כללי: 1. לפני תביעה מכוח חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה - 1975 (להלן: "חוק הפיצויים" או "החוק"), ברם עוד טרם לבירור הנזק, נשמעו ראיות בסוגיית החבות, מאחר והנתבעת הכחישה את חבותה. הנתבעת מכחישה את התקיימותו של האירוע בכלל או בדרך המתוארת על ידי התובע בפרט וטוענת כי לא עסקינן בתאונת דרכים, כמשמעה בחוק הפיצויים. נטען לחלופין כי מכל מקום, אין להטיל עליה אחריות מכוח הוראות חוק זה. הטענות בכתבי בית הדין: 2. בכתב התביעה נטען כי ביום 17.8.00, בשעה 21:30 לערך, נפגע התובע, יליד 29.9.86 בתאונת פגע וברח באזור כפר עיסווייה. לפי הנטען, ישב התובע על הרמה, באופניים הנהוגים ע"י בן דודו, בירידה לכיוון הכפר ולפתע הגיח רכב ופגע בשניים בעוצמה רבה. נטען עוד כי התובע אבד הכרתו ופונה לבית החולים הדסה עין כרם, שם אובחן כסובל מחבלת ראש, רגישות ביד שמאל ונפיחות וכן רגישות עם סימני חבלה ושפשוף מקומי במותן שמאל. לטענת התובע הוא היה במעקב נוירולוגי ואורטופדי במסגרת קופת החולים, טופל בפיזיותרפיה בשל כאבי גב תחתון ומאז התאונה ובעקבותיה הוא סובל מכאבי ראש עם סחרחורות, מכאבי גב תחתון, מוגבל בישיבה, עמידה והליכה ממושכת. (עם התביעה הוגשה בקשה למינוי מומחים רפואיים וזו נתמכה רק בתעודת השחרור ובדו"ח טיפולי פיזיותרפיה משנת 2001). 3. בהגנתה טענה הנתבעת כי יש לדחות את התביעה על הסף, הן מחמת שנסיבות התאונה הנטענת לוטות בערפל, הן משום שהתובע לא פעל בשקידה סבירה כדי לאתר את הנהג הפוגע לכאורה והן בשל השיהוי הניכר בהגשת התביעה - יום אחד לפני תום מרוץ ההתיישנות. הנתבעת הכחישה את התרחשות התאונה, את היותה תאונת פגע וברח וכמובן את הנזק הנטען. תמצית הראיות: 4. משעמדה הנתבעת על בירור שאלת החבות, טרם פניה לשאלת הנזק, נקבע התיק להוכחות והעדויות נשמעו בימים - 25.6.08, 6.10.08 ו- 2.2.09. ביום 25.6.08 - נשמעה מטעם התביעה, עדות התובע ובן דודו מר אמיר עליאן, שנפגע אף הוא באותו אירוע. ביום 6.10.08 - נשמעה מטעם התביעה עדות מר סלמן מוראד, נהג אמבולנס אשר פינה התובע ועדות מר יהודה כהן, בוחן תאונות דרכים. באותו מועד נשמעה, מטעם ההגנה, עדות החוקר גוואד סעיד (בהסכמה הוקדמה שמיעת עדות זו, טרם לסיום שמיעת עדויות התביעה). ביום 2.2.09 - נשמעה מטעם התביעה עדות מר דני בבנישו, ראש מדור תאונות דרכים במשטרת ירושלים וכן עדות מר אריאל רונן, שהיה בעת האירוע פרמדיק, שהגיע לזירה. להלן עיקרי אותן העדויות; עדות התובע: 5. התובע העיד כי הוא ובן דודו אמיר, רכבו על אופניים כאשר אמיר נוהג והתובע יושב על הרמה. התובע וחברו רכבו מאזור הגבעה הצרפתית, לכיוון הכפר עיסוויה ובהיותם בירידה לכפר, הבחינו באורות מכונית שחבטה בהם. לפי עדותו, הרכב פגע באופניים חזיתית. התובע נפגע בגבו ובראשו, לא ראה כלום ונפל על הרצפה. עוד העיד התובע כי למקום התאונה הגיעו אנשים, שהזמינו אמבולנס וניידת משטרה. התובע העיד כי פונה לבית החולים ושם עבר סדרה של צילומי רנטגן ומאוחר יותר אף קיבל מספר טיפולי פיזיותרפיה. 6. בחקירתו הנגדית נשאל התובע למי מסר פרטים על התאונה והשיב כי המשטרה הגיעה אליו לבית החולים ומאוחר יותר, לאחר שחרורו, הוא פנה למסור עדותו במשטרה. העד לא הכחיש כי ביום מתן עדותו בבית המשפט דיבר עם אמיר על פרטי התאונה (ר' עמ' 7, שם עת נשאל על שיחתם השיב "רק סיפרנו מה שהיה בתאונה", "זה משהו טבעי, נזכרנו במה שהיה"). 7. כשנשאל התובע האם היו עדים לתאונה ענה בשלילה, זאת על אף שציין כי בני דודים שלהם רכבו קצת לפניהם, במרחק של כ- 100 מ' (ר' עמ' 7) וכן על אף דבריו כי התקבצו במקום אנשים, עוד טרם הגיעו כוחות ההצלה והביטחון, כאמור (ר' עמ' 6). לטענתו הרוכבים לפניהם לא היו עדים לתאונה ולמעשה חזרו לכיוון התובע ואמיר, רק לאחר שראו את האמבולנס, ובעצם רק לאחר שהתכנסו כבר מספר אנשים סביב מקום האירוע והנפגעים (ר' עמ' 7). 8. באשר למקום התאונה נשאל התובע בנוגע לרוחב הכביש וענה כי רוחבו עומד על 3.5-4 מטרים. עם זאת, כאשר הוצגה בפניו תמונה של מקום האירוע בו נראה כביש רחב מאוד והוא נשאל האם הוא מזהה את המקום, הוא נמנע מלהשיב ואמר בתחילה "לא יודע" ורק לאחר התערבות בית המשפט, הודה כי הוא מזהה את המקום. (ר' עמ' 8 וכן התמונה נ/1). בקשר להתמהמהות במתן התשובה, אף נרשם לפרוטוקול כי זו הייתה, חרף העובדה שהתובע זיהה את המיקום בתמונה, עוד טרם שזו הוצגה לו פורמאלית ובעת שהתמונה הייתה עדיין מונחת על שולחנו של ב"כ הנתבעת. 9. התובע נחקר והשיב כי רכב על אופניו, בדרך המתוארת, בצד ימין של הכביש, לכיוון הכפר, כלומר בירידה. עוד העיד כי ראה אורות של רכב הבא ממולם ויותר מזה אין הוא זוכר (ר' עמ' 9). מאוחר יותר הוסיף כי ראה את האורות בסמוך לחבטה. בהתאם לעדות התובע - "האורות הפתיעו אותנו וזה חבט בנו לאחר כדקה, זה לא ממש דקה אך זה היה מיידית שנייה." (ר' עמ' 9). כאשר הופנה לכך שקשה לקבל את הטענה כי הופתעו מהאורות זאת בהתחשב בתנאי השטח, אמר "אני אמרתי שראיתי אורות" (ר' עמ' 11). 10. מאוחר יותר העיד התובע כי הרכיבה באופניים הייתה איטית. כשהופנה שוב לעובדה זו יחד עם דבר קיום שדה ראיה טוב (עובדות המקשות לקבל את טענת ההפתעה מהרכב) -ניסה לתרץ את ההפתעה באפשרות שהנהג הדליק את האורות רק בסמוך אליהם. כשנשאל האם שמע את רעש המכונית השיב "אני לא זוכר" וכן אמר כי יש רכבים שאינם משמיעים כל רעש (ר' עמ' 13). בהקשר זה יש מקום להפנות לדברים כלשונם: "ש. גם ירדתם לאט לאט ויש לכם שדה ראיה טוב ובכל זאת אתם מופתעים איך אתה רוצה שאקנה את הסיפור שלך? ת. אולי הנהג הדליק את האורות רק כשהגיע אלינו. ש. אתה מתחכם. ת. תשאל את השאלות שאתה רוצה. ש. אתה חושב שלבוא לבית משפט ולקבל פיצוי זה דבר קל. ת. אני יודע מה אני עושה. ש. אז המילה אולי אני מצפה ממך לפחות בהיותך עד לתאונה ומעורב בתאונה לדעת לתת תשובה בעניין הזה, אז כן הדליק את האורות מראש או רק בסמוך אליכם? ת. אני עניתי לשאלה שלך אני לא אמרתי שום דבר, אם כן הדליק את האורות או לא. ש. ממה שאתה יודע הוא הדליק אותם בהפתעה או שהיו דלוקים. ת. אני לא יודע. ש. רעש של מכונית שפגעה בך. ת. אני לא זוכר. ש. תסכים איתי שאם היית שומע רעש האורות לא היו מפתיעים אותך. ת. לא יודע, יש מכוניות שאין להם רעש." (ר' עמ' 13). 11. התובע הכחיש כי במועד התאונה, בניגוד למצב כיום, הייתה בכביש תאורה ועמד על עדותו זו גם כשב"כ הנתבעת הפנה אותו לכך שבמועד התאונה היה בן 14 ומאז חלפו 8 שנים. התובע מצד אחד זכר פרטים כמו מצב התאורה, אופן ישיבתו על האופניים וכיו"ב אך מאידך לא זכר פרטים אחרים כגון - * מי היה בעת התאונה גבוה יותר הוא או אמיר (ר' עמ' 10), * האם שמע את רעש המכונית (ר' לעיל ובעמ' 13), * מה היו מעשיו בגבעה הצרפתית, טרם ששב לכפר (ר' עמ' 13), * מה נעשה עם האופנים לאחר הפגיעה (ר' עמ' 13 "אני לא זוכר איפה זה עכשיו, אולי זרקתי אותם אני לא יודע איפה הם"). 12. התובע נחקר גם באשר למספר האנשים שהגיעו למקום התאונה והעיד כי התאספו למעלה ממאה אנשים, ביניהם גם הוריו - כל זאת עוד טרם שהאמבולנס הגיע למקום. עם זאת הוא לא ידע להשיב על השאלה מי הודיע לאביו על התאונה (ר' עמ' 9-10). על אף שלא הייתה מחלוקת כי התאונה ארעה בכביש היחידי המוביל אל הכפר, טען התובע כי לא ידועה זהות הנהג הפוגע וכך השיב בהקשר זה: "ש. אתם לא ניסיתם לברר מי הנהג שפגע בכם. ת. לא יודע. ש. לא ניסיתם לברר. ת. לא. ש. לא שאלתם בכפר לא שמעתם על רכב שפגע. ת. כן התעניינו אבל אף אחד לא ראה את זה." (ר' עמ' 11). 13. הוא הסביר כי ההתעניינות הייתה על ידי הוריו, אשר ניסו לברר מי יצא מהכפר ומי היה ליד הכביש. התובע לא ידע להשיב מה היה צבע המכונית הפוגעת ומי הזעיק את האמבולנס למקום. (ר' עמ' 11-12). התובע נחקר באשר לטענה כי איבד את זכרונו ונשאל כיצד טענה זו מתיישבת עם העובדה שהוא מתאר את נסיבות התאונה, כמפורט לעיל. התובע השיב כי אכן בשעת התאונה לא זכר דבר, אך עם הזמן ובעקבות הטיפול שקיבל שב אליו זכרונו. (ר' עמ' 10 ש' 7-10). 14. התובע טען שלאופניים היו מחזירי אור וכשעומת עם העובדה שאמיר אמר במשטרה שלאופניים אין מחזירי אור ענה כי אלו התרסקו בתאונה. כשהופנה לכך שתשובתו אינה פותרת הסתירה בין השניים, השיב כי האופניים הם שלו ולא של אמיר וכי בכלל אין מה לסמוך על אמיר, שכן זה איבד את זכרונו למשך חודש (ר' עמ' 12). העד לא ידע לומר מי לקח את האופניים לבית, ממקום התאונה ומה קרה איתם מאז, אך זכר כי אלו הובאו למשטרה ברכב גדול. (ר' עמ' 14). 15. ב"כ הנתבעת הפנה את התובע לכך שאמו של אמיר, שלטענתה הגיעה למקום התאונה, אמרה שהרכב פגע בהם מאחור. בתחילה השיב על כך "אני לא יודע בדיוק איפה חבטה בנו המכונית מאחורה, מהצד", אך מיידית שב על כך שראה את המכונית באה ממולו ומאחר ואמא של אמיר לא הייתה שם, לא ברור לו איך היא יודעת את מה שהיא טוענת (ר' עמ' 12 לפרוטוקול). 16. כשנשאל התובע האם ייתכן שנתקלו בגורם אחר בכביש, מדרכה או עץ - טען שהפגיעות אינן מתאימות לכך וחברו לא היה מאבד את הזיכרון למשך חודש מנפילה. (ר' עמ' 12). 17. יצוין כי העדות נגבתה בעזרתו של מתורגמן, הגם שהתובע לא הכחיש כי עבד במוסך בת"א ובמסעדה ישראלית ולכן יש לו שליטה מסוימת בשפה העברית והגם שהיה ניכר כי הוא הבין, חלק לא מבוטל מהשאלות, עוד בטרם שאלה תורגמו לו. עדות אמיר עליאן: 18. לאחר התובע העיד מר אמיר עליאן, שנהג באופניים ביום התאונה ואשר אף הוא נפגע בה. גם עד זה, כקודמו, חזר על הגרסה לפיה ראו השניים את אורות המכונית שנייה או שתיים לפני הפגיעה. באשר לאופן אירוע התאונה טען כי אין הוא זוכר "כלום", בציינו כי היה בבית החולים מחוסר הכרה במשך יומיים וכי זכרונו אבד לו למשך 27 יום. בהתאם לעדותו הוא והתובע רכבו בצד ימין של הכביש ובירידה. גם לעד זה הוצגה תמונת המקום (נ/1) וגם הוא זהה את הכביש הנחזה בה, כאזור התאונה אם כי התקשה להצביע על המיקום המדויק.(ר' עמ' 15 לפרוטוקול). 19. אמיר העיד כי פנה למשטרה לדווח על התאונה, ביחד עם אביו, אך לא ידע למסור את פרטי הצהרתו שם, זאת משום שחלפו 8 שנים (ר' עמ' 16 לפרוטוקול). בחקירתו הנגדית הופנה העד לכך שעדותו במשטרה נמסרה עשרה ימים בלבד לאחר התאונה, תקופה בה לפי עדותו היה עדיין באיבוד זיכרון, ולכן עדותו הייתה ככל הנראה עדות שקר. התמודדות העד עם תמיהה זו הסתכמה באמירה כי אביו היה איתו והחתימה על ההצהרה היא חתימתו של אביו (ר' עמ' 16 לפרוטוקול). 20. גם עד זה העיד כי במועד התאונה הכביש לא היה מואר, בניגוד למצב היום. עם זאת עמד על כך כי הוא אינו זוכר את נסיבות התאונה, אם מחמת איבוד הזיכרון ואם משום שחלפו שמונה שנים מאז (ר' עמ' 17 לפרוטוקול). על אף שזכר כי התובע ישב לפניו ועל אף שזכר שלא הייתה תאורה - לא יכל להשיב על השאלה מה היה צבע האופניים ומי לקח את האופניים למשטרה (ר' עמ' 16). 21. העד טען שהגיש תביעה בגין נזקיו מהתאונה, אך על אף שידע להגיד כי זו הוגשה באמצעות עו"ד תאבת ועל אף שאמר כי דיבר עם בא כוחו לפני כשנתיים שלוש, טען שאין הוא יודע היכן עומדת התביעה וכשנשאל אם לא התעניין בתביעתו השיב "אבי מטפל בעניין זה".(ר' עמ' 17-18), אעיר כבר בשלב זה כי דברים אלה תמוהים שכן עלה כי ככל שנגרמה פגיעה משמעותית מהנפילה מהאופניים, הרי שזו ארעה דווקא לעד זה ולא לתובע ולפיכך קשה לקבל כי הנפגע העיקרי, אינו יודע מה עלה בגורל התביעה שהגיש. 22. העד טען כי לפני הפגיעה ראה אורות ממול (ר' עמ' 17 לפרוטוקול), אך כאשר נשאל כיצד הדברים מתיישבים עם גרסת אימו אשר ככל הנראה בתביעתו נתנה תצהיר על-פיו אנשים שנכחו במקום טענו שהרכב הפוגע הגיח מאחור השיב : "אני לא יודע מאחורה מקדימה, לא יודע." (ר' עמ' 18 לפרוטוקול). עדות סלמן מוראד: 23. מר סלמן מוראד, נהג האמבולנס שפינה את התובע באותו יום (להלן יכונה: "סלמן"). העיד כאמור ביום 6.10.08. מעדותו עלה כי הוא לא פינה את התובע ממקום התאונה אלא, התובע הועבר אליו מניידת נט"ן בתחנת הדלק שבעיסוויה. סלמן הסביר כי התובע הועבר לניידת רגילה שכן מצבו הוגדר קל. עוד העיד כי הוא הוזעק לאירוע שהוגדר כתאונת דרכים (אירוע 003), אך הבהיר "תכלס מה היה בזירת האירוע, אני לא יודע" (ר' עמ' 21). 24. בחקירתו הנגדית הופנה סלמן לדו"ח שמולא באמבולנס (ר' ת/1). העד לא יכול היה לאשר חד משמעית כי מדובר בכתב ידו, אך נטל אחריות על כל מה שנכתב בו, שכן זהה את חתימתו. עוד הסביר כי לעיתים העוזרים באמבולנס הם שממלאים את הדו"ח ומכל מקום הוא עומד מאחורי הכתוב בו. (ר' עמ' 21 ש' 11-17). לפי הדו"ח, שלא הוכחש ע"י סלמן, התובע הועבר אליו סמוך לשעה 22:50, המצוינת כשעת ביצוע מדידות, כלומר שעת בדיקת התובע. (ר' עמ' 21 ות/1). 25. אעיר כי לא היה בעדות זו לתרום בדרך כלשהי לברור השאלה, האם אכן ארעה תאונת דרכים או האם פגיעת התובע יסודה בנפילה או כל אירוע אחר שכן אין מחלוקת כי העד הגיע לזירה לאחר הנפילה. עדות יהודה כהן: 26. אחרי סלמן העיד בוחן התנועה, מר יהודה כהן (להלן: מר כהן). עד זה העיד כי מעורבותו בתאונה מסתכמת במזכרים שרשם לאחר חקירה. משהוצגו בפניו שני מזכרים הבהיר כי הוא ערך רק אחד מהם, בעוד השני נערך ע"י מוסא אבו גרבייה, חוקר נוסף שנפטר לפני כארבע שנים. 27. שני המזכרים הוגשו לתיק וסומנו ת/2, כאשר בהחלטה שניתנה בסמוך להגשתם הובהר כי שמורות זכויות הצדדים לטעון לעניין משקלו וחשיבותו של המסמך שנערך על ידי מר אבו גרבייה, משזה נפטר וממילא לא עמדה אפשרות לחוקרו על תוכן האמור במזכר. במזכר מיום 30.8.00 שערך מר כהן, נאמר כי ביום 17.8.00 קיבל הודעה ממוקד ירושלים שנמצאו שני אנשים על הכביש בעיסוויה, לידם אופנים עקומות ובמקום לא נראה שום כלי רכב או עד לתאונה שהיה רכב שפגע בהם. מר כהן הוסיף וציין במזכר כי נפגש בבית החולים עם אמיר. עוד צוין כי לא ידוע מספר הרכב וכאשר שוטרי מג"ב הגיעו למקום התאונה וכן בהודעה שהתקבלה במוקד, הרכב הפוגע לא היה במקום התאונה (ר' ת/3). 28. המזכר שנערך על ידי המנוח אבו גרבייה, ביום 27.8.00, הוגש משובש אך ככל שניתן לקרוא את הכתוב בו נראה כי עורכו ציין שראה את האופניים ומצא פגיעה בחלק קדמי שמאלי של הכידון וכן מצא עיוות ופגיעה בחלק קדמי, דבר שמצביע על פגיעת רכב באופניים. 29. למר כהן הוצגה תרשומת נוספת שערך ביום 18.8.00 (ר' ת/3). העד הסביר כי בעת שארעה התאונה היה בבית החולים בעניין תאונה אחרת ועד שהתפנה התאחרה השעה ולפיכך המסמך נושא את תאריך היום העוקב לתאונה. במסמך נכתב כי ביום התאונה בשעה 22:30 קיבל הודעה כי נמצאו שני אנשים על הכביש ולידם אופניים עקומות ולא ידוע אם היו מעורבים בתאונת דרכים. "לא ידוע איך נפגעו וממה אין עדים". (ר' ת/3). העד לא יכל להשיב לשאלה האם הכתוב בשולי אותו מסמך נכתב ע"י המנוח אבו גרבייה, אך בהעדר התנגדות הוגש המסמך על שני חלקיו. 30. בשולי המסמך הנ"ל נכתב - "הגעתי לכירורגיית ילדים פגשתי את אביו של הנפגע אמיר שמסר לי שאין הם יודעים מה קרה ואין להם פרטים על מישהו שיודע מה קרה, הנער עדיין מעולף ולא מדבר". התרשומת הנוספת נושאת תאריך 18.8.00. (ר' ת/3 בחלק התחתון של המסמך). 31. למר כהן הוצג עוד פלט מחשב מהמשטרה, הנוגע לתאונה והוא נחקר על פרטיו כדלקמן: "ש. מה זה אומר מספר מעורבים 03? ת. אם אני לדוגמא מעורב בתאונה ואם נוסע איתי עוד שני אנשים, אנו שלושה מעורבים. פה היו שניים שנפגעו וכנראה עוד רכב שמעורב. ש. הרכב הפוגע? ת. יכול להיות, הכול יכול להיות. יכול להיות אופניים, אני לא יודע. אני לא יצאתי למקום. רק ראיתי בבית החולים את המצב הנפגע. ש. מספר כלי רכב מעורבים? ת. מופיע שניים." (ר' עמ' 24 לפרוטוקול). 32. העד הבהיר כי אף שטיפל בתאונה הוא לא יצא לשטח אלא רק נפגש עם אחד מהפצועים בבית החולים (ר' עמ' 24-25). באשר לשאלה האם פותחים תיק תאונת דרכים במקרה של התנגשות בין שני אופנים - השיב בשלילה. (ר' עמ' 25). לשאלת ב"כ הנתבעת מדוע טיפלו בתיק שני חוקרים השיב כי זאת מכיוון שהחוקר השני היה דובר ערבית והוא אינו דובר השפה. 33. העד הופנה לכך שביחס לתאונה שארעה ביום 17.8.00 - אחד המעורבים הגיש הודעה במשטרה ביום 20.8.00 והאחר ביום 27.8.00 ובכל זאת נסגר התיק כבר ביום 30.8.00. בהקשר זה נשאל האם יש בכך להעיד על חוסר עניין לציבור, בעטיו אף לא יצא מי מטעם המשטרה לשטח ועל כך השיב כי אין הוא אחראי לסגירה אלא הפיקוד (ר' עמ' 26). בהמשך אמר כי סגירת תיק משמעה שאין למשטרה עניין לטפל באירוע וכי הגיעו למצב שאין המשך טיפול (ר' עמ' 28). העד אמר כי אין הוא גם יודע אם מוסא בדק את האופניים או לא (ר' עמ' 26). 34. מעדותו עלה כי קיימים מקרים בהם נטען לתאונת דרכים על אף נפילה רגילה מאופניים כמו נפילה עקב מהמורה - "יש הרבה תאונות באופנים ואני לא יודע מי דובר אמת ומי לא". (ר' עמ' 26), עוד הבהיר כי אין הבדל בדרך החקירה כאשר נחקר ילד בן 14. עדות עד ההגנה מר גוואד סעיד: 35. מטעם ההגנה הובא עד אחד וזאת כאמור בהסכמה, אף טרם שהסתיימה שמיעת עדי התביעה. מר גוואד סעיד, חוקר פרטי מזה 15 שנים, ביצע חקירה עבור הנתבעת, עת היה שכיר במשרד מסר חקירות. לפי עדותו הראשית חקר העד את המעורבים בתאונה וכן את האימהות שלהם בביתם, כמה חודשים לאחר התאונה. 36. עד זה העיד כי לנוכח הטענה שהמקום היה חשוך בעת התאונה, הוא הגיע לבדוק את המקום בלילה - "המקום היה מואר, אורות חזקים מאוד יש שם עמודי תאורה, זה ליד מנחת המטוסים של הדסה וחייבת להיות שם תאורה." (ר' עמ' 31 לפרוטוקול). באשר לשאלה מדוע לא צילם תמונה המוכיחה את קיום התאורה בלילה השיב :"לא ראיתי שראוי לצלם את המקום. באותו כפר ביצעתי הרבה חקירות גם לפני התאונה ואני ממלא דלק לרכב שלי בתחנת הדלק ואני יודע מידיעה אישית שהמקום מואר".(ר' עמ' 36), בהמשך טען כי משנת 1993 - "תמיד יש שם תאורה". 37. מעדות החוקר עלה עוד כי הכביש במקום הוא כביש ברוחב של כ- 12 מ', אשר בשני צדדיו מדרכות והוא דו סטרי (ר' עמ' 33). 38. קלטת החקירה והתמליל נמסרו כראיה וסומנו נ/2 ונ/2א' ועל אף שאלה כוללים שיחה עם אנשים נוספים, הוחלט בעקבות התנגדות לעדות שמיעה כי יתקבל מהם רק קטע השיחה עם התובע, החל מעמ' 11 לתמליל. בשיחה עם החוקר תיאר התובע את האירוע כדלקמן: "היינו יוצאים...אני הייתי (מ.ל.) והוא היה נוהג ואז מצאתי את עצמי מתעופף בשמים, קיבלתי מכה (לא ברור) ונפגעתי ונפלתי על הכביש בזמנו לא קמתי אלא בבית חולים..." (ר' עמ' 12 לתמליל הוא נ/2א' - "מ.ל." משמעו - מילה לא ברורה, כך לפי האמור בראש התמליל). 39. כאשר נשאל התובע על ידי החוקר באשר לצבע האופניים השיב שהם בצבע ורוד וכאשר נשאל היכן הם השיב - "זרקתי אותו...". על השאלה האם האופנים קיבלו מכה מקדימה או מאחורה השיב "מצד הכסא" וכאשר נשאל מפורשות האם הרכב פגע בהם מקדימה או מהצד השיב "אני לא יודע", בהבהירו "אמרתי לך...(מ.ל) הפגיעה עפתי לשמים והתעוררתי רק בבית החולים" (ר' עמ' 13 לתמליל). 40. החוקר הבהיר לתובע כי קשה לקבל טענתו שנפגע בעת ירידה מרכב שבא מקדימה, שכן מדובר בכביש רחב מאוד, בו שני נתיבים באופן שהיורדים לכיוון הכפר נוסעים בנתיב הימני בעוד הרכב ממול נוסע בנתיב השמאלי. באשר למצב דברים זה נשאל התובע כיצד אם כן יכול רכב בנתיב מרוחק לפגוע בהם ועל כך השיב "מאיפה לי לדעת..." (ר' עמ' 14 לתמליל). עדות מר בנישו: 41. בעקבות הזמנת עד שיתייצב לעדות עם תיק החקירה של התאונה, התקבל מכתבו של עו"ד אודי רונן, ראש לשכת תביעות תעבורה בירושלים. במכתב הובהר כי התיק בוער לפני כ- 5 שנים. עוד צוין במכתב כי התיק למעשה לא הגיע מעולם לתביעות תעבורה. "התיק הוא תיק כללי ולא תיק שהועבר לתביעות כתיק ת.ד. ומכאן שעילת הסגירה הייתה חוסר עניין (בדומה לא.ת. בפלילי)". 42. מר בנישו זומן לעדות בהתחשב בדברים אלה. מעדותו עלה כי כאשר תיק נסגר מחוסר עניין לציבור, משמע שהמשטרה החליטה שלא להמשיך ההליכים בו. וכי תיק מועבר לתביעות תעבורה כאשר הוא נפתח כתיק תאונת דרכים ולא כתיק כללי וכשמסתמן בסיס להגשת כתב אישום. (ר' עמ' 39 ש' 11). העד אמר עוד כי כאשר חושדים שכלל לא הייתה תאונה התיק יכול להסגר כתיק כללי, אם כי לעיתים מטפלים גם בניסיון ההונאה (ר' עמ' 40 ). עדות הפרמדיק אריאל רונן: 43. באמצעות הפרמדיק, הוגש דו"ח מד"א הנוגע לפינו אמיר עליאן (ר' ת/5). העד הבהיר כי מחמת חלוף הזמן, עדותו אינה נסמכת על זיכרון אישי, אלא על תיעוד שהוצג בפניו ועל המקובל במד"א באותה עת. (ר' עמ' 42 ש' 9). על יסוד דוחות מד"א, הנוגעים לאירוע (ת/5 ו- ת/1), אמר העד כי פונו שני נפגעים, כאשר התובע שהיה הנפגע קל יותר, הועבר בתחנת הדלק שבכניסה לכפר עסוויה לאמבולנס אחר. לדבריו כניסה לכפר נעשית לאחר חבירה לליווי בטחוני ולעיתים נדרשים להמתין עד להגעת הליווי. 44. בעדותו הראשית ציין העד כי האמבולנס הוזעק בעקבות תאונת דרכים, אך בחקירה הנגדית עלה כי כוונתו הייתה שזה היה הקוד מכוחו בוצעה הקריאה למקום, אם כי הוא בעצמו לא נכח באירוע וממילא אין הוא יכול לשלול את האפשרות שלא התרחשה תאונת דרכים. העד הסכים כי עת שמדובר על תאונת דרכים, מצופה למצוא רכב במקום וכי במקרה דנן הוא לא זוכר רכב ואין גם תיעוד של מספר רכב פוגע. (ר' עמ' 42-43). 45. עלה מהעדות כי כאשר נמצא רכב במקום, מספרו נרשם או מדווח. העד הסכים כי גם העובדה שלא נמצא רכב במקום, מדווחת, עם זאת, סבר שבטפסים ששימשו באותה עת, לא היה מקום לציין זאת והיו מסתפקים בדיווח למוקד. בהקשר זה הבהיר כי שיחות בקשר מוקלטות וניתן לנסות לאתר השיחה. כאשר הופנה לכך שבת/1 (הדיווח על פינוי התובע, באמבולנס אליו חברו בתחנת הדלק), צוין כי מספרי הרכב נמצאים אצל נטן 14, הבהיר כי נטן 14, הכוונה לרכב בו הוא היה. העד לא ידע להשיב על בסיס מה נכתבו אותם דברים, שכן אין מחלוקת שבדוח שלו אין פרטי רכב. עלה מעדותו כי ייתכן (והיה ברור כי מדובר בסברה בלבד), שהפרטים דווחו בקשר או לחלופין כי נרשמה אינפורמציה שגויה: "יכול להיות שמתנדבי הנוער מילאו את הטופס ויכול להיות שהם הסיקו דברים בלי בסיס". (ר' עמ' 44 ש' 14). 46. בהתייחס לגרסה כי הפגיעה הייתה עקב תאונת פגע וברח אמר - "אני משער שאם הייתה תאונת פגע וברח, המילים היו נאמרים באופן ישיר למוקד, מד"א הקפיד מאוד על איסוף מספרי הרכב, בשל כך שהוא היה מקבל את הכסף מחברות הביטוח הרלוונטיות. (ר' עמ' 44 ש' 21-22). מהעדות עלה כי רישום בטופס נעשה לפעמים על ידי מתנדבים, בני נוער בגיל 16 וזה אפוא המשקל שיש ליתן לאמור בו. 47. העד הסביר עוד את אופן קריאת הטופס ועלה מדבריו כי הקריאה התקבלה במד"א ב- 22:08, לאירוע הגיעו נציגי מד"א בשעה 22:17 ונתונים מהנפגע נלקחו כבר בשעה 22:22. תמצית טענות הצדדים: 48. התובע מבקש לקבוע כי פגיעתו יסודה בתאונת דרכים. לטעמו ניתן בעניין זה להסתמך על עדותו ועל עדות חברו אמיר. לטענתו גרסה זו מקבלת גם תמיכה באמצעות ייתר העדים שהובאו מטעמו והוא מפנה בסיכומיו לקטעים בעדויות השונות. בכלל זה טוען גם התובע כי המועדים שציין הפרמדיק בעדותו והמעידים על הגעה מהירה של האמבולנס "מוכיח מעל לכל ספק כי התאונה התרחשה וכי האמבולנס הוזעק למקום התאונה על ידי אנשים שהגיעו למקום בזמן אמת" (ר' סעיף 22 לסיכומי התובע). 49. הנתבעת מנגד מפנה הן לליקויים בעדויות שנשמעו אך גם לעדים אשר היה מצופה שעדותם תשמע אך חרף זאת הם לא התייצבו לדיון. הנתבעת מדגישה כי אין על בית המשפט לקבוע מה היה האירוע במועד הרלוונטי, אלא די בכך שבית המשפט יקבע שלא שוכנע מעל למאזן ההסתברות כי היה מעורב רכב בפגיעה בתובע. הנתבעת מפנה עוד למועד המאוחר בו הוגשה התביעה ולמשמעות הראייתית שיש לקבוע לנוכח האמור. ניתוח העדויות והכרעה: 50. לאחר ששקלתי את הראיות שהונחו בפני, כמפורט בהרחבה לעיל, אין אני מוצאת שהתובע הרים את הנטל המוטל עליו ולדידי לא הוכח מעבר למאזן ההסתברות כי פגיעת התובע יסודה בתאונת דרכים. להלן אבהיר טעמיי אך אקדים ואציין עוד טרם לכן, כי לא התרשמתי שעדות התובע מהימנה, אף ללא קשר לתמיהות ואי בהירויות שבאותה העדות (הכול כפי שיפורט להלן). היה ניכר במהלך העדות כי העד נמצא בעמדת הגנה, והוא גילה תוקפנות לשאלות לגיטימיות וזאת באופן מחשיד. 51. מעבר להתרשמותי כאמור מהתובע, אציין כי שוכנעתי מעדותו של החוקר, שהשטח היה מואר. אכן החוקר לא יכל להעיד על המצב ביום האירוע עצמו, אך לכך הייתה חשיבות אם היה נטען כי באותו יום, באופן חד פעמי, התאורה לא פעלה, מחמת טעם זה או אחר. ככל שהמחלוקת לא נסובה סביב מצב חד פעמי, ביום האירוע, אלא סביב עצם השאלה האם בשנת האירוע הותקנה כבר התאורה (שאין מחלוקת שנמצאת היום בכביש), הייתה עדותו של החוקר משכנעת יותר מזו של התובע וחברו. 52. משמדובר בכביש מואר ורחב, בעת שהתובעים נוסעים בירידה ובפניהם טווח ראיה נרחב, תמוהה הטענה כאילו הופתעו מרכב שפגע בהם. התמיהה גדולה עוד יותר משניכר מהתמונה שהוצגה כי בנוסף לכך שמדובר בכביש רחב בעל שני נתיבים, ברור כי רכב הבא ממולם נוסע בנתיב ההופכי. (כלומר בנתיב בו אין סיבה שיפגע בתובע). אף לו סטה הרכב הבא ממול קצת מנתיב נסיעתו לא עתידה להתרחש עדיין תאונה, משהתובע רכב לטענתו בצד ימין של הנתיב הנגדי. הטענה בדבר אורות שהפתיעו את הרוכבים, אינה עולה בקנה אחד עם תנאי השטח והתרשמתי כי מטעם זה ניסה בתחילה התובע להתחמק מלאשר שהכביש בתמונה נ/1 - הוא המקום בו ארעה התאונה. 53. זאת ועוד; קשה לקבל את הטענה כאילו לפני התובע וחברו נסעו רוכבי אופנים אחרים במרחק של כמאה מטרים בלבד וחרף זאת הם לא הבחינו ולא שמעו את התרחשות התאונה. אף אם תאמר כי לא ראו את התאונה, מכל מקום משאלו רכבו מקדימה, היה מצופה כי יוכלו לאשר את הטענה שגם לידם עבר, טרם לכן רכב ואולי אף לספק פרטים המאפשרים את זיהויו. חרף האמור לא הובא מי מאותם רוכבים לעדות. קשה עוד לקבל את הטענה כי לתאונה אין כל עדים נוספים, וזאת לא רק בהתחשב ברוכבים מקדימה אלא גם כאשר עולה כי בסמיכות למועד בו זו ארעה, התאספו במקום אנשים וכי בסמוך מצידי הכביש יש בתים (ר' עדות התובע בעמ' 9). 54. אי ידיעת התובע מי הזעיק את אביו, אף היא תמוהה. יש לזכור כי התאונה ארעה בכביש מרכזי, המהווה כביש כניסה יחידי לכפר וכי ככל שרכב פוגע היה יוצא מהכפר, ניתן להניח שהיה ניתן לאתר את בעליו והשמועה בדבר זהות הפוגע הייתה עושה לה כנפיים. היה ניכר כי התובע נמנע מליתן כל פרט שיאפשר איתור מאן דהו, שנכח במקום. התובע אף סתר עצמו כאשר מצד אחד אמר שלא ניסו לברר מי פגע בהם, אך מיידית לאחר מכן אמר כי התעניינו אבל אף אחד לא ראה (ר' לעיל סעיף 12). בנוסף, אף לא הובא לעדות מי שהגיע למקום לאחר הנפילה והזעיק את האמבולנס, על מנת שיהא ניתן ללמוד מפיו כיצד דיווח על האירוע ועל מה הסתמך באותו דיווח. ובנוסף, חרף טענה כאילו ההורים אמרו שהיו סימנים של בלימה במקום (ר' עמ' 10 לפרוטוקול), לא הובא מי מהם לעדות. לא ניתן להבין מדוע הובאו לעדות אנשי מד"א או המשטרה אשר אין ספק שלא יכלו לתרום מידיעה אישית דבר (מפאת שלב כניסתם לתמונה) - אך לא הובאו אנשים שהיו בזירה במועד סמוך להתרחשות הנפילה מהאופניים. 55. לא הונח בפני כל הסבר משכנע באשר לשאלה כיצד דווקא כיום, מעל לשמונה שנים לאחר מכן, זכורה כביכול בוודאות פגיעת מכונית, התאספות אנשים לאחר מכן וכיו"ב, בעוד ביום התאונה עצמו נרשם בטופס אשפוז התובע כי הוא "לא זוכר את פרטי המקרה" (ר' נספח א', לבקשה למינוי מומחים רפואיים). תמיהה זו עולה גם לנוכח העובדה שאף בעת פגישתו עם החוקר טען שעף והוא זוכר לאחר מכן רק שהתעורר בבית חולים. הדברים אינם מתיישבים עוד עם כך שיום לאחר התאונה, האב של אמיר, החבר, אומר כי לא ידוע להם מה קרה ואין להם פרטים על מישהו שיודע מה קרה (ר' ת/3). דברי התובע כאילו בשעת התאונה לא זכר דבר, אך עם הזמן ובעקבות טיפול שב הזיכרון, (ר' סעיף 13 לעיל) - לא היו משכנעים בעת אמירתם ואף לא כיום במרחק הזמן מהעדות. 56. בהקשר לכך שזכורה כביכול בוודאות פגיעת רכב ואור שהפתיע והתובע אף זכר כי היו בנסיעה לא מהירה - תמוה שלא זכורים פרטים אחרים ובכלל זה צבע האופניים, מאיזה מקום שבו בעת שנסעו על הכביש, כיצד ידעו שלא היו כביכול עדים (לנוכח הטענה שלא זכורים האירועים לאחר התאונה, למעט רגע הפגיעה) ואי הידיעה מה עלה בגורל האופניים שהיו של התובע. 57. עוד עלו תמיהות באשר למיקום הפגיעה, כך על אף טענה שהרכב הגיע מלפנים, עלו מהחומר שבפניי גם טענות לפגיעה מהצד (כך לדוגמא בעת מסירת הדברים לחוקר) והיו גם אמירות הן של התובע והן של חברו, מהם עלה כי למעשה אין הם כלל יודעים מאיזה כיוון הייתה הפגיעה (ר' לעיל סעיפים 15 ו- 22). לו אכן היו שני המעורבים זוכרים באופן ודאי אורות שהפתיעו אותם מקדימה, ממילא היו דוחים נחרצות אפשרות של פגיעה מאחור, או מהצד, אך כאמור לא כך עשו. 58. לדידי לא ניתן לסמוך גם על עדותו של אמיר וזה לא נתן הסבר ממשי לשאלה כיצד מסר גרסה במשטרה, בעת שלטענתו סבל עדיין מאיבוד הזיכרון. (יוזכר כי את איבוד הזיכרון תיאר במילים: " במשך שלושים יום זה כאילו שהלכתי לישון וקמתי למחרת", ר' עמ' 15). אמנם לפי עדותו - אביו הוא שחתם על ההצהרה, אך כיצד האב, שלא היה עד אירוע לפי הטענות, יכול לאשר את עדות בנו אשר איבד את זכרונו?! וזאת עוד בטרם שב הזיכרון?!. עדות זו לא הייתה סדורה גם במובן זה שהיו פרטים שאמיר זכר והיו כאלו ששכח, תוך התכסות פתאומית באצטלת איבוד הזיכרון. כאמור לעיל הטענה כאילו עד זה אינו יודע מה מצב התביעה שהוגשה בשמו אף היא, לכל הפחות, לא משכנעת. 59. משנטען שהאב הוא שהביא את האופניים לבדיקה והוא שחתם על ההצהרה היה מצופה כי האב יובא לעדות וכי יבהיר כיצד יום לאחר האירוע נמסר לשוטר שלא ידועים פרטים על אופן התרחשותה אך במועד מאוחר יותר ועוד בטרם שב זיכרון בנו, נמסרת גרסה. עוד היה מצופה כי האב יבהיר מה נעשה עם האופניים? מה היה מצבם? היכן נשמרו מיום התאונה ועד ליום בו הובאו כביכול למשטרה? וכיו"ב. התובע מטעמיו לא דאג להתייצבות עד זה. 60. בעדות התובע הייתה גם סתירה באשר למצבו בסמוך ולאחר התאונה. כך בעוד לחוקר מסר כי התעורר רק בבית חולים (ר' עמ' 13 ש' 24 לתמליל), הרי שבדו"ח מד"א (שנרשם באמבולנס אליו הועבר התובע ,מניידת הטיפול הנמרץ), נכתב מפורשות כי הנפגע היה בהכרה מלאה (ר' ת/1). הגרסה שמסר לחוקר, כי התעורר בביה"ח, אף אינה עולה עם עדותו לפיה התאספו במקום אנשים, עוד טרם שהגיעה ניידת מד"א (ר' עמ' 6). 61. נקודה נוספת אותה יש לזקוף כנגד התובע היא העדרם של האופניים הפגועים. לו היו מוצגים האופניים, ניתן היה לתמוך בטענה בדבר פגיעה בכלל, וחזיתית בפרט. כמו כן, ניתן היה ללמוד על חומרת הפגיעה ולהסיק מאופן הפגיעה באופנים על הגורם לנפילה. ואולם לא רק שלא הוצגו האופנים או תיעוד/צילום שלהם לאחר הפגיעה אלא גם אף אחד מן העדים לא ידע לומר מה קרה לאופניים ומה עלה בגורלם. אמיר אף לא ידע לתאר נכונה את האופניים ועדותו בעניין זה עמדה בסתירה לעדות התובע. (כאמור לעיל אף האב אשר כביכול הביאם למשטרה, לא הובא לעדות). 62. באשר לתרשומת על הצגת האופניים וכי עלה מכך כביכול, שאלו נפגעו מרכב (ר' מזכר המנוח מוסא בת/2, המהווה למעשה את התמיכה הממשית היחידה בגרסת התובע) - יש לזכור את העובדות הבאות: א. המזכר נערך ביום 27.8.00, כלומר מעל לשבוע לאחר התאונה, באופן שהיה ניתן לפגוע באופניים באופן מכוון במהלך זמן זה. ב. עורך המסמך לא נחקר מאחר והלך לעולמו וממילא יש לייחס לאמור במסמך משקל מועט. ג. על אף שעלה מהעדויות כי אביו של אמיר הוא שהביא את האופניים אל החוקר, (ר' עמ' 14 לפרוטוקול) האב לא הובא כאמור לעדות באשר למצבם וממילא חל הכלל כי צד שלא הביא עדות שהיה בה לחזק טענותיו, חזקה כי חשש מאותה העדות. ד. חרף בדיקה כביכול של האופניים, המסקנה בסוף החקירה הייתה "לא ידוע איך נפגעו וממה אין עדים" (ר' ת/3 והאמור לעיל בסעיף 29). 63. על אף העדים הרבים שהובאו מטעם התובע, לא מצאתי שהיה באיזה מאותן עדויות כדי לשפוך אור על שארע והיה ניכר כי כל העדים הגיעו למקום, או פגשו במעורבים - במועד מאוחר יותר וממילא לא ידעו מה היה הגורם לנפילה מהאופניים. אזכיר כי מר כהן העיד שלא הייתה הודעה למוקד על רכב במקום (ר' לעיל סעיף 27) ולפיכך נראה כי הרישום בת/1 יסודו בטעות בלבד, שכן גם בת/5 אין ציון של מספרי רכב. אזכיר עוד כי בהתאם לעדות מר רונן, לו היה נטען כי מדובר בתאונת פגע וברח היה צריך להיות לדבר תיעוד, בהתאם למקובל במד"א ( ר' לעיל סעיף 46), אך גם תיעוד שכזה לא הוצג. מר רונן אף נטה בעדותו לייחס הרישום, לטעות של נער בן 16, שהיה באמבולנס. 64. אף שמר רונן ציין כי ככל שדווח על מעורבות רכב (בין אם יש את מספרו ובין אם מדובר בתאונת פגע וברח), צריך להיות לדבר תיעוד בין בכתובים ובין בהקלטת השיחה המזמנת למקום וכי קיימת הקפדה בעניין זה במד"א, כדי לפנות לגורם המממן הנסיעה - לא נעשה כל ניסיון מצד התובע לאתר את ההקלטה בזמן אמת, על מנת שיהא ניתן לשפוך באמצעותה אור על האירוע. בנסיבות אלה העובדה שצוין קוד של תאונת דרכים, כאשר בו זמנית אף מעיד מר רונן כי ייתכן שעסקינן בטעות בלבד של בני 16 היושבים באמבולנס - אינה מספקת ואינה מהווה תמיכה ממשית לגרסת התובע (זאת הן בכלל והן בהתחשב בליקויי העדויות, כמפורט לעיל, בפרט). 65. בחירת התובע להגיש תביעתו ביום 16.8.07, אף שעסקינן באירוע מיום 17.8.00. לא רק שמעלה קושי ראייתי שדינו להיזקף כנגד התובע, אלא יש בה גם להעיד כי התובע חשש מבירור המחלוקת בזמן אמת, כאשר היה ניתן עדיין לאתר עדים או ראיות ממשיות. איחור זה, בשילוב "אי ידיעה" של גורל תביעת אמיר, אשר למעשה הוא הנפגע העיקרי מהאירוע (שכן בשונה ממנו התובע שוחרר בבוקר הסמוך) - צריכים להיזקף כנגד התובע. 66. אין אני מוצאת ממש בטענות התובע בסיכומיו, באשר למועד הגעת האמבולנס למקום. אמבולנס מגיע למקום פגיעה, במהירות האפשרית ובהתאם לדרך בה הוא מוזעק (רמת הדחיפות המדווחת). אין בשעת ההגעה ללמד על האירועים שקדמו לכך ובמיוחד הוא הדין, מקום בו אין מחלוקת שמי מהעדים החיצוניים שנשמעו, לא ידע לתרום דבר באשר לגורמים לנפילה מהאופניים ומי מהאנשים שהגיעו למקום הנפילה, בסמוך אליה, לא הובא לעדות. גם סגירת התיק מחוסר עניין לציבור, אינה מלמדת דבר וכל עדות בהקשר זה הייתה בגדר עדות סברה בלבד. 67. לאחר ששקלתי את כל המפורט לעיל ובכלל זה - * את ליקויי עדות התובע ועדות אמיר, * את חוסר אמוני באותן עדויות, * את העדר העדים הרלוונטיים אשר היה מצופה כי יובאו לעדות (ובכלל זה מי מבין רוכבי האופניים שלפני התובע ואמיר, מי מבין האנשים שהגיעו למקום עוד לפני האמבולנס וכן אביו של אמיר), * את אי הצגת האופניים וכביכול אף אי ידיעה מה עלה בגורלם, * את אי ההתאמה שבין תנאי השטח וגרסת התובעים, * ואת התמיהה באשר להעלאת גרסה סדורה כביכול, אף שבסמוך לאירוע נטען שלא ידוע מה גורם הנפילה - הגעתי לכלל מסקנה שהתובע לא הרים את הנטל הנדרש ממנו ולא הצליח לשכנע מעבר למאזן ההסתברות כי אכן היה מעורב בנפילה רכב. 68. אעיר בשולי הדברים כי זו מסקנתי אף אם אתעלם מטענות הנתבעת באשר למשמעות שיש לייחס לשיהוי הכרוך בהגשת התביעה. אעיר עוד ולו בבחינת הערת אגב, כי התרשמתי שפגיעת התובע לא הייתה משמעותית (התובע אושפז בשעות הלילה המאוחרות ושוחרר למחרת היום כבר בשעה 7:50) וממילא אין גם בפגיעה לכשעצמה כדי ללמד על עוצמת הנפילה ונסיבותיה. בהמשך לכל האמור אני מוצאת לדחות את התביעה כנגד הנתבעת. התובע ישלם לנתבעת בגין הוצאות משפטה ושכר טרחת עורך דינה סך של 8,000 ₪ בתוספת מע"מ כדין.משפט תעבורהאופנייםתאונת דרכיםתאונת אופנייםתאונת פגע וברח / הפקרה