עניינה של תביעה זו זכאות התובע לתשלום פיצוי פיטורים ותמורת הודעה מוקדמת בנסיבות סיום עבודתו אצל הנתבעת. העובדות הנתבעת, תנה תעשיות חברה בע"מ (להלן: הנתבעת ו/או החברה), היא חברה פרטית בערבון מוגבל העוסקת בפיתוח, ייצור ושיווק מערכות לטיהור, סינון, חימום וקירור מי שתייה. התובע הועסק בנתבעת בתפקיד מנהל טכני במחלקה התעשייתית החל מיום 16.10.1994 עד יום 28.3.2000. עם סיום עבודתו בנתבעת ערכה האחרונה לתובע גמר חשבון בו צוין כי התובע התפטר מעבודתו ועל כן אינו זכאי לפיצויי פיטורים ושולמו לו זכויותיו לפדיון חופשה שנתית ודמי הבראה בלבד וכן שוחררו לזכותו כספי התגמולים. נסיבות סיום עבודתו של התובע שרויות במחלוקת בין הצדדים אולם אין חולק ביניהם כי במהלך החודשים אפריל - מאי 2000, התנהל בין הצדדים משא ומתן בנוגע לתנאי סיום עבודתו של התובע בחברה. במסגרת זו, הנתבעת העבירה לחתימת התובע הצעה בכתב, מסמך שכותרתו "פשרה לעניין פיצויים והודעת סילוק" (להלן גם: "ההסכם") לפיו היא מסכימה לשחרר לזכותו את הכספים שנצברו בקופת הפיצויים של פוליסת ביטוח המנהלים שערכה עבורו כנגד חתימתו על תניית אי תחרות שבהסכם. מסמך זה לא נחתם בין הצדדים בשל מחלוקת שהתגלעה ביניהם בנוגע לתניית אי התחרות. מטעם התובע העיד התובע עצמו. מטעם הנתבעת העיד מר דני טרגן, מנהלה הכללי של הנתבעת. התובע טוען בסיכומיו כי אולץ להתפטר מעבודתו בנתבעת ועל כן דינו כדין מפוטר והעלה במסגרתם, בצד טענות למעשה פיטורים, טענות לפיטורים בדין מפוטר בעצם זה שהנתבעת הודיעה לו כי המחלקה התעשייתית בה הועסק עומדת להיסגר והוא יוותר ללא עבודה או למצער הוטה לחשוב על ידי מנהלה כי "עתיד המחלקת [צ"ל - מחלקה) לוט בערפל" (סעיף 14). לטענתו, בסופו של יום תנה מוזגה עם חב' אורקל ויסדה עמה חברה חדשה בשם "מי-גל סינון וטיפול במים בע"מ" ובכך יש מצד אחד הוכחה לכך שאכן נשקלו סמוך למועד סיום עבודתו שינויים מבניים ועסקיים אצל הנתבעת שהיוו בסיס לספקות הנטענים שהועלו מצד גורמים בחברה באשר לעצם המשך עבודתו במחלקה התעשייתית ולחילופין טען כי מנהלה של החברה היה מודע כי יחול שינוי יסודי בחברה אולם היא לא תיסגר ולכן למעשה יש לראות בו כמי שהציג מצג שווא בפני התובע והטעה אותו לחשוב כי החברה עומדת בפני סגירה בעוד שפני הדברים בפועל לא היו כך. הנתבעת טענה, מנגד, בסיכומיה כי התובע התפטר ולא פוטר מעבודתו בנתבעת ועל כן אינו זכאי לתשלום פיצוי פיטורים ותמורת הודעה מוקדמת. התובע, שהנתבעת הייתה מעוניינת בהמשך עבודתו אצלה, בחר לסיים עבודתו בנתבעת מיוזמתו ומטעמיו לאחר שדרישתו להעלאת שכרו נענתה על ידה בשלילה. הנתבעת הכחישה את הטענה כי התובע נאלץ לסיים עבודתו בנתבעת לאחר שמי מטעמה