זכויות מטפלת סיעודית מאוקראינה

זכויות מטפלת סיעודית מאוקראינה
בפניי תביעתה של מטפלת סעודית בעלת אזרחות אוקראינית , לתשלום שכר עבודה, דמי הבראה, דמי חופשה שנתית וימי חג בסך כולל של 10,994 ₪.

עובדות המקרה



התביעה הוגשה במקור על ידי המטופלת של גב' SAMOTII - גב' בתיה פישמן, ניצולת שואה הזכאית לגמלת סיעוד בגין 150% נכות וכן על ידי גב' SAMOTII עצמה כתובעת שנייה.




גב' פישמן קיבלה במועדים הרלוונטיים לתביעה, שירותי סיעוד מן המשיבה, באמצעות הנתבעת שהינה חברה בע"מ המעניקה שירותי סיעוד למטופלים חולים, קשישים ונכים ברחבי הארץ בהתאם לפרק י' לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), תשנ"ה-1995.




ביום 9.9.09 ניתנה על ידי החלטה שלפיה גב' פישמן תימחק מן התביעה, משום העדר סמכות עניינית לדון בתובענה בין המטופלת לבין חברת הסיעוד, ויימשך בירור התובענה בין התובעת 2 לבין הנתבעת.


טענות התובעת



תחילת עבודתה של התובעת ביום 18.12.07. במועד הגשת התביעה (7.5.09), התובעת עדיין היתה מועסקת על ידי הנתבעת. התביעה הוגשה לגבי התקופה שממועד תחילת עבודתה של התובעת ועד לחודש 3/09.




התובעת טענה כי שכר עבודתה עבור 9.75 שעות עבודה שבועיות אמור היה להיות 24 ₪ לשעה, ושכר עבודתה לפי 17.65 שעות שבועיות אמור היה להיות 26 ₪ לשעה וזאת במסגרת ההסכמות שהיו בין גב' פישמן לבין הנתבעת.




התובעת טענה כי התלושים הנם "פיקטיביים" משום ששולמו לה "דמי נסיעות", למרות שבפועל התגוררה עם גב' פישמן. כמו כן שולמו ימי חופשה שנתית וימי חג, מבלי לבדוק האם התובעת אכן יצאה לחופשה או לחגים. זאת ועוד, דמי הבראה שולמו לתובעת כבר החל מן החודש הראשון למרות העדר זכאותה.




התובעת ביררה את זכויותיה ופנתה אל גב' פישמן. התובעת הציגה לגב' פישמן את תלושי שכרה ואז הסתבר לגב' פישמן כי תלושי השכר אינם תואמים את הסיכום כאמור לעיל, ובמקום לקבל שכר עבודה בסך 24 ו-26 ₪ לשעה, קיבלה סך של 20.70 ₪ לשעה (החל מן המועד בו היה זה שכר המינימום השעתי).




הגב' פישמן טענה כי שילמה לתובעת את שכרה לפי ההסכם שהושג, לטענתה, מול הנתבעת, וזאת הן לעניין ערך שעת עבודה וכן שילמה לה את דמי ההבראה, דמי החופשה ואת ימי החג.




בנה של גב' פישמן טען כי מבירור שערך עם המל"ל עולה כי הנתבעת מקבלת סכומים הרבה יותר גבוהים מכפי שהיא משלמת לתובעת. כך גם לגבי הסכומים המועברים מן הקרן לרווחת ניצולי השואה.


טענות הנתבעת



הנתבעת טענה כי היא שילמה לתובעת שכר עבודה על פי היקף שעות שירותי הסיעוד לו הינה זכאית מן המוסד לביטוח לאומי על פי תעריף "שעתי" קבוע מראש. היקף משרתה של התובעת היה 60% (66 ש"ע לחודש מן המל"ל ו- 37 ש"ע לחודש מן הקרן לרווחת ניצולי שואה).




