השופט ז' המר - סג"נ: פתח דבר 1. לפנינו ערעור על פסק-דינו של בית-משפט השלום בתל-אביב (כב' השופטת ח' כוחן) בת"פ 3515/07, בו הורשע (להלן: המערער) בעבירות של תקיפה הגורמת חבלה של ממש, עבירה לפי סעיפים 380 לחוק העונשין, התשל"ז- 1977 (להלן: החוק); עבירה של מעשה מגונה באדם, לפי סעיף 345(א)(1)(5) לחוק; ועבירה של כליאת שווא לפי סעיף 377 לחוק. 2. על המערער הוטל עונש מאסר בפועל של 18 חודשים, במצטבר להפעלת 8 חודשי-מאסר בת"פ 4180/05 ו- 10 חודשי-מאסר בת"פ 6728/04. סך הכל 36 חודשי-מאסר בניכוי ימי המעצר מיום 3.5.07. כמו-כן, הוטלו על המערער 12 חודשי-מאסר על תנאי למשך 3 שנים, קנס כספי בסך 1,000 ₪ ופיצוי לגב' (להלן: המתלוננת) בסך 3,000 ₪. העובדות המיוחסות למערער בכתב האישום 3. על-פי הנטען בכתב האישום, ביום 2.5.07 בשעות הערב המאוחרות, בעת ששהתה המתלוננת בדירתו של המערער והשניים שתו לשוכרה, נעל המערער את דלת הכניסה וסירב לבקשת המתלוננת לצאת מן הדירה. לאחר-מכן, התקשר לחברו וסיפר לו, כי נמצאת אצלו אישה אשר "ניתן להשתמש בה". בהמשך פשט המערער את בגדי המתלוננת מעליה, חתך בסכין והוריד את אחד ממגפיה ונשכב עליה, כשהוא מחזיק בידו את הסכין. לאחר-מכן, תקף המערער את המתלוננת והיכה אותה, תוך שהוא גורם לה להמטומות וחבלות של ממש, והמשיך אף כשזו זעקה לעזרה. 4. לטענת המתלוננת בהודעתה במשטרה מיום 4.5.07, האירוע המתואר הסתיים ביום 3.5.07, עת התעוררה במיטתה, בדירתה הסמוכה לזו של המערער, והמערער גוהר מעליה ונושק לשפתיה. המתלוננת ביקשה שיעזוב אותה לנפשה והמערער הניח לה. לדברי המתלוננת, היא שהתה במיטתה כל היום עד אשר הגיע שותפה לדירה, מר גידלי קפוסטי (אשר ייקרא להלן: ויטלי, כשם שפונה אליו המתלוננת). אז סיפרה לו את אשר ארע, והשניים פנו להתלונן במשטרה. עובדות רלוונטיות לבירור הערעור 5. הודעתה הראשונה של המתלוננת - נ/1 - נמסרה במשטרה בתאריך 4.5.07 בשעה 02:28, כ- 28 שעות לאחר האירוע, אז מסרה כי המערער תקף אותה וביצע בה מעשים מגונים: "הוא סגר את הטלפון לקח אותי בידיים למיטה והתחיל להוריד הבגדים שלי, הוריד לי השמלה ואני התחלתי לצעוק שאני לא רוצה שיוריד לי הבגדים והוא התחיל להרביץ לי חזק עם הידיים שלו בחזה ובפנים ... בגלל שאני צעקתי וביקשתי עזרה וולרי המשיך להרביץ לי יותר חזק. כנראה שזה לקח הרבה זמן ואף אחד לא בא לעזור. אני כנראה איבדתי את ההכרה כי אני לא זוכרת מה קרה ... וולרי שכב עלי בזמן שנתן לי מכות, ולא הפסיק להכות אותי ... אני זוכרת שהוא רצה להתחיל לשכב איתי, אבל איבדתי את ההכרה, ואני לא יודעת מה עשה". בבית המשפט סיפרה המתלוננת לראשונה, כי עוד לפני שאיבדה את הכרתה, המערער אנס אותה: "הוא פתח את המעיל שלו ואמר שהוא לא מפחד לא מאלוהים ולא מהשטן. כשאני כבר הייתי במיטה הוא הכניס לי את איבר מינו לנרתיק שלי, ובאותו רגע הוא הרביץ לי, הוא הרביץ לי ביד אחת ... לבשתי שמלה, הוא הרביץ לי ביד אחת שלו והרים לי את השמלה, וגם נעלתי מגפיים. אחר-כך איבדתי הכרה ואני לא זוכרת שום דבר" (עמ' 5 פרוטוקול מיום 23.10.07). בעקבות הדברים שמסרה, התעורר החשש כי מדובר בעבירות שלא נמצאות בסמכות בית-משפט קמא, ועל-כן הוחזר התיק ליחידה החוקרת, לחקירתה הנוספת של המתלוננת. בתאריך 9.12.07, במסגרת השלמת אותה חקירה, מסרה המתלוננת הודעה נוספת - נ/2 - הדומה לזו שמסרה מעל דוכן העדים, ובה תיארה סידרה של אירועי-מין ואלימות, וביניהם אינוס: "אני על המיטה הייתי והוא מעלי, והוא התחיל לתת לי מכות מתחת ללסת ... וביד שנייה הוא התחיל להוריד מגפיים מעור ... והוא המשיך לתת לי מכות, וביד שנייה הזיז תחתון ופתח את המכנס שלו והכניס לי את איבר מינו בין הרגליים,... וולרי המשיך לתת לי מכות עם יד ימין, וכנראה