הודיע לו כי המחלקה התעשייתית עומדת בפני סגירה והוא יוותר ללא עבודה והדגישה כי אין כל קשר בין סיום עבודתו של התובע ובין המיזוג של המחלקה התעשייתית שבוצע רק שנה לאחר מועד סיום עבודתו אצלה. לאחר שעיינו בטענות הצדדים ובחומר הראיות אנו סבורים כי יש לראות בתובע כמי שהתפטר מעבודתו ולא פוטר או לחלופין התפטר בדין מפוטר ועל כן אינו זכאי לזכויות המגיעות למי שפוטר מעבודתו - פיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת. בכתב התביעה טען התובע בתחילה כי פוטר ולא התפטר מעבודתו בנתבעת בטענה כי "אולץ להתפטר מעבודתו בנתבעת לאחר שמנכ"ל הנתבעת מר דני טרגן הודיע לתובע כי המחלקה בה עבד עומדת להיסגר ולמעשה ישאר התובע ללא עבודה" (סעיף 6 לכתב התביעה). התובע טען במפורש כי פוטר ולא התפטר מעבודתו בנתבעת ועל כן הוא זכאי לפיצוי פיטורים (סעיפים 7, 9, 15, 22, 24). לחילופין הוסיף התובע כי גם אם תתקבל גרסתה המוכחשת של הנתבעת לפיה הוא התפטר ולא פוטר מעבודתו, הוא זכאי בכל מקרה לתשלום פיצויי פיטורים מכוח נוהג קיים בחברה לשלם פיצוי פיטורים גם לעובדים שהתפטרו מעבודתם אצלה ובכך יש אף הפלייתו לרעה. לעומת זאת, במסגרת טענותיו המאוחרות בסיכומיו טען התובע כי למעשה התפטר מעבודתו בתובעת אולם נסיבות ההתפטרות היו כאלה שיש לראות בהתפטרותו משום פיטורים ובכלל זה טען לראשונה באופן מפורש להתפטרות בדין מפוטר מכוח סעיף 11 לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג-1963. מלבד זאת, שסעיף 19 נמחק בהחלטת בית הדין מיום 24.2.2010 בעקבות טענת הרחבת חזית אסורה שהועלתה על ידי הנתבעת, הרי שיש בהעלאת טענות מעין אלה המהוות גרסאות עובדתיות שונות כדי להעמיד בספק רב את הגרסה העובדתית שהועלתה על ידי התובע בעניין נסיבות סיום עבודתו בחברה ובכלל זה טענתו כי פוטר מעבודתו בצד טענתו החלופית שהועלתה באופן מפורש רק בסיכומיו כי התפטר עקב נסיבות מכוחן יש לראות בהתפטרותו זו בדין מפוטר מכוח סעיף 11 לחוק פיצוי פיטורים. כידוע, בהתאם לפסיקה, העלאת טענת פיטורים ולחלופין התפטרות מאחת העילות המזכות בפיצויי פיטורים מכוח החוק, מציבה מכשול בדרכו של העובד, שספק אם ניתן לסלקו [דב"ע לג/ 8 - 3 טוטנאור בע"מ - אליהו לפידות, פד"ע ד' 321]. יש להדגיש כי לא שוכנענו בכך שהתובע טוען באופן ברור ומפורש בעדותו ובכתבי טענותיו למסכת עובדתית אחת ומבקש שיקבע אם פוטר או התפטר, אלא התובע טוען לסיטואציות עובדתיות שונות לחלוטין: מחד, הוא טוען כי פוטר מעבודתו לאחר שנאמר לו כי המחלקה בה הועסק עומדת בפני סגירה וכי יוותר בעקבות זאת ללא עבודה ולחלופין הוא טוען כי התפטר מעבודתו. בכל מקרה, התובע לא הוכיח כבכל עדות או ראייה מהימנה כי פוטר או התפטר בנסיבות המזכות אותו בתשלום פיצוי פיטורים. בהתאם לתצהירו של מר טרגן התובע העביר לנתבעת, כנגד הסכם הפשרה שהעבירה לחתימתו, הסכם נגדי שכותרתו "הסכם פרישה ופשרה לעניין פיצויים" מיום 28.4.00 (נספח ד' לתצהירו). יצוין כי התובע לא הכחיש בחקירתו את עצם קיומו ותוכנו של מסמך זה אלא כל שטען בעניין זה היה כי "למיטב זכרוני לא הצגתי לנתבעת הצעה נגדית...