הקטנת קרן בהוצאה לפועל א. בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום (כב' השופט מ. סובל) מיום 17.6.2009, לפיו נדחה ערעורה של המבקשת, שיכון אזרחי בע"מ ("המבקשת" או "המערערת") על החלטת רשם ההוצל"פ (כב' הרשם סומך עדי) אשר דחה את בקשת המבקשת להקטין את קרן החוב בתיק ההוצל"פ 006608541 (להלן: "תיק ההוצאה לפועל"). ב. העובדות העיקריות הצריכות לענייננו, הן כדלהלן: ביום 1.3.2001 נחתם בין המשיב, הבנק למסחר בע"מ (להלן: "המשיב" או "הבנק") לבין המבקשת, הסכם לפיו שעבדה המבקשת לטובת הבנק במשכנתאות מדרגה ראשונה, ללא הגבלה בסכום, מגרש ברח' ארנון ברמת גן (להלן: "המגרש") ודירה ברח' נוה יהושע ברמת גן (להלן: "הדירה" וביחד: "הנכסים"). בחודש יוני 2000 פתח הבנק נגד המבקשת בהליכי הוצאה לפועל בבקשה למימוש משכנתא, וזאת בגין יתרת חוב על סך 800,000 ₪. בתצהיר שצורף לבקשה טען הבנק כי חובותיה של המבקשת כלפיו מסתכמים בסכום כולל של 2,422,866.32 ₪, ואולם בתצהיר צוין כי "בשים לב לשוויו של הנכס ועל מנת לחסוך באגרת הוצאה לפעל, הבנק מעמיד את הבקשה למימוש שטר המשכנתא על סך של 800,000 ₪, וזאת מבלי לפגוע בזכויותיו של הבנק לפעול לגבייתו של החוב המלא מאת החייבת ו/או מאת ערבים לחובותיה ו/או מבלי לפגוע בזכויותיו של הבנק לפעול למימושם של שעבודים נוספים". בשנת 2003 החל הבנק, באמצעות כונס הנכסים בהליכים למימוש המגרש, ובשנת 2005, קיבל הבנק את כספי מימוש המגרש. ביום 3.2.2009 הגישה המבקשת בתיק ההוצאה לפועל בקשה בטענת "פרעתי", וזאת לאחר שהתקבלה אצלה הודעה מלשכת ההוצל"פ לפיה יש לפנות את הדירה. בבקשה טענה המבקשת, כי לאחר מימוש המגרש על ידי הבנק נפרע החוב בגינו פתח הבנק את תיק ההוצל"פ. כן נטען על ידי המבקשת כי מאז שנת 2003 לא נעשו כל פעולות בתיק ההוצל"פ, כך שהמבקשת סברה כי חובה לבנק נפרע במלואו. עוד הגישה המבקשת ביום 18.3.2009 בקשה להקטנת קרן החוב בתיק ההוצל"פ בגובה כספי המימוש בגין המגרש. המשיב התנגד לבקשת המבקשת להקטנת קרן החוב בתיק ההוצל"פ. בתגובתו טען המשיב כי אין להקטין את קרן החוב בתיק ההוצל"פ, מאחר שהקטנת הקרן צריך שתתייחס לחוב הכולל של החייב, ולא לסכום שבגינו הוגשה הבקשה למימוש משכנתא. המשיב טען כי יתרת חובה של המבקשת למשיב מגיעה לסכום העולה על חמישה מיליון ₪, וממילא לא יהיה בסכום מימוש הדירה כדי לכסות את החוב. ביום 27.4.2009 דחה רשם ההוצל"פ (כב' הרשם עדי סומך) את בקשת המבקשת להקטנת סכום הקרן בתיק ההוצל"פ. כב' הרשם קבע כי מאחר שתיק ההוצל"פ נפתח כדין, על חלק מחוב החייבת לזוכה, על הכונס לעדכן את החוב בתיק ההוצל"פ, כאשר בסיס החישוב הינו מלוא חוב המבקשת במועד פתיחת התיק, בקיזוז סכומי הכסף המשוערכים שהתקבלו ממכירת הנכס. עוד הוסיף רשם ההוצל"פ כי "עם ביצוע העדכון האמור, תותר לחייבת הגשת בקשה מתוקנת בטענת 'פרעתי'", וכי "בבקשתה המתוקנת תותר לחייבת התייחסות לגובה החוב בתיק לאחר עדכונו כאמור, כפוף ולתשומת לבה כי לרשם ההוצל"פ אין סמכות לדון בטענות הנוגעות לדרך יצירת המשכון או התיישנות החוב אותו נועד זה להבטיח". ביום 7.5.2009, לאחר שהגיש המשיב בקשה לעדכן את גובה החוב בתיק ההוצאה לפועל, אישר רשם ההוצל"פ הגדלת גובה החוב בתיק ההוצל"פ בסכום המבוקש, בקובעו "בהמשך להחלטתי מיום 27.4.09 ומאחר וממילא התרתי לחייבת להגיש בקשה מתוקנת בטענת "פרעתי" ובהתבסס על ההגדלה המבוקש (כך במקור, צ"ל - המבוקשת - י.