בפני תביעה לפיצויים לפי חוק הפלת"ד. אין מחלוקת על החבות. להלן הנתונים הרלוונטיים לחישוב הנזק: התובעת ילידת 25.11.64, נשואה ואם לארבעה ילדים בני 11-18. התובעת נפגעה בתאונת דרכים מיום 3.8.00 שהיתה גם תאונת עבודה, כאשר נסעה לעבודתה ב"בזק", יחד עם בעלה שנהג ברכב, ורכב אחר פגע בהם מאחור. התובעת המשיכה בנסיעה לעבודתה אך תוך זמן קצר חשה ברע ופונתה מהעבודה לביה"ח, שם אובחנה חבלה מסוג צליפת שוט וחבלה בצד שמאל של הגוף. התובעת שוחררה לביתה עם הוראה למנוחה במשך 5 ימים. מאז ובמשך מספר שנים חזרה התובעת והתלוננה בפני רופאיה על כאבים קבועים והתקפיים בצוואר ובגב מותני, עם הקרנה ליד ולרגל שמאל, נימול וכבדות, עד כדי גרירת הרגל. לנוכח תלונותיה התכופות והתקפי הכאב המשתקים, פנתה התובעת פעמים רבות לבית החולים ולרופאים המטפלים, אושפזה מעת לעת ועברה בדיקות מסוגים שונים וטופלה בתרופות משככות כאבים, בזריקות סיסטמיות ואפידורליות, צריבת עצבים בחוליות הצוואר, פיזיותרפיה, הידרותרפיה, שיטת אלכסנדר, שיאצו ועוד. תלונותיה הקשות של התובעת לא מצאו ביטוי תואם בממצאים האובייקטיביים של הבדיקות: לגבי עמ"ש מותני - בדיקות ההדמיה הראו בלט דיסק אחורי בעמ"ש מותני L5-S1 שהינו ממצא שכיח באוכלוסיה ואינו קשור בהכרח לפגיעה תאונתית או לסבל, וכן שינויים ניווניים קלים והצרות קלה במרווח בין חוליות מותניות L3-L4. בדיקת מוליכות עצבית משנת 2003 הראתה ממצאים המתאימים לרדיקולופטיה כרונית בגובה החוליות המותניות L4-L5 משמאל. לגבי עמ"ש צווארי - בדיקת הדמיה של עמ"ש צווארי משנת 2001 לא הראתה כל ממצא פתולוגי, וכך גם בשנת 2002 (למעט שינויים ניווניים קלים). בדיקת CT בשנת 2003 הראתה בלט דיסק דיפוזי בין חוליות הצוואר C4-C5 עם לחץ על השק הדורלי. בדיקת מוליכות עצבית בשנת 2003 העלתה ממצאים המתאימים לרדיקולופטיה כרונית בעצב שבין חוליות הצוואר C6-C7 משמאל. בדיקת מיפוי עצמות היתה תקינה. בסוף שנת 2005 הועלתה ע"י רופא ראומטולוג ההשערה כי התובעת סובלת מפיברומיאלגיה פוסט טראומטית, תסמונת שאינה ניתנת לאבחון קליני חד משמעי. בהיות התאונה תאונת עבודה, פנתה התובעת למל"ל לקביעת נכותה. התובעת ניהלה הליכים ממושכים בפני ועדות המל"ל ובביה"ד האזורי לעבודה, ולבסוף נקבעה נכותה הצמיתה ע"י הועדה הרפואית לעררים בספטמבר 2006 (היינו, שש שנים אחרי התאונה!), ולאחר שעמד בפני הועדה כל החומר הרפואי שהצטבר במשך השנים בהן נבדקה וטופלה התובעת באינטנסיביות, וכן חוו"ד אורטופד מטעם התובעת, כדלקמן: 10% בגין הגבלה קלה בתנועות עמ"ש מותני. 