מהמכות איבדתי הכרה ...". לאחר השלמת החקירה, הועבר התיק לפרקליטות לעיון ובחינה של האישומים. הפרקליטות הגיעה למסקנה, כי אין בעדותה של המתלוננת לבסס כתב-אישום מתוקן בגין עבירת האינוס, והתיק חזר להתנהל בבית-משפט קמא. את נ/2 הגיש הסניגור כמוצג מטעם ההגנה. גירסת המערער בבית המשפט 6. בעדותו מסר המערער, שביום האירוע שהה בביתו. בשעה 22:00 לערך דפקה המתלוננת על דלתו וביקשה לשתות עמו וודקה: "פתחתי את הדלת וראיתי את השכנה. שאלתי "האם את צריכה דבר מה?", והיא אמרה שהיא רוצה לשתות כוסית. אמרתי לה שאין לי, והיא אמרה שהיא הביאה איתה. אמרתי שאני לא שותה וודקה והיא שאלה אם אפשר לשתות אצלי, ונעניתי בחיוב" (עמ' 15 לפרוטוקול). המערער סיפר, שהושיב את המתלוננת לשולחן, שוחח עמה והגיש לה אוכל. לאחר-מכן צפה בסרט בטלוויזיה. בשעה 23:00 לערך הגיע לדירת המערער ויטלי וקרא למתלוננת לשוב לדירתם, אך היא סירבה. בין השניים התפתחה מריבה, והמערער ביקש מהם "שאת הבעיות שלהם יפתרו בבית שלהם" (שם). ויטלי שב וקרא למתלוננת לבוא עמו, אך זו אמרה לו שלא תלך עמו לשום מקום. ויטלי הלך, והמתלוננת המשיכה לשתות. כאשר הסתיים הסרט, קם המערער ממקומו להחליף את הדיסק ואז שמע רעש מאחוריו, הסתובב וראה את המתלוננת נופלת מהכיסא על הרצפה. לדבריו, באותו הרגע לא הבחין אם נחבלה מהנפילה. הוא הרים אותה, אמר לה "מספיק, תלכי הביתה" (שם), הוביל אותה עד דלת דירתה ושב לדירתו. מעבר לאמור לא קרה דבר נוסף, והוא אינו יודע מה אירע למתלוננת לאחר-מכן. 7. המערער נשאל, האם אמר את האמת לחוקר המשטרה והשיב, כי לא אמר דבר "אני לא אמרתי לו שום דבר. אני ביקשתי עורך-דין. לא מסרתי שום דבר, לא נתתי שום הודעה, מכיוון שאינני יודע עברית" (עמ' 16 לפרוטוקול). יצויין, כי בשאלה הזו לא הובהר למערער על-ידי באת-כוח התביעה, האם הכוונה למה שאמר בהודעתו ת/8, בה הכחיש כי שהה יחד עם המתלוננת במועד האירוע, או שמא למה שאמר לחוקר כעבור שלושה ימים (מזכר ת/9), כי המתלוננת אכן נכנסה לדירתו ושתתה לבדה בקבוק וודקה. 8. המערער הודה בחקירתו, כי ביום האירוע מלאו 7 שנים לעלייתו לארץ, אך טען, שהנושא כלל לא עלה לשיחה בינו ובין המתלוננת, ולשאלת בית המשפט השיב, שהמתלוננת ידעה לציין את היום מאחר והם עלו יחדיו. המערער אישר, כי הוא מעשן וכי היו לו שריטות על המרפק, שנגרמו מנפילה מאופניים. המערער הכחיש שניסה "להתחיל" עם המתלוננת או שניסה לנשקה (עמ' 17 לפרוטוקול). לשאלה, האם ראה את המתלוננת לאחר-מכן, השיב בשלילה, וכן אמר שלא שמע כל רעש מדירתה. הכרעת הדין א. עדותה של המתלוננת היא הראייה המרכזית עליה ביססה התביעה את טיעוניה. בחלקים מעדותה קיימת אי-בהירות מסויימת. כמו-כן, קיים שוני בין הודעתה במשטרה נ/1 לבין עדותה בבית-משפט והודעתה השנייה נ/2, בהן ייחסה למערער עבירה חמורה יותר של אינוס. יחד-עם-זאת, ועל-אף אי הבהירות החלקית, "הליבה של סיפור המעשה נותר איתן בכל הגרסאות, והשוני בנקודות כאלה ואחרות אינו משליך על אמינות המתלוננת או על אמינות גרסתה ... עדותה של המתלוננת נתמכת בעדותו של החבר, ויטלי, ובתמונות (ת/2 ו- ת/7), המדברות בעד עצמן ומשקפות פציעות התואמות את התיאור שמסרה. מנגד, הסימנים שנמצאו על גופה של המתלוננת אינם מתאימים לגירסה אותה העלה הנאשם, ולפיה המתלוננת נפלה בביתו וכתוצאה מכך נחבלה" (הכרעת הדין עמ' 29). באשר למהימנות עדותה - "הלך הרוח של המתלוננת, שעה שהעידה באולם בית המשפט, יש בו כדי להשליך על אמינותה. המתלוננת היתה נסערת ובראשית דבריה התפרצה לעבר הנאשם, לאחר שזה פנה אליה, קיללה אותו ואיימה להרוג אותו, דברים דומים השמיעה גם בסוף עדותה. בשלב כלשהו במהלך העדות ציינה, כי אינה חשה בטוב כשרואה את הנאשם, ופרצה בבכי. התנהגות