1. זוהי עתירה כנגד החלטת המשיב מיום 28.9.10 שלא להתיר את כניסת העותרת למדינה. העתירה נוקטת אמנם בלשון של תקיפת החלטה להרחיק את העותרת, אלא שההחלטה המדוברת ניתנה כאשר העותרת הגיעה לישראל, ובטרם כניסתה למדינה, ולכן זוהי החלטת סירוב כניסה, וכך רואה זאת גם המדינה עצמה. 2. העותרת, אזרחית אירלנד, כבת 66, כלת פרס נובל לשלום, הגיעה לישראל בטיסה ביום 28.9.10, יחד עם מספר נשים נוספות, ביניהן כלות פרס נובל נוספות, כחלק ממשלחת יוזמה של נשים לקידום שלום וצדק ברחבי העולם. בכוונת חברות המשלחת היה להיפגש עם נשים בישראל ובתחומי הרשות הפלסטינית, כך על פי הצהרת העותרת ועל פי הצהרת הארגון של אותה משלחת. 3. עם הגיעה לישראל, סורבה כניסתה של העותרת על ידי רשויות ההגירה, והיא נדרשה לחזור ליעד המוצא שלה. הרקע והטעם לסירוב הכניסה היה קיומם של צווי הרחקה כנגד העותרת, שניתנו במהלך ביקורים קודמים שלה, כך לפי הרשום במערכת המחשב של משרד הפנים, ובהתאם לאמור בכתב התגובה ובתצהיר התומך בו. יצוין כי העותרת וב"כ טוענות, כי לא טעם זה נטען בפניהן, אלא השתתפותה של העותרת במשט לעזה בחודש יוני - אלא שהדברים הובהרו בתגובת המדינה ובתצהיר התומך בה, כי טעם הסירוב היה אך ורק קיומם של צווי הרחקה, ולא עצם ההשתתפות במשט, והמדינה אף מצהירה כי אין בהשתתפות במשט כדי למנוע את כניסתה. 4. העותרת פנתה בבקשה בהולה לצו ביניים לבית משפט זה. הבקשה נדחתה על ידי השופטת התורנית. בעקבות פנייה לבית המשפט העליון הוחלט על ביטול ההחלטה ועל קיום דיון בעניין בבית משפט זה למחרת היום. בינתיים הוגשה גם העתירה העיקרית לבית משפט זה. העניין נדון ערב החג, 29.9.10, ובסופו של דיון ארוך בפני השופטת התורנית ניתן צו ביניים, לפיו תיוותר העותרת במתקן המסורבים בנתב"ג, וכי היום תישמע העתירה עצמה. לקראת הדיון הגיש משרד הפנים כתב תגובה עם תצהיר, וכן השלים מסמכים שלא היו בידיו בדיון לפני יומיים - ואף ב"כ העותרת הגישו היום מסמכים נוספים. מכאן הדיון בעתירה. 5. ברקע הדברים שני צווי הרחקה שניתנו בעניינה של העותרת, הראשון שבהם מש/1 מיום 1.7.09, והשני שבהם מש/3 מיום 5.6.10. שני הצווים ניתנו במהלך ביקורים של העותרת בישראל, או בעקבות הגעתה לישראל. צווי ההרחקה חתומים שניהם בידי בעל הסמכות ליתן צווים כאלו, קרי מנהל האגף לזרים במשרד הפנים, מר אדלשטיין. בשולי שני הצווים נרשם, כי העותרת סירבה לחתום על קבלתם ועל מתן הסבר בדבר תוכנם. על פי תצהירו של מר אדלשטיין, שני הצווים נמסרו לעותרת יחד עם טופס המהווה תרגום לאנגלית של תוכנם. אף הטופס הוצג בפני בית המשפט, כחלק מהנספחים מש/1 ו-מש/3 (אף שהוגש בפתח הדיון, שעה לאחר הגשת התגובה עם הנספחים, בשל תקלה טכנית בצירופו - אך יצוין כי הדברים מפורשים בתצהיר ובתגובה עצמם). 