10% בגין הגבלה קלה בתנועות עמ"ש צווארי. הועדה דחתה את התלונה על חולשה באצבעות כף רגל שמאל וקבעה כי היא רצונית. הועדה לא מצאה כי התובעת סובלת מפיברומיאלגיה בכלל, ועקב התאונה בפרט. נכותה המשוקללת של התובעת עומדת על 19%. הפגיעה בכושר ההשתכרות השכלתה של התובעת היא תיכונית ללא תעודת בגרות מלאה. התובעת החלה לעבוד ב"בזק" מהיותה בת 21. היא עבדה כמוכרנית בחנות בזק, במשרה מלאה. העבודה כללה ישיבה ממושכת וכן הליכה למחסן לצורך הבאת מכשירים, לרבות התכופפות, התרוממות לצורך הגעה למכשיר המבוקש, הזזת ארגזים וכו'. התובעת היתה מוערכת מאד ע"י הממונים עליה והגיעה להישגי מכירות יפים. גם לאחר התאונה קודמה התובעת בדרגה (בשנת 2002 ובשנת 2005). שכרה של התובעת לפני התאונה היה כ-10,000 ש"ח נטו לחודש, ובשנה האחרונה לעבודתה בבזק הסכום נטו היה 11,500 ש"ח. סכום זה משקף את כושר השתכרותה אלמלא התאונה. לאחר התאונה, שהתה התובעת בחופשת מחלה משך שלושה וחצי חודשים, תוך קבלת מלוא שכרה מהמעביד (שקיבל את דמי הפגיעה מהמל"ל). עם שובה לעבודה, חזרה התובעת תחילה למשרה חלקית, לחמישה חודשים, ולמרות שניסתה לחזור למשרה מלאה, לא הצליחה להתמיד בכך למשך תקופות ארוכות, שכן המאמץ היה גורם להשבתתה עקב כאבים עזים לאחר סיום העבודה, וכתוצאה מכך - לאי יכולת לתפקד כעקרת בית ואם לילדיה. לפי הוראת הרופאים, נאלצה לצמצם את עבודתה תקופות מסויימות לחצי משרה, כשאת השעות החסרות השלימה בימי מחלה צבורים. לדבריה, כאשר נחה במהלך היום, נמנעו התקפי הכאבים החריפים. התובעת אינה טוענת להפסדי שכר עד למועד פרישתה מבזק. מניתוח אופן עבודתה של התובעת בחמש השנים הראשונות לאחר התאונה, שנערך בסיכומי הנתבעים לפי נספח נ"ב לתחשיב התובעת (אישור המעביד), עולה כי עבדה לסירוגין במשרה מלאה חמש תקופות, המצטברות לשלוש וחצי שנים (הארוכות בהן של שנתיים ושנה), עבדה בחצי משרה חמש תקופות המצטברות לשנה, ונעדרה מהעבודה תקופות המצטברות לשלושה וחצי חודשים (כולל ימי המחלה הבודדים שאינם כלולים בנספח נ"ב). משמע, ברוב התקופה הצליחה התובעת לעבוד במשרה מלאה חרף הקשיים. לגבי השנתיים האחרונות לעבודתה בבזק, לא הציגה התובעת מסמך מפורט של המעביד לגבי היקף עבודתה, על אף שהיה ביכולתה לעשות כן, כדוגמת נספח נ"ב המתייחס לתקופה שעד אוגוסט 2005, ואף לא ביקשה לזמן לעדות את מנהלת כח האדם בבזק, על אף שמדובר במקום עבודה מסודר בו מתקיים ונשמר רישום מדוייק. אמנם, הוצגו אישורי מחלה של האורטופד והרופא התעסוקתי בקופ"ח, לפיהם לאורך כל התקופה מאוגוסט 2005 ועד סוף שנת 2006 (שאז הוגש התחשיב) אושר לתובעת לעבוד בחצי משרה (4 שעות) בלבד, וזאת ברציפות. בנובמבר 2006 נבדקה התובעת