צילום במועדון לילה ללא היתר 1. זהו פסק דין בתביעת התובעת לפיצויים, בין היתר, בעילות של פגיעה בפרטיות, הוצאת לשון הרע ורשלנות, בגין פרסום תמונתה במקומון "זמן הנגב", אותו הוציאה הנתבעת מס' 5. הוחלט לקבל את התביעה באופן חלקי, ולהלן הנימוקים. 2. התובעת ילידת 18.06.1987, השתתפה במסיבת חג הפורים, שנערכה ביום 28.03.05 במועדון "הפורום" בבאר שבע. התובעת הגיעה למסיבת הפורים כאשר היא לובשת גופיה דמוית מחוך, אשר חלקה עשוי תחרה, ומכנסיים קצרים, אשר בהמשך התברר כי מכונים "מכנסונים". כמו כן, עטתה ביריות. הנתבע מס' 2 שהינו צלם במקצועו, צילם את התובעת במהלך האירוע, כאשר היא לבושה כמתואר לעיל, ומביטה אל המצלמה. התמונה האמורה שצילם הנתבע מס' 2, פורסמה כעבור למעלה משנה, ביום 01.06.06, במדור "סיפורי לילה", במקומון "זמן הנגב". הנתבע מס' 1 הינו עורך המדור האמור. הנתבעת מס' 3 הינה עורכת המקומון. לטענת התובעת, הנתבעת מס' 4 קשורה גם היא להוצאת המקומון. 3. התובעת טענה בכתב התביעה, בין היתר, כי התמונה שצולמה בהיותה קטינה, פורסמה באופן מובלט, שלא בהסכמתה, ובמנותק מההקשר, ללא ציון כי צולמה במהלך מסיבת פורים. התובעת טענה, כי התמונה מציגה אותה באופן מבזה ומשפיל, והפרסום גרם לה בפועל השפלה, בשל הערות פוגעות שהופנו לעברה בעטיו, וכן נגרמו לה עוגמת נפש ותסכול. עוד טענה כי הפרסום פגע בשמה הטוב ובמעמדה החברתי, ואף הוביל לפרידתה, ממי שהיה בן זוגה עובר לפרסום. התובעת טענה גם, כי הנתבעים השתמשו בתמונה שלא כדין, מבלי לקבל את הסכמתה, ותוך פגיעה בפרטיותה. כן טענה, כי הנתבעים התעשרו על חשבונה שלא כדין, ועוולו כלפיה גם בעוולת רשלנות, בשל עצם הפרסום. התובעת עתרה לחייב את הנתבעים, לפרסם מודעת התנצלות, להוציא נגדם צו מניעה קבוע, שימנע מהם פרסום התמונה בעתיד, וכן לחייבם בתשלום פיצויים בסך 100,000 ₪. 4. הנתבעים טענו, בכתב ההגנה, בין היתר, כי התובעת, אשר הייתה מעוניינת להפוך לדוגמנית, ביקשה לעצמה חשיפה בכלי תקשורת שונים, לרבות באמצעות אינטרנט, והשתתפות בתחרויות צילום, כאשר גם התמונה בגינה הוגשה התביעה, צולמה על רקע רצונה בחשיפה, מתוך הסכמה מלאה ורצון חופשי, ועל כן לא היה בפרסום התמונה משום פגיעה בפרטיות. הנתבעים טענו, כי התובעת הכירה את הנתבע מס' 2 שצילם את התמונה, וידעה כי הוא מצלם עבור מקומון. הנתבעים טענו, כי התמונה שפורסמה, איננה משפילה או מבזה, אלא דווקא מחמיאה לתובעת, ואין חולק כי התמונה אותנטית ולא עוותה. הנתבעים טענו, כי התמונה צולמה במסיבה רבת משתתפים, ברשות הרבים, כאשר התובעת הגיעה למקום לבושה באופן בו צולמה, ולא יכולים היו לצפות כי פרסום התמונה יגרום לפגיעה בתובעת, ועל כן, עומדות להם ההגנות מכוח סעיף 18 לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א - 1981. הנתבעים טענו, כי היות שהתמונה פורסמה במדור, שעניינו סיקור "חיי לילה" ומוקדי בילוי, ולא במסגרת פרסום מסחרי, הרי שאין מדובר בפרסום למטרות רווח, העשוי ליפול בגדר הוראת סעיף 2 (6) לחוק הגנת הפרטיות. לטענתם, לא הפיקו רווחים כלשהם, מפרסום התמונה. 