לא הצגתי הצעה נגדית ונספח א' לא נכתב על ידי" (סעיף 19 לתצהירו), בעוד במסגרת רשימת המוסכמות והפלוגתיות שהושגה בין הצדדים הודה התובע בכך שהעביר לנתבעת הסכם נגדי מטעמו בעניין זה (סעיף 6 לרשימת המוסכמות). בכל מקרה, בהסכם זה אישר והצהיר התובע במפורש כי "אני הולך לעבוד בחברת 'עדי מערכות מים'" וכי "ברצוני לסיים את עבודתי בחברת 'תנה תעשיות'" (סעיפים 2-3 לתצהירו). יצוין כי גרסתו של התובע בנוגע להסכם הפשרה הייתה לא אמינה. שכן, מלבד העובדה כי ברשימת המוסכמות אישר במפורש כי הגיש הסכם נגדי לנתבעת, הוא אף טען כי המשא ומתן על תנאי סיום העבודה במסגרתו הועבר לידיו ההסכם מטעמה של החברה התנהל בחודשים אפריל - מאי 2000, בעוד בתצהירו טען כי "קודם לפיטוריי מן הנתבעת נערכה פגישה ביני לבין מנכ"ל הנתבעת דני טרגן אשר במהלכה הוצג בפניי מסמך אשר כותרתו הייתה 'הסדר פשרה לעניין פיצויים והודעת סילוק'" (סעיף 17 לתצהירו). אין חולק בין הצדדים כי הנתבעת הייתה מרוצה מעבודתו של התובע וכי התובע התעתד לעבוד בחברת עדי במועד סיום עבודתו (סעיפים 3-4 לרשימת המוסכמות). בכל מקרה, הצהרה מעין זו של התובעת מחזקת את גרסת הנתבעת ואינה תומכת כלל בגרסה שהוצגה על ידו בעניין זה. התובע לא הוכיח כי החברה עמדה בפני שינויים מבניים או עסקיים בשלם או בעטיים משרתו עמדה בסכנה ממשית סמוך למועד סיום עבודתו, כך שיש לראות באקט סיום עבודתו פיטורים. גרסת התובע הוכחשה מפורשות על ידי מר טרגן שלגרסתו מעולם לא טען בפני התובע כי המחלקה בה הועסק עומדת להיסגר (ע' 13, ש' 11). מר טרגן אומנם הודה כי "יחסית ל-99' הייתה בתחילת 2000 איזה שהיא ירידה המחלקה התעשייתית" (ע' 13, ש' 23-24) וכי בשיחות שערך עם התובע בחודש מרץ עלה על הפרק גם מצבה של המחלקה (שם, ש' 26-27). אולם, מחקירתו של מר טרגן עולה כי השינוי שחל בחברה היה מיזוג פעילותה, ובכלל זה מזוג המחלקה בה הועסק התובע, והקמת חברה משותפת עם חב' "ארקל" אולם המו"מ עם חב' ארקל החל רק בתחילת שנת 2001 כאשר החוזה עצמו נחתם בחודש מאי 2001 (ע' 13, ש' 16-20). בכל מקרה, החברה הייתה מעוניינת בהמשך עבודתו של התובע והוא עצמו ביקש להניא אותו מהחלטתו להתפטר מעבודתו כאשר התוודע על כוונתו זו לסיים עבודתו בחברה (ע' 13, ש' 1-31 ע' 14, ש' 1). בכל מקרה מעדותו של התובע עולה