תביעה לסילוק יד בירושלים

1. התביעה שבפני היא לסילוק יד של הנתבע, ממקרקעין המצויים בשכונת רמות בירושלים המצויים מדרום לגוש 30617 כמתואר במפה - נספח ב' לכתב התביעה ( להלן - "המקרקעין"). הנתבע, מתגורר בחלק מהמקרקעין ובחלקו האחר הוא מפעיל לדבריו , עסק לאחסון ציוד מכני (להלן -"השימוש"). 2. התובע טוען כי הזכויות במקרקעין הן שלו לאחר שהופקעו על פי סעיף 19 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), (להלן - "הפקודה") . הודעה על הפקעה על פי סעיפים 5 ו-7 לפקודה, פורסמה קודם להגשת התביעה לסילוק יד ואילו, הודעת הקניה על פי סעיף 19 לפקודה, פורסמה לאחר הגשתה. 3. התובע טוען כי רק בשנת 2006 , התגלה לה דבר פלישת הנתבע למקרקעין. עקב כך, שלח התובע לנתבע התראה לפינוי המקרקעין בהיעדר זכות להחזיק בהם. תפיסת הנתבע את המקרקעין נעשתה שלא כדין, ללא ידיעתו או אישורו. על כן, מבקש התובע להורות על פינויו של הנתבע מהמקרקעין. 4. הנתבע טען כי רכש בתמורה מלאה את המקרקעין בשנת 1989 מידי צד ג'. לדבריו, צד ג' הציג עצמו בפניו כבעלים על המקרקעין או כמיופה כוח של הבעלים. התמורה אותה הוא שילם לצד ג' היתה בסך של 40,000$ בשקלים, כאמור בהסכם המכר - נספח א' לכתב ההגנה ( להלן - "ההסכם"). הנתבע טען למגוריו במקרקעין החל משנת 1991 ואילך. הואיל ומעמדם של המקרקעין "לא מוסדרים" ומשחלפו מעל 15 שנה מתחילת מגוריו בהן ועד למועד הגשת התביעה, חלה התיישנות על סעיף 5 (2) לחוק ההתיישנות, תש"ח- 1958 ועל כן, דין התביעה להידחות. בנוסף לכך טען הנתבע כי התובע, ביקש לתקן את מחדליו בהסדרת זכויותיו במקרקעין רק לאחר שהוגש כתב ההגנה, במתן הודעת הקניה על פי סעיף 19 לפקודה, ביום 6.5.08. לשיטתו, לא היה בסיס לדרישה לסילוקו מהמקרקעין קודם להגשת הודעת הקניה ועד היום, טרם הוסדרו המקרקעין ולא ניתן לתבוע צו שיפוטי, להעברת החזקה במקרקעין לידיו כמצוות סעיף 8 לפקודה. כמו כן ניטען, כי הסמכות לדון בתביעה למסירת החזקה לידי התובע, נתונה בידי בית המשפט המחוזי. עוד טען הנתבע, כי מעמדו במקרקעין הוא כדייר מוגן ולחילופין בר- רשות בלתי הדירה, עקב החזקה הנוגדת שלו בהם, במרוצת שנים רבות ומבלי, שהתובע התריס כנגד ישיבתו שם. לפיכך, טוען הנתבע כי דין התביעה להידחות, ואין להורות על סילוקו מהמקרקעין. לחילופין, עומדת לו הזכות לדיור חילופי או לקבלת פיצויים בגין פינויו מהם. הסמכות העניינית: אין חולק, וכפי שעולה מהודעות שהוצגו ע"י התובע לצורך השלמת ההפקעה, שהיה מחדל מצד התובע בהשלמת הפעולות הנדרשות על פי הפקודה באי מתן הודעת ההקניה בטרם הגשת התביעה, כי אם לאחריה. מלכתחילה, היה אמנם על התובע להגיש את התביעה לבית המשפט המחוזי, אשר בידו הסמכות הייחודית למסירת החזקה במקרקעין לתובע, לאחר שהללו הופקעו לצרכי ציבור. יחד