5. לתובעת העידו היא עצמה ושתיים מחברותיה. התובעת העידה, בין היתר, כי התמונה צולמה בהסכמתה. לדבריה: "נכון שהצטלמתי בהסכמתי וברצוני". יחד עם זאת, סברה כי אין מדובר בצילום למטרת פרסום בעיתון, על רקע ההיכרות עם הנתבע מס' 2, אשר צילם אותה בעבר, כאשר התמונות נותרו ברשותה ולא פורסמו בעיתון. לדבריה: "הצטלמתי אבל לא חשבתי שהוא יפרסם את התמונות הללו, ידעתי שהוא ידיד שלי מעל לכל ולא יפרסם את התמונות שלי. לא אמרתי לו שלא יפרסם אותי בעיתון, הופעתי וידעתי שאם הוא מצלם אותי זה אליי, למחשב שלי... לא ציפיתי שישימו את התמונה שלי בעיתון ויציגו אותי כחשפנית. למה שיציגו אותי ככה". התובעת אישרה, שהנתבע מס' 2 צילם תמונות שלה, אשר אמורות היו לסייע לה להגשים את חלומה להפוך לדוגמנית. לדבריה: "אני מעיינת בתמונות שאתה מציג בפניי, מתיק המוצגים של הנתבעים, אני משיבה שכמו לכל ילדה היה לי חלום להיות דוגמנית, הצטלמתי למטרות בוק, תמונות שיהיו לי, לא היה לי 2,000 ₪ לשלם עבור בוק, ואודי כידיד שלי צילם אותי וחסך לי תמונות של בוק. אני לא מבינה מה הקשר בין התמונות הללו לתמונות פרסום". התובעת אישרה גם, שהשתתפה ב"תחרות ביקיני", כאשר בהמשך התברר, כי חלק מהתמונות פורסמו באתר אינטרנט ששמו "NOL". באותן תמונות, נראית התובעת לובשת ביגוד מצומצם יותר מאשר הבגדים שלבשה בתמונה שפורסמה, ואשר בגינה הגישה את התביעה. התובעת אישרה, כי הגיעה למועדון "הפורום" ביום האירוע, לבושה בבגדים בהם צולמה. חברתה של התובעת, הגב' דלית נעה חבושה, העידה כי ראתה את התמונה לראשונה, כאשר מוכר בחנות הראה לה את התמונה, ולדבריה: "...הוא אמר לי תראי איזו תמונה, תראי את חברה שלך, ואמר מילה לא יפה, אני הייתי בשוק... ישר רצתי אליה עם העיתון הביתה, ואמרתי לה מה זה?". העדה גם העידה, כי התובעת בכתה כאשר הראתה לה את התמונה. חברה אחרת של התובעת, הגב' דנית פלס, העידה שלא השתתפה במסיבה, אך ידעה שמדובר במסיבה המיועדת לבני למעלה מ-18. העדה אישרה, שהתובעת השתתפה ב"תחרות ביקיני" ודיגמנה בעבר. לנתבעים העידו הנתבעים מס' 1, 2 ו-3 וכן עו"ד מרק בלייך, היועץ המשפטי של הנתבעת מס' 5. עו"ד בלייך העיד, בין היתר, על הנוהל לעניין פרסום תמונות בעיתון. העד אישר, שכאשר נעשה שימוש בתמונת המחשה (אילוסטרציה), נהוג לכתוב לצד התמונה, כי המדובר בתמונת המחשה. העד סבור, עם זאת, כי בפרסום הנדון שכותרתו "יהיה ים בבאר שבע" ובמסגרתו מופיעות תמונות של אנשים נוספים, לצד תמונת התובעת (אם כי תמונתה גדולה באופן משמעותי מיתר התמונות) ברור לכל קורא, כי מדובר בצילומי המחשה. העד העיד, כי כאשר מצולם מבקש שלא לפרסם את תמונתו, ההנחיה היא להימנע מפרסום. הנתבע מס' 2 העיד, בין היתר, כי הכיר את התובעת, כאשר צילם אותה בעבר, עבור אתר NOL, ולאחר מכן נתקל בה פעמים רבות במועדון "הפורום", ולדבריו: "...