זו יש בה כדי להעיד על תחושותיה, על הלך רוחה ועל סערת הרגשות בה היא נתונה מאז האירוע. לכך מצטרפת עדותו של ויטלי בדבר מצבה נפשי מאז. אין חולק כי התיאור שמסר, מאפיין מצב נפשי לאחר חווייה טראומטית" (שם). ג. מנגד, גרסתו של המערער אינה עומדת במבחן המהימנות. תחילה הכחיש באופן גורף את המיוחס לו, בהודעתו ת/8, ולאחר-מכן, הן בתשאול ת/9 והן בעדותו בבית המשפט, מסר גירסה שונה המצמצמת את יריעת המחלוקת ואשר אינה מספקת הסבר הולם לפציעות שנגרמו למתלוננת. המערער לא השיב עניינית כאשר תושאל, וכן לא הצביע על מבצע אחר או מניע שעמד בבסיס האשמות אותן מייחסת לו המתלוננת. בהתחשב באמור, ועל-אף "אי הבהירות" בחלקים מעדותה של המתלוננת, קבע בית-משפט קמא, כי אשמתו של המערער הוכחה, והוא הורשע בעבירות המיוחסות לו. מכאן הערעור שבפנינו. הערעור 10. הואיל ועדותה של המתלוננת היא, כאמור, הראייה המרכזית והכרעת הדין מבוססת על קביעות המהימנות לגביה - תוקפת הודעת הערעור את מסקנותיו של בית-משפט קמא בנדון. המערער טוען, כי עיון בשלוש גירסאותיה של המתלוננת (נ/1, עדותה בבית המשפט ו- נ/2), מלמד על סתירות הנוגעות ללב-ליבו של האירוע בגינו הורשע המערער. הגרסאות שנמסרו על-ידי המתלוננת שונות זו מזו באופן מהותי, גרסתה התפתחה בחלוף הזמן, והיא מוסיפה שוב ושוב פרטים דמיוניים, שאין להם כל אחיזה במציאות. כך, למשל הטענה, לפיה המתלוננת נאנסה על-ידי המערער הועלתה על ידה, בפעם הראשונה, בחלוף כ- 6 חודשים מיום האירוע - רק לאחר שהעידה בפני בית המשפט, בעוד בהודעתה הראשונה נ/1 - שנמסרה בסמוך לאירוע עצמו, לא נמצא זכר לדברים אלו. בחקירה הראשונית, בסמוך לאירוע, נשאלה במפורש אם המערער קיים עמה יחסי-מין ללא הסכמתה והשיבה "אני זוכרת שהוא רצה להתחיל לשכב איתי אבל איבדתי את ההכרה, ואני לא יודעת מה עשה". וכשנשאלה אם חושדת שהמערער אנס אותה, השיבה "אני חושבת שהוא לא הצליח". לטענת ההגנה, "המעיין בעדותה של בבית-משפט הנכבד קמא ובהודעה הנוספת שנגבתה מהמתלוננת ימצא, כי מדובר בעדות כבושה, שערכה ומשקלה מוטעים ביותר". התשובה לשאלה "מדוע ראתה המתלוננת להוסיף הפעם, 7 חודשים לאחר האירוע, את שהחסירה בהודעתה הראשונה וכיצד "תפחה" הגירסה", נותרה בלתי-פתורה. עוד מפנה המערער לדברים המוזרים שהעלתה המתלוננת לראשונה בבית המשפט, על אדם נוסף עם כלב שהתחבא בחדר השירותים בדירה של המערער. איני מוצא לנכון להרחיב ולפרט את יתר נימוקי הערעור, שהם כולם פיתוח של הטענה המרכזית בדבר חוסר מהימנותה, עדותה המבולבלת ומלאת הסתירות של המתלוננת. התערבות בממצאי מהימנות 11. המערער ער להלכות בדבר מידת ההתערבות של ערכאת הערעור בממצאי-מהימנות, אך סבור שמדובר במקרה חריג ובנסיבות יוצאות דופן, בהם על ערכאת הערעור להתערב בממצאים עובדתיים ובהערכת מהימנות של הערכאה הדיונית. במקרה דנן, המדובר ב"שורה של סתירות, תמיהות רבות במיוחד ושאלות רבות שנותרו בלתי-פתורות, בעדותה של המתלוננת, שהראו בעליל, כי לא יכול היה בית המשפט הנכבד קמא להתרשם כפי שהתרשם, והחלטתו לתת אמון מוחלט בעדותה של המתלוננת, אינה יכולה להתקבל על הדעת" (עמ' 9 הודעת הערעור סעיף 2). בהכרעת-דינו של בית-משפט קמא נפלו מספר רב של טעויות, אשר בהצטרפותן יחדיו, יש בכדי להצדיק התערבותה של ערכאת הערעור: "מקרה זה הוא החריג הקלאסי, שבו על בית המשפט שלערעור להתערב בקביעותיו של בית-משפט קמא, בפרט שהכרעת הדין נסמכת על עדות יחידה של המתלוננת ומבלי שבית המשפט הנכבד קמא ענה, בהכרעת-דינו על דרישת הנמקה הקבועה בחוק". 