זוהי תביעת שיפוי בגדרה תובע המוסד לביטוח לאומי (להלן - "המל"ל"), מן הנתבעות סך של 299,101 ₪, בגין גמלאות נכות כללית שהוא שילם וישלם לפלוני. התביעה נסמכת על הסכם השיפוי שנכרת בין הצדדים, כדוגמת ההסכם שנדון בדנ"א 10114/03 המל"ל נ' אררט (פ"ד ס(4) 132). פלוני (להלן - "הנפגע") נפצע בתאונה ביום 27/07/98, ובעקבות כך הגיש למל"ל תביעה לתשלום קצבת נכות כללית. לאחר שהנפגע נבדק על ידי רופאי המל"ל נקבע כי הוא זכאי לקצבה, ובהתאם לכך שילם לו המל"ל סך של 149,421 ₪. כמו כן, המל"ל עתיד להוסיף ולשלם לתובע גמלת נכות בסך של 207,208 ₪ (מהוון). המל"ל דרש מהנתבעות לשלם לו לפי ההסכם 80% מן הסכומים האמורים. הנתבעות השיבו בשלילה בטענה שאין קשר סיבתי בין הנכויות לבין התאונה. מכאן התביעה שבפניי. המחלוקת בין הצדדים מתמקדת בנושא שיעור הנכויות והקשר הסיבתי בינן לבין התאונה. חילוקי הדעות נובעים מן הפער הגדול שיש בנושאים אלו, כפי שיפורט להלן, בין קביעות רופאי המל"ל לבין קביעותיהם של המומחים שמונו בתביעת הנפגע נגד הנתבעות לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה - 1975. הנפגע נבדק פעמים רבות על ידי רופאי המל"ל. תוצאות הבדיקות השונות פורטו בטבלה מאירת עיניים בסיכומי התובע, ולפיכך אין טעם שאחזור על כל פרטי הבדיקות. עם זאת אציין, כי בחלק מן הבדיקות נקבעה לנפגע נכות לצמיתות בשיעור של 20% בגין הגבלת תנועה בעמוד השדרה המותני ובחלק לא. בסופו של דבר, באבחון הרפואי האחרון, מיום 29/02/02 (האבחון צורף לבקשת הנתבעות למחיקת הכותרת), נקבעו הנכויות הללו: פסיכיאטרית - 40% רגל שמוטה - 20% קרסול שמאל - 10% לעומת קביעות אלו, המומחים שמונו על ידי בית המשפט בתביעת הנפגע סברו כי הנפגע סובל עקב התאונה מנכות אורטופדית בשיעור של 10% בלבד בגין: "הפרעה בעצב הפרונאלי, הגורם לחולשה של כף רגל שמאל" (חוות דעתו של ד"ר טיין), ומנכות נפשית בשיעור של 70% בגין "סכיזופרניה פרנואידית עם ליקוי אישיותי ניכר", שאינה קשורה כלל בתאונה (חוות דעתו של פרופ' מוניץ). על רקע הנתונים הללו יש לברר תחילה אילו נכויות קשורות בתאונה ואילו אינן קשורות בה. לאחר מכן, אם יתברר שחלק מן הקצבה משולם בגין נכויות שאינן קשורות בתאונה, אזי יהיה מקום לדון ביישום הלכת פרלה עמר נ' אליהו פ"ד נז(4) 350). כבר נפסק פעמים הרבה, כי בתביעות לפי ההסכם גוברות קביעות רופאי המל"ל על קביעות המומחים שמונו בתביעת הנפגע, זאת הן במישור הקשר הסיבתי והן במישור שיעור הנכות. כלל זה חל גם בנכויות שנקבעו במסגרת ענף נכות כללית (ראו - ע"א (מחוזי י-ם) 11316/07 אליהו נ' המל"ל והאסכמתאות המובאות שם). על כן, שאלת הקשר הסיבתי תיבחן לפי דו"חות רופאי המל"ל, מבלי לגרוע מהכלל שהנטל להוכיח את הקשר הסיבתי מוטל על המל"ל. יוצא, שאם ממסמכי המל"ל לא ניתן ללמוד על קשר סיבתי אזי דין התביעה להידחות (ראו החלטת כב' השופט סובל בבר"ע 436/08 מגדל נ' המוסד לביטוח לאומי, שהוגשה בתיק דנא). בחינת הנכויות במקרה שלפניי מלמדת שלא כולן קשורות בתאונה. נקודת המוצא הינה האבחון שנערך לנפגע ביום 29/02/02. זהו האבחון האחרון בזמן, שמכוחו משתלמת ותשתלם בעתיד הגמלה. באבחון זה אין שום אזכור לנכות בעמוד השדרה המותני ומכאן, לכאורה, שיש להתעלם מנכות זו. ואולם, במהלך השנים קבעו רופאי המל"ל בשתי הזדמנויות, שהנפגע סובל מנכות צמיתה בשיעור של 20% בגין מגבלת תנועה בעמוד השדרה המותני (ראו - חוו"ד מיום 28/05/00 ומיום 08/12/00), ולא ברור להיכן "נעלמה" נכות זו בסוף הדרך. ב"כ התובע טען בסיכומיו כי יש קשר סיבתי בין הנכות בעמוד השדרה לבין התאונה, ומכאן שלשיטתו הקצבה משתלמת גם בגין נכות זו. לטעמי, משעה שיש חוסר עקביות בקביעות מומחי התובע לגבי הנכויות הצמיתות שבגינן