עם זאת, יש לבחון אם כך הם פני הדברים, עם פרסום הודעת הקנייה. שאלת הזכות לשימוש במקרקעין, היא המונחת בפני בית המשפט ולא שמעתי מפי הנתבע טענות כנגד הליך ההפקעה למעט בעניין אי פרסום ההקנייה, אלא לאחר שנים רבות ממועד האכרזה ולאחר שהעלה טענותיו בנידון בכתב ההגנה. ההודעה על פי סעיף 19 פורסמה בהודעה 5802 בי"פ מיום 6.5.08 (נספח לתעודת עובד ציבור של מר נאוי). תכליתו של הליך למסירת חזקה במקרקעי ציבור לידי המדינה, הוא לקצר הליכים הנוגעים לתפיסת חזקה בהם אם קיימת דחיפות בהעברתם אליה, לצורך בצוע מטרה ציבורית (א' קמר, דיני הפקעת מקרקעין, מהדורה ששית, עמ' 183) . הקניית הסמכות, ניתנת אם כן על מנת להבטיח את טובת הצבור בזירוז ההליכים לטובתו גם אם בכך נסוגה זכותו של הפרט, המחזיק בהם. כפי שניתן בספרו של א' קמר, שם, בעמ' 194: " בעלת העניין בפרסום על ההודעה, היא הרשות המפקיעה. מבחינתו של הבעלים, אין בפרסום ההודעה או בהימנעות ממנה, כדי לשנות או לפגוע בזכויותיו. בעניינינו, הודעת הפקעה נמסרה כבר בשנת 1970 על פי סעיפים 5 ו- 7 לפקודה. בכך, נוצרה ההפקעה אף שטרם נקבע על פיה המועד להקניית הזכות במקרקעין לידי המדינה. למדינה עומדת האפשרות למסור את הודעת ההקניה, בכל מועד בו תבחר (ראה: עת"מ 16/97 דויד ארזי נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה חולון ניתן ביום 8.4.98). מהמועד, בו מולאו ההליכים להשלמת ההקניה לרשות המפקיעה, נתונה הסמכות לדון בתביעה לסילוק מחזיק, לבית משפט השלום ולא לבית המשפט המחוזי על פי סעיף 51 (א) (3) לחוק בתי המשפט, התשמ"ד- 1984 (ראה: בר"ע (מחוזי חיפה) 1877/07 שוקרון פרץ נ' עירית חיפה ואח' ניתן ביום 19.9.07 ). יוער, כי היה על התובע לבקש לתקן את כתב התביעה לאחר פרסום ההקניה, ולא להסתפק בהגשת הפרסום בי"פ בדבר השלמת ההקניה, על מנת שתהיה סמכות לדון בתביעה בפני בית משפט זה. 10. למרות זאת, אין במחדל הדיוני של התובע כדי לשלול את הסמכות הנתונה לבית משפט זה לדון בתביעה , משהוכח כי בוצעה ההקניה עובר לתחילת הדיון בתביעה. הדבר מתיישב גם עם התנהלות הנתבע שניהל מו"מ עם התובע למימוש זכויותיו ולקבלת פיצוי בגין ההפקעה, תוך כדי ניהול הליך זה. בכך, יש כדי להעיד על השלמת הליכי ההפקעה מבחינתו לצורך קבלת פיצוי, בגינה. התובע הודיע בסופו של מו"מ, כפי שעולה מתצהירה של הגב' גולדה מאיר, כי נדחתה דרישתו של הנתבע, משנמצא כי הוא אינו הבעלים על המקרקעין ולא רכש אותם מהבעלים. בנוסף לכך, עם דחיית דרישותיו לפיצוי , לא נקט הנתבע בהליכים בבית המשפט המחוזי כנגד הליכי ההפקעה, שדינם להתברר בפניו. לפיכך, דין הטענה להידחות. טענת ההתיישנות: 11. אין חולק כי המקרקעין אינם "מוסדרים". טוען הנתבע כי על פי סעיף 5 (2) לחוק ההתיישנות, אין להורות על סילוקו מהמקרקעין מחמת התיישנות לאור מגוריו שם מעל 15 שנה. בנוסף טען כי אין להחיל בעניינו את הוראת סעיף 113 (ב) לחוק המקרקעין הקובע: "במידה שלפי חוק זה חלה התיישנות במקרקעי ציבור שאינם מקרקעי יעוד, לא תתחיל תקופת ההתיישנות לפני היום שנרשמו על שם בעליהם". 