12. בחינת עדותה של המתלוננת, שהיתה מבולבלת, נעדרת עקביות, רבת-סתירות ושינויים מהותיים, מעוררת אצלי ספק סביר במסקנתו של בית-משפט קמא, בדבר האמון שנתן ב"ליבת" הגירסה. בית המשפט ביסס את האמון במתלוננת על התרשמותו ממנה במהלך עדותה, כמובא בסעיף 9 לעיל, כאשר התרשמות זו האפילה לחלוטין על הסתירות והתמיהות הרבות והמהותיות בגירסת המתלוננת, שבית המשפט נמנע למעשה מלדון בהן. 13. אמנם עדותה של קרבן עבירת-מין, עוסקת מעצם טיבה "בנושא טראומתי ואינטימי כאחד, ולפיכך מתעורר, לעתים, קושי במתן עדות ברורה ורהוטה. בנסיבות כאלה, הטון, אופן הדיבור, שפת הגוף, וכל אותם גורמים שאינם שייכים לעולם התוכן, מקבלים משקל חשוב עוד יותר" (ע"פ 6375/02 יורי בבקוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2) 619, 425). אולם, אני סבור כי ההתרשמות אינה יכולה לייתר את הצורך להתייחס לסתירות ולשינוי הגירסה של העד. לענייננו, לא מדובר "רק" בעדות לא רהוטה או "חסרת-בהירות", כקביעת בית-משפט קמא, אלא בסתירות ממשיות ובשינויי גירסה ממשיים לאורך כל סיפור האירוע, ואף בשקרים ממש. "ליבת" הגירסה כבודה במקומה מונח. אך באירוע של גירסה מול גירסה, לפרטים חשיבות רבה ולעתים קריטית. 14. לעתים, דווקא לערכאת הערעור היתרון שמקנה הריחוק בהערכת העדות, תוך איזון נכון וראוי יותר בין המעורבות הרגשית של השופט - בהתרשמות מן העד - ובין ההתייחסות השכלתנית למכלול גירסאותיו, אמרותיו והתנהגותו. יפים לענין זה דברי בית המשפט העליון בע"פ 5133/96 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(3) 434: "לא ניתן לנו, כערכאת ערעור, היתרון של התרשמות בלתי-אמצעית מן העדויות שניתנו לבית המשפט המחוזי, אך עם זאת ניתן לנו היתרון הניתן לערכאה מבקרת, לשקול את התוצאה אליה הגיעה הערכאה הראשונה בקנה-מידה אובייקטיבי, המנותק מהמעורבות של השופט הדיוני בהליך גביית הראיות שלפניו. הדברים הם כך ביתר שאת, בתיק עתיר רגשות כמו בתיק הנוכחי. הגעתי לכלל מסקנה, שאין זה בטוח להשאיר את ההרשעה על כנה". 15. כאמור, המתלוננת מסרה את גירסאותיה בשלוש הזדמנויות: הודעתה הראשונה במשטרה כ- 28 שעות לאחר הארוע (נ/1); עדותה בבית המשפט; והודעתה השנייה, בעקבות העדות (נ/2). השוואת דבריה מצביעה על סתירות היורדות לשורש העניין, וסתירות בלתי-מוסברות. אינוס המתלוננת - היה או לא היה 16. הטענה, לפיה המתלוננת נאנסה על-ידי המערער, הועלתה על ידה לראשונה, רק במהלך עדותה בבית המשפט, בעוד שבהודעתה הראשונה במשטרה (נ/1) היא נשאלה מפורשות האם המערער קיים עמה יחסי-מין ללא הסכמה, והשיבה "אני זוכרת שהוא רצה להתחיל לשכב איתי אבל איבדתי את ההכרה, ואני לא יודעת מה עשה" (נ/1, שורה 38). לשאלה, האם היא חושדת שנאנסה כאשר לא היתה בהכרה, השיבה המתלוננת בשלילה, ואמרה "אני חושבת שהוא לא הצליח" (נ/1 שורה 39). זה גם מה שסיפרה לשותפה לדירה, ויטלי, אשר העיד כי המתלוננת סיפרה לו שהמערער "זרק אותה על המיטה, ניסה לאנוס אותה והרביץ לה" (עמ' 10 לפרוטוקול; ההדגשה אינה במקור). 17. שונה היתה עדות המתלוננת בבית המשפט, עת סיפרה על דוכן העדים, כי המערער "הכניס לי את איבר-מינו לנרתיק שלי" (עמ' 5 לפרוטוקול). כאשר נשאלה המתלוננת לפשר ההבדלים בגירסאותיה, השיבה "הכל אמת. היו כל-כך הרבה פרטים ולקראת המשפט לא הזמינו אותי למשטרה" (עמ' 7 לפרוטוקול). אך זולת תשובה זו, לא עלה בידה ליישב הסתירה. אכן, נסיון החיים מראה שקורבן עבירה באירוע מורכב או טראומתי, יכול להשמיט או לבלבל פרטים שונים, אך קשה לקבל שישמיט דווקא את הפגיעה החמורה, הקשה. מצופה שקןרבן אונס יתלונן על אונס ולא על מעשה מגונה. 