הנתבעת אישרה כי המטופלת במקרה זה, זכאית לשעות שירותי סיעוד גם מן הקרן לרווחת ניצולי השואה.




ככל שהתובעת הועסקה על ידי גב' פישמן מעבר לשעות שאושרו על ידי המל"ל, אמורה היא לשאת בעלות שכרה.




הנתבע הכחישה התחייבותה לשלם לתובעת את הסכומים האמורים לעיל לשעת עבודה. לטענתה, שכרה הבסיסי של התובעת לשעה עמד על שכר מינימום.




על כל פנים, טענה הנתבעת כי שילמה לתובעת את כל הרכיבים המחוייבים על פי דין לתשלום, ולא נהיר לה מדוע התובעת מלינה על תשלומים עודפים שלא הגיעו לה כגון דמי נסיעות, אך שולמו לה בפועל.




הנתבעת אישרה כי שילמה לתובעת את דמי ההבראה וכן את דמי החופשה, שכן למיטב ידיעתה התובעת לא ניצלה את ימי החופשה ולכן למעשה פדתה אותם. עוד נטען כי לנתבעת ישנו קושי לעקוב ולפקח על עבודתה של התובעת משום שזו נעשית בביתה של גב' פישמן.




בהתאם להיקף משרתה של התובעת, שולמו לה דמי הבראה, חופשה שנתית וימי חג. על פי היקף משרה זה זכאית התובעת לשכר עבודה יומי בסך 90 ₪ ליום ולא 154 ₪, כטענת התובעת.


דיון והכרעה



ראשית, אציין כי ברור שמי ש'מושך בחוטים' ומפעיל את התביעה ואת התובעת הנו בנה של גב' פישמן ולא התובעת עצמה, שלמעשה 'הובלה' להליך שלא ברור לה מה טיבו. הדבר ניכר בבירור מסעיף 14 לתצהירה, בו נרשם כי הסתבר לה "שהנתבעת משלמת סכומים הרבה יותר נמוכים שהיא מקבלת עבורי מהמוסד לביטוח לאומי ומהקרן לרווחת נפגעי השואה בישראל, ולכן התביעה" (ר' גם עדותה עמ' 10 שו' 25-26).


ערך שעת העבודה



כעולה מטענות התובעת, טענתה המרכזית היא שחוזה ההעסקה בינה לבין הנתבעת חייב את הנתבעת לשלם לתובעת את התעריפים האמורים לעיל, ולהוסיף עליהם את כל יתר הזכויות הקבועות על פי חוק (הבראה חופשה, חגים וכיוצ"ב). טענה נוספת באשר למקור זכותה של התובעת לאותם סכומים, הנה שהתובעת זכאית לתשלומים מכוח חוזה לטובת צד ג' שנכרת בין גב' פישמן או בנה, בשמה, לבין הנתבעת.




ביום 9.9.09 הוריתי לנתבעת לגלות את הסכם העסקתה ו/או הודעה על תנאי עבודה של התובעת וכן הסכם ההתקשרות בין גב' פישמן לבין הנתבעת יום 30.9.09 הוגש תצהיר מר רוזנבלט, סמנכ"ל התפעול בנתבעת, שלפיו הנתבעת "לא הצליחה לאתר" את ההסכמים כאמור. בתצהיר עדות הראשית טען מר רוזנבלט כי תנאי העסקתה של התובעת הועלו על הכתב אולם כאמור, המסמך לא נמצא.




לאחר ששמעתי את העדויות והראיות הקיימות בתיק, ולמרות העדר הסכם, סבורה אני כי לא הוכח שהתובעת היתה זכאי לשכר שכר גבוה משכר מינימום. ויוסבר -




גמלת הסיעוד שאושרה אינה מועברת ישירות למטופל או לבני משפחתו, כי אם לחברות הסיעוד. (יצויין כי ביום 18.1.10 אושר בועדת העבודה הרווחה והבריאות המשך פיילוט של מסירת כספי הגמלה למטופל במסגרת הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון - מתן קצבת סיעוד בכסף ישירות לזכאי), התשס"ט-2009. הצעה זו אינה רלוונטית למקרה דנן).




