החלטה 1. עניינה של החלטה זו בשאלה האם מוסמך בית משפט השלום לחייב בעל דין הנתבע בפרסום לשון הרע לפרסם התנצלות על הפרסום שעשה. בסעיף 23(ב) לכתב התביעה עותרים המשיבים התובעים למתן צו עשה לאמור: "לגרום למבקשים - הנתבעים על חשבונם התנצלות במועד באופן בהבלטה ובנוסח כפי שייקבע בית המשפט באתר במשך 30 יום ובעתון ידיעות אחרונות". 2. לטענת המבקשים - צו עשה מסוג "התנצלות" המבוקש הוא צו שלא ניתן להעריך את שוויו, ונוכח הסמכות השיורית הנתונה לבית המשפט המחוזי, והקבועה בסעיף 40 (1) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב) תשמ"ד - 1984, אין לבית משפט השלום סמכות לדון בסעד זה המבוקש ע"י המבקשים. 3. בתגובתם, טוענים המשיבים כי הסעד של "התנצלות" אינו אלא חלק בלתי נפרד מסעד של "התיקון" או של "ההכחשה" הקבועים שסעיף 9(א)(2) לחוק איסור לשון הרע תשכ"ה - 1965, אשר בית משפט השלום מוסמך לתיתו. עוד טוענים כי סמכותם של בתי משפט השלום ליתן סעד של "התנצלות" מעוגנת אף בחוק, לרבות בהוראות סעיף 51 (א) 2 לחוק בתי המשפט. 4. אומר מייד - סעד של "התנצלות" - הוא בפני עצמו - איננו ולא יכול להיות חלק בלתי נפרד מסעד של "תיקון" או "הכחשה", הקבוע בסעיף 9(א)(2) לחוק איסור לשון הרע תשכ"ה 1965. 5. נלמד זאת מן ההסטוריה החקיתית של חוק איסור לשון הרע, אשר בסעיף המקורי כי הצעת החוק בנוגע לסעדים נוספים שרשאי בית המשפט ליתן, נכללה מלבד הסעד הכספי, אף המילה "התנצלות" ובאופן מפורש; ובלשון הצעת החוק: "הנפגע על ידי פרסום לשון הרע, זכאי לסעד בתובענה אזרחית. בית המשפט הדן בתובענה - רשאי לפסוק לנפגע פיצויים והוא רשאי ליתן צו מניעה או להשמיד את הדבר שבו פורסמה לשון הרע, או צו האוסר הפצתו, או צו לפרסם "תיקון" או "התנצלות". (הצע"ח 504 עמ' 142 - 143). 6. על כוונת הדברים עומד מציע הצעת החוק. בסעיף 3 לדברי ההסבר להצעת חוק איסור לשון הרע תשכ"ב- 1962 (בהצע"ח 504, עמ' 142, 146) בלשונו: "לפי החוק הקיים, אין סנקציות אזרחיות נגד פירסום לשון הרע, אלא צו מניעה ופיצויים. לפי החוק המוצע, יהיו לבית המשפט סמכויות נוספות: הוא יוכל, במשפט האזרחי, לצוות על פירסום תיקון או "התנצלות" או על השמדת הדבר שבו פורסמה לשון הרע או על איסור הפצתו". 7. בסעיף 9(א)(2) לחוק איסור לשון הרע תשכ"ה - 1965 אין עוד בית המשפט מוסמך לחייב את הנתבע להתנצל. 8. נראה איפא כי - בהצעת החוק הוצע כי בית המשפט יהיה מוסמך גם לחייב את הנתבע להתנצל, בפני הנפגע, המחוקק חזר בו מן ההצעה הזו בנימוק שלהתנצלות אין ערך אם אינה נעשית מרצון חופשי ובלב שלם. ראה: שנהר, "דיני לשון הרע", עמ' 360. 9. בסופו של דבר, בנוסח חוק איסור לשון הרע תשכ"ה 1965 אשר התקבל ע"י הכנסת, הושמטה המילה "התנצלות", ובמקומה באה המילה "הכחשה". נוסח החוק שהתקבל, ואשר הוא הקובע - מדבר על סמכות בית המשפט להעניק צו לפרסם "תיקון או הכחשה" בלבד. 10. ראינו איפא כי המחוקק השמיט ובכוונת מכוון את המילה "התנצלות" שהיתה בהצעת החוק, ולא כלל אותה בנוסח החוק עצמו. 11. בית המשפט לא יתעלם מרצונו זה של המחוקק משהורה שלא להתיר לבית המשפט לדון בתובענה לסעד של "התנצלות" אשר אין בית המשפט מוסמך לפסוק בו. 12. התכלית החקיקתית למניעת הסמכות למתן סעד של "התנצלות" היא כי המדובר בעניינים שבלב, הנוגעים לרגש ולבחירה אישית. אומנם מטבען של ערכאות שיפוטיות שהן נאלצות להתערב באוטונומיה הפרטית של המתדיין על מנת לעשות משפט צדק, אולם, כפי שאין בית המשפט מחייב ונמנע מליתן צו כנגד אדם לאהוב פלונה או פלונית או לסלוח למאן דהוא, כך אין בית המשפט יכול לחייב את המתדיין בהתנצלות. 