18. כאמור, עדות המתלוננת בעניין זה הובילה לגביית הודעה נוספת במשטרה, והפעם הוסיפה פרט נוסף, שלא סיפרה גם בעדותה, ולפיו נאנסה גם באופן אנאלי וגם אוראלי: "אנסו אותי בתחת ונתנו מכות והתעללו בי ... הוא קרע לי את הפה ואנס אותי" (עמ' 1 שורות 3 - 7), ובהמשך אף מסרה פרטים מדוייקים על שלב האינוס: ביד שמאל המערער "הזיז תחתון ופתח את המכנס שלו והכניס לי את איבר-מינו בין הרגליים" (עמ' 4, שורות 94 - 95). לשאלת החוקרת, האם היא הרגישה את אשר נעשה לה, השיבה המתלוננת "שאנסו אותי מקדימה הרגשתי, אבל בפה ומאחורה לא, כי איבדתי הכרה" (עמ' 4, שורות 119 - 120). לגבי האינוס "מקדימה" היא אינה משערת או מסיקה כי נאנסה אחרי איבוד ההכרה, אלא חוותה זאת לפני שאיבדה את הכרתה, כשידעה לפרט, כאמור לעיל, כיצד חדר אליה המערער. לאור זאת, שתיקתה בעניין זה בהודעתה הראשונה, מתמיהה עוד יותר. המערער לא הואשם אמנם, בסופו של דבר, בעבירת האינוס, אך להתפתחות ושינוי גירסאותיה של המתלוננת לגבי ליבת האירוע, השלכות על אמינותה ומהימנותה. המתלוננת התבקשה להסביר, כיצד זה בהודעתה הראשונה במשטרה (נ/1) כלל לא העלתה את עניין האונס, והשיבה: "אני אמרתי שאני לא זוכרת ואני אמרתי להם, אולי לא הבנו אחד את השני, אולי לא רשמו את זה" (עמ' 5 שורות 122 - 123), הסבר שאין בו ממש. החזקת סכין חיתוך המגף - היה או לא היה 19. חוסר העקביות, הבלבול והסתירות ניכרו גם בגירסת המתלוננת ביחס לעובדה נוספת, הנוגעת אף היא לליבת האירוע. בהודעתה הראשונה במשטרה (נ/1), מסרה המתלוננת שהמערער חתך את אחד ממגפיה (נ/1, עמ' 2 שורות 24 ו- 46), וכי "כשוולרי דיבר איתי היה לו סכין ביד" (נ/1, עמ' 3 שורה 57). לאור דבריה אלו, צויין בכתב האישום כי "במהלך הנסיבות שתוארו לעיל, החזיק הנאשם בידו סכין" (חלק א', סעיף 6). זהו תיאור המעצים את חומרת הארוע. 20. גירסה דומה - אם כי פחות חד-משמעית - השמיעה המתלוננת אף בבית המשפט, כאשר סיפרה ש"מגף אחד שלי היה חתוך, היה לי חתך סכין בגב שלי ... הוא הכניס אותי למיטה כשהייתי נעולה במגפיים, וכנראה שהוא הוריד לי את המגפיים וכנראה חתך אחד מהם" (עמ' 6 לפרוטוקול). לא ברור אם המשטרה ביקשה, או לא, לתפוס את המגף החתוך שיכול היה להוות ראייה ספציפית, תומכת לאירוע, כפי שתואר על-ידי המתלוננת. מכל מקום, ראייה מתבקשת זו לא הוגשה, ובדיעבד ברור שאינה בנמצא. 21. בהודעתה השנייה של המתלוננת במשטרה (נ/2), חזרה בה מדברים אלה והודתה, כי אינה יודעת מדוע ציינה הימצאותו של סכין בזמן האירוע, אף שלא ראתה סכין בידו של המערער: "ש: האם את זוכרת שולרי חתך לך את המגף עם הסכין? ת: לא זוכרת, לא יודעת למה אמרתי את זה במשטרה. ש: האם ראית סכין אצל ולרי? ת: לא יודעת, לא ראיתי סכין, אבל אמרתי על סכין". (נ/2, עמ' 5 שורות 127 - 130). המתלוננת מודה ששיקרה סתם כך, שקר המעצים את חומרת מעשיו של המערער ואין לה כל הסבר לכך. סירוב המתלוננת לעזוב את דירת המערער 22. אין מחלוקת כי ויטלי נכנס לדירת המערער וביקש מן המתלוננת "לבוא הביתה". המתלוננת סירבה, וויטלי עזב את המקום. גם בנושא זה גירסאותיה מתחלפות ומשתנות. בהודעתה הראשונה הסבירה, כי לא היתה מרוצה מכך שוויטלי מנסה להכריח אותה לבוא עמו. ויטלי מיהר, וכשסירבה, עזב את המקום: "ויטלי החבר שלי נכנס לבית של וולרי בשעה 22:30 לערך ואמר לי בואי הביתה, אמרתי לוויטלי אני יושבת עוד קצת ואני אבוא הביתה. ויטלי רצה לקחת אותי לבית, אבל לא הייתי מרוצה מזה כי חשבתי שהוא רוצה לקחת אותי בכוח ואני רציתי לשבת. ויטלי מיהר לאיזה שהוא מקום והוא הלך" (עמ' 1 שורות 10 - 13). 23. בעדותה השתנו כליל שתי הסיבות: הסיבה לאי-היענותה לבקשת ויטלי, והסיבה לעזיבתו של הלה את המקום. היא נשארה בדירת המערער כי המערער מנע ממנה לצאת, וויטלי עזב כי פחד מן המערער. לדבריה "ויטלי דפק בדלת, נכנס לדירה וביקש שאני אבוא איתו הביתה ושאצא מהדירה של הנאשם ... כשרציתי לצאת, הוא לא נתן לי לצאת והחבר שלי ברח כי הוא פחד ממנו" (עמ' 4 לפרוטוקול). בחקירתה הנגדית התבקשה המתלוננת להסביר את פשר ההבדלים בין הגירסאות, ואזי כלל ההסבר גירסה קצת שונה. לא עוד המערער מנע ממנה לצאת, היא סירבה ללכת עם ויטלי מפני שפחדה שהמערער ירביץ לו (עמ' 7 - 8 לפרוטוקול). היא לא הלכה עם ויטלי, למרות שהוא אמר כי אם לא תבוא עמו היא "יכולה לשכוח ממנו" (שם). 