חברת סיעוד אינה יכולה להציע שירותי למטופלים אלא על פי נהלים מפורטים וביקורת של המל"ל שכן הנתבעת פועלת בעניין זה מכוח חוק המוסד לביטוח לאומי (נוסח משולב), תשנ"ה-1995. במסגרת זו, חייבת חברת הסיעוד לעבור מכרז של המוסד לביטוח לאומי, המעניק לחברת הסיעוד הזוכה בו, מחיר מסוים שבמסגרתו היא אמורה לשלם לעובדיה את הסכומים המחויבים על פי דין, ועל פי הוראות המל"ל (שהם לעיתים יותר מדרישות החוק למשל לתשלום פיצויי פיטורים בין אם המטפל פוטר ובין אם לאו ר' סעיף 13 לתצהיר מר רוזנבלט וכן עדותו בעמ' 15 שו' 7), וכן לעמוד בביקורות קפדניות ובדרישות תפעוליות מסוימות.




בהעדר עמידה בדרישות אלה, לא תוכל לשמש כחברת סיעוד המספקת שירותים על פי חוק המוסד לביטוח לאומי.




מר רוזנבלט צירף לתצהירו את נספח (5) לחוזה – "חישוב תעריף התשלום עבור שעת טיפול להענקת שירותי סיעוד (מעודכן יולי 2008)" הכולל את כל הרכיבים בהם הנתבעת, כמי שמעניקה שירותי סיעוד, מחויבת לשלמם לתובעת. ערך שעת עבודה הנקוב בתחתית הטבלה הינו הסכום הסופי של פירוט הכולל את כל הדרישות ואת כל הזכויות שעל הנתבעת לשלם במסגרת התשלום השעתי המועבר לה על ידי המל"ל בגין כל מטופל. מן האמור עולה כי המל"ל הקצה לטובת רווח של הנתבעת סך של 4% על כלל הרכיבים.




בהקשר זה העיד מר רוזנבלט כי הנתבעת עורכת ביקורי בית של אחיות ועובדים סוציאליים לפחות פעם בחודשיים וכי המל"ל עורך פיקוח של תדירותם. (ר' עמ' 14 שו' 14-18). עוד העיד מר רוזנבלט כי בהפרש בין הכספים המועברים על ידי המל"ל וקרן לרווחת ניצולי שואה ובין מה שמשולם לתובעת בפועל ממומנות עלויות העסקה וכן עלויות עובדים מקצועיים הדרכות וכו' (ר' עמ' 16 שו' 22-27)




חובתה זו של הנתבעת לא התקבלה בנקל על ידי חברות סיעוד, ובתי המשפט נדרשו, לא אחת לדיון בשאלת מידת מעורבותו של המל"ל וקביעת שכרם של המטפלים לרבות הביקורת והפיקוח גם על התשלומים הניתנים למטפלים וגם על הרווחים של חברות הסיעוד. בעת"מ (י-ם) 201/01 איגוד נותני שירותי הסעד ואח' – המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 17.2.02 נקבע על ידי כב' השופט עדיאל, כדלקמן:


"דומה כי טענתן של העותרות, כי המכרז מותיר להם מתח רווחים נמוך, היא אשר עומדת בסופו של דבר ביסודן של עתירות אלה. אכן, אין ספק בכך שבמכרז זה הציב המוסד תנאים קשים מאלה שהיו נוהגים בהסכמים שעשה עם נותני השירותים בעבר. התוצאה הצומחת מכך היא פגיעה ברווחיהם של נותני השירותים.