משולמת הקצבה, הרי שיש לקבוע כי היא פועלת לרעת המל"ל, אשר עליו מוטל הנטל להוכיח את הנכויות ואת הקשר הסיבתי שלהן לתאונה. במילים אחרות, כיוון שבשתי חוו"ד נקבע שהתובע סובל גם מנכות צמיתה בעמוד השדרה המותני, כבול התובע בקביעה זו, ואין די בחוות הדעת האחרונה שמתעלמת מנכות זו כדי לסתור את הקביעות הקודמות, מה גם שהקביעה האחרונה נעשתה על ידי ד"ר גולדשטיין שהוא רופא פנימי, ואילו הקביעות הקודמות נעשו על ידי אורטופדים (ד"ר בן צבי וד"ר איסקוב). העיון בדו"חות של רופאי המל"ל מלמד שלא ניתן ללמוד מהם על קשר סיבתי בין הנכות בעמוד השדרה המותני לבין התאונה. הנה כך, בחוות הדעת הרפואית של ד"ר בן צבי מיום 08/12/00 נכתב מפי הנפגע: "ב-98 היתה תאונה, אבל מהגב סובל מעל 20 שנה (הייתי סבל)" . וכן, בחוות הדעת של ד"ר איסקוב מיום 28/05/00 אין שום קביעה לפיה קיים קשר סיבתי בין הנכות בעמוד השדרה לבין התאונה. ולבסוף, גם בטופס סיכום המחלה מבית החולים (נספח ג' לבקשת הרשות להגן), אין אינדיקציה לכך שהנפגע נפגע בגבו בתאונה. באבחון האחרון נקבעה נכות בשיעור של 20% בגין רגל שמוטה, ברם אין ספק שנכות זו אינה קשורה בתאונה, כיוון שד"ר גולדשטיין רשם בטבלת הליקויים והנכויות שמדובר בנכות מולדת. מעיון בחוות הדעת של הפסיכיאטר שבדק את הנפגע מטעם המל"ל (ד"ר מרצ'בסקי), ביום 16/03/00, עולה בבירור כי לדעתו יש קשר סיבתי חד משמעי בין הנכות הנפשית לבין התאונה. ד"ר מרצ'בסקי קובע נחרצות כי הנפגע סובל מתסמונת דחק בתר חבלתית בגלל "הטראומה", וברור מהמשך דבריו שהכוונה היא לתאונת הדרכים. חוות דעתו של ד"ר מרצ'בסקי מנוגדת בתכלית לחוות דעתו של פרופ' מוניץ בתביעת הנפגע. לדעת פרופ' מוניץ הנפגע סובל מ-70% נכות בגין סכיזופרניה שאיננה קשורה בתאונה. כפי שציינתי לעיל, במקרה כזה שבו יש מחלוקת בין רופאי המל"ל לבין המומחים בתביעת הנפגע, גוברת קביעתם של רופאי המל"ל. כך מתחייב מתכלית ההסכם. אילו היה ספק של ממש האם ד"ר מרצ'בסקי סבור שהנכות הנפשית קשורה בתאונה יתכן והיה מקום לנסות ליישב בין שתי חוות הדעת, ברם לא זה המצב במקרה שלפניי. חוות דעתו של ד"ר מרצ'בסקי ברורה וחד משמעית והיא הגוברת. העולה מן המקובץ הוא, שהקצבה משולמת לנפגע עקב נכויות אלה: פסיכיאטרית - 40% - קשורה בתאונה רגל שמוטה - 20% - לא קשורה בתאונה קרסול שמאל - 10% - קשור בתאונה עמוד שדרה מותני - 20% - לא קשור בתאונה במצב דברים זה, יש מקום להחיל גם בתביעה לפי ההסכם את הלכת פרלה עמר, כאשר לעניין זה מביא בית המשפט בחשבון את הנכויות כפי שנקבעו על ידי רופאי המל"ל דווקא (ראו - רע"א 805/06 המל"ל נ' קרנית; ע"א 1093/07 בכר נ' פוקמן ולדרך החישוב הנכונה ראו - ע"א (מחוזי י-ם) 11316/07 הנ"ל). השיעור המשוקלל של הנכויות הקשורות בתאונה הינו 46%, מתוך כלל הנכויות שעומדות על שיעור משוקלל של 65.44%. יוצא אם כן, שהנתבעות חייבות לשלם למל"ל 70% מסכום התביעה (46% לחלק ל- 65.44%=0.70%). בשולי סיכומיהן טוענות הנתבעות כי אין מקום לחייבן בריבית ההסכמית, מן הטעם שבינן לבין המל"ל נתגלעה מחלוקת משפטית טהורה שבעטייה לא שולמה הדרישה. כבר נפסק כי הריבית ההסכמית נושאת אופי של פיצוי מוסכם (ראו - רע"א 8429/06 הפניקס נ' המל"ל), ולכן אין להפחיתה גם אם היתה בין הצדדים מחלוקת כנה באשר לחובת התשלום (ראו - ע"א (מחוזי י-ם) 9105/06 המל"ל נ' מגדל). לאור כל האמור ישלמו הנתבעות לתובע 70% מן הסכום שהוא דרש מהן בצירוף הריבית ההסכמית עד ליום התשלום בפועל. הנתבעות תישאנה בהוצאות התובע וכמו כן ישלמו הנתבעות לתובע שכ"ט עו"ד בסך של 25,000 ₪ בצירוף מע"מ כדין. ניתן היום ט' באדר, תש"ע (23 בפברואר 2010) בהעדר הצדדים. אברהם רובין, שופט נזק נפשי / נכות נפשיתהתחום הנפשינכותאחוזי נכות