שוב ע"י הרופא התעסוקתי בקופ"ח, ד"ר טרייבר, אשר קבע כי היא כשירה להמשיך בעבודתה בהיקף של 4 שעות ביום לצמיתות. ברם, השוואה של אישורי המחלה והתעסוקה לפיהם הותר לתובעת לעבוד בחצי משרה, לתקופה ה"מכוסה" בנספח נ"ב, שהינו אישור המעביד, מלמדת כי היו תקופות בהן עבדה התובעת במשרה מלאה למרות שאושר לה לעבוד בחצי משרה, ועל כן אינן מופיעות כתקופות של עבודה מקוצרת בנספח נ"ב (לדוגמא, החודשים ינואר-אוגוסט 2005 "מכוסים" כולם באישורים לעבודה חלקית, אך בנספח נ"ב רק חודשיים מתקופה זו מופיעים כתקופה של עבודה חלקית. התובעת לא חלקה על נכונות תוכנו של נספח נ"ב אלא להפך, הציגה אותו כראיה מטעמה. בנוסף, בתלושי המשכורת שצורפו לתחשיב, מפברואר עד נובמבר 2006, מופיע כי התובעת ניצלה רק 27 ימים (20.5 ימי חופשה + 6.5 ימי מחלה) במהלך השנה, וברי כי אילו עבדה בחצי משרה, היתה צריכה לנצל לא פחות מ-120 ימים. יצויין, כי בעת פרישתה במאי 2007 היו לתובעת 60 ימי מחלה בלתי מנוצלים, וזאת בניגוד לטענתה בתצהירה כי נאמר לה בשנת 2006 ע"י מנהלת כח אדם בבזק כי "נגמרו לה ימי המחלה הצבורים". הדבר מלמד כי גם בשנת 2007 לא ניצלה את ימי המחלה שנצברו לזכותה. מכאן, שלא הונחה תשתית ראייתית כדי לקבוע כי מאוגוסט 2005 ועד לפרישתה במאי 2007 עבדה התובעת בחצי משרה. לסיכום, הוכח כי היו לתובעת קשיים להתמיד בעבודה במשרה מלאה והיא סבלה מהתקפי כאבים עזים מעת לעת, ועבדה תקופות מסויימות בחלקיות משרה; אך לא הוכחה הטענה כי בשנים האחרונות לעבודתה בבזק עבדה התובעת ברציפות בחצי משרה, כטענתה. כמו כן, הוכח כי התאונה לא היתה הסיבה לפרישת התובעת מבזק בתנאים המועדפים שהוצעו לה ולעובדים במעמדה, ואני סבורה כי אלמלא ההצעה המפתה, היתה התובעת יכולה להמשיך בעבודתה בבזק עוד שנים רבות, גם אם תוך עבודה בחלקיות משרה בחלק מהזמן. מאז פרישתה מבזק, קיבלה התובעת דמי אבטלה במשך חצי שנה ולאחר מכן למדה בקורס איפור כלות וסידור גבות והיא עובדת כקוסמטיקאית במספרה של בעלה. לא הוכח גובה הכנסותיה בתקופה זו, שלפי הנטען הן קטנות ונרשמות כחלק מהכנסות המספרה. בהתחשב בנכות הרפואית שנקבעה לתובעת ובסבל המתבטא בכאבים המתפרצים מעת לעת בעוצמה גבוהה (סבל שאינו נמדד באחוזי נכות אך משבית את התובעת מעבודה מלאה או חלקית לתקופות לא מבוטלות) אני קובעת כי כושר ההשתכרות של התובעת פחת עקב התאונה ב-25%. בחישוב הפסדי השכר לעתיד, אני מתחשבת בכך שיש סבירות ממשית כי גם אלמלא התאונה לא היתה התובעת מגיעה בעבודתה החדשה לגובה השתכרותה בבזק, שהיתה גבוהה מהשכר הממוצע במשק, מאחר שהשכלתה אינה אקדמית והכשרתה היא בתחום המוכרנות