13. ההתנצלות, להבדיל מתיקון או הכחשה - היא פעולה אישית שהיא בנפשו של אדם, ועל כן איננה נתנת לכפייה, אלא אם כן הדבר נעשה בהסכמתה נתבע. "לא רק ספק משפטי יש כאן, אלא גם ספק ענייני, אם יש טעם בהתנצלות ב"כפייה" (מפי כב' השופט נועם סולברג ת.א 1839/01 נתניהו נ. רשת שוקן ואח', דינים שלום כרך י"ט 563. כך גם ב-ת.א. 6525/02 מארק בר-און נ. רשת שוקן בעמ' ואח', דינים שלום, כרך מ' 491). 14. בתגובתם, מביאים המשיבים שורה של אזכורים מפסקי דין שונים אשר נתנו בבתי משפט השלום בשנים האחרונות, ובהם חוייבו בעל הדין הנתבע בפרסום התנצלות ובהם: ת.א. (ת-א) 58423/03 - גרמן נ. פלטי מיום 10.10.05 (כב' השופט טל שחר). ת.א. (חיפה) 22336/02 - ברנשטיין נ. חיון טל, תק - של 2005 (2) 6055 בע"מ מ' 6063 (מפי כב' השופט א.טובי). ת.א (י-ם) 4200/01 אלדר פלד נ. חורש, תקדין שלום 2004 (4) 5107 (מפי כב' השופט נועם סולברג). ת.א. (י-ם) 4586/03 לוסיאן נ. שאלתיאל, ניתן ביום 18.9.03 מפי כב' השופט דוד מינץ. ת.א (נתניה) 3458/02 וילצ'ק נ. כהן אבי ניתן ביום 28.9.04 מפי כב' השופט הרווי גרובס. וכראייה לכך שבתי משפט השלום ראו ורואים עצמם מוסמכים ליתן סעד של התנצלות כבדרך שגרה, כי בענייני לשון הרע סעד של התנצלות הוא סעד כמעט טבעי ומתחייב בהתחשב בין היתר באינטרס עליו מבקש החוק להגן - שמו הטוב של האדם. 15. פסקי הדין האמורים לעיל אשר המשיבים צרפו לתגובתם, בהם חייבו בתי המשפט בפרסום התנצלות שהתבקש ע"י התובעים, לא הועלתה בהם הטענה לפיה בית המשפט איננו מוסמך להעניק סעד שכזה, ובית המשפט לא נדרש לשאלה זו כלל. יתר על כן, שני פסקי הדין אשר נתנו בבית משפט השלום בירושלים מפי כב' השופט נועם סולברג - ת.א. (י-ם) 4200/01 אלדר פלד נ. חורש, ומפי כב' השופט דוד מינץ בת.א (י-ם) 4586/03 לוסיאן נ. שאלתיאל, היו תוצאה של הסכמה אליה הגיעו הצדדים במסגרתה ניתן הסעד של התנצלות. 16. במאמר מוסגר אציין כי יש והוראות התנצלות נהוגה בתקנונים שונים - כך למשל בסעיף 7 לתקנון האתיקה המקצועית של העתונות (שנתקבל ע"י מועצת העתונות ביום 16.5.96) המטיל על עתונאי שפרסם "טעויות השמטות או אי דיוקים שהם מהותיים בפרסום עובדות" לפרסם במקרים מסויימים גם התנצלות. כך גם בסעיף 19 לכללי הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו (אתיקה בשידורי טלוויזיה ורדיו) תשנ"ד - 1994 קובע כי: "נפלה טעות בעת משדר המשודר בשידור ישיר, יתנצל בעל הזיכיון ויתקן את הטעות בכל האפשר בתוך אותו המשדר; במשדרים אחרים, ישדר בעל זיכיון התנצלות ותיקון בהזדמנות המתאימה הראשונה אחרי גילוי הטעות". אין זה מעניינו של בית המשפט בגדר החלטה זו לדון במעמדן ותכליתן של הוראות תקנונים אלה המיועדים לעניינים המקצועיים שעסוקם בפרסומים של כלי תקשורת. תקנונים אלה - אין בהם כח ואין הם מעניקים סמכות עניינית לבתי המשפט ליתן סעד של התנצלות, שכן סמכותו העניינית של בית המשפט קמה מהוראות החוק. 18. הוראת החוק אשר לטענת המשיבים מקימה את סמכותו העניינית של בית המשפט השלום ליתן סעד של התנצלות היא הוראת סעיף 51(א)(2) לחוק בתי המשפט תשמ"ד - 1984. לטענתם שוויו של סעד התנצלות אינו עולה על 2.5 מליון ₪ ומשכך, נכנס הסעד לגדר סמכותו של בית המשפט המורה כי בית המשפט השלום לדון "בתביעות אזרחיות - למעט תביעות הנוגעות למקרקעין - כשסכום התביעה או שווי הנושא אינו עולה על 2,500,000 ₪ ביום הגשת התובענה"... טוענים המשיבים כי עלות פרסום ההתנצלות ודאי אינו עולה על הסך של 2.5 מיליון ₪, ומשכך ברי סעד "התנצלות" הוא בגדר סמכותו של בית המשפט. 19. אינני מקבלת את טענת המשיבים. אבאר טעמי. שווייה של התנצלות - אינה ניתנת להערכה כספית. דין והלכה הם כי צו או סעד אשר שווים אינו ניתן לביטוי כספי או להערכה; אינו מצוי בגדר סמכותו של בית משפט השלום. ראה: א.וינוגרד, צווי מניעה, חלק כללי, תשנ"ג עמ' 28. 20. כיצד ניתן להעריך את הערך של צווי כלי תקשורת להתנצל בפני מושא כתבותיו? עצם ההתנצלות עצמה - לא ניתן לראות כבעלת משמעות כספית או לאמוד את "שווייה" בסדרי הגודל של סכום הסעד הכספי הנתבע. 21. גם הוראת סעיף 19(4) לחוק איסור לשון הרע המורה להביא בחשבון השיקולים לקביעת גובהו של הסעד הכספי בהתנצלות אינה קובעת את שוויה הכספי - בית המשפט בע.א (חיפה) 210/96 הד הקריות בע"מ נ. רפיפה פהד חלאילה (תקמ"ח 97 (1) 1253, 1255 ובע.א. 3271/02 בלשניקוב אבי נ. פרופ' גבריאל המוקד, תקמ"ח 2003 (2) 7783, 7786) קבע בית המשפט כי ההתנצלות בה עוסק סעיף 19 (4) לחוק איסור לשון הרע עניינה בהתנצלות שקדמה להגשת התביעה או למתן פסק הדין, והיא מלמדת על התנהלות הנתבע התנהלות אשר יש בה כדי להפחית מפיצוי הנתבע ע"י הנפגע. הוראה זו אין בינה לבין הדרישה למתן סעד מסוג התנצלות בצו עשה, בחיוב בפסק הדין. 22. כך גם הוראת סעיף 75 לחוק בתי המשפט תשמ"ד - 1984, איננה מסמיכה את בית משפט השלום ליתן את סעד ההתנצלות. 23. סעיף 75 לחוק בתי המשפט אינו מקנה סמכות לבית משפט השלום לדון בכל תובענה אשר בה מבוקשים צווי מניעה וצווי עשה. סעיפי החוק המקנים סמכות עניינית לבית משפט לדון בעניין מסויים הם סעיף 51(א)(2) וסעיף 40(1) לחוק בתי המשפט תשמ"ד-1984. על ההבחנה בין סעיף המקנה סמכות ליתן סעד ובין סעיף המקנה לבית משפט סמכות עניינית לדון בעניין עמד כב' הנשיא י. זוסמן עוד בע.א. 145/58 קלקודה נ. אגד, פד"י י"ג 260, 266: "עניינו של סעיף זה הוא הסעד אשר בית משפט בעל סמכות רשאי לתיתו, לא סמכותו של בית המשפט - היינו אין לדייק מן הסעיף האמור, כי בית משפט השלום מוסמך לדון בכל תביעה לביצוע בעין אלא רק שאם היתה התביעה תביעה בדבר חזקת מקרקעין, כי אז, בדונו בתובענה כזו שהיא בסמכותו, רשאי בית המשפט לתת גם צו לביצוע בעין". (ראה גם סדר הדין האזרחי, ד"ר י. זוסמן מהדורה שביעית, 1995, עמ' 63). 24. האבחנה היא בין סעיף המקנה סמכות לבית משפט השלום ליתן סעד, לבין סעיף המקנה לבית המשפט סמכות עניינית לדון בעניין. כך מצינו גם בסעיפים 71,72 ו- 74 לפקודת הנזיקין, אשר אינם מקנים בהוראותיהם סמכות לבית משפט השלום ליתן סעד של התנצלות, והם נועדו לפרט את הסעדים אותם הוסמך לתת בית המשפט. 25. בענייננו - בהיעדר הוראת חוק ספציפית, המקנה סמכות עניינית ספציפית לבית משפט כזה או אחר, יש לפנות להוראות בחוק בתי המשפט שעניינם סמכות העניינית של בית המשפט. סעד הפיצויים בסך 400,000 ₪ המבוקש על ידי המשיבים לאור גובהו מצוי בסמכותו העניינית של בית משפא השלום, לאור האמור בסעיף 51(א)(2) לחוק בתי המשפט. באשר לסעד ההתנצלות המבוקש על ידי המשיבים - הואיל ומדובר בצו אשר לא ניתן להעריך את שוויו ונוכח הסמכות השיורית הנתונה לבית המשפט המחוזי והקבועה בסעיף 40 (1) לחוק בתי המשפט, אין לבית המשפט השלום סמכות לדון בסעד של "התנצלות". 26. כבר חוויתי את דעתי במקום אחר (ת.א 73731/04 בש"א 150094/05) הוצאת עיתון הארץ בע"מ נ. דוקטור רמי שקלים - כי אין לבית משפט השלום סמכות עניינית ליתן סעד של צו עשה להתנצלות, כי כאשר הסעד הנתבע שם, כבענייננו הוא בעד של פיצוי בסך 500,000 ₪; צו עשה קבוע אשר יחייב את הנתבעת להסיר כתבה נשוא התביעה; והסעד השלישי - לחייב את המבקשת לפרסם התנצלות בהיקף של עמוד אחד, בשלושה עיתונים יומיים, ובין היתר חוויתי את דעתי שם - "עתירה זו הינה - עפ"י מהותה - סעד היכול להיפסק על ידי בית המשפט המחוזי בלבד, בתוקף סמכותו השיורית. מכאן שדינה של עתירה זו להימחק מכתב התביעה. וכך אני מורה. אם רצון המשיב לתבוע סעד זה - אין מנוס בידו - זולת הגשת תביעה נפרדת, לבית משפט המחוזי". 27. טוענים המשיבים כי לו מטעמי מדיניות שיפוטית, המגמה להרחיב ככל הניתן את סמכותם של בתי המשפט השלום, והכשל בפיצול התביעות תוך ניהול באותו עניין ממש דיון כפול בשתי ערכאות משפטיות אשר עלול להביא גם להכרעות סותרות, לעומס רב בבתי המשפט, לביזבוז זמן שיפוטי יקר, ולהשחתת משאבים שלא לצורך - והכל מקום בו כל התבענות המוגשות בגין לשון הרע, ובגדרן נתבע סעד כספי עד לסך 2.5 מיליון ₪ וכן סעד להתנצלות - ידונו פעמיים - בבית משפט השלום - בגין הסעד הכספי, ובבית המשפט המחוזי - בגין סעד התנצלות תוצאה שאין לדעת סובלתה. 28. הגם שמסכימה אני עם המשיבים כי על פי המצב המשפטי הנוכחי תיקי לשון הרע רבים, עשויים להתנהל במפוצל וכי תוצאה זו איננה יעילה ועלולה להביא להכרעות סותרות, תוך בזבוז משאבים וזמן יקרים - אולם כל עוד החקיקה הרלוונטית איננה משתנה - יש לנהוג בדרך האמורה. 29. יצויין כי בנושאי קניין רוחני, בעקבות ההלכה שנקבעה ברע"א 7589/98 הפדרציה הישראלית לתקליטים וקלטות בע"מ נ. רחל שוורץ - פד"י נג'(1) 670, שעל פיה היה על המשיבים - התובעים לפצל את תביעתם: את הסעד הכספי לבקש בבית משפט השלום ואילו את "צו עשה" לבקש בבית המשפט המחוזי - תוקן המצב החוקי. 30. לאחר שבית המשפט העליון הגיעה לתוצאה כי בתביעה הכוללת בקשה לסעדים כספיים, יחד עם סעדים לא ממוניים, שאינם ניתנים להערכה - שומה על התובע לפצל את תביעתו - טרח המחוקק, ותיקן את הוראת סעיף 40 לחוק בתי המשפט, כך שבענייני קניין רוחני תהא לבית המשפט המחוזי סמכות לדון הם בסעד שבסמכותו, והן בסעד אשר בסמכות בית משפט השלום. אלא שתיקון זה - הוגבל אך ורק לתביעות בענייני קניין רוחני, כפי שמפורט בסעיף 40 (4) לחוק בתי המשפט תשמ"ד-1984. 31. מההן אנו לומדים על הלאו - בתביעות אשר עניינן איננו קניין רוחני, כמו בענייננו - תביעת לשון הרע - על בעלי הדין לפעול על פי ההלכה שנקבעה ברע"א 7589/98 הפדרציה הישראלית לתקליטים והקלטות בע"מ נ. רחל שורץ פ"ד נג' (1) עמ' 670 דהיינו - תביעה הכוללת בקשה לסעדים כספים יחד עם סעדים לא ממוניים, שאינם ניתנים להערכה, (כגון "התנצלות"), שומה על התובע לפצל את תביעתו. 32. הגם שמצב בו תובע צריך לפצל את תביעתו הוא מצב בלתי נסבל מבחינתו של התובע - הרי בית המשפט לא ישים עצמו במקומו של המחוקק. כל עוד לא אמר המחוקק את דברו בעניין - יש לפעול על פי הדין. 33. על כך עמד אף כב' השופט יהונתן עדיאל בת.א (י-ם) 368/94 יהודה פור ואח' נ. א.ס.ד.ר חברה לעבודות בניין בע"מ, דינים מחוזי כרך כ"ו (3)833: "אין ספק כי התוצאה דלעיל אינה נוחה ואף אינה רצויה, אולם במסקנה זו אין כדי לחדש דבר". התריע על כך כבר כב' הנשיא זוסמן בעניין "עקריש" הנ"ל: "יתכן שזוהי אמנם תוצאה שאינה רצוייה אך אם כך הדבר יש להצטער על כך שהמחוקק לא מצא שעת כושר לתקן את הדבר כאשר תיקן את חוק בתי המשפט" 34. ראה גם הערת כב' השופט חיים ברנזון בע.א 107/70 המועצה המקומית באר יעקב נ. נתן פרמן פד"י כ"ד (2) 593 ו- 596: "המצב הזה שיש בו משום פיצול תביעה הנובעת מאותו מעשה של הנתבע לשתי תביעות נפרדות, בפני שני בתי משפט שונים הוא רע, ומכביד ללא צורך.זה איננו טוב - לא לצדדים ולא לבתי המשפט, ויש לקוות שהמחוקק יתן דעתו על כך ויימצא בהקדם שעת כושר מתאימה לתקנו". 35. לאחרונה שב כב' השופט אשר גרוניס וחזר על הבעייתיות של ההכרח לפצל סעדים במקרים בהם מבקש תובע מספר סעדים אשר אינם בסמכותו של אותו בית משפט; "החיסרון העיקרי של מבחן הסעד מתגלה כאשר בכתב הטענות הפותח את ההליך מתבקש בית המשפט ליתן יותר מסעד אחד, וכאשר אין הסעדים כולם מצויים בסמכותו של בית משפט אחד. במקרה כזה - אין מנוס מניהול מספר הליכים, בהתאם לסמכויות שלפי הסעדים". ע"א 2846/03 ריצ'ארד אלדרמן עו"ד נ. דן ארליך דינים עליון, כרך ע' עמ' 32. 36. אכן התוצאה לפיה הדיון יפוצל יש בה משום כשל של גרימת עומס מיותר על שני בתי משפט שידונו באותו עניין למתן סעדים שונים, לבזבוז זמן שפוטי יקר ואולי לכשל של הכרעות סותרות - אף אם נכונה היא - הרי שאין מנוס מכך. בית המשפט השלום אינו שם עצמו במקומו של המחוקק ולא יעניק על דרך של חקיקה שיפוטית - סמכות עניינית בנושא אשר המחוקק סובר עד עתה - כי אין מקום להענקת הסמכות. 37. העולה מכל המקובץ כי הבקשה מתקבלת, ומחוסר סמכות עניינית לבתי המשפט השלום, אני מורה בזה על מחיקה על הסף של סעד צו העשה מסוג "התנצלות" המבוקש על ידי המשיבים - התובעים בסעיף 23(ב) לכתב תביעתם. אני מחייבת את המשיבים התובעים בהוצאות כולל שכ"ט של המבקשים בסך של 5,000 ש"ח + מע"מ צמוד ריבית כחוק. פרסוםצוויםלשון הרע / הוצאת דיבה