פגיעה זו מתבטאת בשניים: ראשית, חלק מהסכומים ששולמו בעבר על ידי המוסד לנותני השירותים עבור תנאים סוציאליים של עובדיהם, כלל לא הוצאו על ידם למטרה זו. התייחס לכך דו"ח סוארי:

...

גם החיוב המוטל במכרז על נותני השירותים להפקיד את הכספים שנועדו להבטיח את הזכויות הסוציאליות של העובדים בקופות (פיצויים, דמי מחלה וחופשה) פוגע ברווחיהם. שכן, חיוב זה מונע מנותני השירותים לעשות בכספים אלה שימוש לצורכיהם עד שיתרחש האירוע המזכה את העובד בקבלת הכספים. זאת, בניגוד למצב שהיה נוהג בעבר, כאשר המוסד שילם לנותני השירותים מראש עבור הוצאות שבהן יהיה עליהם לשאת (אם בכלל) בעתיד, בעת שיתרחש האירוע המקים את חובת התשלום, ולא מנע מהם לעשות בכספים אלה שימוש לצורכיהם בתקופת הביניים. דפוס התקשרות זה העמיד לרשותם של נותני השירותים מעין מימון ביניים אשר נשלל מהם על פי המכרז הנוכחי.

המשמעות המעשית של הוראות אלה שבמכרז, היא הפחתה בפועל של התמורה המשתלמת לנותני השירותים על ידי המוסד ביחס לתמורה ששולמה להם בעבר."




גם באשר לקרן לרווחת ניצולי שואה, ניתן לראות מן התדפיס שצורף לתצהירו של מר פישמן, (מכתבו של מר עפארי, מנכ"ל העמותה), כי הסכומים אינם מועברים ישירות למטופל או למשפחתו, כי אם מועברים דרך חברת סיעוד. מנספח ג' 2 לתצהיר מר רוזנבלט עולה כי הנתבעת נענתה לבקשת הקרן להפחית 10% מן "המחיר המקובל" ע"י המוסד לביטוח לאומי בגין תעריף שעת סיעוד לניצולי שואה.




מן האמור עולה כי הקרן 'אמצה' את נהלי המוסד בכל הנוגע לתשלום ולתעריפים שהוא אישר.




נוכח האמור לעיל, לא סביר בעיניי שדווקא התובעת תקבל תנאי עבודה מופלגים ביחס לטבלת המל"ל (ת/5), חרף אי הצגת הסכם כאמור.




כמו כן, מעדותו של מר פישמן לא מצאתי כי הוכח שהוסכם עצו שהתובעת תקבל שכר שעה של 24 ו- 26 ₪ לשעה. מר פישמן שהנו עו"ד במקצועו, העיד כי אין לו אסמכתא בכתב לתעריף הנטען על ידו, כי אם "בעל פה" (ר' עמ' 7 שו' 12-13). מר פישמן נשאל על סמך מה הוא טוען שהתובעת אמורה לקבל את הסכומים, והשיב כי "על סמך זה שאימי מקבלת ביטוח סיעודי קרוב ל – 6 שנים, וזו לא החברה הראשונה שאני עוסק איתה. מופיע שגם אתם אמרתם לה שהמחיר הוא 700 דולר ומה זה משנה." (ר' עמ' 8 שו' 1-3).




אציין כי גם תעודת עובד הציבור של גב' ריקי נאור מן המוסד לביטוח לאומי, אינה מלמדת דבר לענייננו, משום שהיא רשמה במכתבה את הסכום שהועבר לנתבעת כמות שהוא, וללא כל קשר לעלויות ולמחוייבות שהנתבעת אמורה לשאת בה במסגרת מכרז המל"ל.




מתלושי השכר של התובעת החל מחודש 12/07 עולה כי התובעת קיבלה בעבור שעות הסיעוד שאושרו על ידי המל"ל, שכר שעה של 21.5 ₪ ובעבור יתר השעות שכר מינימום שעתי. כעולה מסעיף 6 לכתב התביעה המדובר ככל הנראה בשעות סיעוד שאושרו על ידי הקרן לרווחת ניצולי השואה.