באופן ברור כי אין לראות בו כמי שפוטר מעבודתו בנתבעת. התובע הבהיר בחקירתו את החלטתו הנטענת להתפטר בכך ש"לאחר 3 חודשים שלא היה כיוון או למכירה או לסגירה, לא רציתי למצוא את עצמי מובטל, אז ראיתי את הקץ של המחלקה, מול עיני. כשכתבתי 'תוך זמן', הנחתי שתוך זמן קצר" (ע' 8, ש' 15-18). התובע הודה באופן מפורש כי "מנהל הנתבעת לא אמר לי באותן שיחות שאין לי מה לעשות בחברה ושאלך הביתה, לא במפורש אבל כל הרמיזות, נאמרו. רמיזות לגבי השיקולים להחזיק את המחלקה פעילה, האם למכור אותה, מה לעשות איתה. הוא לא אמר לי מפורשות שאין לי מה לעשות בחברה ושאלך הביתה" (ע' 8, ש' 19-22). כמו כן, הודה כי "לא אמרו לי במרץ 2000 לקחת את הדברים וללכת הביתה, לא באלו המילים" (ע' 11, ש' 18-19). התובע טען כי הייתה ירידה בפעילות של המחלקה אולם הודה כי "המשכתי לעבוד מלא" ולא טען כי תנאי או אופי עבודתו השתנו עקב כך (ע' 9, ש' 1-2). כמו כן, כאשר סיים עבודתו בחברה היו עוד עובדים במחלקה התעשייתית והוא אף אינו יכול להעיד אם עובדים אחרים עזבו את החברה אותה עת או חיפשו עבודה אחרת וכאשר עזב המחלקה הייתה פעילה (ע' 10, ש' 4-6). יתר על כן, התובע הודה כי השינוי המאוחר שחל בחברה למעלה משנה ממועד סיום עבודתו, בחודש מאי 2001, אינו מהווה או משקף הפסקת פעילותה של החברה אלא מיזוגה והקשמת חברה משותפת (ע' 8, ש' 23- 26). התובע אף הודה כי בעוד שבסעיפים 14- 15 לתצהירו טען לכאורה כי מנכ"ל החברה הציג בפניו מצג שווא לפיו המחלקה בה הועסק עומדת להיסגר, הרי "אין זה נכון שהייתי מיודד עם המנכ"ל וכי לא שימש חלק מההנהלה הבכירה אלא הועסק בתפקיד טכנולוגי ולא תפעולי או ארגוני וכן כי "נכון שביני לבין המנכ"ל, היו עוד שני דרגים ולא הייתי כפוף למנכ"ל, ישירות" (ע' 8, ש' 1-6). עדותו זו של התובע אינה תומכת אף היא בגרסתו לפיה הוא ניהל מספר שיחות עם מנכ"ל החברה בנוגע לעתידו בה בהן נאמר לו כי לו - כמו גם שאר עובדי המחלקה התעשייתית - אין עוד עתיד בחברה שעומדת בפני סגירה. זאת ועוד. אין חולק שהתובע סיכם עובר לסיום עבודתו בחברה כי יועסק בחברת "עדי", וכאמור לעיל התובע הודה שלאחר סיום עבודתו בחברה הוא התחיל לעבוד כבר בחודש אפריל בחברת "מי טק מערכות לטיפול והשבחת מים בע"מ" שהתאגדה ביום 18.1.00 (ע' 9, נספחים ז' - ח' לתצהיר מר טרגן) והודה שלאחר מכן הקים חברה בשם "מי טק מערכות (2001) בע"מ" שהוא מנהל ובעל מניות בה (ע' 11, ש' 21-25), כאר לטענת הנתבעת שלא נסתרה התובע היה כבר הבעלים של החברה בה הועסק החל ממועד סיום עבודתו בחברה. באשר לטענות החלופיות בנוגע להתפטרות שיש לראות בה פיטורים - מחומר הראיות ובכלל זה עדותו של התובע עצמה עולה כי התפטרותו של התובע