ש.), מורה בשלב זה כמבוקש". על החלטות רשם ההוצל"פ מיום 27.4.2009 ומיום 7.5.2009 הגישה המבקשת בקשת רשות ערעור לבית משפט השלום בתל אביב, אשר נסמכה, בעיקרה, על הטענה כי התיישנה התביעה בגין יתרת חובה של המבקשת למשיב. ביום 17.6.2009 דחה בית משפט שלום בתל אביב (כב' השופט מ' סובל) את בקשת רשות הערעור. בית המשפט השלום בת"א קבע, כי ראוי לדחות את בקשת רשות הערעור בראש ובראשונה מן הטעם שלא צורף לה תצהיר לאימות העובדות המצוינות בבקשה. עוד קבע בית המשפט כי דינה של טענת ההתיישנות שנטענה על ידי המבקשת להידחות. בנוסף, נקבע על ידי בית המשפט כי המבקשת אינה באה בגדרי סעיף 81ב1 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967, ולכן ראוי כי מלכתחילה היה המשיב פותח בהליכי ההוצל"פ על מלוא סכום החוב. לאור האמור לעיל קבע בית המשפט כי "לא מצאתי מקום להתערב בהחלטת הרשם הנכבד בקובעו כי יש לעדכן תיק ההוצל"פ על מלוא סכום החוב, וזאת תוך מתן הזדמנות למבקשת לתקן בקשתה ולהעלות טענותיה לעניין סכום החוב במסגרת טענת "פרעתי". אוסיף כי סמכותו של ראש ההוצאה לפועל לתקן בכל עת פגם בהליך מעוגנת בתקנה 126א לתקנות ההוצאה לפועל". פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב הוא נשוא בקשת רשות הערעור שבפניי. ביום 7.3.2010 ניתנה רשות ערעור ובקשת רשות הערעור נדונה כערעור. ג. עיקרי טענות הצדדים המערערת טוענת כי לא הייתה מוטלת עליה החובה לצרף תצהיר לבקשת רשות הערעור, שכן הבקשה אינה נסמכת על עובדות והיא מושתתת כולה על החלטות רשם ההוצל"פ. המערערת טוענת כי עצם הגדלת קרן החוב בתיק ההוצל"פ היא כתביעה לכל דבר וענין והיא כפופה לדיני ההתיישנות. משמעות הדבר, לטענת המערערת, היא כי התיישנה התביעה בגין יתרת חובה על פי ספרי הבנק. עוד טענה המערערת כי הניחה שהמשיב פתח בהליכי הוצל"פ בגין סכום של 800,000 ₪ מאחר שזהו הסכום המכסימלי אותו מבקש הבנק לגבות. המערערת סומכת ידה על סעיף 81 לחוק ההוצאה לפועל הקובע כי "משכנתאות רשומות על מקרקעין, וכן החלטות, צווים, פסקי דין ומסמכים שנקבע לגביהם בכל דין כי יש לבצעם כמו פסק דין של בית משפט", וטוענת כי משהוגש פסק דין לביצוע בהוצאה לפועל לא ניתן להגדיל כלל את סכום פסק הדין, אלא יש לפנות להוצאה לפועל בבקשה לפתיחת תיק הוצל"פ נוסף. בהקשר זה מוסיפה המערערת כי גם לו היה מקור חוקי להגדלת סכום פסק דין בתיק הוצל"פ, המשיב היה מנוע מלהסתמך על כל מקור חוקי כזה. המשיב טען כי יש לדחות את בקשת רשות הערעור מהטעם שלא צורף לה תצהיר לאימות העובדות שבבקשה. המשיב טוען כי יתרת החוב לא התיישנה, ואולם אם יגיש תביעה לתשלום יתרת החוב, תוכל המערערת לטעון כנגד תביעה זו טענת התיישנות. המשיב טוען כי זכותו להיפרע מן השעבוד אינה מתיישנת. המשיב מסביר כי העמיד את הבקשה למימוש שטר המשכנתא על סך של 800,000 ₪ בשל שווי הנכס המשועבד, ובמטרה לחסוך באגרת הוצל"פ. המשיב טוען כי הקטנת קרן החוב בתיק ההוצל"פ צריך שתתייחס לחוב הכולל של החייב ולא לסכום בגינו הוגשה הבקשה למימוש משכנתא, ואשר הוא סכום נמוך מן החוב הכולל. המשיב טוען כי המערערת הודתה בסכום חובה כלפיו בהסכם שנכרת ביניהם. ד. דיון סבורה אני כי דין הערעור להידחות, אך לא מהטעמים שעמדו ביסוד פסק דינו של בית משפט שלום. כאמור, טענתה העיקרית של המערערת היא כי יתרת חובה אצל המשיב התיישנה, וכי המשיב השתהה בתביעתו, כך שניתן ללמוד משיהוי זה, כי מחל המשיב על יתרת החוב. איני רואה לנכון להידרש לטענות אלו של המערערת, ולו מן הטעם שהטענות כלל לא נדונו על ידי רשם ההוצל"פ ולא בכדי. למעשה, על יסוד טענות אלו, טוענת המערערת כי היא הופטרה מיתרת חובה אצל המשיב ואין היא חייבת לשלמה. לפיכך, לטענת המערערת אין לנקוט כנגדה בהליך של מימוש הדירה המשועבדת לטובת החוב. לאור האמור, מקומן של טענות אלו הינו בבקשה בטענת 'פרעתי', ולא בהליך דנא שענייננו הקטנת/הגדלת סכום קרן החוב. לפיכך, צדק רשם ההוצל"פ כשהורה על הגדלת סכום קרן החוב, ואיפשר למערערת להגיש בקשה מעודכנת בטענת 'פרעתי' בה תטען המערערת את כל טענותיה בגינן היא סבורה כי אינה מחויבת בתשלום יתרת החוב. רשם ההוצל"פ כלל לא דן בטענות המערערת בגין יתרת החוב, ולא קבע כל קביעה בעניין. משכך אינני רואה להידרש לטענות אלו. על המערערת להביא טענותיה בפני הערכאה המוסמכת, בשים לב, כמובן, לגבולות סמכותו של רשם ההוצל"פ. בנסיבות העניין, משטענות המערערת לא נדונו במלואן ולגופן בפני הערכאה קמא, תוכל המערערת להעלות את כל טענותיה כנגד חיובה ביתרת החוב אצל המשיב בפני הערכאה המוסמכת. למעלה מן הדרוש, אצין כי אינני מקבלת את טענת המשיב, לפיה לאחר מימוש השעבוד לא מוטלת עליו החובה לעדכן את תיק ההוצל"פ ולהקטין את חוב ההוצאה לפועל, מהטעם שקיימת יתרת חוב לחייב אשר אינה מופיעה בתיק ההוצאה לפועל. משקיבל לידיו המשיב את כספי מימוש המגרש, הרי שבהתאם לסעיף 17(א) לתקנות ההוצאה לפועל, היה עליו להודיע על הקטנת החוב בתיק הוצל"פ, בהתאם לסכום החוב בגינו נפתח תיק ההוצל"פ ובגינו שולמה אגרה, וככל שביקש המשיב להמשיך לגבות את יתרת החוב בדרך של מימוש נכס נוסף, היה עליו להגיש מיד בקשה להגדלת סכום קרן החוב, ולבקש לממש משכנתא המוטלת על הנכס הנוסף ולשלם את האגרה הקבועה בדין לנקיטת הליכים אלה. בשולי הדברים, איני סבורה כי יש צורך בהכרעה בשאלה האם נדרש המשיב לפתוח תיק הוצל"פ חדש ולהגיש בגדרו בקשה למימוש משכנתא, או שמא רשאי המשיב לעשות כן במסגרת תיק ההוצל"פ נשוא הערעור דנא. ממילא, בדיעבד, הדברים באו על תיקונם ובדיעבד המערערת לא נפגעה מדרך פעולה זו, שכן, כאמור, המערערת רשאית להגיש בקשה בטענת 'פרעתי' בה תהא המערערת רשאית להעלות את כל טענותיה באשר לחיובה ביתרת החוב אצל המשיב. ה. סוף דבר הערעור נדחה. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות וכל צד ישא בהוצאותיו. הוצאה לפועל