צילמתי אותה עשרות או מאות פעמים במשך השנים, פעמים לא ספורות היא הופיעה בעיתון". לטענתו, התובעת ידעה, שהוא מצלם עבור המקומון ותמונותיה פורסמו בו "...עשרות פעמים...". העד העיד, שמצא את תמונותיה של התובעת באתר "פייסבוק", כאשר כל מי שנכנס לדף של התובעת באתר, יכול לראות את תמונותיה. לטענת העד, גם התמונות שצורפו לתיק המוצגים, בהם נראית התובעת לובשת בגדים מצומצמים יותר, צולמו לעיתון. לדבריו: "אני צילמתי את זה לעיתון ולא לבוק פרטי. לא קיבלתי ממנה כסף על זה ולא עשיתי את זה בחינם. צילמתי את התמונות הללו לעיתון, אם היא רוצה אני שולח לה את התמונות". הנתבע מס' 1 העיד, בין היתר, כי מי שהחליט על שיבוץ התמונות במסגרת הכתבות, היה הגרפיקאי, ולא הוא עצמו. לטענתו, לא ראה כלל את המדור טרם הדפסתו, אלא סמך על שיקול דעתו של הגרפיקאי. הנתבעת מס' 3 העידה, בין היתר, שלא בחרה בתמונה, אלא אישרה את העמוד כמות שהוא, כאשר לא ידעה שהתמונה צולמה במסיבת פורים. הצדדים הגישו סיכומי טענות בכתב. 6. סבורני, כי יש לדחות טענת התובעת, לפיה, בפרסום התמונה, עוולו כלפיה הנתבעים בעוולה של הוצאת לשון הרע. זאת, היות שהתמונה הינה תמונה אותנטית, ומציגה את התובעת בלבוש בו הופיעה מרצונה, בפני כל באי המסיבה במועדון "הפורום". לצד התמונה, לא נכתב שמה של התובעת, ולא נכתב מלל כלשהו, המתייחס לתמונה. למקרא הכתבה הקצרה, אשר לצדה הופיעה התמונה, ברור שאין בה התייחסות כלשהי לתובעת, וכי היא איננה כוללת כל אמירה, שהינה בבחינת לשון הרע. סבורני, כי אין לקבל גם את הטענה, כי פרסום התמונה מהווה עוולה של פגיעה בפרטיות מכוח הוראת סעיף 2 (6) לחוק הגנת הפרטיות, הקובע כי "שימוש בשם אדם, בכינויו, בתמונתו או בקולו, לשם ריווח", עשוי להיחשב פגיעה בפרטיות. זאת, כאשר לא הוכח כי התמונה פורסמה לשם רווח, או כי פרסומה הגדיל את רווחיה של הנתבעת מס' 5. על פני הדברים, נראה כי פרסום התמונה לכשעצמו, לא צפוי היה לגרום רווחים כלשהם לנתבעת מס' 5. סבורני עם זאת, כי בנסיבות המיוחדות, אותן ניתן להסיק מן הראיות, אכן בוצעה כלפי התובעת עוולה של פגיעה בפרטיות, על פי החלופה שבסעיף 2 (4) לחוק, הקובע כי "פרסום תצלומו של אדם ברבים בנסיבות שבהן עלול הפרסום להשפילו או לבזותו", ייחשב פגיעה בפרטיות. אמנם, התובעת הגיעה למסיבה, כאשר היא לבושה באותם בגדים בהם צולמה, וכל באי המסיבה יכולים היו לחזות בה. בשלב זה, אין גם כאמור מחלוקת, כי התובעת הצטלמה מרצונה, ויכולה היתה להניח, כי יוכלו לצפות בתמונה גם אנשים זרים. יחד עם זאת, על רקע ההיכרות האישית המיוחדת, בין התובעת והנתבע מס' 2 - מר אבן חיים, סבורני כי לא הוכח, שהתובעת ידעה או שצריכה היתה לדעת, שהתמונה תפורסם בעיתון, ובוודאי שלא הייתה