תביעה לפיצוי עבור נזקי גוף לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975. רקע עובדתי ודיוני 1. המנוחה, עינת לוי ז"ל (להלן: "המנוחה"), מצאה את מותה בתאונת דרכים ביום 15.12.04, עת נהגה במכונית שהיתה מבוטחת על-ידי הנתבעת. אין מחלוקת בעניין הכיסוי הביטוחי לתאונה על-ידי הנתבעת. התובעים 1-2 הם הוריה ויורשיה של המנוחה, בחלקים שווים, על פי צו ירושה מיום 9.3.05. תובע 3 הוא עיזבונה של המנוחה. 2. המנוחה, ילידת 10.2.1978, רווקה, למדה עובר לתאונה באוניברסיטת בן גוריון בנגב, בחוג לפיזיותרפיה. את לימודיה לקראת תואר "בוגר" בפיזיותרפיה סיימה המנוחה בהצטיינות (תעודה הוצאה לאחר מותה אולם הנתבעת לא טענה בסיכומיה לעניין אי זכאות לתואר). קודם ללימודים, שירתה המנוחה שירות צבאי כמדריכת טבע, ואף עבדה כמדריכת טיולים, בין היתר בחברה להגנת הטבע. 3. בכתב התביעה עתרו התובעים לרכיבי הפיצוי הבאים: הוצאות קבורה ושבעה, כאב וסבל, אבדן השתכרות בשנים האבודות ואובדן תשלומי פנסיה. בקליפת אגוז יצוין, כי למעט סכומים זניחים, המחלוקת העיקרית בין הצדדים נסובה על שאלת הפסדי שכרה העתידיים של המנוחה: בעוד שהתובעים טוענים כי שכרה המשוער של התובעת היה עומד על שילוש השכר הממוצע במשק ואף גבוה מכך, ובהתאם מבקשים לגזור אף את הפסדי זכויות הפנסיה, לשיטתה של הנתבעת היתה המנוחה מגיעה לכל היותר לשכר הממוצע במשק, ולאור אי הוודאות העתידית בנוגע לאופן עבודתה נטען כי אין מקום לפסוק לה פיצויים ברכיב של אבדן זכויות פנסיה. ראיות הצדדים 4. כל צד הגיש חוות דעת מטעמו, לעניין השכר המשוער אליו יכלה המנוחה להגיע אילולא התאונה. מטעם התובעים העיד תובע 2, אביה של המנוחה (להלן: "האב") וכן שלומית גרייבסקי (להלן: "גרייבסקי"), מנהלת מעון על"ה, בו המנוחה עבדה קודם לתאונה. כן הוגש מסמך שעניינו התפלגות שכר של בעלי מקצוע שונים בשירות המדינה, ובכללם פיזיותרפיסטים (ת/1), ומסמכים שונים הנוגעים למומחה מטעם הנתבעת (ת/2-ת/4). הנתבעת לא הביאה עדים אחרים לבד מהמומחה מטעמה. כן הוגש מכתב הלוואי שצורף על ידי המומחה לחוות דעתו (נ/1). הנזק כאב וסבל 5. על פי הקבוע בתקנה 4 לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), התשל"ו-1976, אני פוסקת בראש נזק זה רבע מהסכום המירבי במועד התאונה, העומד בשערוך להיום על סך 46,465 ₪. הוצאות קבורה ולוויה 6. על אף שבכתב התביעה עתרו התובעים לסך (מוערך) של 7,000 ₪ ברכיב זה, בסיכומיהם טענו לסך של 10,500 ₪ על פי הפירוט להלן: 5,500 ₪ עבור המצבה ו-5,000 ₪ נוספים עבור רכישת מזון בימי ה"שבעה". עוד נטען כי מאחר שבעקבות התאונה רכשו שתי חלקות קבר לצד חלקת הקבר של המנוחה, בעלות כוללת של 23,500 ₪, על הנתבעת לפצותם אף בסכום זה. מנגד טוענת הנתבעת, כי למעט הוצאות הקבורה, יתר הרכיבים הנתבעים אינם מוכרים בדין ולפיכך יש לפסוק, על דרך האומדנא, סך של 5,000 ₪ בלבד. 7. על פי לשון