24. ויטלי העיד, כי הדלת של השכן היתה פתוחה, הוא נכנס לדירה וראה את המתלוננת יושבת עם המערער. "כמה ימים לפני זה היה לנו ריב ואני חשבתי משהו לא נכון וקראתי לה לבוא הביתה. היא לא הסכימה, התעצבנתי, אמרתי לה שניפרד והלכתי. חזרתי עוד כמה פעמים בחמש דקות, ולאחר-מכן עזבתי בכלל" (עמ' 9 לפרוטוקול). ויטלי אינו אומר כי המערער מנע ממנה לצאת, הוא גם אינו אומר כי פחד מן המערער ואינו מאשר את הסברה של המתלוננת כי עזב, או "ברח" בשל הפחד. ויטלי, וגם המתלוננת, לא אמרו כי המערער איים על מי מהם בשלב זה, או שהיה תוקפן ואגרסיבי, או שיכור או שתוי. המתלוננת לא הסבירה בבית המשפט (ואף לא נשאלה) לסיבת הפחד שלה, בשלב זה, מן המערער. 25. מן המובא לעיל ברור, שהמתלוננת סותרת את עצמה בכל הנוגע לסירובה לעזוב את דירת המערער ביחד עם ויטלי. בהודעתה הראשונה במשטרה (נ/1) טענה המתלוננת, שביקשה להישאר עוד זמן קצר בדירת המערער ולא היתה מרוצה מגישתו של ויטלי, אשר רצה לקחת אותה בכוח, ולאחר-מכן מיהר לאיזשהו מקום והלך. בעוד שבעדותה בבית המשפט טענה, שויטלי ברח משום שפחד מהמערער, ורק לאחר שעומתה עם הדברים שמסרה בהודעתה הראשונה, תירצה את הבדלי הגירסאות באומרה, שלא רצתה להישאר בדירת המערער, אבל פחדה מעימות בין המערער לבין ויטלי, ולכן סירבה ללכת עימו. 26. הסבר נוסף לסירובה מסרה המתלוננת בהודעתה השנייה במשטרה (נ/2). לא המערער שמנע ממנה, לא הפחד שלה או הפחד של ויטלי, אלא הרגשת נינוחות ורפיון שלה עצמה: "אחרי ששתיתי, אני הרגשתי פתאום הרגשה של נינוחות, רצון לישון וגוף רפוי, ואז בא ויטלי, נכנס פנימה והוא אמר לי בואי הביתה, ואמרתי לו אני ישב חמש דקות ואז יבוא הביתה. הוא אמר בסדר, ואני ישבתי ולא יכולתי לקום, וולרי אמר לי מה את גרה עם נרקומן ... ואני מרגישה כאילו נתנו לי סם הרדמה ולא יכולה לקום, וויטלי בא עוד פעם, וולרי לא נתן לו להיכנס ואני צעקתי לו, ויטלי אני כבר יצא, ואני לא יכולה לקום. וויטלי לא הבין מה קרה, חשב אני לא רוצה ללכת וברח משם. ואני מנסה לקום ולא יכולה, כאילו גוף רפוי". נוכחות אדם נוסף באירוע- היה או לא היה 27. לראשונה בבית המשפט אמרה המתלוננת, כי בדירת המערער, בחדר השירותים, התחבא אדם נוסף עם כלב. את האדם הזה היא ראתה כבר בעבר: "הוא אמר לי שאסור להיכנס לשירותים והיתה לי הרגשה שיש שם עוד גבר, נכנסתי לשירותים, אך הוא כיבה לי את האור ובאמת היה עוד גבר בשירותים, הגבר הזה היה עם כלב ... הגבר עם הכלב, ראיתי אותו לפני-כן" (עמ' 4 לפרוטוקול). דברים דומים נשמעו מפי המתלוננת בהודעתה השנייה במשטרה (נ/2), אם כי הפעם כבר לא היתה בטוחה בהימצאותם של האיש והכלב בחדר השירותים: "אני התיישבתי על האסלה ואמרתי לולרי תדליק אור, והוא לא רצה להדליק אור, ופתאום נראה לי שאני רואה את הבחור עם הכלב ... ואני לא יכולה להיות בטוחה שיש שם מישהו, כי היה חשוך" (עמ' 3 שורות 83 - 85). 28. התמיהה בנוגע לגירסה זו גוברת, לאור עדותה בבית המשפט, לפיה ראתה שוב את האדם הזה, כשבוע לאחר האירוע, כשבא לקרוא למערער (עמ' 4 לפרוטוקול). אם היא לא בטוחה שהיה מישהו בשירותים, כיצד זיהתה כעבור שבוע את האיש שלא היה, וכיצד ראתה אותו גם בעבר? 29. מוזר גם שהיא לא מצאה לנכון לספר על האיש שנכח בדירה, בהודעתה הראשונה. בנוסף לעובדה שמדובר בגירסה כבושה, שמשקלה ממילא נמוך, הרי שגם התרחיש המתואר בה נשמע מוזר, בלשון המעטה, אם לא הזוי, ואינו עולה בקנה אחד עם שורת ההיגיון וניסיון החיים. במשך כל זמן האירוע עומד בעלטה בחדר השירותים אדם עם כלב, ושניהם מצויים בדממת אלחוט. ברור שהאיש עם הכלב התחבא בחדר השירותים, עוד טרם כניסתה של המתלוננת לדירת המערער, שכן היא לא ראתה אותו נכנס לדירה. 30. חוסר העקביות, הסתירות והתמיהות בגירסאותיה של המתלוננת, אופייניים גם לגבי ההתרחשויות שלפני האירוע ולאחריו. גם אם אינם רלוונטיים ישירות לאירוע, הם רלוונטיים לסוגיית המהימנות והערכת אמינותה של המתלוננת. ההתרחשויות שלפני האירוע 31. נסיבות פגישתם של המתלוננת והמערער - בעדותה אמרה המתלוננת, כי שהתה לבדה בדירתה והמערער "נכנס לדירתי בלי שהזמנתי אותו" (עמ' 3 לפרוטוקול), אך בהמשך מסרה ש"המערער דפק בדלת ואני פתחתי לו" (עמ' 4 לפרוטוקול). לעומת זאת, על-פי הודעתה השנייה, פגשה את המערער "במדרגות" מחוץ לדירתה, כאשר יצאה "לנשום אוויר בחוץ" (נ/2 עמ' 3). לא מובן מדוע המתלוננת אינה עקבית, אפילו בנושא פשוט כל-כך, ולכאורה טריוויאלי. 32. היוזמה לכניסתה לדירת המערער - על-פי עדותה היא נכנסה לדירת המערער, לבקשתו: "הוא אמר לי שאני אבוא איתו לדירה שלו" (עמ' 4). גם בהודעתה הראשונה מסרה, כי "הוא הזמין אותי לארוחת ערב" (נ/1 עמ' 1). ברם, לפי הודעתה השנייה, לא רק שהיוזמה היתה שלה, כאשר פגשה בו בחוץ, בחדר המדרגות, אלא שהיא אף מימנה ביוזמתה את הכיבוד "ואני אמרתי לו לולרי, אתה יודע איזה תאריך היום? שבע שנים שהגענו לארץ ... רציתי להיות נחמדה אליו ... ואמרתי לו תקנה סיגריה ושאלתי אותו מה הוא שותה, בירה. צריך לחגוג את זה ... ונתתי לו 20 ₪" (עמ' 3). גירסה זו מאששת במידה רבה את זו של המערער (ראה סעיף 6 לעיל). למחרת האירוע 33. בהודעתה הראשונה במשטרה (נ/1) סיפרה המתלוננת, כי לאחר שאיבדה את הכרתה היא אינה זוכרת את אשר ארע לה: "אני רק זוכרת שבבוקר בשעה 10:30 הרמתי את הראש מהמיטה שלי בבית שלי וראיתי את וולרי נכנס לחדר שלי ... נתן לי נשיקות בשפתיים ... וולרי רצה להמשיך לנשק אותי, ואני אמרתי לו שאני מרגישה לא טוב, תראה מה עשית לי, תשאיר אותי בשקט. וולרי עזב אותי והלך. כל היום הייתי במיטה שלי בבית שלי, בלי לזוז ולא יכולתי לזוז, כי הרגשתי לא טוב ... ויטלי הגיע הביתה בשעה 00:10 (כוונתה לתאריך 4.7.07)" (נ/1 עמ' 2, שורות 22 - 27). המתלוננת נשאלה, האם היתה לבושה כאשר התעוררה בחדרה, וענתה "לא הייתי במיטה עם גופייה קלה ... עם תחתונים בלי חזיה" (נ/1 עמ' 2 שורות 39 - 42). 34. גירסאותיה של המתלוננת משתנות בכל הזדמנות. האם התעוררה מטלפון בשעה 10:00 בבוקר (נ/1), או רק בשעה 16:00 אחה"צ (נ/2); האם המערער היה לידה, בדירתה, כשהתעוררה (נ/1), או לא (נ/2); האם לבשה תחתונים וגופייה קצרה (נ/1) או כתונת-לילה בלי תחתונים וחזיה (נ/2); האם לא הרגישה כל כאבים (עדות), או שכל גופה כאב כאשר התעוררה (נ/2). מדובר, לכאורה, בפרטים שוליים שאינם נוגעים ישירות ואינם מהותיים לאירוע, אך מראים עד כמה המתלוננת אינה עקבית, משנה גירסאות וסותרת עצמה, בכל עניין מהותי או שולי. הערכת עדותו של המערער 35. בעוד שלגבי עדותה של המתלוננת סבר בית-משפט קמא כי "השוני בנקודות כאלה ואחרות אינו משליך על אמינות המתלוננת או על אמינות גירסתה", הרי לגבי אמינותו של המערער אמר בית המשפט, כי גירסתו היתה "מתפתחת, אשר אינה עומדת במבחן המהימנות". המערער מלין על היעדר סימטריה, בהתייחסותו של בית המשפט קמא לפגמים בעדות המתלוננת אל מול אלה שבעדותו. 