צריכה לצפות פרסום של התמונה כפי שנעשה, בחלוף למעלה משנה, במנותק מכל הקשר, וללא כל כיתוב, שעשוי להצביע על הנסיבות בהן צולמה התמונה במקור. נוכח תיעוד התובעת בבגדים חושפניים, לרבות ביריות - ואשר יכולים להיתפס, ובדיעבד ניתן לומר גם שנתפסו בפועל, כקשורים בהתנהגות מתירנית, לא סביר להניח שהסכמת התובעת לצילום, משתרעת גם אל עבר פרסום, ודאי לא פרסום מאוחר ומנותק מהקשר, אשר איננו מלמד על כך, שמדובר בעצם בתחפושת, במסיבת פורים. נראה שעל האחראים לפרסום אצל הנתבעת מס' 5, היה לצפות את האפשרות, כי פרסום התמונה בנסיבות האמורות, עלול להשפיל את התובעת או לבזותה. כאמור, לא ניתן היה לשלול מראש את האפשרות, אשר התרחשה בפועל, כי מי מקוראי העיתון, ייחס לתובעת התנהגות מתירנית ופרובוקטיבית. יש לזכור, כי החברה אינה עשויה מקשה אחת, יש בה קבוצות שמרניות יותר וקבוצות שמרניות פחות. אין זה סוד, כי בקרב חלקים נרחבים בציבור, עשוי היה הלבוש שלבשה התובעת להיחשב נועז, חשוף מדי, ואולי אף פתייני. מעדויות התובעת והעדה, הגב' חבושה, נלמד, כי בסביבה בה חיה והתגוררה התובעת, היו מי שייחסו לה בשל התמונה אופי שלילי, ופגעו בה על רקע זה. סבורני אפוא, כי הנתבעת מס' 5 חבה כלפי התובעת, בגין עוולת פגיעה בפרטיות. היות שלא הוכח, כי מי מהנתבעים האחרים, אחראי אישית לפרסום, סבורני כי יש להטיל את החיוב על הנתבעת מס' 5 לבדה. 7. אשר לסכום הפיצוי - התובעת העידה כי הפרסום גרם לה סבל ועגמת נפש, על רקע יחס החברה כלפיה. עם זאת, סבורני כי הסכום הנתבע והיקף הנזקים המתואר בכתב התביעה, ובסיכומי התובעת, גבוהים ואינם הולמים את מידת הפגיעה. סבורני גם, כי לא ניתן להתעלם מכך, שהתובעת עצמה, לא נרתעה מלהופיע בבגדים בהם צולמה בציבור, במסגרת מסיבה רבת משתתפים, ולא נמנעה גם מפרסום תמונותיה, לרבות באתרי אינטרנט, הנגישים לציבור, כאשר היא מצולמת בבגדים מצומצמים יותר מן הבגדים בהם צולמה בתמונה בגינה הוגשה התביעה. מכאן, שעצם ההופעה בביגוד מצומצם לכשעצמה, ואף אפשרות לפרסום של תמונות כאלה, לא גרמו לתובעת בושה או מבוכה. שיקולים אלה נכון לשקול, לעניין היקף הפיצוי שיש לפסוק לזכות התובעת, ויש לאזן בין השיקולים המתנגשים. בנסיבות האמורות, סבורני כי נכון לפסוק לזכות התובעת פיצוי בסך 20,000 ₪ (כערכם היום וללא צורך בשיערוך). נוכח חלוף הזמן ובשל הנסיבות שפורטו, איני רואה מקום להורות לנתבעת מס' 5, לפרסם התנצלות או הבהרה. סבורני עם זאת, כי נכון ליתן צו מניעה כמבוקש, שיאסור פרסום התמונה בעתיד, בהעדר טעם המצדיק המנעות ממתן צו כאמור. 8. אני מחייב אפוא את הנתבעת מס' 5 לשלם לתובעת פיצוי בסך 20,000 ₪, וכן הוצאות המשפט בסך 1,000 ש"ח ושכר טרחת עו"ד בסך 4,000 ₪ בתוספת מע"מ. כן ניתן צו מניעה כלפי הנתבעת מס' 5, האוסר פרסום התמונה האמורה בעתיד. התביעה נגד הנתבעים מס' 1 - 4, נדחית. הגנת הפרטיות / פגיעה בפרטיות