התובעת קיבלה את תלושי השכר, וגם מר פישמן אישר כי קיבלה תלושים, לטענתו, לא ידע בכלל שיש תלושים עד שלא אמרו לו לפנות לעובדת. (ר' עמ' 9 שו' 7-9). גם התובעת העידה כי קיבלה תלושי שכר וכאשר לא הבינה היכן היא מקבלת דמי הבראה, רשמו לה תרגום ברוסית איפה הסעיף הזה (ר' עמ' 11 שו'20-21() אולם הגישה את תביעתה רק שנה וחצי לאחר שהחלה לעבוד בנתבעת, משום שנאמר לה על ידי גב' פישמן שהמל"ל והקרן לרווחת ניצולי השואה מעבירים "הרבה כספים" לנתבעת. (ר' עמ' 10 שו' 25-26).




בנסיבות העניין התרשמתי כי אצל התובעת, ובראש ובראשונה גב' פישמן ובנה, נפלה אי הבנה בנוגע לסכומים המאושרים על ידי המל"ל והקרן. גם אם נאמר למר פישמן כי ערך שעת עבודה יהא 24 או 26 ₪ לא הייתה כוונה לשלם לתובעת את ערך השעה ובנוסף את מרכיבי השכר המחוייבים על פי דין ועל פי מכרז המל"ל, ולא בכדי כאמור בסעיף 14 לסיכומי התובעת, נרשם כי "חיבור" כל ההטבות ששילמה התובעת לנתבעת מגיעים לסכומים שסוכמו בין מר פישמן לבין הנתבעת.




יצויין כי אין בכך כדי לגרוע מזכותם של גב' פישמן ובנה להתחייב כלפי התובעת לתשלום שכר וזכויות גבוהות יותר, בכל הנוגע לשעות העבודה שאינן שעות הסיעוד המשולמות על ידי הנתבעת, אולם התחייבות כזו אינה ההתחייבות של הנתבעת והיא אינה אמורה לשאת בה.


תוקפן של תשלום הזכויות הסוציאליות לתובעת במסגרת שכרה



על בסיס תשלום שכר עבודה ויתר הרכיבים, בהתאם לתעריף שצורף כנספח ג/1 לתצהיר מר רוזנבלט, טענה הנתבעת כי שולמו לה כל הזכויות הסוציאליות הנתבעות על ידה.




באשר לדמי ההבראה – על פי פסיקתו של בית הדין הארצי לעבודה בעד"מ 13/07 אלירן אסלטי - כפיר ביטחון ומיגון אלקטרוני בע"מ, ניתן ביום 29.10.08, תשלום של דמי הבראה לפי נוסחא כדוגמת המקרה שלפנינו הנה הסדר חוקי (ר' סעיף 18 לפסק הדין).
יצויין כי התובעת לא כפרה בגובה התשלומים שהנתבעת טענה כי שילמה לתובעת במסגרת תלושי השכר ורק טענה כי מדובר בתשלומים "פיקטיביים".




התובעת טענה כי היא זכאית בעבור 5 ימים בשנת עבודתה הראשונה לסך של 1,655 ₪. הנתבעת טענה כי שילמה סך של 1,023 ₪ בעוד שתובעת היתה זכאית לסך של 954 ₪ בלבד. על פי צו ההרחבה שהתעדכן במחצית שנת 2008, תעריף יום הבראה במשק הפרטי היה 331 ₪ לפני כן היה 318 ₪. 324.5 X5=1622.5X60%= 973 ₪. מכיוון שהתובעת קיבלה עבור שנת 2008, 954 ₪, היא זכאית להפרש בסך 19 ₪.