6. שאלת מסירת הצווים לידי העותרת היא שאלה עובדתית שבמחלוקת. העותרת טוענת כי לא קיבלה אותם, ומייחסת לכך חשיבות רבה לעניין תוקף הצווים. אין חולק שלפי הוראת סעיף 13(ד) לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952, יש למסור לכל מורחק את צו ההרחקה - ואחת מטענות העותרת היא, שצווים אלו אינם תקפים בשל אי קיום דרישת המסירה. אין צורך להכריע בשאלה המשפטית, האם אי מסירה של צו הרחקה פוסלת את תוקפו, כאילו כלל לא ניתן, או שמא ייתכן ופגם במסירה אינו שולל את התוקף אלא רק מאפשר ביטול. סוגיה משפטית זו אינה חייבת הכרעה, משום שלעצם העניין אינני רואה לקבל את גרסת העותרת, כאילו לא נמסרו לידיה צווי ההרחקה. בנוגע לצו ההרחקה הראשון, מש/1 - הרי שהעותרת אף הושמה במשמורת בעקבותיו, והובאה בפני בית דין למשמורת, שם התקיים דיון בשפה האנגלית, ובית הדין למשמורת אישר את צו המשמורת, כך בדיון ביום 02.7.09, שצורף כחלק ממסמכי מש/1. יתרה מכך, העותרת פנתה למשרד המשפטים באמצעות אחת מב"כ דהיום, במסגרת ארגון עדאלה, בפברואר 2010, בבירור לעניין קיום מניעות כלשהי לביקור נוסף של העותרת בארץ. ואין להניח שהעותרת, וב"כ המלומדת, היו עושות כן אלמלא ידעו על קיום צו ההרחקה, שאחרת מה טעם למניעת כניסתה לישראל? בנוגע לצו ההרחקה השני, מש/3 - גם כאן ישנה ראיה חיצונית למסירתו לידיה של העותרת. ראיה זו מצויה דווקא במסמך של סגן השגריר האירי, מסמך שנערך רק שלשום והוגש הבוקר ע"י ב"כ העותרת. והנה דווקא מסמך זה, שב"כ העותרת ראו למצוא בו חיזוק לגרסתה - דווקא הוא מאשש את מסירת צו ההרחקה לידי העותרת ביוני 2010. בפסקה הראשונה מתאר סגן השגריר פגישה במתקן המסורבים בנתב"ג ביום 5.6.10, בנוכחותו ובנוכחות השגריר, ובנוכחות נוסעי האוניה "רייצ'ל קורי", שהעותרת נמנתה עליהם. ובסוף אותה פסקה אומר סגן השגריר, כי (בתרגום שלי לעברית) "המורחקים קיבלו כבר מסירה של צווי הרחקה במשך היותם עצורים עוד קודם לכן באותו ערב במשרדי ההגירה בחולון". ואם לא די בראיות חיצוניות אלו, אז כמובן ישנו תצהירו של מר אדלשטיין על כך שהצווים נמסרו, וכי זהו הנוהל במקרים כאלו, ועומדת למשרד הפנים חזקת תקינות המינהל, וחזקה זו לא נסתרה. 7. אני קובע אפוא כממצא, כי העותרת קיבלה את שני צווי ההרחקה, מש/1 ו-מש/3, בעת נתינתם, קרי בימים 1.7.09 ו-5.6.10, בהתאמה. 8. מה חשיבותם לענייננו של צווי ההרחקה? החשיבות נעוצה בהוראת סעיף 13(ג) לחוק הכניסה לישראל: "מי שניתן עליו צו הרחקה חייב לצאת מישראל ולא לשוב אליה כל עוד לא בוטל הצו". משמעות הדבר היא, שכל עוד צו ההרחקה בתוקף, קיימת עילה למניעת כניסתו החוזרת של המורחק לישראל; ואם יבוא לישראל - תסורב כניסתו בדין. 9. בנוגע לצו ההרחקה הראשון, מש/1 - נכון אני להניח, שאין משרד הפנים יכול להסתמך עליו, משום שלכאורה הוא בוטל, או לכל הפחות קיימת מניעות מלסרב כניסה מכוחו. כך, משום