החוק, וכעולה מהפסיקה, ההוצאות הנפסקות ברכיב זה הינן אך הוצאות הקבורה, כאשר הוצאות האבל אינן בנות פיצוי (ראו: סעיפים 19(ב) ו-81(2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], וכן ע"א 813/81 ציון חברה לבטוח בע"מ נ' עיזבון המנוח בוסקילה, פ"ד לח (4) 785, 794 (1985)). נוכח האמור אני פוסקת ברכיב זה סך של 7,250 ₪, שהוא הסכום שהוצא עבור רכישת המצבה (ראו חשבונית מס, נספח י"א לתצהיר האב), כערכו דהיום. מאותו טעם נדחית גם טענתם של התובעים לפיצוי עבור רכישת חלקות קבר בסמוך לחלקת הקבר שנרכשה עבור המנוחה. אובדן השתכרות בשנים האבודות 8. הצדדים אינם חולקים על כך שעיזבונה של המנוחה זכאי לפיצוי עבור אובדן השכר לשנים האבודות. עוד אין מחלוקת לעניין החישוב כפי שנקבע בפסד הדין בע"א 10990/05 11214/05 פינץ נ' הראל חברה לביטוח בע"מ (להלן: "הלכת פינץ"), שהוא 30% מבסיס השכר שהמנוחה היתה צפויה להשתכר אילולא מותה. סלע המחלוקת בין הצדדים הוא, מהו בסיס השכר אותו היתה צפויה המנוחה להשתכר, וכן סוגיית אובדן זכויות פנסיה והזכות לפיצויי פיטורים. באשר לבסיס השכר - לטענת התובעים, יש להעריך את שכרה הממוצע של המנוחה בסך של 23,750 ₪ לחודש, לפי הרכיבים הבאים: 12,500 ₪ לחודש בעבודה במגזר הציבורי, ו-11,250 ₪ לחודש בעבודה פרטית נוספת בהיקף של 60 שעות חודשיות לפחות. בסיכומיהם פירטו התובעים ההנחות לסכומים האמורים: עיסוקה הצפוי של המנוחה, שעמדה בפני סיום התואר, היה בתחום הפיזיותרפיה. המנוחה היתה סטודנטית מצטיינת, שזכתה לשבחים והמלצות חמות, והתכוננה להמשיך ללימודי התואר השני בסבירות גבוהה מאוד. על פי חוות דעתו של מר יוסי אשכנזי, המומחה מטעמם, המנוחה היתה צפויה להרוויח כשכירה במגזר הציבורי עד כ-19,549 ₪ ברוטו לחודש, בהנחה שהיתה ממשיכה ללימודי תואר שני, וכ-13,000 ₪ ברוטו, בהשכלתה עובר לתאונה. זאת ועוד, וכעולה מעדותה של גרייבסקי, יש להניח כי המנוחה היתה עובדת במקביל גם כפיזיותרפיסטית עצמאית, נוכח כישוריה והעובדה כי הדבר מקובל בתחום. מנגד טוענת הנתבעת, כי בנסיבות העניין ובאנלוגיה לקטינים, בסיס השכר ברכיב זה הוא השכר הממוצע במשק. זאת, לטענתה, מאחר שנתוניה האישיים של המנוחה לא הצדיקו סטייה מהכלל, ונוכח העובדה כי חוות דעתו של המומחה מטעם התובעים "קרסה במהלך החקירה הנגדית", תוך שהוברר כי הסכומים שנקבעו בחוות הדעת אינם נכונים לגבי פיזיותרפיסטים, וכי מדובר בעלויות של המעביד ולא בשכר המשולם לעובד, וכן בשכר המשולם בדרגת שיא אליה מגיעים לאחר עשרות שנים. הוסיפה הנתבעת וטענה, כי בחקירתו הנגדית אישר אשכנזי כי בתחילת עבודתה שכרה של המנוחה היה צפוי להיות נמוך בהרבה מהשכר הממוצע במשק. בהתייחס לכך, ומאחר שההפרש בין השכר האמור לבין השכר הממוצע הוא בתחילת תקופת ההיוון, הטבה זו "עולה בהרבה על גריעה המקבילה בהיקפה למשך אותו פרק זמן, הנגרמת לעובד בסוף תקופת העבודה" (סעיף 12 לסיכומים). עוד