12. בנסיבות שבפני, הושלמה הפקעת המקרקעין במתן ההודעה לפי סעיף 19 לחוק, אמנם רק בשנת 2008 , אך אין בהשלמת ההליכים, שנים רבות לאחר פרסום ההודעה לפי סעיף 5 כדי לשלול את זכותו של התובע, לדרוש את סילוקו של הנתבע מהמקרקעין משניתנה הודעת ההקניה. כפי שנקבע בע"א 132/85 אמרופא א.ג. נ' ה.ש.י. המגדר תעשיות פלדה בע"מ ניתן ביום 10.12.87 :"אך טבעי הוא כי כל הסדר ובחינתו שלו, וזאת על רקע הוראותיו שלו, כפי שהן מפורשות על רקע הוראותיו שלו, כפי שהן מפורשות על רקע המטרה החקיקתית העומדת ביסודו"(עמ' 9 בפסק הדין). משפורסמה ההודעה בי"פ והושלמו הליכי ההפקעה במתן הודעת ההקניה, אין לפגוע בזכות המהותית של התובע, בכניסתו לגדרה של הוראת חוק אחרת שבה לא חלה ההתיישנות. אין בזכויותיו של הנתבע כבעלים על המקרקעין, אם וככל שיוכחו, כדי לגבור על זכותו של התובע לדרוש את סילוקו מהם משבוצעה ההפקעה לצרכי צבור (ראה: בג"ץ 9332/01 סימה לוינהרט נ' מד"י ניתן ביום 14.11.05). 13. מכאן עולה, כי אין בסעיף 5 (2) לחוק ההתיישנות , כדי לגבור על הוראת סעיף 113 (ב) לחוק המקרקעין, במקרה בו היתה אכרזה על הפקעה הרבה בטרם תחילת מגוריו של הנתבע במקרקעין על פעולות ההפקעה, בתחילת שנות ה-70' ( עדותו של מר נאווי , עמ' 7 שורות 1-10). לפיכך, נדחית טענת ההתיישנות. בחינת זכויותיו של הנתבע במקרקעין : 14. העדה מטעם התובעת גב' גולדה מאיר העידה על רישום בלשכת רישום המקרקעין של בעלי המקרקעין, בטרם ההפקעה, ברישומם של 3 בעלים וברישומו של האפוטרופוס לנכסי נפקדים (עמ' 9 שורות 7-10). הוסיפה העדה ואמרה, כי היא בדקה את זכויותיו הנטענות של הנתבע במקרקעין, ולא נמצאו הוכחות המעידות על רכישתו אותם, מידי אחד מהבעלים הרשומים על המקרקעין (עמ' 9 שורות 20-28 , עמ' 10 שורה 1). 15. הנתבע הגיש בתמיכה לתצהירו בבקשת רשות להגן עותק של שטר מכר על המגרש מיום 8/8/89, לפיו הוא רכש מקרקעין בשטח הגובל עם חלקה 199 בגוש 30617, מדרום לחלקה 186 בתמורה לסך של 40,000 $. הרכישה היתה מאדם בשם X בעל ת.ז. X ובנוכחותו של אדם אחר, ששמו באסם אבו עמר. 16. לא עלה בידי הנתבע למרות מאמציו, כדבריו, להביא לרישום המקרקעין על שמו ובנוסף לכך, למרות חלוף השנים ממועד הרכישה . הנתבע, אמר בעדותו כי הוא רכש את המקרקעין, מבלי שהוצג בפניו נסח מלשכת רישום המקרקעין וכי חסרים לו גם כיום מסמכים, לצורך רישום המקרקעין על שמו. לדבריו, המוכר דרש ממנו תשלום נוסף בסך 30,000$ "מתחת השולחן", מעבר לתשלום הראשון אותו הוא שילם לו בסך 40,000 $. המוכר, רמאי הואיל ולא נתן לו את המסמכים והוא תמים וטיפש כדבריו, בהסכימו לשלם את התמורה הנוספת לרכישת המקרקעין (עמ' 13 שורות 7-14). 