צלם עיתונות - פציעה

פסק דין המערער, שבמועד האירוע היה צלם עיתונות, נפגע בבטנו ביום 15.5.98 מכדור גומי שנורה על ידי כוחות צה"ל לעבר מפירי סדר ומתפרעים בעיר חברון. עקב הפגיעה האמורה נותר המערער נכה לצמיתות. על שיעור הנכות הובאו ראיות שונות, והמוסד לביטוח לאומי קבע למערער 19 אחוזי נכות. מכאן התביעה שהוגשה כנגד המשיבה מס' 1 (להלן - "המשיבה"), וזו, מצדה, שלחה למשיבות 2 ו- 3 (מעסיקותיו של המערער) הודעה לצד ג'. בית משפט השלום (כב' סגן הנשיא השופט מוסק) דחה את תביעת המערער. על יסוד חומר הראיות שהיה מונח לפניו הגיע בית משפט השלום למסקנה כי במועד האירוע, בו חל יום ה"נכבה" הפלסטיני, התרחשו התפרעויות קשות של המון סוער אל מול כוח צבא שמנה מספר מועט של חיילים. בגדר כך נשמעו עדויות על יידוי בקבוקי תבערה ובקבוקי חומצה לעבר החיילים, כמו גם אבנים בגדלים שונים, לרבות בלוקים. בתגובה לאירועים אלה התקבלה החלטה על ירי כדורי גומי לעבר המתפרעים. המערער, אשר עמד עם קבוצת צלמים נוספים אל מול החיילים, במרחק של כ- 40 מטר מהם, ובסמוך למתפרעים, נפגע מאחד הכדורים אשר נורה לעבר אחד המתפרעים שעמד להשליך בקבוק תבערה. צבית המשפט הגיע למסקנה, כי מדובר ב"פעולה מלחמתית" כמובנו של מונח זה בסעיף 5 לחוק הנזיקין האזרחיים (אחריות המדינה) תשי"ב-1952, כפי שהמונח האמור פורש בפסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 5964/92, ע"א 6051/92 ג'מל בני עודה ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(4), 1. עוד מצא בית המשפט, כי ניתן לקבוע כי המערער הסתכן מרצון, במובן הוראת סעיף 5 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] וגם מטעם זה אין הוא זכאי לפיצוי. בית המשפט מצא, כי המערער הסתכן מרצונו בכך שחשף את עצמו לאפשרות סבירה ביותר של פגיעה מירי, ולא נקט באמצעי זהירות או מיגון שהיו לרשותו או בהישג ידו. הוסיף בית משפט השלום וקבע, כי גם אילו המשיבה היתה נמצאת אחראית לנזקו של המערער, היה מקום לקבוע אשם תורם מכריע למערער, אשר, בניגוד להנחיות הצבא, ניצב במקום בו היתה סכנת חיים של ממש, כשאין הוא ממוגן בדרך כלשהי. לסיום קבע בית המשפט, כי בכל מקרה יש לראות את פעולת החיילים כפעולה של "הגנה עצמית" השוללת את חבותה בנזיקין. בערעור עמד המערער על כך כי התרשלות המשיבה נובעת, בין היתר, מכך שלא ננקטו על ידי אנשי הצבא אמצעי זהירות טרם ביצוע הירי, ובהם הרחקת המערער מהמקום, או הכרזה בקול על הכוונה לירות כדורי גומי. בא כוח המערער גם ציין, כי הרשלנות מתבטאת בכך שהמערער, אשר שהה בשטח צבאי סגור, או סמוך ביותר לשטח כזה, לא פונה מהמקום על ידי אנשי הצבא. עוד נטען, כי שגה בית המשפט בכך שמצא שמדובר בפעולה מלחמתית, במיוחד לנוכח פסיקת בית המשפט העליון במקרים אחרים ובכללה פסק הדין בע"א 1354/97 עכאשה נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(3), 193. באותו ענין היה מדובר בפלסטיני אשר אחז בידו אבן גדולה אותה עמד להשליך לעבר כוחות צה"ל, ואשר נורה בכדור "טוטו". בית המשפט העליון מצא כי הירי באותן נסיבות לא היה סביר, זאת לאחר שהמדינה לא עמדה בערעור על הטענה כי באותו מקרה עמד לה פטור מאחריות בגין "פעולה מלחמתית". אכן, מדובר במקרה מצער בו נפגע מי שביצע את מלאכתו, המבוצעת ממילא בתנאים קשים ותוך סיכון, מירי כוחות צה"ל אשר כוון לעבר מתפרעים, כאשר לא היתה כל מטרה לפגוע במערער או במי מחבריו. ואולם, במובחן מענין עכאשה הנ"ל, אשר היה אירוע נקודתי של השלטת סדר, שנמשך לאורך זמן והיו מעורבים בו מתפרעים מעטים, בענייננו מדובר במצב שונה לחלוטין. בית משפט השלום היה יכול להסיק על פי הראיות שהובאו לפניו כי מדובר בפעולה מלחמתית. בכללן של אותן ראיות נזכיר את עדות מפקד החטיבה המרחבית (שדיבר על "יום קרב"), עדות מפקד הפלוגה שהורה על ביצוע הירי (שהעיד על בקבוקי תבערה, אבנים והמון סוער) ועדות נהג מונית שהסיע את המערער (שהעיד על אבנים גדולות, בלוקים ובקבוקי תבערה). עוד נשמעו ראיות על השלכת בקבוקי חומצה ועל כך שכוח החיילים שהיה במקום מנה מספר מועט של חיילים ונשקפה להם סכנת חיים. סיטואציה זו שונה לחלוטין מהסיטואציה שנדונה בענין עכאשה הנ"ל. די באמור לעיל כדי להביא לדחיית הערעור. משנמצא שמדובר ב"פעולה מלחמתית" עומדת למשיבה ההגנה שבסעיף 5 לחוק הנזיקין האזרחיים (אחריות המדינה), תשי"ב-1952, וממילא אין צורך לבחון את סבירות פעולת החיילים בביצוע הירי, או את סבירות יתר מעשיהם בענין אכיפת אי הכניסה לשטח שהוכרז סגור או בענין השמעת אזהרה טרם ירי. עו"ד גנסין עמד על כך כי מפקד החטיבה שהעיד בבית המשפט חזר בעדותו מספר פעמים על המונח "פעולת שיטור" ודיבר על "הפרות סדר". יהיו המינוחים בהם השתמש העד אשר יהיו, המונח "פעולה מלחמתית" הוא מונח משפטי ואין לקבוע ממצאים על יסוד מטבעות לשון שנעשה בהן שימוש על ידי מי שאינו משפטן והמעיד על עובדות ולא על מסקנות. העיקר הוא, שהיו לפני בית המשפט קמא די ראיות לבסס עליהן ממצא על כך שמדובר ב"פעולה מלחמתית". על יסוד האמור לעיל הגענו לידי מסקנה, כי אין בידינו לקבל את הערעור. מעבר לדרוש נציין, כי נחמה פורתא לתוצאה זו תימצא בכך שהמערער פוצה על מעט מנזקיו באמצעות ביטוח אישי ועל ידי המוסד לביטוח לאומי. בנסיבות הענין אין צו להוצאות. הפיקדון יוחזר למערער באמצעות בא-כוחו. עיתונות