הפנתה לכך, כי אף העדים מטעם התובעים הודו כי מרבית הפיזיותרפיסטים עובדים במשרה חלקית בלבד: אשכנזי הסכים לכך שמרבית הפיזיותרפיסטים בשירות המדינה אינם עובדים במשרה מלאה, וגרייבסקי אישרה כי הפיזיותרפיסטיות במעון עובדות במשרה חלקית. הנתבעת הוסיפה וציינה, כי התובעים לא הרימו את נטל ההוכחה לעניין היתכנות עבודה פרטית במקביל לעבודה בשירות הציבורי, וכי מלבד נתונים כלליים לא הובאו נתונים קונקרטיים כגון אחוז הפיזיוטרפיסטים העובדים בשתי משרות, האפשרות לקבל היתר לעבודה פרטית, היקף העבודה הפרטית ועוד. 9. מאחר שהמנוחה טרם החלה לעבוד במקצועה (לבד מתקופת ההתמחות אותה ביצעה קודם לפטירתה), קביעת אובדן השתכרות העתידי שלה מבוססת על הערכה והשערה הן ביחס לרמת ההשכלה המירבית אליה היתה מגיעה, והן ביחס למקום העבודה ולהיקף המשרה בה היתה עובדת. באשר לרמת ההשכלה - כאמור, טענו התובעים כי המנוחה היתה ממשיכה בסבירות גבוהה מאוד ללימודי תואר שני בתחום הפיזיותרפיה. כתימוכין לכך הפנו לתצהיר האב, בו נאמר כי "...לאחר סיום לימודיה והשלמת תואר שני לפחות תכננה עינת ז"ל לעסוק בתחום הפיזיותרפיה במשרה מלאה", וכי "עינת ז"ל תכננה להמשיך את לימודיה לתואר שני וכן להרחיב את היקף פעילותה ועבודתה לאחר סיום לימודי התואר הראשון" (שם, סעיפים 11, 19). עם זאת, מלבד אותה אמירה בדבר כוונה להירשם ללימודי תואר שני, לא הובאה כל ראיה קונקרטית לכך, ובמסגרת החקירה הנגדית הודה האב כי המנוחה אף לא נרשמה ללימודים כאמור (עמ' 12 לפר'). עוד יש לציין כי על פי הטבלה של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, שצורפה כנספח ב' לסיכומי התובעים, רק כ-10% מכלל בעלי תואר במקצועות עזר רפואיים (ובכללם פיזיותרפיה) הם בעלי תואר שני, לעומת 90% שהם בעלי תואר ראשון בלבד. אף על-פי כן, נוכח עברה הלימודי של המנוחה ובהתייחס לכך שסיימה את לימודיה לתואר הראשון בהצטיינות, אין לשלול האפשרות כי היתה ממשיכה גם בלימודים לקראת התואר השני. דבר זה יילקח בחשבון במסגרת קביעת שיעור השכר אליו עשויה היתה המנוחה להגיע אילולא התאונה. באשר להיקף השכר - בחינת כלל הראיות מעלה, כי התובעים לא הרימו את נטל ההוכחה בדבר בסיס השכר אליו הם עותרים, וכל שניתן להניח, בהסתמך על המוצג ת/1 שהוגש במסגרת חקירתו של המומחה מטעמם, הוא כי אילו המנוחה היתה עובדת במשרה מלאה בשירות הציבורי, שכרה ההתחלתי היה עומד על 5,400 ₪ לחודש, כולל הטבות ותנאים סוציאליים, ולאחר וותק של 33 שנים היא היתה עשויה להשתכר בשיעור שבין 13,272 ₪ (עם תואר ראשון) ובין 14,746 ₪ (עם תואר שני), (הסכומים נכונים לשלהי שנת 2005). יובהר: חוות דעתו של מר אשכנזי, המומחה מטעם התובעים, התבססה על הסכמי עבודה קיבוציים של עובדים פארא-רפואיים המועסקים בשירות המדינה או בגופים ציבוריים אחרים (רשויות מקומיות ותאגידים ממשלתיים ורפואיים, כגון בתי חולים). זאת, מאחר שלשיטתו קשה למצוא מידע על נתוני העסקה של עובדים פארא-רפואיים מחוץ לשירות המדינה. בחוות הדעת אין התייחסות ספציפית לפיזיוטרפיסטים. כעולה מחוות הדעת, מאחר שהמנוחה סיימה תואר ראשון, יש מקום לבחון את השכר המשולם בדרגת השיא בתואר ראשון וגם בתואר שני, "יעדים אליהם היא היתה עשויה להגיע במהלך הקריירה התעסוקתית והאקדמית שלה". על פי חוות הדעת, השכר החודשי הממוצע ברוטו בדרגת השיא של תואר ראשון במקצועות פארא-רפואיים בשירות המדינה עומד על סך 10,921 ₪, ועל 16,125 ₪ בדרגת השיא של תואר שני. עוד ציין אשכנזי, כי המנוחה היתה עשויה להגיע לשכר השיא במקצועות האמורים בטווח של כ-20 שנות עבודה (סעיף 3 לחווה"ד). באשר לעבודה במסגרת פרטית ציין אשכנזי כי המנוחה היתה יכולה לפתח פרקטיקה פרטית במקביל לעבודה הציבורית - דבר שהוא אפשרי אף כי מותנה באישור המעסיק - מה שהיה מגדיל הכנסתה החודשית בשיעור של 5,000 ₪ - 10,000 ₪ לחודש. במסגרת חקירתו הנגדית של אשכנזי הוברר, כי הוא אינו יודע מהו מספרם של הפיזיותרפיסטים המועסקים בישראל, וכמה מתוכם מועסקים בשירות המדינה, אף כי מאחר ועיקר הרפואה בישראל היא ציבורית הוא סבור כי רוב הפיזיותרפיסטים מועסקים בשירות הציבורי. זאת ועוד, הגם שלסברתו השכר המשולם בתאגידים רפואיים הוא גבוה מהשכר המשולם בשירות המדינה לא היו בידיו נתונים קונקרטיים בעניין מאחר שכנטען השכר האמור אינו מפורסם (עמ' 14 לפר'). לגופם של הסכומים שננקבו בחוות הדעת הוברר, כי הם אינם רלוונטיים בעיקרם לענייננו: כך ציין אשכנזי, כי הסכומים מבוססים על דרגת השיא בשירות המדינה, אליה ניתן להגיע כעבור כ-12-20 שנים, וכי מדובר בממוצע השכר של מספר בעלי מקצוע פארא-רפואיים שונים, כאשר שכרו של פיזיותרפיסט נמוך מהנתונים הנקובים, ועומד על 8,285 ₪ נכון לחודש דצמבר 2005. כשנשאל מדוע כלל בעלי מקצוע אחרים במסגרת השכר הסביר כי "תואר בתחום הזה [פיזיותרפיה - ח'ב'] מאפשר מעבר לתחומים אחרים", אף כי בהמשך דבריו הודה כי הוא רק מעריך שניתן לעסוק בתחומים אלו ללא לימודים נוספים וכי אינו יודע להגיד בוודאות (עמ' 20-22 לפר'). בתשובה לשאלות בדבר דירוג השכר של הפיזיותרפיסטים בשירות המדינה הסביר אשכנזי כי השכר ההתחלתי עומד על 5,400 ₪, וכי רק לאחר 33 שנות ניסיון יכול פיזיותרפיסט להגיע לסך של 13,272 ₪ (עמ' 27-28 לפר'). עוד ציין, כי על פי הנתונים בידו יש בשירות המדינה רק 140 פיזיותרפיסטים, המאיישים 70 משרות ולדבריו "נכון שהרוב לא עובדים במשרד מלאה" (עמ' 30 לפר'). במסגרת עדותו של אשכנזי הוגש ת/1, מסמך מאגף השכר והסכמי עבודה במשרד האוצר, לגבי התפלגות שכרם של פיזיותרפיסטים המועסקים בשירות המדינה, לפי וותק, דרגה והשכלה. על פי המסמך, פיזיותרפיסט מתחיל, בעל תואר ראשון, בעל ניסיון ממוצע של 2.9 שנים, משתכר סך 5,415 ₪ ברוטו למשרה מלאה, כולל הטבות, תוספות ותנאים סוציאליים, ואילו פיזיותרפיסט בעל תואר ראשון בדרגה הגבוהה ביותר (ב.א. 8), לאחר 33 שנות וותק, משתכר סך של 13,272 ש"ח (הסכומים נכונים ליום 1.12.2005) ופיזיוטרפיסט בעל תואר שני בדרגה הגבוהה ביותר בה מועסק עובד (מ.א.8) לאחר אותו מספר שנים משתכר סך של 14,476 ₪ לחודש (בדרגת מ.א.9 קיימת משרה אחת ובה לא מועסק פיזיוטרפיסט כך שהנתונים לגביה אינם רלוונטיים). 10. מעדותה של גרייבסקי עלה, כי המנוחה עבדה במעון כסייעת שיקומית החל מחודש מרץ 2004 ועד לתאונה, בהיקף שעות משתנה, וכי להתרשמותה מדובר היה בסטודנטית ובמטפלת מקצועית ומצטיינת. עוד הוסיפה כי על אף שלא דובר עם המנוחה באופן קונקרטי על המשך העסקתה במקום לאחר תום הלימודים, הכוונה היתה להציע לה עבודה קבועה בחלקיות משרה במקום, כעשר עד עשרים שעות בשבוע. לדבריה, שכרה של פיזיותרפיסטית מתחילה במעון עומד על כ-60 ₪, ועל 118 ₪ לאחר ותק של 30 שנים. 11. בתשובה לחוות דעתו של אשכנזי הגישה הנתבעת חוות דעת שנערכה על-ידי האקטואר מר גד שפירא, בה צוין כי על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, השכר הממוצע בקטגוריה של "מקצועות רפואה אחרים", (הכוללת דיאטנים, כירופרקטורים, מרפאים באמצעים שונים (דרמה, עיסוק וכו') וכן פיזיותרפיסטים), עמד על 6,081 ₪ לחודש, כאשר נתונים אלה מתייחסים לבעלי מקצוע מכל רמות ההשכלה (שם, סעיף 1.3-1.5). כעולה מחוות הדעת, עיקרה דווקא ב"הערות לחוות דעת של מר אשכנזי", במסגרתן צויין כי: א. ההנחות העומדות בבסיס חוות הדעת של אשכנזי, לפיהן המנוחה היתה ממשיכה לתואר שני, עובדת בשירות המדינה, או עובדת בשירות המדינה ובמקביל מפתחת קריירה עצמאית, הן בגדר השערה בלבד. ב. לצורך עריכת חישוב שכר אין להתחשב בעלות השכר למעביד, שכוללת נתונים רבים שאינם משפיעים במישרין על שכרו של העובד (כגון: דמי ביטוח לאומי, דמי ביטוח בריאות ועוד). ג. היוון בשיעור של 3% לשנה לוקח בחשבון עליית שכר ריאלית של 2% לשנה ומכאן שאין להתבסס על דרגת השיא אליה הפנה אשכנזי. ד. קיימת אי התאמה בין חלק מהנתונים המופיעים בחוות הדעת לבין טבלת השכר שצורפה כנספח לחוות הדעת. עיקר חקירתו הנגדית של מר שפירא התמקדה בשאלת התנאים הנלווים לשכר, שלא נכללו בשכר הנקוב בחוות דעתו. בנוסף הלינו התובעים על כי מקצועיותו של המומחה מוטלת בספק. 12. כעולה מהאמור, הסכומים שננקבו בשתי חוות הדעת, הן מטעם התובעים והן מטעם הנתבעת, לעניין שכרם של בעלי מקצועות פארא-רפואיים, אינם ממין העניין שעה שהם כוללים נתוני שכר של עובדים אחרים באותה קטגוריה, מה גם שהם עוסקים אך ורק בשכר בשירות המדינה ואינם כוללים, מלבד הערכות בעלמא, נתונים לעניין שכר פיזיותרפיסטים ככלל. בנוסף, בנתוני השכר אליהם הפנה המומחה מטעם הנתבעת הוא לא כלל הטבות ותנאים סוציאליים שיש להם השפעה ישירה על השכר, זאת, לטעמו, מאחר שמדובר בנתונים לא רלוונטיים (ראו, לדוגמה, עמ' 33-34 לפר'). כמו כן, ומאחר שמדובר על תקופת עבודה של כ-33 שנים, מטבע הדברים שכרה של המנוחה בתחילת התקופה היה נמוך באופן משמעותי משכרה בתום התקופה. ואף זאת, התובעים לא הביאו כל ראיה לכך שבמקביל לשירות הציבורי ניתן לעבוד גם במסגרת פרטית, ומהם התנאים לכך, מה גם שכעולה מדבריו של המומחה מטעמם, מרבית הפיזיותרפיסטים בשירות המדינה עובדים במשרה חלקית בלבד ולפיכך ככל שניתן לעבוד במשרה נוספת ממילא התוספת בגין העבודה הפרטית מתקזזת במידה זו או אחרת עם הגריעה מהשכר בשירות הציבורי. עוד יש לציין, כי על פניו מדובר בעבודה הדורשת כוח פיזי, ומשכך קיים גם גבול סביר להיקף העבודה. בהתייחס לאלה, ולכלל המשתנים הרלוונטיים, אני קובעת, על דרך האומדנא, את שכר הבסיס של המנוחה לעניין אובדן השתכרות בשנים האבודות, לאחר ניכוי מס הכנסה על פי הוראות החוק, בסך 10,000 ₪ לחודש. 13. לאור האמור, אני פוסקת לתובעים פיצוי ברכיב נזק זה כדלקמן: לעבר - 220,000 ₪ (10,000 ₪ * 56 חודשים * 30%, משוערך ומעוגל). לעתיד - 786,000 ₪ ( 10,000 ₪ * מקדם היוון 261.91 * 30%, מעוגל). אבדן הזכות לפנסיה 14. כאמור, לטענת התובעים, נוכח ההסדר הסטטוטורי הקובע זכאות לפנסיה, אין עוד הצורך בהוכחה בדבר תשלום לפנסיה על ידי מקום העבודה הקונקרטי של הניזוק. לאור האמור הם עותרים לפיצוי ברכיב זה, באופן של תוספת 10% לבסיס השכר או לחילופין 70% מבסיס השכר בהיוון כפול לתום תקופת העבודה ועד לתום תוחלת החיים. מנגד טוענת הנתבעת, כי מאחר שהחישוב נערך במסגרת המתודה של השנים האבודות, שעניינה אך אובדן כושר העבודה, ממילא אין מקום לדיון בסוגיית הפסדי פנסיה החורגים מהתחום באופן מוצהר. עוד היא טוענת, כי גם נוכח ההסדר הסטטוטורי מדובר ברכיב ספקולטיבי שכן ההסדר מדורג ותוצאותיו אינן ודאיות, מה גם שהוא אינו חל על כלל השכר אלא על רובד מוגבל. 15. אמנם, בעבר היה הנטל להוכחת זכותו של הניזוק לפנסיה מוטל לפתחו. עם זאת, כיום, לאחר שצו ההרחבה לביטוח פנסיוני מקיף במשק, הרחיב את חובת המעבידים לבטח עובדיהם בביטוח פנסיוני, קיימת לכל עובד זכאות סטטוטורית עקרונית לביטוח פנסיוני. עם זאת, דברים אלה יפים כאשר בניזוק החי עסקינן. בעניינו של הניזוק המת, קובעת הלכת פינץ כי אותם 30% מהשכר הנפסקים לעיזבון המנוח, מגלמים בתוכם את הפיצוי לכלל הפסדי ההשתכרות, ובכללם אף הרכיב הפנסיוני: "משוואת הפיצוי מורכבת משלושה נתונים: בסיס השכר X שעור ההפסד X תקופת ההפסד. תקופת ההפסד המקובלת, שברגיל נוהגים לפיה, היא 46 שנים - מגיל 21 ועד גיל 67, שהוא גיל הפרישה הקבוע בדין. נתון זה, כמו שני האחרים, ניתן לסתירה באמצעות ראיות מיוחדות, ממשיות, הנוגעות למקרה הספציפי. אולם בהיעדר ראיות כאלה, תקומנה שלוש חזקות עובדתיות שתקבענה את שומת הפיצוי בעניינו של קטין: השכר הממוצע במשק, שיעור הפסד של 30% ותקופת השתכרות של 46 שנים. חישוב זה, המתמשך לאורך שנים רבות, משקלל את מכלול הנתונים המשתנים לאורך תוחלת חייו של אדם, כמו-גם את הנתונים המשתנים בין אדם לאדם: תקופת הכשרה לעבודה, תקופת עבודה עם הפסקות מסוימות, התקדמות בעבודה, צבירת חסכון לקראת יצירת קרן פנסיה, ועוד כיוצא באלה. התוצאה המתקבלת מציעה פיצוי הולם לכלל הפסדי ההשתכרות של קטין לרבות הפסדי הפנסיה. שומה זו יאה היא גם לגבי מי שאינו קטין אך בשל גילו או בשל סיבות אחרות, טרם נוצרה לו "היסטוריה" אישית ותעסוקתית המאפשרת שומה אינדיבידואלית. יודגש, כי תוצאת החישוב נתונה להיוון ותכופות גם להיוון כפול. מטבע הדברים יקטן, לפיכך, הפיצוי, ככל שהניזוק נפגע בגיל צעיר יותר" (שם, סעיף 11 לפסק הדין. ההדגשה אינה במקור - ח'ב'). נוכח ההתייחסות המפורשת לעניין הפנסיוני, איני סבורה כי שינוי הדין בסוגית הביטוח הפנסיוני במשק הוא רלוונטי לענייננו, וכך נפסק לא אחת בערכאות המבררות (ראו, לדוגמה, ת"א (מחוזי י-ם) 6349/04 עיזבון המנוחה ח' א' נ' א' א' , סעיף 37 לפסק הדין (לא פורסם, 21.9.2008); ת"א (מחוזי חי') 900/00 עיזבון המנוח היתם ז"ל נ' "נגה" חברה לביטוח בע"מ, סעיף 5 לפסק הדין (לא פורסם, 15.2.2009)). יוער כי כלל הפסיקה אליה הפנו התובעים בסיכומיהם עניינה בניזוק החי ולא בניזוק המת, וממילא אין לה כל שייכות לענייננו. פיצויי פיטורים 16. לטענת התובעים, נוכח הצעת חוק פיצויי פיטורים (תיקון הזכות לפיצויי התפטרות), התשס"ו-2006, שאם תתקבל תזכה אדם בפיצויי פיטורים אף מקום בו התפטר מרצונו לאחר שלוש שנות עבודה, זכאי העיזבון לפיצוי גם ברכיב זה. הנתבעת מנגד טוענת כי מדובר בטענה חדשנית שאין לה אח ורע בפסיקה, מה גם שהצעת החוק טרם התקבלה ומשכך מדובר ברכיב ספקולטיבי טהור. 17. דין הטענה להידחות, הן מטעם מקדמי והן לגופה: מדובר בסעד שנתבע לראשונה במסגרת הסיכומים, לאחר שבכתב התביעה עתרו התובעים לאובדן השתכרות ואובדן פנסיה בלבד בשנים האבודות. בנוסף, נכון להיום, ואף לאחר פרק זמן של כשלוש שנים מיום שהצעת החוק הוגשה, היא טרם אושרה, מה גם שלכאורה הפיצוי הגלובאלי שנקבע בעניין פינץ כולל גם פיצויי פיטורין אפשריים, שכן עניינו בשקלול "הנתונים המשתנים לאורך תוחלת חייו של אדם" במישור התעסוקתי. לכך יוסף, כי אף אם הצעת החוק היתה מתקבלת, אין בכך כדי לאפשר תוספת מיידית לפיצוי, כנטען. עצם העובדה כי אדם זכאי לפיצויים במקרה התפטרות, אינה מעידה על כי הוא יעשה שימוש בזכות זו, מה גם שהיא מותנית בעבודה רציפה מספר שנים.  ס י כ ו ם 18. אשר על כן זכאים התובעים לסכומים דלקמן: כאב וסבל 46,465 ₪ הוצאות קבורה 7,250 ₪ אובדן השתכרות בשנים האבודות 1,006,000 ₪ סך הכל 1,059,715 ₪ לסכום זה יתווסף שכר טרחת עו"ד בשיעור 13%, בתוספת מע"מ כדין, והוא יישא הפרשי הצמדה ורבית בתום שלושים יום ממועד פסק הדין ועד לתשלומו בפועל. ניתן היום, י"ב באלול תשס"ט (1 בספטמבר 2009), בהעדר הצדדים. המזכירות תמציא העתקי פסק הדין לב"כ הצדדים. מותר לפרסום מיום 1.9.09. חנה בן-עמי, שופטת פיצוייםתאונת דרכיםפנסיהקטיניםמקרי מוות