באשר לדמי חופשה – הנתבעת טענה בסעיף 26 לכתב ההגנה, כי בשל העדר שליטה או יכולת פיקוח על עבודתה של התובעת סברה הנתבעת כי התובעת לא ניצלה את ימי החופשה המגיעים לה ולכן שילמה עליהם.




בעניין אסלטי, קבע בית הדין הארצי לעבודה כי הסדר של תשלום דמי חופשה עיתי קבוע בתלושי השכר אינו הסדר חוקי:

" האם אפשרי תשלום עבור חופשה כתשלום שוטף בשכרו של עובד במהלך תקופת העבודה, בלא שהיה ניצול בפועל של ימי חופשה? האם ניתן לאפשר תשלום כזה במהלך תקופת העבודה, כתחליף לתשלום פדיון חופשה בהתייחס לימי חופשה שנצברו לזכות העובד בתום תקופת העבודה?.
בית הדין האזורי השיב בחיוב על השאלות האמורות , וקבע כי הסכום ששולם למערער "ע"ח פדיון חופשה" מכסה את מלוא המגיע לו עבור פדיון 8 ימי חופשה אותם לא ניצל במהלך תקופת עבודתו.
דעתי היא, כי שיטת תשלום זו עומדת בניגוד לתכלית ההסדר שבחוק חופשה שנתית התשי"א-1951 (להלן- חוק חופשה שנתית), ואין לתת לה תוקף. נזכיר כי כבר נקבע כי "מטרת החופשה השנתית כשמה כן היא, מתן אפשרות לעובד לצאת לחופשה, על מנת לאגור כוח, מבלי שיפסיד בשכרו, ואין מטרת המחוקק להוסיף על שכרו של העובד מבלי שניצל חופשתו הלכה למעשה" (דב"ע מז 20-3 זכריה טרוסט ואח' - מדינת ישראל, משרד הבטחון הרשות לפיתוח אמצעי לחימה פד"ע יח' 442 בעמ' 448). שיטת תשלום דומה כבר נפסלה על ידי בית דין זה בהיותה מנוגדת מכל וכל לתכלית הסוציאלית העומדת בבסיס החוק. וכך נקבע לעניין זה מפי השופט רבינוביץ:
"נוהג, לפיו עובד "פודה" את זכות חופשתו השנתית בתוך תקופת העבודה להבדיל מסיום תקופת העבודה הוא פסול ומנוגד לחוק חופשה שנתית תשי"א-1951 (להלן - חוק חופשה שנתית) ולתכליתו. תכלית של חוק חופשה שנתית היא, שהעובד יקבל את חופשתו בעין. מטרתו היא סוציאלית - שהעובד ינוח מעבודתו וינפוש. אין מטרתו של חוק חופשה שנתית להגדיל את שכרו של העובד, אלא לדאוג לרווחתו. מעביד המשלם לעובד "פדיון חופשה" בתוך תקופת העבודה, במקום להעניק אותה לו בעין, גם בהסכמת העובד ואפילו על פי דרישתו, עלול להסתכן בתשלום כפול. תוצאה זו, הנראית ממבט ראשון בלתי צודקת בשל התשלום הכפול, היא הדרך לשמור על נורמה כה חשובה במשפט העבודה המגן. הדרך היחידה המותרת לתשלום פדיון חופשה היא, כאשר חדל העובד לעבוד מבלי שניתנה לו החופשה המגיעה לו. במקרה כזה ישלם לו המעביד את פדיון יתרת ימי החופשה שלא הספיק לנצל בתקופת עבודתו"(ע"ע 1144/04 מרחיב - מוקד אמון סביון (1981) בע"מ ( 21.12.06) ההדגשה שלי, ר.ר. להלן: פרשת מרחיב).
נוכח המסקנה כפי שהגיע אליה בית הדין, נקבע בפרשת מרחיב כי על המעסיקה לשלם לעובד פדיון מלוא ימי החופשה שהצטבר לזכותו במהלך תקופת עבודתו, ואין להתחשב בסכומים שהתימרה לשלם לו כפדיון חופשה, במהלך תקופת העסקתו. לאותה תוצאה הגיע גם הנשיא אדלר בפסק הדין בעניין ריבה אצילדייב (ע"ע 324/05 ריבה אצילדייב - עמישב שירותים בע"מ ( 27.3.06) גם שם נקבע, בהסתמך על התכלית שביסוד הוראות חוק חופשה שנתית, כי הזכאות לפדיון ימי חופשה קמה לעובד אך עם סיומם של יחסי עובד מעביד. בית הדין קבע שם כי "מכיוון שאין לשלם לעובד סכום עבור פדיון ימי חופשה, כתחליף לחופשה בפועל לה הוא זכאי מכוח חופשה שנתית, לא היה מקום להביא בחשבון סכומים ששולמו לעובדת במהלך תקופת עבודתה כפדיון חופשה".