מעבודתו בחברה נבעה מחששותיו מפני פיטורין ומרצונו הלכה למעשה וכפי שנקבע בפסיקה "להקדים תרופה למכה". התפטרות בנסיבות מעין אלה, אין די בהן כדי להקים אף זכאות לפיצויי פיטורים על פי דין [ע"ע 46/03 טסנת - בדיקות תוכנה בע"מ - דטל, מיום 1.12.04]. עוד נציין כי נפסק שבמקרה בו אין שינוי בזיקה בין העובד למקום העבודה ושגרת עבודתו אינה נפגעת, אין בשינוי באישיות המשפטית של החברה, כדי להוות "נסיבות" המזכות את העובד בתשלום פיצוי פיטורים [עדמ 18/06 דנדינו מרכז טכסטיל לאופנה בע"מ - ילנה ויבלי, מיום 31.12.07]. הטענה לזכאות לפיצוי פיטורים מכוח נוהג - תביעת התובע לתשלום פיצויים פיטורים נסמכת על טענה חלופית לקיומו של נוהג בנתבעת לתשלום זכויות לפיצוי פיטורים גם לעובדים שהתפטרו ולא רק פוטרו מעבודתם אצלה. התובע טען בתצהירו לקיומו של נוהג בנתבעת לשלם גם לעובדים שהתפטרו ולא רק פוטרו פיצויי פיטורים מלאים וכפועל יוצא מכך אף העלה טענת הפלייה בעניין זה. מר טרגן הכחיש בתצהירו קיומו של נוהג בנתבעת לשלם פיצוי פיטורים לעובדים שהתפטרו וטען כי "הנתבעת אינה נוהגת ולא נהגה בעבר לשלם לעובדים שהתפטרו פיצויי פיטורים" למעט עובדים שהסכם העבודה שלהם מחיל על יחסי העבודה את סעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים ובנסיבות מסוימות אחרות כגון הסכמת העובד לחתום על תניית סודיות ותחרות. הנוהג כמקור לקיומן של זכויות במשפט העבודה הוא חריג בעולם יחסי העבודה והוא פועל יוצא ממציאות מסוימת במקום העבודה שאינה מעוגנת בהסדרים בכתב. משכך, קיומו של נוהג במשפט העבודה - ככל שהוא מקור לזכות - דורש הוכחה ודאית וחד משמעית. נטל ההוכחה רובץ על כתפי הטוען לנוהג וצריך שיתייחס הן לעצם קיומו של נוהג מחייב והן לפרטי תוכנו והיקפו, כשלצורך הוכחתו של נוהג מעין זה יש להציג תשתית ראייתית מבוססת ואין די בהוכחת מספר מקרים בודדים [דב"ע מח/40-3 חבקין - גחלת גמול חסכון לחינוך בע"מ, פד"ע כ 169; דב"ע נז/3-115 מרקדו - בנק דיסקונט לישראל בע"מ, מיום 20.5.98; ע"ע 465/03 כהן - פלסטיין פוסט בע"מ, מיום 20.6.05; ע"ע 348/03 סולימני - מרכז קהילתי על שם אדית פולק, מיום 25.4.06]. בענייננו זה, התובע לא הצליח להוכיח תשתית ראייתית לקיומו של נוהג נטען בנתבעת לתשלום מענק התמדה לאנשי מכירות. מלבד עדותו של התובע, לא הוגשו על ידו כל ראיות אחרות המעידות על קיומו של נוהג נטען אצל הנתבעת לתשלום פיצוי פיטורים למתפטרים. עדות התובע בנסיבות מעין אלה אנו סבורים כי התובע לא עמד בנטל והוכיח קיומו של נוהג. התובע לא הביא כל הוכחה או ראיה חיצונית לטענותיו בחקירתו לפיהם 4 עובדים לכאורה עמם היה בקשר קיבלו פיצוי פיטורין על אף שהתפטרו ולא פוטרו ובכל מקרה הבהיר