17. הנתבע העיד גם על כך שהמוכר נרצח, אך לא הביא בתמיכה לכך ראיה ממרשם אוכלוסין על פטירתו וכן, לא הזמין לעדות את מי שהיה עד לביצוע עסקת המכר. חזקה על הנתבע שהיה דואג לכך, אילו עדותו תמכה בגרסתו. 18. הוכח אם כן, כי המוכר מר X, אינו בעל הזכויות במקרקעין בהיעדר רישומו כבעלים. יתירה מכך, הנתבע הודה לראשונה בעדותו, בשונה מהאמור בסעיף 5 לתצהירו, כי מר X היה מיופה כוח של בעלים במקרקעין, למרות שהדבר אינו מתיישב עם המבוא להסכם המכר, לפיו מר X הוא המוכר, ולא מיופה כוח של המוכר. בהמשך עדותו, חזר בו הנתבע מדבריו על רכישה ממר X כמיופה כוח והדגיש, כי אין זה מעניינו מיהו הבעלים הקודם של המקרקעין, בטרם עסקת המכר של המקרקעין. 19. בהתנהלותו של הנתבע ברכישת המקרקעין, הוא גרם לעצמו להפסדים, אך בכך אין כדי להקנות לו זכות כבעלים על המקרקעין. לפיכך, לא בכדי לא הוכח, כי היה דיווח על העסקה לשלטונות המס וכן לא הוצגה קבלה בגין תשלום מס רכישה ע"י הנתבע . בנסיבות אלו, הנתבע לא הרים את הנטל להוכיח את גרסתו בדבר רכישת המקרקעין מהבעלים הרשומים עליהם, אף שהשתכנעתי כי בסמוך לאחר תשלום התמורה למר X, החל הנתבע לעשות שימוש במקרקעין. מהעדויות למדתי כי כבר עם תחילת השימוש במקרקעין ע"י הנתבע, היה ידוע לו כי אין לו זכויות כבעלים במקרקעין, עם קבלת התשובה מהעירייה, שסרבה לקדם את הטיפול בבקשתו למתן היתר לבנייה, בהיעדר זכות מוכחת במקרקעין (עמ' 13 שורות 3-8). כתוצאה מכך, הציב הנתבע קראוון במקרקעין (עמ' 13 שורה 8) ודאג לחיבור חשמל שלא באמצעות חברת החשמל לקרוון. החיבור, נעשה ממחזיק במקרקעין סמוכים לקרוון, כפי שעלה מעדותו של מר עופר קרן (עמ' 10 שורות 17-18), אשר הוא עצמו לדבריו, 'משך חשמל' ממחזיק אחר, מר ינוקא. 20. מכאן עולה, כי החזקת הנתבע במקרקעין היתה ללא ידיעת חברת החשמל ומחלקת המים בעירייה בעוד הנתבע, מוצא לו דרכים אחרות לקבלת שירותים לקרוון. הנתבע, לא הוכיח גם כי כתובתו הרשומה במרשם אוכלוסין היא במקרקעין ולא הוכח, כי כתובתו ברישומי העירייה , לצורך חיובו בתשלומי ארנונה היתה שם. בכל אלה, יש כדי לתמוך בטענת התובע על אי ידיעתו על ישיבת הנתבע שם ולבחינת טענתו על קיומה של חזקה נוגדת. 21. למרות זאת, השתכנעתי מעדותו של הנתבע ושל העד מר קרן מטעמו, כי הוא החזיק במקרקעין, החל משנת 1991 לערך. 22. הנתבע טען לזכותו במקרקעין כבר רשות שימוש בלתי הדירה בהם. הנתבע, לא הוכיח את זכויותיו במקרקעין בהיעדר ראייה על רכישתם מהבעלים. מנגד, התובע הוכיח את זכויותיו במקרקעין לאחר מתן הודעת הפקעה והודעת הקנייה, מאוחר יותר. לא ניתנה לנתבע רשות ע"י התובע לשימוש