התביעה בגין דמי החופשה הנה בסך 1,848 ₪ לפי 154 ₪ ליום. הנתבעת טענה כי שילמה 1,208 ₪, אולם התובעת היתה זכאית לדמי חופשה בגובה 1,062 ₪ משום ששכרה היומי עמד על 90 ₪.




במועד הגשת התביעה התובעת עדיין עבדה בנתבעת, משכך הדרישה לקבלת פידיון חופשה בזמן העבודה, על פי האמור לעיל, אינה חוקית. אלא שמאז הסתיימו יחסי העבודה (על פי הודעת ב"כ התובעת מיום 28.2.10, לגביה ניתנה החלטתי לעניין העדר רלוונטיות ביום 1.3.10). לפיכך התובעת זכאית בגין שנת 2008 ל- 90 ₪ X 12=1,080 ₪.




באשר לדמי חג – כעולה מכתב התביעה, מדובר בתביעת תשלום בגין עבודה בחגים. התובעת טענה כי לא שולמה תוספת 50% בגין עבודה בשעות חג (ככל הנראה משום שעבדה בחג), וזאת על בסיס שכר שעה של 26 ₪. סך כל ההפרש 351 ₪.




כאמור טענת התובעת כי שכר השעה היה 26 ₪ לשעה לא התקבלה על ידי.




הנתבעת שילמה לפי תעריף מכרז המל"ל וטענה כי לא העסיקה את התובעת בתקופת החגים. עיון בתלושי השכר של חודשים 9/09 ו- 4/08 מלמד כי אכן המשכורות שולמו במלואן ובכל חודש נוסף רכיב ימי חג.




התובעת לא הסבירה כלל בתצהירה האם נדרשה לעבודה בחג על ידי הנתבעת. על כל פנים, התובעת לא כפרה בכך שדמי החגים שולמו, רק שבתעריף נמוך ממה שלטענתה סוכם. לפיכך, התביעה ברכיב זה, נדחית.




באשר לטענת הקיזוז – הנתבעת ביקשה לקזז מכל סכום שייפסק לזכות התובעת את סכום הנסיעות ששולם לה, לשיטתה, שלא לצורך.




בהתאם לפסיקה, כפי שנסקרה על ידי מותב בראשות כב' השופטת גליקסמן בעב' 2187/06 שאלתיאל יוסף – חצילי נוימן בע"מ, ניתן ביום 10.9.09, טענת קיזוז, הינה טענת הגנה, הצריכה להיות מנוסחת בצורה מפורטת וברורה כדרך שמנסחים כתב תביעה, ויש להעלותה במפורש ובמפורט בכתב הטענות והנטל להוכיח קיומה של טענת קיזוז ושיעורה, על הצד הטוען לקיזוז.




הטענה נטענה בכלליות ללא כימות ו/או הוכחה של הסכום והשיעור, מה גם שבתצהיר מר רוזנבלט לא כומתה הסכום, לפיכך הטענה נדחית.




