נכות רפואית ואין גם חוו"ד רפואית שתלמד על מגבלה קלינית שנותרה, אין הצדקה להכיר בראשי הנזק הכללי, לבד מכאב וסבל. ביחס לאב הנזק הלא ממוני – התיעוד הרפואי חושף טיפולים ומעקבים עד מאי 2008 עקב הימשכות הכאבים. אף אם לא הוכחה נכות רפואית, מדובר בפגיעה כואבת שנתנה אותותיה תקופה ממושכת. אני פוסק כאן 30,000 ₪.



16. בסיכום, אני מחייב אני מחייב הנתבעות לשלם לתובעת בתוך 30 יום את הסכומים הבאים:



33,350 ₪.
החזר אגרה ראשונית ששלמה התובעת כשהיא נושאת הפרשי הצמדה וריבית מיום בו שולמה.
שכ"ט עו"ד בסכום (כולל) של 7737 ₪.








לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. מעידה ברחוב

  2. נפילה על המדרכה

  3. נפילה בשוק הכרמל

  4. נפילה ליד חנות

  5. נפילה בכביש - שבר ביד

  6. נפילה במדרכה בחיפה

  7. נפילה לתעלת ניקוז

  8. נפילה במדרכה ברחוב ברמלה

  9. נפילה ברחוב בנתניה

  10. נפילה על כיפת בטון

  11. נפילה ביציאה מחנות

  12. נפילה ברחוב - מכשול

  13. נפילה ברחוב בעפולה

  14. מעידה בגלל בור בכביש

  15. נפילה בחניון ציבורי

  16. נפילה ברחוב באבני חצץ

  17. נפילה בשביל - תביעת פיצויים

  18. נפילה בגלל תעלה שנחפרה בכביש

  19. מדרכה שבורה – נפילה - שבר ביד

  20. נפילה בגלל מכסה בור ביוב בולט

  21. נפילה על מדרכה ברחוב - תל אביב

  22. נפילה בגלל מרצפות מדרכה שבורות

  23. נפילה תוך כדי הליכה במדרכה ברחוב

  24. תביעה בשל נפילה לבור במדרכה

  25. נפילה על ברזל ברחוב – תביעת פיצויים

  26. נפילה ברחוב על מדרכה – רשלנות תורמת

  27. נפילה תוך כדי יציאה מהמכונית

  28. אחריות העירייה על נפילה ברחוב

  29. נפילה בשטח שנהרס ע"י עיריית ירושלים

  30. רגל נתפסה בגדר על מדרכה – נפילה על היד

  31. נפילה בגלל אשפה על הרצפה – תביעה נגד עירייה

  32. פיצוי כספי מהעירייה על נפילה במדרכה

  33. נפילה בטיילת בחוף הים - תביעת פיצויים ?

  34. נפילה לאחר חניית רכב בשלולית של חומר דביק

  35. נפילה תוך כדי חציית הכביש - הרגל נכנסה בשקע בכביש

  36. נפילה בגלל ערימת גזם גדולה מונחת על רוב שטח המדרכה

  37. נפילה ברחוב באשדוד בגלל מרצפות שקועות עם הפרשי גובה

  38. נחבלה לאחר "שרגלה השמאלית נכנסה לתוך בור שהיה בדרכה" והתעקמה

  39. נפילה על בסיס שמשיה מבטון, אליו לא חוברה שמשייה ואשר היה ממוקם על המדרכה

  40. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון