מבוא ורקע תביעה לסילוק יד. התובעת היא אגודה שיתופית המסווגת כמושב עובדים, והיא צד ל"הסכם משבצת" עם מינהל מקרקעי ישראל (להלן "ממ"י") בנוגע למקרקעין שבהם קיים המושב (הן יחידות המגורים והן השטחים החקלאיים). בין הצדדים התנהל בבית משפט זה הליך קודם (ה"פ (ראשל"צ) 243/02), בו עתרה התובעת לסעד הצהרתי לפיו הנתבעים 1 ו-2 (להלן "הנתבעים") אינם זכאים לרכוש, לשכור או להחזיק בכל נחלה ו/או משק בתחומי מושב צפריה. התביעה התקבלה וביום 14/4/04 ניתן סעד הצהרתי כאמור לעיל (להלן "פסק הדין ההצהרתי"). ערעור שהוגש (ע"א (ת"א) 2480/04) נדחה. בקשה לרשות ערעור שהגישו הנתבעים לבית המשפט העליון (רע"א 7457/07) נדחתה אף היא ביום 17/4/08. פסק הדין ההצהרתי הנ"ל חלוט כעת. התביעה לסילוק ידם של הנתבעים מהבית והחצר שהם מחזיקים בהם בתחומי "משבצת" הקרקע שהמושב הוא בעל זכויות בה על פי ההתקשרות ב"הסכם המשבצת" בינו לבין ממ"י (שתיקרא להלן גם "ההסכם המשולש" שכן גם הסוכנות היהודית היא צד לו), מבוססת על ההצהרה החלוטה הנ"ל. כל עוד פסק הדין ההצהרתי לא נעשה חלוט סברתי שיש להמתין להכרעה סופית בהליכי הערעור על כל גלגוליהם. משפסק-הדין ההצהרתי נעשה חלוט הוריתי על קידום הדיון בתביעה הנוכחית. הצדדים הגישו עדויותיהם בתצהירים. הצדדים הסכימו שהמצהירים מטעמם לא יחקרו וכי סיכומיהם יוגשו בכתב ויתבססו על הכתובים שבתיק, לרבות אלה שהוגשו במסגרת הליכי ביניים וכן מסמכים מסוימים שהוגשו במסגרת התובענה לסעד הצהרתי. תמצית הרקע הרלבנטי היא זו: התובעים ביקשו להתגורר במושב צפריה ולרכוש בו בית. בשלב מסוים נכרת חוזה בינם לבין הנתבעת 3 שהיתה חברה באגודה התובעת והחזיקה מכח חברות זו ובמסגרתה בבית במושב צפריה. בחוזה נכתב במפורש כי נדרש אישור התובעת לכך שהחוזה יהיה תקף. התובעת סירבה לתת את האישור. חרף זאת פעלו הנתבעים כאילו האישור ניתן או כאילו אינו נחוץ. אין מחלוקת כי בכל עת רלבנטית לתביעה זו הם החזיקו ומחזיקים בבית מגורים ובשטחים הנלווים אליו, נשוא התביעה, בתחומי מושב צפריה שאליהם מתייחסים הסכם המשבצת ופסק הדין ההצהרתי אף שמעולם לא קיבלו הסכמת התובעת לכך. טענות הצדדים התובעת אינה מתקשה להצביע על עילת תביעה. טענתה, בתמצית, היא כי הנתבעים פועלים בניגוד לפסק הדין ההצהרתי החלוט וכי יש להוציא את תוכן פסק הדין ההצהרתי מכלל הצהרה לכלל מעשה, וזאת על ידי מתן פסק דין לסילוק יד כמבוקש בתביעה. לטעמי פסק הדין ההצהרתי מוכיח לכאורה את בעילת התביעה ואת זכאות התובעת לסעד המבוקש בתביעה הנוכחית, ועל כן יש לבחון את השאלה האם בפי הנתבעים טענות הגנה הראויות להתקבל. עיון בסיכומי הנתבעים מלמד כי בסופו של דבר טענות ההגנה שבפיהם הן: מיצוי העילה בהליכים שהסתיימו בפסק הדין ההצהרתי, משלא ניתן (ולא נתבקש) היתר לפיצול סעדים בגדרם של ההליכים הללו. העדר סמכות לאגודה התובעת להגיש תביעה לסילוק יד, כאשר הטענה היא שמעמד האגודה במקרקעין הוא מעמד של בר-רשות על-פי הסכם המשבצת וכי על-פי הוראות סעיף 18 לאותו הסכם שהוא מקור זכויות האגודה במקרקעין, אין האגודה מוסמכת לתבוע סילוק ידם של הנתבעים מתחומי המשבצת וסמכות זו נשמרה רק בידי הצדדים האחרים להסכם המשבצת. טענות נוספות, ובהן אפליה. הסעד ההצהרתי שניתן וטענת מיצוי העילה טענת מיצוי העילה מבוססת על הכלל הקבוע בין השאר בתקנה 45 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, לפיו על תובע לתבוע בתובענה אחת את כל הסעדים שברצונו לקבל מכוחה של עילה אחת, ותובע שברצונו לחרוג מכלל זה צריך לבקש ולקבל במסגרת התובענה הראשונה שהגיש היתר לפיצול סעדיו ולתבוע בתובענה נפרדת סעד או סעדים נוספים בגין אותה עילה. הנתבעים מוסיפים וטוענים כי העלו טענה זו במסגרת ההליך הקודם אולם התובעת עמדה על כך שכל בקשתה בהליך הקודם היא לסעד הצהרתי גרידא. הנתבעים מזכירים כי בעקבות פסק הדין ההצהרתי ומשהנתבעים לא סילקו ידם מהמקרקעין נשוא פסק הדין ההצהרתי והתביעה הנוכחית, הגישה התובעת בקשה לפי סעיף 6 לפקודת בזיון בית משפט ובה ביקשה לאכוף בדרכים הקבועות בפקודה האמורה את ביצוע פסק הדין ההצהרתי כאשר כוונתה היתה לכך שאותו ביצוע הוא סילוק היד המבוקש בתביעה הנוכחית. הבקשה האמורה נדחתה, ונקבע כי לא ניתן "לאכוף" פסק דין הצהרתי ואין להפוך בדרך עקיפה כזו תביעה לסעד הצהרתי לתביעה לסעד אופרטיבי. הנתבעים טוענים כי בנסיבות אלה אין התובעת יכולה לקבל כנגדם סעד שני במניין בגין אותה עילה עצמה, שהיא החזקתם במקרקעין שבתחומי המשבצת נשוא הסכם המשבצת ללא הסכמת התובעת. בעבר נהג הכלל לפיו סעד הצהרתי לא יינתן לתובע שביכולתו לתבוע סעד אופרטיבי (ראו ע"א 734/83 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' שפיר דוידוביץ, פד לח(1) 613). כלל זה שונה לאחר מכן. תחילה באה התפיסה שביטא הנשיא (דאז) שמגר, ולפיה ניתן לעיתים לקבל סעד הצהרתי גם כאשר תיתכן תביעה לסעד אופרטיבי, אולם כאשר כבר בעת הגשת התביעה לסעד הצהרתי ניתן היה לתבוע סעד אופרטיבי נדרש היתר לפיצול סעדים כדי שניתן יהיה לתבוע סעד אופרטיבי לאחר שניתן הסעד הכספי (ע"א 571/88 בנייני אייפל נ' סתוי, פד מד(3) 636). על דברים אלה מנסים הנתבעים לבסס טיעוניהם בדבר מיצוי העילה; אלא שהתפיסה הרווחת כיום היא כי אין צורך לבקש ולקבל היתר לפיצול סעדים במסגרת תביעה לסעד הצהרתי כדי שניתן יהיה לאחר מכן לתבוע סעד אופרטיבי. ראו: ע"א 466/89 צברי נ' מסוארי, פד מה(1) 177, 184; ע"א 4646/90 בר חן נ' שמעון, פד מו(5) 798, 806 ג'-ד', סוף סעיף 7 לפסק הדין. הדרך הנוהגת כיום למנוע הטרדת הנתבע ומערכת בתי המשפט בכפל התדיינות ללא הצדקה בשל הגשת תביעה לסעד הצהרתי, היא באמצעות שיקול הדעת המובנה בכל תביעה למתן סעד הצהרתי. סעד הצהרתי הוא לעולם סעד שבשיקול דעת, ופירוש הדבר שיש וסעד כזה לא יינתן חרף קיומה של עילה והתובע יופנה לדרך של תביעה לסעד האופרטיבי שהוא זכאי או עשוי להיות זכאי לו (ראו: רע"א 1910/04, 2307/04 אילונית פרויקטים תיירותיים בע"מ נגד בנק דיסקונט ואח', והאסמכתאות בסעיף 7 לפסק-הדין הנ"ל). מכאן שכיום אין לומר עוד שהכלל הוא כי כל אימת שהתובע יכול כבר, במועד הגשת התביעה לסעד הצהרתי, לתבוע סעד אופרטיבי, אין לתת לו סעד כזה או שיש לחייבו לקבל היתר לפיצול סעדים כדי שיוכל לתבוע בנפרד את הסעד האופרטיבי. לפי המצב המשפטי הנכון בעת הזו היה מקום לשקול במהלך הדיון בתביעה הראשונה את האפשרות להימנע ממתן הסעד ההצהרתי ככל שהיה בידי התובעת לעתור לסילוק יד כבר במועד הגשת תביעתה לסעד הצהרתי; אולם כעת, משסעד זה ניתן ונעשה חלוט לאחר שעמד במבחן בכל הערכאות (אף שכזכור הנתבעים עצמם טוענים כיום כי העלו כבר אז את הטענה כי ניתן לתבוע סעד אופרטיבי ולכן אין לתת סעד הצהרתי), אין לפתוח עוד מחדש את השאלה האם היה מקום לתת סעד הצהרתי בנסיבות המקרה הנוכחי. ממילא גם אין לקבל את הטענה כי משניתן הסעד ההצהרתי מוצתה העילה. מטעם זה גם אין כל חשיבות למחלוקת האם אכן ידעה התובעת בעת הגשת התביעה לסעד הצהרתי כי הנתבעים מחזיקים בפועל במקרקעין נשוא התביעה ולכן יכולה היתה לעתור מייד לסעד של סילוק יד (כטענת הנתבעים), או שלא היתה לה ידיעה כזו (להבדיל מהשערה) ולכן לא ניתן היה, בעת הגשת התביעה לסעד הצהרתי, לעתור כבר לסעד של סילוק יד (כטענת התובעת). מצב דומה למצב בענייננו (אף כי שם דובר בתביעה כספית במהותה) נדון ב-רע"א 743/05 הבנק הבינלאומי נ' בן יהודה, שם נקבע כי פסק-דין הצהרתי אינו ניתן להוצאה לפועל, וכי כאשר פסק-דין אינו ניתן לאכיפה ומי שזכה בו אינו יכול להשיג באמצעותו את היתרון שהוא זכאי לו, קיים צידוק להגשת תובענה חדשה שעילתה היא הפסק הראשון. זה בדיוק מה שקרה בענייננו: כזכור, ביקשה התובעת "לאכוף" את פסק הדין ההצהרתי באמצעות בקשה לפי פקודת בזיון בית-משפט, אלא שנקבע כי לא ניתן לאכוף פסק-דין הצהרתי. התובעת פנתה, לפיכך, בדיוק לאותו אפיק שנקבע ב-רע"א 743/05 כי ניתן לפנות אליו: היא הגישה תביעה חדשה לסעד אופרטיבי, כשפסק הדין הראשון (ההצהרתי) הוא עילתה של התביעה החדשה. בשולי חלק זה של הדיון אוסיף את ההערה הבאה: פסק הדין ההצהרתי קבע את הזכות המהותית של התובעת למנוע מהנתבעים להחזיק במקרקעין נשוא התביעה. קשה מאד להשלים עם מצב שבו דווקא לאחר שכך נקבע לא ניתן עוד להוציא זכות זו של התובעת אל הפועל רק משום שהתובעת נקטה בדרך דיונית שאינה אופטימאלית עת עתרה בהליך הקודם לסעד הצהרתי (וזאת בהנחה - שאיני רואה צורך, כאמור לעיל, להכריע בנכונותה, כי היו לתובעת די נתונים שאפשרו לה לתבוע סילוק יד מלכתחילה). הדין הראוי הוא לשאוף כי ככל האפשר לא ימנעו מכשולים דיוניים גרידא את מימושן של זכויות מהותיות. גם לו היה מקום לקבוע כי שגתה התובעת בדרך הילוכה במישור הדיוני, היה ראוי יותר ונכון יותר לתת ביטוי לשגיאה כזו לא בדרך של חסימת דרכה מפני קבלת הסעד המהותי ככל שהיא זכאית לו, אלא בדרך של הטלת הוצאות בגין הסרבול הדיוני שכפתה התובעת על הנתבעים (ובמקרים המתאימים ניתן אף לחייב גם בהוצאות לטובת אוצר המדינה בשל התנהלות דיונית שיוצרת עומס יתר ללא הצדקה); והכל - כל עוד אין אנו ניצבים בפני דין חד-משמעי המחייב, ללא שיקול דעת, לדחות את התביעה לסעד מהותי מחמת מיצוי העילה. הנתבעים לא עתרו לחיוב התובעת בהוצאות בשל כפל ההתדיינות שלטענתם כפתה עליהם, אלא ביקשו לחסום בפני התובעת את הדרך למימוש ההצהרה שכנגדה נאבקו בשלוש ערכאות וכשלו בכולן. בכך לקו הנתבעים בחוסר תום-לב דיוני יותר משלקתה התובעת, אם לקתה, בהתנהלות דיונית מסורבלת. המסקנה מכל האמור לעיל היא כי יש לדחות הטענה בדבר מיצוי העילה. העדר עילה או יריבות לגופו של עניין טוענים הנתבעים כי "הסכם המשבצת", שהוא מקור זכויות התובעת במקרקעין נשוא התביעה, אינו מקנה לתובעת את הסמכות לתבוע פינוי (סילוק יד) מהמקרקעין נשוא ההסכם והתביעה, וכי סמכות זו מסורה רק לצדדים האחרים ל"הסכם המשבצת". זוהי טענה של העדר עילה, או של העדר יריבות. ההסכם צורף לכתב התביעה כנספח א'-1. אכן, אין ב"הסכם המשולש" הוראה מפורשת המקנה לתובעת (המכונה בהסכם בשם "האגודה") סמכות לפעול לסילוק ידם של מי שמחזיקים במקרקעין נשוא ההסכם או במקצתם שלא בהסכמתה, אולם אין צורך בהוראה כזו. לפי ההסכם האגודה התובעת היא במעמד של בר-רשות במקרקעין. חלק מתנאי הרשות הם כי "אסור לחבר האגודה להעביר או למסור לאחר את זכויות השימוש שלו במשקו לרבות בית המגורים, אלא אם קיבל לכך הסכמת המשכיר (ממ"י - ש.מ.) בכתב ומראש ובתנאי נוסף שהמציא גם את הסכמת המיישבת (הסוכנות היהודית - ש.מ.) שתינתן, אם תינתן, לאחר שהאגודה תודיע בכתב למיישבת את עמדתה" (סעיף 20(ד) להסכם המשבצת). אין חולק שהנתבעת 3 היתה חברת האגודה וכי אסור היה לה להעביר זכויות שהתיימרה להעביר לנתבעים, משום שלא נתקבלה הסכמת ממ"י והסוכנות ולאחר שהתובעת סירבה לתת הסכמתה לכך. כל אלה כבר נדונו והוכרעו במסגרת התביעה לסעד הצהרתי. סעיף 18 להסכם מחייב את האגודה התובעת לשתף פעולה כל אימת שהמשכיר (ממ"י) או המיישבת (הסוכנות היהודית) יבחרו להגיש תביעה לסילוק יד כנגד מתיישב המפר את החוזה, אולם אין להבין מכך שהאגודה עצמה אינה רשאית לפעול לסילוק ידו של מי שתפס חזקה במקרקעין בניגוד להסכמתה. קריאה מדוקדקת של הוראות סעיף 18 לחוזה מביאה למסקנה הפוכה, שהרי נאמר בו שבין חובות האגודה במקרה כאמור כלולה גם החובה לחתום על יפויי כח לטובת ממ"י או הסוכנות. אם יש צורך ביפוי כח מאת האגודה, פירוש הדבר שהתביעה יכול ותוגש בשמה של האגודה דווקא. הרי אין זה סביר שהחוזה מכוון ליצור מצב בו האגודה אינה רשאית לתבוע פינוי בעצמה, אולם הצדדים האחרים לחוזה רשאים לתבוע זאת בשמה והיא חייבת לסייע בידם לשם כך ואף לייפות את כוחם לעשות כן. פרשנות כזו אינה אלא אבסורד. בנוסף לכל אלה קובע סעיף 8(ב) להסכם המשבצת כי האגודה התובעת אינה רשאית לתת לשום אדם זכות כלשהי ב"משבצת" אם אותו אדם אינו חבר האגודה במועד חתימת ההסכם, אלא בהסכמת שאר הצדדים להסכם בכתב ומראש (שאין חולק שלא ניתנה). ההסכם קובע סנקציות העלולות לחול על האגודה אם תפר התחייבויותיה על פיו (וגם בהעדר קביעה כזו קובע דין החוזים סנקציות על המפר). לא ייתכן לטעון ברצינות כי לאגודה אסור לפי ההסכם להרשות לנתבעים להחזיק במקרקעין נשוא התביעה (שאין חולק שהם חלק מ"המשבצת"), אולם אותו הסכם עצמו אוסר עליה, או מונע ממנה, הגשת תביעה לסילוק ידם של הנתבעים כאשר עצם שהותם שם, ככל שהתובעת תתיר להם שהות כזו, היא בגדר הפרת ההסכם על ידי האגודה. זאת ועוד: התפיסה לפיה החוזה צריך להסמיך את האגודה להגיש תביעות פינוי שגויה מיסודה. החוזה מקנה לאגודה את זכות החזקה במקרקעין נשוא החוזה. האגודה היא המחזיקה בפועל במקרקעין וגם הזכאית להחזיק בהם, ומכח כל אחד משני אלה קמה זכותה להגן על חזקתה ועל זכותה להחזיק מפני מחזיקים שאינם באים מטעמה או בהסכמתה ובעצם החזקתם מפריעים לאגודה התובעת להחזיק במקרקעין. זכות זו נובעת ישירות מהוראות סעיפים 16 ו-17 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 ואינה צריכה בסיס בחוזה עצמו. אם לא די באמור לעיל, הרי שהשאלה הזו בדיוק כבר נדונה והוכרעה בהתדיינות הקודמת בין הצדדים. בבית המשפט העליון (רע"א 7457/07) טענו הנתבעים שבפניי (המבקשים שם) במפורש כי "לאגודה אין עילת תביעה נגדם שכן הגורמים המוסמכים להורות על סילוק ידו של רוכש הם המינהל והסוכנות בלבד כבעלי הזכויות בקרקע" (שם, סעיף 3 לפסק-הדין). הטענה נדחתה, ובית המשפט העליון (מפי כב' השופטת ע' ארבל) קבע כי "לא מצאתי ממש גם בטענת המבקשים בדבר היעדר יריבות בינם לבין האגודה" (שם, סעיף 4 לפסק הדין, פיסקה שניה). מדובר בהכרעה חלוטה, שניתנה על ידי לא אחר מאשר בית המשפט העליון בעניינם של הצדדים כאן. לא יתכן שהנתבעים יוכלו לנסות ולהעלות אותה טענה עצמה בתביעה הנוכחית כאילו לא קרה דבר ולא נקבע דבר בנדון. ניסיונם של הנתבעים לתת "פרשנות" הנוחה להם לדברי בית המשפט העליון דלעיל אינו ראוי, שהרי העובדות הן שטענת העדר היריבות והעילה נטענה ונדחתה. מעל לצורך אוסיף כי הטענה הזו של הנתבעים סותרת את בסיסה של טענתם הקודמת בדבר מיצוי העילה. כזכור, טענת מיצוי העילה שהעלו הנתבעים התבססה על כך שלדעתם יכולה היתה התובעת לתבוע מלכתחילה את סילוק ידם, ואילו טענתם השניה היא שהאגודה אינה יכולה (וממילא לא היתה יכולה גם בעבר) לתבוע את סילוק ידם. עצם הניסיון לטעון דבר והיפוכו (ואפילו לא להציג את שתי הטענות הללו כחלופיות זו לזו) הוא בגדר התנהלות חסרת תום-לב בעליל מצד הנתבעים. מהטעמים דלעיל יש לדחות את טענת העדר העילה והיריבות. טענות הגנה נוספות, כולל אפליה שאול מנהיים -5745/04 בסעיפים 13 ואילך לסיכומיהם מציגים עצמם הנתבעים כמי שנפלו, כביכול, קורבן ל"פרשה קפקאית" תוך הטחת האשמות חמורות באגודה בכלל וטענות בדבר אפליה בפרט. אין לי אלא להפנות, בהקשר זה, לדברים שנכתבו בפסק-דיני בתביעה לסעד הצהרתי אשר אושרו, כזכור, על ידי בתי המשפט המחוזי והעליון ללא הסתייגות. די אם אזכיר שהנתבעים כרתו חוזה עם הנתבעת 3 ובו נכתב במפורש כי ידוע להם שנדרשת הסכמת התובעת למימוש החוזה (וממילא לתפיסת החזקה על ידי הנתבעים במקרקעין נשוא התביעה) אולם נהגו כאילו קיבלו את ההסכמה אף שידעו שזו לא ניתנה להם ואף טענו בבית המשפט כאילו הסכמה כזו אינה נדרשת. הם אף הפרו פעם אחר פעם צווי מניעה שניתנו כנגדם, וטענותיהם דלעיל הן גם בגדר התעלמות גמורה מפסק הדין ההצהרתי לפיו אין הם זכאים להחזיק במקרקעין, פסק דין שהוא בגדר השתק פלוגתא המונע מהם לטעון שיש בידם זכות כזו. עוד אעיר כי הטיעון שבסעיף 14.5 לסיכומים מוזר בלשון המעטה: אם סבורים הנתבעים כי נפל פגם בהחלטה שלא לקבלם לחברות באגודה התובעת, ייתכן שבידם עילה לפנות לרשם האגודות השיתופיות מכח תקנות האגודות השיתופיות (חברות) בדרישה כי יורה על תיקון פנקס חברי האגודה כך ששמותיהם ייכללו בו (וגם לכך התייחסתי בקיצור נמרץ בפסק הדין ההצהרתי). הטענות על אפליה מצד האגודה כלפי הנתבעים לא רק שנדחו למעשה בעבר (כאשר נקבע כי על פניו החלטות התובעת בעניינם הנתבעים היו כדין), אלא שמקומן במסגרת ההליכים הקבועים בתקנון האגודה התובעת או בדיני האגודות השיתופיות, ולא בהליך הנוכחי. הגדילו הנתבעים לעשות כאשר כללו בסיכומיהם טענות עובדתיות לביסוס טענות אלה (סעיפים 15.4 - 15.8 לסיכומים), שברור שמקומן אינו בסיכומים והן חותרות תחת פסק הדין ההצהרתי החלוט. חלק מהן אף חורגות מהרשות להגן כפי שנתבקשה (וניתנה בהסכמה). אין לי אלא לדחות מכל וכל את כל הטענות הללו, שאין בהן אלא עוד ניסיון לרוקן את פסק הדין ההצהרתי החלוט מתוכן. סוף דבר התוצאה היא כי התביעה (כפי שהוגשה) מתקבלת, וניתן בזה פסק דין המחייב את הנתבעים ולכל מי מטעמם לסלק את ידם מהמקרקעין הידועים כנחלה (או משק) מס' 23 במושב צפריה ולפנותו מכל אדם וחפץ השייכים לנתבעים, הכל כמבוקש בסעיף 14.1 לכתב התביעה. המועד לביצוע פסק-הדין יהיה לא יאוחר מהשעה 14:00 ביום 14/4/2010, כאשר מועד זה, שחל בעוד ארבעה חודשים מהיום, נקבע בשים לב לצורך בזמן סביר להתארגנות מתאימה. בשולי הדברים אין לי אלא להביע פליאה על עתירות לסעדים נוספים המועלות בשולי סיכומי התובעת. לו נכללו עתירות אלה בכתב התביעה, היו מונעות את הגשת התביעה בסדר דין מקוצר כפי שנעשה, ולגופו של עניין הן גם מיותרות לחלוטין נוסף להיותן מפתיעות. לא נתתי למורת הרוח מכך ביטוי בהוצאות רק משום שעתירות אלה לא גרמו להארכת הדיון והנתבעים לא נדרשו אליהן כלל בסיכומיהם. הנתבעים נוקטים סחבת ממושכת על פני שבע שנים ויותר (כמתחייב מטיעונם שלהם) אף שמתחילה ידעו והסכימו במפורש ובכתב לכך שללא הסכמת התובעת אין הם רשאים לרכוש כל זכות במקרקעין נשוא התביעה, ואף שידעו היטב שהסכמה כזו מעולם לא ניתנה. במהלך הדרך לא נרתעו מלהפר שוב ושוב צווי מניעה זמניים, מלהעלות טענות שנדחו בפני שלוש ערכאות, מלטעון דבר והיפוכו ומלנהוג בתחום הדיוני ובתחום המהותי בחוסר תום לב בוטה, כמפורט בפסק-דין זה ובפסק-הדין ההצהרתי שקדם לו. בנסיבות אלה, בהצטברן לתוצאה לגופה, חוששני שאין מנוס מלחייב את הנתבעים בהוצאות ריאליות וממשיות שתשקפנה גם את השלילה הגמורה שבה נתפסת התנהלותם על ידי בית המשפט. על כן אני מחייב את הנתבעים לשאת בהוצאות המשפט של התובעת במלואן, ובנוסף - לשלם לתובעת שכר טרחת עו"ד בסך 25,000 ₪ בתוספת סכום השווה לסכום המע"מ החל על שכר הטרחה הנ"ל. לו עמדו הנתבעים גם על שמיעת עדויות בעל-פה, היה סכום שכר הטרחה גבוה במידה ניכרת. המזכירות תשלח פסק דין זה לצדדים באמצעות פקסימיליה עוד היום, ובדואר. ניתן היום, כ"ז כסלו תש"ע, 14 בדצמבר 2009, בהעדר הצדדים. אכיפת פסק דיןפסק דין הצהרתי