סיכומו של דבר – הנתבעת תשלם לתובע בתוך 30 ימים מיום שיומצא לה פסק הדין את הסכומים כדלקמן:




סך של 1,080 ₪ בגין דמי חופשה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.1.10 ועד למועד התשלום בפועל.




סך של 19 ₪ בגין הפרש דמי הבראה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 18.12.07 (זכאות לאחר שנת עבודה) ועד למועד התשלום בפועל.




בשתי החלטות שניתנו על ידי קבעתי כי נושא ההוצאות יישקל בתום ההליך, האחת בהחלטה מיום 9.9.09 והשנייה בהחלטה מיום 28.12.09. כל אחת מן ההחלטות היתה אמורה לזכות את הצד השני בהוצאות, לפיכך, ובנסיבות בהן מרבית התביעה נדחתה, אין צו להוצאות.




על פסק הדין ניתן להגיש בקשת רשות לערער לבית הדין הארצי לעבודה, בתוך 15 ימים ממועד המצאת פסק הדין.


ניתן היום ד' באייר, תש"ע (18 באפריל 2010) בהעדר הצדדים.







חנה שניצר-רהב , רשמת      








לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. חוק סיעוד

  2. חוק ביטוח סיעוד

  3. גניבה של מטפל סיעודי

  4. הערכת תלות ביטוח לאומי

  5. גמלת סיעוד ביטוח לאומי

  6. גמלת סיעוד - תעודת עיוור

  7. ביטוח סיעוד קבוצתי

  8. פיטורים עובד סיעוד

  9. מטפלת סיעודית זרה - תביעה

  10. ערעור על מבחן תלות

  11. תביעת מטפלת סיעודית

  12. הוספת נקודות בסיעוד

  13. עורך דין ביטוח סיעוד

  14. שירותי סיעוד – ניגוד עניינים

  15. ביטוח סיעודי - אי גילוי

  16. גמלת סיעוד - עזרת הזולת

  17. ביטוח סיעוד כללית מושלם – תביעה

  18. תאונת עבודה מטפלת סיעודית

  19. אלצהיימר / דמנציה - ביטוח סיעוד ?

  20. פטירת המעסיק עובד זר סיעודי

  21. הערכת תלות גמלת סיעוד ביטוח לאומי

  22. הצעת חוק זכויות עובדי סיעוד

  23. ביטוח לאומי ועדת ערר סיעוד

  24. עובד זר סיעודי - ביטוח לאומי

  25. צו הביטוח הלאומי ביטוח סיעוד

  26. מי זכאי לגמלת סיעוד מביטוח לאומי ?

  27. מטפל סיעודי זר - עבודה 7 ימים בשבוע

  28. זכויות מטפלת סיעודית מאוקראינה

  29. הצעת חוק גמלת סיעוד מוסד סיעודי

  30. קשר בין גמלת סיעוד לתאונת דרכים

  31. סעיף 224(א) חוק ביטוח לאומי - גמלת סיעוד

  32. תקנות בריאות העם צוות סיעודי במרפאות

  33. ביטוח סיעוד מתום תקופת ההמתנה עד הגשת תביעה

  34. דחיית חברת ביטוח תשלום גמלת סיעוד - משלים לגימלאי

  35. סעיף 223 חוק הביטוח הלאומי - שירותי סיעוד / השגחה

  36. תביעה לקבל תשלום בגין חודשים בהם העסיק מטפל באופן פרטי

  37. האם זכאית התובעת לפיצויי פיטורים לאחר שהמטופלת הסיעודית בה טיפלה נפטרה ?

  38. זכאות לגמלת סיעוד כמי שתלויה לחלוטין בביצוע כל פעולות היום יום בכל שעות היממה

  39. זכאות לגמלת סיעוד בשיעור המקסימלי כמי שתלוי לחלוטין בעזרת הזולת לביצוע כל פעולות היומיום

  40. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון