פסק דין 1. התובעים הגישו תובענה לצו מניעה וסעד הצהרתי נגד עיריית חיפה למניעת בניית שביל ציבורי ליד ביתם ברחוב מעלה השחרור 11 באיזור מגרש 211 חלקה 24 בגוש 10841 המאושר על פי תכנית בת תוקף חפ/1826 - רובע האומנים בשולי ואדי סאליב בחיפה ולמתן פיצוי כספי על סך 70,000 ₪ עבור נזקים שנגרמו כתוצאה מפעולות שננקטו על ידי העירייה עד היום. 2. במסגרת כתב התביעה ביקשו התובעים כי יוצהר כי לתובע 4 זכות לדיירות מוגנת בחצר הבית ברח' מעלה השחרור 11, כי יינתן צו הצהרתי לפיו אין תוקף לתכנית חפ/1826 לפיה יש לנתבעת זכויות בגוש 10841 חלקה 68 וכי אין תוקף להפקעת המקרקעין על ידי העירייה וכי רישום שנערך בלשכת רישום המקרקעין ולוח הזכויות אינו משקף את מצב הזכויות לאשורו במקרקעין. בנוסף, התבקש צו למניעת בניה במקרקעין ולהחזרת המצב לקדמותו לגבי עבודות שבוצעו. מהלך הדיון 3. התובענה הוגשה בשנת 2000. במחצית שנת 2004 הדיון הועבר לשמיעה בפניי ולאחר שניתנה החלטה על הגשת תצהירי עדות ראשית ביום 11.11.04 ונקבע מועד לשמיעת ראיות הצדדים ולאחר שנדחתה בקשה לדחיית מועד הדיון הוגש הסדר דיוני על ידי הצדדים לפיו כל צד מוותר על חקירות המצהירים של הצד שכנגד בלי להודות בנכונות האמור בתצהירים. התובענה נקבעה להגשת סיכומים ולאחר דחיות רבות, שבגינן ניתן פסק דין שמחק את ההליך בגין חוסר מעש הוגשו לבסוף סיכומי הצדדים. לטענת הצדדים, הדחיות הרבות נבעו ממשא ומתן מתמשך שלא הבשיל בסופו של דבר לפשרה. 4. ניתנה החלטה על מתן צו זמני ביום 14.3.00 (כב' הש' י' וגנר) ובעקבותיה ניתנה ביום 18.4.00 בהסכמת הצדדים החלטה אודות אופן הקמת גדר זמנית שלא בוצעה לאור מחלוקות בין הצדדים אודות הקמתה. לאור זאת, מונה מפקח על ידי בית המשפט, האינג' בלנק, וסוכם כי תוקם גדר בגובה 2.2 מ'. ישיבות חוזרות בבית המשפט ופעולות שונות שננקטו על ידי הצדדים לא הסתייעו ולא הוקמה בסופו של דבר הגדר הזמנית כאשר כל צד מלין על השני בגין כך. טענות התובעים 5. מטעם התובעים הוגשו שני תצהירים: של תובעת 1 ושל אשתו של תובע 4 שנפטר. תובעת 1 עלתה לישראל בשנת 1937 ועם סיום מלחמת השחרור הפנה אותה "ועד המצב" למגורים בבית ברחוב מעלה השחרור 11 במקום בית שנאלצה לנטוש בעיר התחתית. מאז ועד היום מתגוררת התובעת בבית זה (סעיף 1 לתצהירה). שני ילדיה, התובעים 2 ו- 3 שנולדו בשנים 1948 ו-1954 מתגוררים עמה בבית. חוזה השכירות בין בעלה המנוח של תובעת 1 לבין רשות הפיתוח נחתם בשנת 1959 ואמה המנוחה של התובעת חתמה על חוזה שכירות עם רשות הפיתוח בשנה זו עבור חלק מהדירה הצמודה לדירת התובעת 1. נטען כי מדובר, הלכה למעשה, ביחידת מגורים אחת. לאחר פטירת בעלה הפכה התובעת 1 לדיירת מוגנת בדירתה ובתה, התובעת 2, הפכה לדיירת מוגנת במחצית השניה של הדירה עם פטירת אם התובעת 1 (סעיפים 4 -5 לתצהיר). 6. לטענת התובעת, לקראת שנת 1998 הופיעה קבוצת אנשים מהעירייה ליד הבית והודיעה להם כי חלק משטח הגינה הצמוד לבית והמהווה את שביל הכניסה לחדר המדרגות הופקע וכי הכניסה לבית יהפוך לשביל ציבורי בין הרחובות מעלה השחרור ושיבת ציון. התובעים טוענים כי בנית השביל תהרוס את אורח חייהם היות ובשעות הערב "גדושה סביבת הבית בטיפוסים עבריינים, ביניהם נרקומנים, סרסורים וזונות. כיום לא נכנסת אוכלוסיה לא רצויה זו לגינת הבית. אם יתממשו תכניות העירייה, חס וחלילה, הרי בטווח המיידי צפויים להיכנס לגינתנו מדי ערב נרקומנים וזונות, אשר ימצאו מקום נוח להתמקם בו במקום הכביש הראשי, ויש חשש ממשי כי אף יהיו פריצות לדירה " (סעיף 6 לתצהיר). נטען כי בכך יווצר "מטרד יומיומי קשה ביותר ו...סכנה חמורה לרכוש ולגוף...המעבר המתוכנן בצמוד לחלוטין לדירתנו יגרום לי וילדי למטרדים קשים, בכל שעות היממה" (סעיף 6). תובעת 1 ציינה כי בתה, התובעת 2, לוקה במחלה קשה, מחלת ה-CFS, ואינה מסוגלת לסבול רעשים. לגבי עצמה טענה התובעת כי "אף אני, בגילי המתקדם, מוגבלת מאד בחיי היום יום, וכל שנותר לי הוא לנסות ולהנות ממעט השלווה לה אני זוכה בדירתי" (סעיף 7 לתצהיר). הועלה גם חשש כי העבודות יגרמו נזקים ליסודות הבית שהינו כבן 70 שנה (סעיף 8). 7. התובעים טענו כי קיבלו הבטחות שונות מנציגי העירייה כי יערך תיאום מוקדם טרם ביצוע העבודות (מכתבים מאת מהנדס העיר, סגן ראש העיר וגורמים אחרים צורפו כנספחים 'ג'-'ו' לתצהיר). לטענת התובעת דיברו נציגי העירייה בכמה קולות; אציין כבר כעת כי עיון במכתבים מגלה כי העירייה טענה בעקביות כי מדובר בעבודות בהתאם לתכנית מאושרת וכי התובעים הקימו שער ברזל שלא כדין באיזור והשתלטו על חלק מהשטח שהופקע לצורך הבניה. 8. לטענת התובעת, הפרה העירייה התחייבותה למסור הודעה מראש אודות תחילת העבודות וביום 6.3.00 הופיעו עובדי הקבלן בליווי שוטרים וציוד הנדסי (סעיף 10 לתצהיר). 9. נטען עוד כי ניתנו הטבות שונות לשכנם של התובעים המתגורר בבית מספר 9 באותו רחוב, למרות שהינו פולש ונטען כי נציגי העירייה אינם מגיעים להסדר עם התובעים במכוון (סעיף 12 לתצהיר). 10. התצהיר השני הוגש על ידי אלמנתו של תובע 4. דירתה בבית הגיעה לידיה לאחר תשלום דמי מפתח בעקבות הסכם שכירות שנכרת בין בעלה המנוח לבין הבעלים דאז בשנת 1946. לטענתה כללה השכירות את גינת הבית למרות שהדבר לא צויין בחוזה. בשנת 1949, לאחר נטישת הבעלים עברה הדירה לרשות עמידר ובעלה המנוח הפך לדייר מוגן. תובעת 4 טענה כי ניתן להיווכח בתשריט שהוכן על ידי עמידר ב- 1994 כי הדירה כוללת את הגינה ואת שער הכניסה לגינה (סעיף 3 לתצהיר והתשריט נספח 'א'). היא הצהירה כי אם העירייה תבצע את תכנית השביל היא תסבול ממטרדים קשים ובלתי נסבלים היות וחלון דירתה צמוד לשביל: "אנשים ילכו וידברו ליד הדירה שלי, ובצמוד לחלון, את הכל אני אשמע וארגיש כאילו זה בתוך הדירה עצמה...במקום לגור בדירה שאני גרה בה מזה עשרות בשנים- אני אגור באמצע הרחוב...בנוסף מתוכננים שני גרמי מדרגות נוספים אשר יהפכו את חיי לגיהנום, אני לא אוכל להיכנס ולצאת מדירתי" (סעיף 10 לתצהיר). נטען כי יגרם מטרד קשה כתוצאה מסגירת חדר המדרגות של הבניין במעין כוך צר שימנע אפשרות של הוצאות רהיטים מהדירה או גישה לאלונקה במידת הצורך (סעיף 10). טענות העירייה 11. מטעם העירייה הוגשו שני מסמכים: תעודת עובד ציבור על ידי גב' מוניקה רושינו, רכזת שטח בכירה בעמידר, ומר רפאל יפמן. גב' רושינו הצהירה כי התובעים מתגוררים בדירות בבעלות עמידר במבנה, למעט תובע 3 שאינו דייר מוגן וכי זכויות תובע 4 הועברו לידי אשתו, סביחה. לטענת גב' רושינו לדירה של התובע 4, נעים, לא הוצמדו גינה או חצר מעולם (סעיף 3 לתעודה). התובעת 1 מוגדרת כדיירת מוגנת בתת חלקה 4 ללא הצמדת גינה או חצר לדירתה ותובעת 2 מוגדרת כפולשת הנמצאת בתהליך של הסדרת זכויות מול עמידר. נטען בסיכום כי: "... עמידר תשכיר את הדירות, כפי שעשתה עד כה מול הדיירים הקודמים והקיימים בדירות, ללא הצמדה למי מהדירות זכויות בגינה ו/או בחצר" (סעיף 6 לתעודה). 12. בתצהירו תיאר רפאל יפמן את המתחם, התכנית והזכויות: "פרוייקט ואדי סאליב, רובע האומנים והעיר התחתית הינם בבחינת פרויקט פיתוח מהגדולים שידעה חיפה אשר מטרתו פיתוח ושינוי העיר התחתית לרווחת התושבים, השבחת נכסי הדיירים והקמת קריית הממשלה" (סעיף 3 לתצהיר). נטען כי הקמת השביל הציבורי נשוא המחלוקת אושר במסגרת תכנית חפ/1826 וכי תשתיות מים וביוב אמורות לעבור מתחת לשביל. עתירה שהגישו התובעים באמצעות תובע 4 ,עת"מ 126/00, נדחתה ונקבע כי תכנית הפיתוח והליך ההפקעה נעשו כדין. השביל הציבורי הינו נכס בבעלות העירייה בשלמות וייעודו דרך ציבורית (סעיף 7 לתצהיר והעתק מנסח הרישום 'ג2'). זכויות התובעים מוגבלות לחלקה 15 שבבעלות רשות הפיתוח הסמוכה לשביל הציבורי (נספח 'ד' לתצהיר). דבר ההפקעה ותכנית הפיתוח פורסמו בשנת 1983- 1984. בשנת 1998 נשלחו מכתבים לדיירי הסביבה, לרבות לתובעים על ידי מהנדס העיר כי אין כוונה לבטל את השביל הציבורי (סעיף 10 לתצהיר). 