36. בית-משפט קמא ציין את הכחשתו הראשונית הגורפת של המערער לכל המיוחס לו, והדגיש, כי הגירסה שמסר בעדותו "אינה מספקת הסבר הולם לפציעות שנגרמו למתלוננת". העובדה שהמערער לא סיפק הסבר לחבלות על גופה של המתלוננת, איננה צריכה, בנסיבות תיק זה, לפעול לחובתו. שונה היה המצב לו היתה ראייה על-כך שהמתלוננת יצאה מדירת המערער, או נראתה בסמיכות זמן לאחר-מכן, כשהיא חבולה ופצועה. במקרה כזה, הנטל הטקטי היה עובר על שכמו של המערער, וניתן היה לצפות ממנו למתן הסבר מניח את הדעת, הכיצד נפצעה ונחבלה המתלוננת במהלך מפגשה עימו. אולם, בענייננו, כל שאנו יודעים בוודאות הוא, שהמתלוננת הגיעה למשטרה כשהיא חבולה, כ- 28 שעות בערך לאחר האירוע (האירוע התרחש בשעות הערב של יום 2.5.07 והמתלוננת התייצבה במשטרה ביום 4.5.07 לפנות בוקר בשעה 02:00 ערך). בנסיבות הללו, כל "הסבר" שהיה מספק המערער לפציעותיה של המתלוננת, היה בבחינת עדות השערה, חסרת-משקל. הראייה היחידה "המקרבת" את הזמן בו נראתה חבולה לשעות האירוע, היא עדותו של ויטלי, חברהּ ושותפהּ לדירה, אשר אמר כי הגיע לדירה בשעות הצהריים של יום 3.5.07 וראה את המתלוננת "כולה עם סימנים" (עמ' 9 לפרוטוקול). אלא שעדותו בנדון מעוררת ספק רב, גם מפני שהוא מאשר, בהמשך חקירתו, שהגיע רק כעבור 24 שעות, וגם מפני שהמתלוננת אמרה ואישרה, הן במשטרה (נ/1) והן בעדותה (עמ' 8), שויטלי הגיע לדירה רק לאחר חצות הלילה הבא (כלומר ב- 4.7.07) , לפני שהלכה למשטרה. בהודעתה השנייה נ/2 היא אף מוסיפה, כי ויטלי צלצל אליה במשך היום ואמר "שלא יבוא" ואחר-כך הגיע בלילה. 37. אכן, לחבלותיה של המתלוננת אין הסבר (אם לא סומכים על עדותה), אלא ש"אין מתפקידו של בית המשפט למלא את החלל או לפרש את הסתום ... על בית המשפט להביא בחשבון כי בחומר העדות שהציגה הקטיגוריה, יש דברים אחדים אשר אמנם לא בא עליהם פתרון משביע רצון ..." (י' קדמי על הראיות, חלק שלישי 1463 (הדברים נאמרו לעניין הרשעה על-אף קיומן של שאלות שלא נמצא להן מענה - אך הם יפים גם לעניין זיכוי). 38. סיכומו של דבר, אם דעתי תשמע, אני מציע לקבל את הערעור, לבטל את הכרעת הדין המרשיעה ולזכות את המערער מחמת הספק. ז' המר, שופט סג"נ הנשיאה דבורה ברלינר - אב"ד לאחר התלבטות - אני מצטרפת למסקנתו של חברי, השופט ז' המר. אכן ככלל, ממעטת ערכאת הערעור להתערב בממצאי-מהימנות, אולם, כידוע לכל - יש חריגים, ובמקרים הראויים יש מקום להתערבות. בע"פ 4977/92 ג'ברין נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(2) 690, 696 (1993) נאמר, בין היתר: "ברם, גם מימצא בדבר מהימנות, המבוסס כולו על התרשמות, אינו חסין מפני ביקורת ערעורית, ובית-משפט שלערעור יתערב במימצא הערכאה הראשונה אם יגיע למסקנה, כי היא לא נתנה את דעתה על-כך שסתירות בעדות יורדות לשורשו של עניין, או כי התעלמה מגורמים רלוואנטיים להערכה של משקל העדות. עמד על-כך הנשיא שמגר בע"פ 316/85 גרינוולד נ' מדינת ישראל, בעמ' 573: "הערכאה הראשונה צפתה במתלוננת והאזינה לדבריה, כפי שצפתה במערער והאזינה לדבריו. כמקובל עלינו, אין בכך בלבד סוף פסוק. שהרי יכול שנגיע לכלל מסקנה, שהערכאה הראשונה לא נתנה דעתה לסתירות מהותיות או לא היתה ערה למשמעות של דברי-עדות אלו או אחרים או אף טעתה בניתוח הנתונים או בהבנת פשרם"". הסתירות עליהן הצביע חברי בגירסת המתלוננת, הן אכן סתירות מהותיות, במיוחד ענין "הגבר עם הכלב", וגם השקר בדבר השימוש בסכין. בנסיבות אלה, וכאשר לא ניתן לקשור בוודאות בין החבלות שעל גופה של המתלוננת לבין האירוע נשוא כתב האישום, המסקנה המתבקשת היא אכן, כי קיים ספק במוצקות הראיות, ומספק זה רשאי המערער ליהנות. דבורה ברלינר, נשיאה אב"ד השופטת ב' אופיר-תום, סג"נ אני מסכימה. ברכה אופיר-תום, סג"נ לפיכך הוחלט, כאמור בחוות-דעתו של כב' השופט המר, לבטל את הכרעת הדין ולזכות את המערער מחמת הספק. ניתן היום, יח'' בסיון, תשס"ט (10 ביוני 2009), במעמד הצדדים. דבורה ברלינר, נשיאהאב"ד זאב המר, סג"נ ברכה אופיר-תם, סג"נ משפט פליליעדותדיוןהרשעה