שכאמור, העותרת פנתה בשעתו, לאחר הרחקתה בצו האמור, בבקשה למשנה לפרקליט המדינה לוודא את הסטטוס שלה ואת עניין המניעות לכניסתה החוזרת לישראל - כך במכתב של ב"כ מיום 12.2.10, שלא צורף אך הוגש היום בסוף הדיון, ואשר עליו כבר עמדתי לעיל. ובמענה השיבה לה סגנית פרקליט המדינה, במכתב מיום 14.4.10, נספח ע/3 לעתירה, כי אף שמשרד המשפטים אינו הכתובת המתאימה אלא משרד הפנים, ובעתיד יש להפנות פניות כאלו למשרד הפנים - הרי ש"במקרה זה פנינו אל הגורמים הרלבנטיים ולמיטב בדיקתנו אין מניעה כי גב' מייריד קוריגן-מגוויר תיכנס למדינת ישראל". הודעה זו של משרד המשפטים, אשר ניתנה על דעת משרד הפנים ולאחר בירור עמו, היא הודעה שניתנה אחרי צו ההרחקה הראשון, ובמענה לבירור בדיוק בעניין זה - ולכן היא מחייבת את המדינה. משמעותה היא, שאין לסרב כניסה מכוח צו ההרחקה הראשון, בין אם בוטל, ובין אם הוחלט שלא לעשות כן והדבר מחייב. לכן אין העותרת צריכה גם לתקוף את אותו צו הרחקה ראשון, כדי לאפשר את כניסתה לישראל. 10. לעומת זאת, הרי צו ההרחקה השני, מש/3, עומד בתוקפו - ומשניתן בשנת 2010 הוא מונע את כניסתה של העותרת לישראל עד שנת 2020, וזאת כל עוד לא בוטל, כמצוות סעיף 13(ג) לחוק הכניסה לישראל. בנוגע לצו זה אין לעותרת כל טענה, כי בעל סמכות כלשהו ביטל את הצו לפי פנייתה. יתרה מכך, טענתה היא שכלל לא ידעה על הצו, ולכן לא פנתה בכל פנייה מוקדמת לביטולו. כפי שציינתי, אינני מקבל את הטענה העובדתית, שהעותרת לא ידעה על דבר קיומו של הצו הזה. לכן אין ממש בטעם שנתנה להעדר פנייה מוקדמת לביטולו. ב"כ העותרת ביקשו לשכנעני בדיון היום, כי ההליך הנוכחי שבפניי מתאים גם לתקיפתו של צו ההרחקה השני לגופו, תוך בחינת הסבירות של הנימוקים שעמדו ביסודו. אינני מסכים לכך. העתירה אינה מכוונת כנגד הצו וכנגד טעמיו (אמנם באופן קוהרנטי עם טענת העותרת, שלא ידעה על קיומו) - ולכן אין בפנינו פירוט עובדתי מטעם אף אחד מהצדדים לעניין השיקולים שביסוד הצו וסבירותם. זאת ועוד, אין העתירה לביטול צו הולמת את הכלל הנקוט במשפט המינהלי, של פנייה מוקדמת לרשות המבצעת, קרי לנותן הצו. למען הסר ספק, ברור כי במקרה רגיל שניתן על אדם צו הרחקה והוא עותר כנגדו לבית המשפט, הרי הוא עותר כנגד הצו, ואין הוא צריך לפנות תחילה לרשות בבקשה לבטלו - ההחלטה הנתקפת היא הצו עצמו. אך כאשר בענייננו ההחלטה הנתקפת איננה צו ההרחקה עצמו, אלא החלטת סירוב הכניסה המאוחרת הנסמכת עליו, והתקיפה שלו היא עקיפה - אין לאפשר זאת (למעט אולי חריגים שתיק זה אינו בגדרם), בוודאי לא תוך העמדת המדינה ובית המשפט בפני מצב נתון של הגעה לא מורשית לישראל, בניגוד להוראות החוק, ויש לדרוש פנייה מוקדמת לרשות לצורך בדיקת ביטול הצו. זו גם עמדת המדינה, אשר הסכימה בהגינותה, כי העותרת רשאית לפנות למשרד הפנים בבקשה לביטול הצו, וכי לא ייטען כנגדה שיהוי כמו גם דבר קיומם של הליכים אלו וניסיון הכניסה הנוכחית לישראל. וחזקה על הגורם המוסמך במשרד הפנים, כי ישקול את הדברים באופן ענייני. 11. ב"כ העותרות הוסיפו וטענו, כשהדבר מגובה בתצהיר העותרת, כי בעת עזיבתה את הארץ ב-5.6.10, אגב הגעתה לכאן באוניה "רייצ'ל קורי" - הובטח לה שההרחקה אינה בצו הרחקה ואינה מונעת את כניסתה החוזרת לישראל באופן כללי, ובמשלחת נשות נובל בפרט. טענה זו נטענה ללא פירוט הגורמים "המבטיחים". היא עומדת בניגוד לעובדה שניתן צו הרחקה, ולתצהיר המדינה כי הצו נמסר לידי העותרת. היא עומדת בניגוד לאמור במסמך ההסכמה של העותרת לעזוב את המדינה מבלי להמתין 72 שעות לצורך תקיפת צו ההרחקה בבית המשפט, המסמך האחרון בנספח מש/3. אינני מקבל את הפרשנות של ב"כ העותרת, כאילו האמירה במסמך אחרון זה, שהודע לה שהיא אמורה להיות מגורשת מישראל תוך שלושה ימים מקבלת צו ההרחקה - היא אמירה צופה פני עתיד, שאינה מתייחסת לצו הרחקה ספציפי, ובפרט לא לצו שנמסר לידיה. כאמור, קבעתי כי הצו נמסר לידיה. גם המכתב של סגן השגריר האירי (אשר הוגש אגב הדיון, מבלי שהייתה אפשרות לחלוק עליו או לבחון כיצד ניתן להזימו, וכאשר סגן השגריר לא ויתר על חסינותו הדיפלומטית, ולא נתן עדות או תצהיר בעניין זה, וגם לא ערך את המסמך בכל אופן מחייב לפי כל פרוצדורה אחרת שיכולה לחול בעניין) - גם מכתב זה אינו תומך בטענת ההבטחה המינהלית, שהעותרת טוענת לה. לדברי סגן השגריר במכתבו האמור, הוא היה נוכח באירוע, במהלך החתימה ע"י העותרת ויתר המוחזקים על מכתבי הויתור וההסכמה להרחקה מיידית. ואמנם, לדבריו לא נאמר באותו מעמד דבר על קיום צו ההרחקה. אך בה במידה אין הוא אומר, ולו ברמז, כי הובטח לעותרת וליתר המוחזקים, שלא תהיה כל מניעה לשובם לישראל. אך מכל מקום, וככל שהייתה אי הבנה באותו אירוע, והעותרת מבקשת לטעון לעניין זה - תוכל לעשות זאת בפנייה לגורם המוסמך במשרד הפנים, בבקשה לביטול צו ההרחקה. 12. ראיתי לבחון את הדברים לעיצומם, ולא להתייחס לטענות הסף בדבר חוסר ניקיון כפיים ועשיית דין עצמי, כטעמים מכריעים לדחיית העתירה על הסף. בנוגע לאי צירוף מסמכים, נכון אני לקבל כי הדברים נעשו בבהילות, וטעויות נפלו בשני הצדדים, ולכן אין לבוא חשבון בעניין זה דווקא עם העותרת וב"כ (מבלי להתעלם כמובן מחשיבותו של כלל הגילוי הנאות כדרישה מכל עותר בעתירה מינהלית, ולא כל שכן מהמבקש צו ארעי במעמד צד אחד). ואולם אינני יכול להתעלם מעניין אחד, שמצטבר לשיקולים כנגד העתירה. העותרת הייתה מודעת לבעייתיות בנוגע לכניסתה המתוכננת לישראל. והנה, בהמשך לפנייה כללית של מארגני משלחת הנשים למשרד החוץ ביולי 2010, פנו מארגני המשלחת לשגרירות ישראל בקנדה ביום 30.8.10 בפנייה ספציפית בנוגע לעותרת, וביקשו לוודא כי לא תהיה מניעה לכניסתה לישראל. מכתב הפנייה עצמו לא צורף, ואולם אני נכון לקבל הסבר, שהמכתב לא היה בידי ב"כ העותרת בעת הגשת העתירה, ולא היה סיפק בידיהן להשיגו ולהגישו. אלא שמכתב התשובה של השגרירות בקנדה צורף לעתירה כחלק ממסמכי ע/2, ואף צורף לתגובה כנספח מש/4, ושם נאמר, ברחל בתך הקטנה, בפסקה הראשונה, כי העותרת לא תהיה מורשית להיכנס לישראל כדי להשתתף במשלחת של יוזמת נשות נובל. מכתב התשובה של שגרירות ישראל בקנדה ניתן ביום 7.9.10, והיה בידי העותרת (שצירפה אותו לעתירה), ולכן ברור היה לה שאין היא רשאית לבוא לכאן ולהעמיד את המדינה בפני עובדה מוגמרת בשדה התעופה, והיה די והותר זמן בידי פרקליטותיה להגיש כאן עתירה ובקשה לסעד זמני, עוד בטרם הגיעה ארצה. ב"כ של העותרת טענו בדיון לפני יומיים בפני השופטת התורנית, כי העותרת לא בחרה בדרך זו משום שסברה שעליה להיות נוכחת כאן כדי לטעון זאת ולעתור באופן כזה - טענה זו ראוי היה שלא תיטען, במיוחד כאשר העותרת מיוצגת לאורך כל הדרך, ועניינה מטופל על ידי עורכות דין מקצועיות, המתמחות בתחום זה. לכן, גם מטעם זה יש להדוף את עתירת העותרת. 13. ב"כ העותרת הוסיפו וטענו בפניי, כי המדינה טוענת טענות עובדתיות סותרות, ויש למנוע אותה מלעשות כן. טענה זו מתייחסת לסטטוס של העותרת - האם היא מורחקת (שאז חלה עליה הוראת סעיף 13(ד) לחוק)? או שמא היא מסורבת כניסה (שאז חלה עליה הוראת סעיף 13(ג) לחוק)? אין חולק על כך שאף בעל דין, ובכלל זה המדינה, אינו רשאי לטעון באותו הליך טענות עובדתיות סותרות, אלא אם הוא מצהיר שאין הוא יודע את הדברים לאמיתם. אלא שכלל זה אינו רלבנטי לענייננו, וחוששני כי ב"כ העותרת נתפסו לכלל טעות בעניין זה. העותרת היא מסורבת כניסה, מהטעם שהורחקה בעבר ויש עליה צו הרחקה תקף. אין היא מורחקת כעת, משום שכלל לא נכנסה בשערי מדינת ישראל. ואולם היא מסורבת כניסה על שום הרחקתה הקודמת, ועל שום הוראת החוק, כי הרחקה בעבר מונעת כניסה נוספת בעתיד כל עוד צו ההרחקה בתוקף. אין כאן לא סתירה עובדתית ואף לא סתירה משפטית. יש כאן שני עניינים המתיישבים זה עם זה לחלוטין. 14. סופו של דבר, כניסתה של העותרת סורבה בדין, על יסוד צו הרחקה קיים ותקף שניתן נגדה, אשר מהווה טעם למניעת הכניסה החוזרת לפי מצוות החוק. אין פירושו של דבר שלא תוכל להיכנס לישראל בעתיד - בין בעתיד הרחוק, כאשר צו ההרחקה יפקע, ובין במועד קרוב יותר, אם וכאשר תצליח בתקיפת צו ההרחקה בפני הרשות המוסמכת, ואם לא תצליח שם, אזי בעתירה בפני בית המשפט לעניינים מינהליים כנגד ההחלטה שלא לבטל את צו ההרחקה. מובהר בזאת, כי העותרת יכולה ורשאית לפנות לגורם המוסמך במשרד הפנים, לשם ביטול צו ההרחקה מיום 05.6.10, וככל שיבוטל - תוכל לבקש מבעוד מועד היתר כניסה לישראל. 15. אשר על כן, אני דוחה את העתירה. בנסיבות העניין אינני עושה צו להוצאות. צו הרחקהמשרד הפניםכניסה לישראלצווים