בלבד. אני פוסקת לתובעת בגין הפסדי השכר ממועד סיום עבודתה בבזק ועד לגיל הפרישה (67), באופן גלובלי, סך של 350,000 ש"ח. עזרת צד ג' התובעת העידה כי עקב קשייה ומכאוביה הרבים היא נאלצת להסיק, ממועד התאונה ועד היום, עוזרת בית בהיקף של 5-7 שעות לשבוע. התובעת התגוררה עם משפחתה, הכוללת בנוסף להורים ארבעה ילדים קטינים, בבית צמוד קרקע, ולאחר התאונה עברה המשפחה לפנטהאוז דו קומתי. לגרסת התובעת, לפני התאונה ביצעה בכוחות עצמה את עבודות משק הבית ולכך אינה מסוגלת מאז התאונה. עדות התובעת נתמכה בעדות בעלה, שתי חברות ותיקות וכן שתי עוזרות בית שהועסקו ע"י התובעת, צביה מעודי ונינט שער. בהתחשב בכך שמדובר במשפחה גדולה ובבית גדול, ובהתחשב בכך שמצבה הכלכלי של המשפחה מאפשר זאת, יש להניח שגם אלמלא התאונה היתה התובעת מעסיקה עזרה במשק בית בשכר. לפיכך אני פוסקת פיצוי חלקי, המשקף את העזרה הנוספת לה נזקקה ותיזקק התובעת מאז התאונה ועד לגיל 70, שאז יש להניח כי העזרה המוגברת היתה נצרכת בלאו הכי, בסך 150,000 ש"ח. כאב וסבל בהתאם לנכות הצמיתה ולימי האשפוז - 19% נכות ו-12 ימי אשפוז (בהתאם לחישוב בסעיף 52 לסיכומי הנתבעים. פניות לחדר מיון שלא הובילו לאשפוז אלא לבדיקות ושחרור באותו יום, אינן נחשבות כימי אשפוז, בניגוד לטענת התובעת). ניכויים יש לנכות מהסכום המתקבל את תקבולי המל"ל מיום 13.2.05 בסך 25,830 ₪, ומיום 12.9.06 בסך 74,340 ₪, כשהם משוערכים (הפרשי הצמדה וריבית כחוק) ליום פסק הדין. לא הוכח קשר סיבתי בין דמי הפרישה ותנאי הפרישה הטובים שקיבלה התובעת מבזק, לבין התאונה. כאמור, התובעת המשיכה לעבוד בבזק כשבע שנים אחרי התאונה (פרשה מרצון ב-31.5.07), והצעת הפרישה בתנאים משופרים הופנתה לקבוצה גדולה של עובדים, במסגרת הערכות מחדש בבזק, והתקבלה ברצון ע"י עובדים שאין להם כל בעיות תפקוד (דוגמת חברתה של התובעת יעל בנבניסטי). לפיכך אין לראות בדמי הפרישה מבזק כתקבול שהתקבל עקב התאונה. הוצאות רפואיות והוצאות משפט: על עלויות רכישת תרופות שיכוך כאבים, מעבר למה שמכוסה בסל הבריאות, והוצאות נלוות לטיפולים, כגון עלויות נסיעה, אני פוסקת לתובעת סך של 5,000 ש"ח. מאחר שההליכים במל"ל, מסלול בו בחרה התובעת להוכחת נכותה על פי דין, היו ממושכים והתובעת נאלצה להגיש ערעורים רבים ולפנות לביה"ד לעבודה עד שהגיעה לקביעת נכותה הצמיתה (תחילה לא נקבעו לה אחוזי נכות כלשהם ובשלב אחר - 10% בלבד), אני פוסקת לה סך נוסף של 15,000 ש"ח בגין הוצאות משפטיות בהליכי המל"ל. סיכום: לסכום המתקבל יש להוסיף שכ"ט עו"ד כחוק ומע"מ, ואת חלקה של התובעת בעלויות ההקלטה. פיצוייםתאונת דרכים