13. נטען עוד כי התובעים מנעו בגופם את ביצוע העבודות פעם אחר פעם, לרבות בניית הגדר הזמנית שעל בנייתה הורה בית המשפט בצו הזמני. נטען כי עיכוב בביצוע חלק של תכנית הפיתוח גורר אחריו עיכובים בביצוע חלקים אחרים ומביא לאבדן כספי ציבור; מכאן נטען כי אין זה סביר כי העירייה תעכב את בניית הגדר הזמנית במכוון כדי להתנקם בתובעים (סעיף 12 לתצהיר). נטען כי התובעים גידרו את המעבר הציבורי וכי הם נהגו לחסום בגופם את הכלים ההנדסיים תוך כדי גידופים וקללות והתנגדות פיזית שהצריכה התערבות המשטרה. ואולם, היא לא הצליחה להניע את התובעים מהתנגדותם. התובעים מנעו את ביצוע העבודות בשביל עד כה (סעיפים 13-16 לתצהיר) (יוער כי חסרים עמודים בתצהיר ולא צויין תפקידו של המצהיר שהינו כפי הנראה בעל תפקיד בחברת רפאל מנוף ניהול פרוייקטים בע"מ. דרך זו של הגשת תצהיר מכבידה. רק על פי מכתב מיום 21.5.00 שצורף לתצהיר עולה כי המצהיר הינו בעל תפקיד בחברה המבצעת את העבודות ומצוי בעובדות). דיון 14. ראשית, אבהיר כי התביעה מעלה סוגייה אחת בלבד- השאלה אם יגרם לתובעים מטרד בר תביעה כתוצאה מבניית השביל. סוגיית חוקיותם של השביל, התכנית וההפקעות נידונה והוכרעה במסגרת הליכים אחרים ואינה עומדת לדיון כאן (ראו: עת"מ 126/00 עזרא נעים נ' הועדה המקוימת לתכנון ולבניה חיפה ועיריית חיפה) וממילא אינה בסמכות בית משפט זה. באותו הליך נקבע כי אלה נעשו כדין. אשר על כן, הבסיס העובדתי להכרעה כאן הינו כי קיימת תכנית מאושרת כדין, חפ/ 1826, המאפשרת בניית שביל ציבורי בקרקע שהופקעה לטובת העירייה. לתובעים 1, 2 ו-4 זכויות של דיירות מוגנת בדירותיהם, שאינן כוללות חלקים מהחצר או הגינה של הבית ברחוב מעלה השחרור 11. 15. סעיף 44 לפקודת הנזיקין נועד למנוע קיום מטרדים המהווים הפרעה של ממש לשימוש סביר במקרקעין או להנאה סבירה מהם בהתחשב במקומם וטיבם: "סעיף 44 לפקודה הנ"ל בא להגן על זכותו של אדם לתנאי חיים בריאים, הוגנים ואנושיים (ע"א 436/60, , הנ"ל, בע' 1184, ו-ע"א 403/73, בצלאל נ' סימנטוב, (- ברוך ו-מלכה בצלאל נ ג ד שושנה ו-ציון סימנטוב, פד"י, כרך כט (1), ע' 45 ,41.), בע' 45) ויש לשאוף לכך שההתקדמות הטכנולוגית תשפר תנאים ולא תרע אותם. אם ההפרעה הנגרמת לאדם היא כה ממשית, עד שהיא פוגעת בנוחות הפיזית ובקיום אנושי הוגן בהתאם להשקפה המקובלת והמפוכחת של בן חברתנו הרגיל - הרי תוצאתה היא מעשה עוולה. מי שגר בעיר אמנם אינו יכול לדרוש כי מעטה שתיקה ושלווה יקיפוהו בכל עת, אך מאידך-גיסא גם אין ספק ספיקא כי רעש תעשייתי חזק ומתמיד, עשרים וארבע שעות ביממה, המגיע לחדר השינה של פלוני, אינו בגדר התופעות החייבות להיסבל" (ע"א 44/76 אתא חברה לטכסטיל בע"מ נ' זאב שוורץ . פ"ד ל(3), 785 ,עמ' 796-797, להלן- עניין אתא) 15. במידה ומוכח קיום מטרד זכאי הניזוק לצו שימנע את המשך קיומו. בכך שונה הגישה למטרדים בדין הישראלי לעומת הדין בחלק מהארצות האחרות של המשפט המקובל בהן הועדף מתן סעד לאחר עריכת איזון כלכלי בין הניזוק למזיק (ראו:Co., 257257 N.E. 2d 870 (1970) Boomer et.al. v. Atlantic Cement, מאוזכר באתא בעמ' 806-807. , Spur Industries Inc. v. Del E. Webb Development Co., 494 P. 2d 700 (1972)), שם בעמ' 808-809). 16. בנוגע למטרד עתידי חלים כללים מיוחדים. רק במקרים קיצוניים ניתן להצליח בתובענה בגין מטרד ליחיד עוד בטרם יצירת המטרד, באמצעות צו מסוג Quia Timet. לשם קבלת הצו נדרשת הוכחה קרובה לודאי כי יווצר מטרד (ראו: בג"צ 2764/91 עורלק חברה לתעשיית עורות בע"מ, ואח' נ' שר האנרגיה והתשתיות ואח', פ"ד מה(4)877,880; ת"א (חי') 1357/73 עין המפרץ- קיבוץ השומר הצעיר להתישבות שיתופית בע"מ ואח' נ' תעשיות אלקטרוכימיות (פרוטארום) בע"מ (לא פורסם). במקרה דנן, טענו התובעים כי חייהם יהפכו לבלתי נסבלים כתוצאה מרעש אליו ייחשפו כתוצאה מפעולות הבניה, ולאחר מכן מהתנועה במעבר וסכנות הנובעות מהידרדרות הסביבה הקרובה לדירותיהם. דא עקא, כי בשלב זה מדובר בחששות בלבד ובאשר לקיום מטרד עתידי לאחר בניית השביל, לא הצליחו התובעים להרים את נטל ההוכחה הכבד הרובץ לפתחם. 17. לעניין הרעש בעת הבניה יצויין כי התקנות למניעת מפגעים (רעש בלתי סביר מציוד בניה), תשל"ט-1979, קובעות מגבלות ביחס לשעות ההפעלה המותרות של ציוד בניה. 18. בסיכומיו טען בא כוח התובעים כי: "התובעים מתגוררים בדירותיהם מעל למחצית המאה, בשלווה וברוגע- מאותן הדירות חזו בהגדלת היישוב היהודי, בהקמת מדינת ישראל ועברו את כל מלחמות ישראל. משטרים נפלו וקמו בעולם, האדם הגיע לירח, והתובעים ישבו לבטח בדירותיהם ונהנו מגינותיהם." ברם, זו תמונה מדומה של המציאות. בישראל, אין אדם היכול לחיות במנותק משכניו או מתהליכי הפיתוח המואצים העוברים על המדינה. השכנות הכפויה והחשיפה לפיתוח הינן תופעה בלתי נמנעת במדינה בהיותה בעלת צפיפות אוכלוסין מן הגבוהות בעולם (ד' חנין ואח', סימני חיים 2000 - ישראל, (ארץ וטבע, 2000), הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, 2005, לוח 2.7- - רשימת מדינות לפי צפיפות אוכלוסין). יש בנתונים אלו כדי להסביר את הגישה המיושמת ביחס למטרדים בישראל; כאשר מוכח קיום מטרד בפועל ניתנת העדפה מובהקת לסילוקו ושמירה על תנאי קיום הוגנים ולא ניתן משקל מכריע לתוצאות הכלכליות של סילוק המטרד. לעומת זאת, המבחן למניעת מטרד עתידי מחמיר מאד וברוב המקרים אינו מאפשר מתן צו מניעה בטרם יצירת המטרד. 19. יש לקוות כי עם ביצוע התכנית, שמטרתה להביא לשיפור הסביבה ופיתוחה יהנו גם התובעים משיפור באיכות חייהם. במידה וחששותיהם באשר להשפעות השליליות של התכנית יתאמתו, דחיית התביעה הנוכחית אינה חוסמת את הדרך בפני הגשת תובענה בגין מטרד בפועל. 20. התביעה נדחית. בנסיבות, כל צד ישא בהוצאותיו. בניהצוויםצו מניעה