במקרקעין , גם לא רשות מכללא, הואיל ולא הוכח כי היה ידוע לתובע במרוצת השנים על ישיבתו של הנתבע בהם, עד לביקורו של המפקח שם רק בשנת 2006 . מחאתו של התובע על מגורי הנתבע במקום, היתה בהתאם לכך מיד לאחר ביקורו של הפקח , באופן המתיישב עם אי ידיעת הרשויות על כתובתו ומגוריו במקרקעין. אין בשתיקת התובע, כדי להוכיח כי היה ידוע לו על השימוש במקרקעין ועל הסכמתו לחזקה של הנתבע בהם (ראה: ע"א 3217/91 בנימין פלר נ' יורשי המנוח דב אקסלרוד ז"ל ואח' , פד"י מ"ז (2) 281, ברישא בעמ' 284 ). יתירה מכך, גם אילו הוכח כי ניתנה רשות מכללא, עם בהגשת התביעה והדרישה קודם לכן לסילוק יד, ניתן ביטוי לסיום הרשות שניתנה ולא עומדת לנתבע הזכות להנות עוד, מישיבתו במקרקעין . 23. כל עוד ישיבתו של הנתבע במקרקעין היתה מכוח הסכם המכר, בהיותו סבור כי רכש אותם מבעליהם, ומשלא הושלמו הליכי ההפקעה ולא הוגשה בקשה לפי סעיף 8 לפקודה, לא נוצרה יריבות בין הנתבע לתובע. לפיכך, עד לדרישת התובע מהנתבע לסילוק ידו מהמקרקעין, ישיבתו בהם היתה כבר רשות שימוש חינם, ואין לתובע להלין כנגד מגוריו שם עד לדרישת הפינוי, הואיל ולא הוכח כי כניסתו אליהם היתה בניגוד לרצון הבעלים הרשומים על המקרקעין שלא התריסו כנגדו, ומשלא הושלמו הליכי ההפקעה. בנוסף לכך, אם סבר התובע כי די באכרזה על ההפקעה בי"פ בשנת ה- 70' כדי להקנות לו זכויות במקרקעין, צפוי היה שיבצע מעקב ופיקוח על המקרקעין להבטחת זכויותיו בהם. 24. יחד עם זאת, הנתבע לא הוכיח כי הוא בר - רשות בתמורה שכן לא הוכח תשלום תמורה למי שזכאי לכך, בגין השימוש. אילו הוכחה זכותו זו, יכול היה הנתבע לרכוש לעצמו זכות שימוש בלתי הדירה ובהתאם לכך, סילוקו מהמקרקעין עקב ההפקעה, היתה גוררת עימה את זכותו של הנתבע לקבלת פיצוי בגין זאת ( ראה: ע"א 32/77 אלאסף טבוליצקי נ. בית כנסת ובית מדרש חסידים, פד"י ל"א (3) 210, 214). לא כך בעניינו של הנתבע ולפיכך, הוא אינו זכאי לפיצוי. לקביעתי זו, מתווספת התנהלותו של הנתבע, בהצבת הקרוון ללא קבלת היתר כדין מרשויות התכנון ובהכשרת המקום למגורים, בדרך של התחברות בלתי חוקית ומבלי שהוכחה השקעה כלשהי שלו לפיתוח המקרקעין, באופן שישביח אותה לטובת התובע. 25. בנסיבות אלו, לא הוכחו זכויותיו הקנייניות או מעין קנייניות של הנתבע במקרקעין ולא הוכחה זכותו לדיור חילופי או לקבלת פיצוי מהתובע. לפיכך, דין התביעה להתקבל. 27. על מנת ליתן לנתבע שהות, למציאת מקום מגורים חלופי, ניתנת ארכה לפינוי המקרקעין ולסילוק ידו מהם, תוך 90 יום מהיום. 28. לאור מחדליו של התובע כפי שפורטו בגוף פסק הדין, ובהתחשב במצבו הכלכלי של הנתבע כנטען על ידו, אין צו להוצאות. עותק פסק הדין יישלח לצדדים. ניתן היום י"א באייר, תש"ע , 24 באפריל 2010. ליפשיץ-פריבס מרים, שופטת סילוק ידירושלים