כי כל אחד מהעובדים הנ"ל קיבל פיצוי פיטורים "כל אחד מנסיבותיו, הוא ומהסדר שהוא הגיע עם הנתבעת אישית עצמו" מבלי שניתנו כל פרטים על הנסיבות וההסדרים הנטענים הנ"ל, על מנת שיהא ניתן לעמוד על טענת ההפליה שהעלה לאשורה (ע' 11, ש' 10-14). בכל מקרה, מר טרגן הכחיש מפורשות בתצהירו את טענת הנוהג ובחקירתו הכחיש כי עובד בשם ערן קריסטל קיבל פיצוי פיטורים ובאשר לעובד בשם אלדד לוי טען כי הלה קיבל פיצויים מאחר ופוטר ולא התפטר (ע' 12, ש' 15-16). על כן, נדחית בזאת הטענה לקיומו של נוהג נטען בנתבעת לתשלום פיצוי פיטורים לעובדים שהתפטרו ולא פוטרו מעבודתם אצלה. תניית אי התחרות בהסכם שהעבירה הנתבעת לחתימת התובע: התובע הקדיש והעלה טענות רבות כנגד עצם חוקיותו של ההסכם שהעבירה הנתבעת לחתימתו בטענה כי תניית אי התחרות שנכללה בהסכם זה כנגד תשלום פיצויי הפיטורים שהצטברו בעדו בפוליסת ביטוח המנהלים אינה חוקית מאחר והיא פוגעת באופן בלתי מידתי בזכות החוקתית לחופש עיסוק של התובע ואינה עומדת באמות המידה שנקבעו בעניין זה בפסיקה. מר טרגן הבהיר בתצהירו ובעדותו כי ההסכם שהועבר על ידי הנתבעת לחתימתו של התובע לפיו תשחרר הנתבעת את כספי הפיצויים שנצברו בביטוח המנהלים עבור התובע כנגד חתימתו של האחרון על תניית אי תחרות, הועלתה על ידה רק על מנת להבטיח כי התובע לא יתחרה עימה ולא בשל זכאות כלשהי שקמה לתובע לתשלומם בנסיבות סיום יחסי העבודה (ע' 12, ש' 20-23; ע' 14, ש' 4-8). ואכן, מההצעה הנגדית כשלעצמה שהוגשה לנתבעת על ידי התובע, שבפועל ולמעשה לא הוכחשה על ידו, עולה כי התובע בעצמו הצהיר והודה במסגרתה כי התפטר ולא פוטר מעבודתו בחברה. בכל מקרה, טענות התובע כנגד חוקיות הסכם הפשרה שהוצע לו על ידי הנתבעת בשל תניית אי התחרות שנכללה בו אינן משנות לעניין עצם זכאותו לתשלום פיצוי פיטורים שלא הוכחה. מאחר ואין חולק כי התובע לא חתם בסופו של יום על הסכם זה ו/או נטל על עצמו התחייבות כלשהי מכוחו העומדת לדיון והכרעה בפנינו ואף לא נתבע כל סעד בגין הסכם זה אלא כל טענות התובע בעניין זה מבוססות על שאלת עצם זכאותו העקרונית של התובע לתשלום פיצויי פיטורים שכאמור נענתה על ידינו בשלילה, הרי שאין מקום להידרש עוד לטענותיו אלה של התובע. מאחר וקבענו כי התובע התפטר ולא פוטר מעבודתו בנתבעת פשיטא כי אינו זכאי לתשלום תמורת הודעה מוקדמת ואף דין תביעה זו להידחות. סוף דבר: לאור כל האמור והמפורט לעיל בפסק דיננו, דין תביעה זו להידחות. זכות ערעור: זכות ערעור לבית הדין הארצי בתוך 45 ימים ממועד קבלת פסק דין זה. ניתן היום, ט' אלול תש"ע, 19 אוגוסט 2010, בהעדר הצדדים. נציג ציבור מר מאיר ברימן חנה בן יוסף, שופטת פיצוייםסעיף הגבלת תחרות / מניעת תחרות