חוב לביטוח לאומי בגין קצבה שלא כדין מתיישן עניינה של התביעה שבפנינו הוא בחוב שנוצר לתובע, עקב תשלום קצבת שארים בתקופה בה היה נשוי מחדש. התובע יליד 1952. התובע היה נשוי למנוחה יעל ברוידה ז"ל, אשר נפטרה בשנת 1985. בעקבות פטירתה של אשת התובע הראשונה, קיבלו התובע ובנו קצבת שארים החל ממועד הפטירה ועד לשנת 2001. 4. בשנת 1986 נישא התובע לאישה שנייה. 5. התובע לא הודיע באופן ישיר על נישואיו השניים למחלקת שארים של הנתבע. 6. התובע המשיך לקבל קצבת שארים עד לשנת 2001 עבורו, ועבור בנו. לטענת הנתבע בשנת 2001 נודע לו באקראי כי התובע נישא בשנית בשנת 1986, ועל כן הופסקה קצבתו ונוצר לתובע חוב ממועד נישואיו השניים. 7. ביום 13.2.02 נשלח לתובע מכתב המודיע על קיומו של חוב (נ/2). מפאת חשיבות הדברים, נביא את המכתב כלשונו: "הריני להודיעך כי עקב נישואיך ביום 3.6.86 פקעה זכאותך לגמלת שאירים ואושרו לך מענקי נישואין למשך 36 חודשים בהסתמך על סעיף 255 (ב) לחוק. בעת הגשת תביעתך לגמלת שאירים, התחייבת כי באם יחול שינוי במצבך המשפחתי תודיע למוסדנו על כך, אך לא עשית זאת. לפיכך שולמה לך גמלת שאירים בטעות ושלא כדין עד אשר בנך חיים סיים שרותו בצה"ל בחודש 7/01. כיום הנך חייב למוסדנו סך 120,580 ₪. בתום העיצומים עליך לסור לסניפנו לשם הסדרת החוב. מזכותך לערור בבית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע תוך ששה חודשים מיום קבלת מכתבי זה. ..." 8. התובע פנה לאגף לסיוע משפטי, בבקשה לסיוע משפטי בערעור שבכוונתו להגיש נגד הנתבע (נ/4). פניית הלשכה לסיוע משפטי אל הנתבע נשלחה ביום 26.2.02, ומכאן כי התובע פנה ללשכה מיד בסמוך לקבלת מכתב הנתבע המודע על קיומו של חוב. ביום 13.3.02 נשלחו המסמכים המבוקשים מהנתבע אל הלשכה לסיוע משפטי (נ/5). 9. תוך כך, ביום 10.3.02 פנה התובע לנתבע באמצעות באת כוחו במכתב, בו התבקשו הבהרות לגבי החוב (נ/3). הנתבע השיב לב"כ התובע במכתב מיום 14.4.02 בו הוסבר כיצד נוצר החוב (נ/6). 10. ביום 25.6.02 פנה התובע בכתב לנתבע בבקשה לתאום פגישה בנושא הסדרת חוב לביטוח לאומי (נ/7). ביום 9.7.02 התובע הגיע להסדר תשלומים עם הנתבע לפיו ישלם בהוראת קבע 700 ₪ בחודש (נ/8). התשלום הראשון של הוראת הקבע התבצע בחודש 8/02. 11. ביום 16.6.09 פנה התובע בבקשה לועדה לביטול חובות של הנתבע (נ/9). במכתב של ב"כ התובע פורטו הנימוקים בגינם מבקש התובע את התחשבות הוועדה. הבקשה נדחתה על ידי הוועדה ללא נימוקים. 12. ביום 14.3.10 הוטלו עיקולים על נכסיו של התובע. בין היתר הוטל עיקול על משכורתו של התובע במועצה המקומית מצפה רמון. 13. ביום 15.4.10 הוגשה התביעה העומדת בפנינו, בצירוף בקשה במעמד צד אחד לביטול העיקולים. 14. הבקשה לביטול העיקולים נדונה ביום 22.4.10. בהחלטת כב' הנשיא שפיצר נקבע כי הטלת העיקולים על משכורתו של התובע חורגת ממתחם המידתיות, ועל כן אין מקום להטיל עיקול על שכרו בשלב זה. עוד נקבע כי צווי העיקול שהוטלו על נכסים וכספים של התובע ישארו בעינם. טענות הצדדים 15. התובע טען כי לא יתכן שחוב משנת 1985 יגבה בשנת 2010, ולא תחול עליו טענת התיישנות. עוד טוען התובע בהקשר זה, כי חלה על הנתבע חובת יידוע מיידי של המבוטח בדבר קיומו של חוב. לטענת התובע החוב התיישן זה מכבר, ואין לנתבע סמכות לגבות אותו כיום. התובע הוסיף וטען כי אי הדיווח לנתבע בדבר נישואיו נעשה בתום לב, ולא מתוך כוונה להונות את הנתבע. לדבריו סבר כי הכספים שקיבל היו עבור בנו, אשר ממילא היה זכאי להמשך תשלום קצבת השאירים גם לאחר נישואי אביו. התובע ביקש להתחשב בנסיבות הללו. לטענת התובע לאורך כל השנים, עת נולדו לו ילדים מאשתו השנייה והשלישית, דיווח על כך למוסד לביטוח לאומי, ולצורך רישומם אף הציג בפני הנתבע את תעודות הנישואין, ועל כן היה על הנתבע לדעת כי התובע נישא מחדש. 16. הנתבע טען כי דינה של התביעה להידחות על הסף מחמת התיישנות. לדברי הנתבע מכתב הדחייה נשלח אל התובע כבר ביום 13.2.02 (נ/2), ולתובע הובהר במכתב זה כי ככל שברצונו לעתור לבית הדין לעבודה כנגד החלטת הנתבע, עליו לעשות כן תוך שישה חודשים מיום קבלת המכתב. התובע פנה לבית הדין רק לאחר שהוטלו עיקולים על נכסיו, באפריל 2010, ומשכך התביעה התיישנה. 17. לגופם של דברים טען הנתבע כי התובע ידע על קיומו של החוב, ואף פעל באופן חלקי להשבת הסכום ועל כן אינו יכול להתכחש לו כיום. עוד טען הנתבע כי האחריות לדיווח על נישואיו חלה על התובע, ומשלא עמד בחובתו זו, אין לו להלין אלא על עצמו. לגרסת הנתבע לא היה ביכולתו לדעת כי התובע נישא מחדש. בעניין זה הבהיר הנתבע כי רישום ילדים אינו נעשה במחלקת שארים - אותה היה על הנתבע ליידע, ועוד כי לצורך רישום ילדים לא נדרשת הצגת תעודת נישואין ואין רלבנטיות לסטאטוס של ההורים לצורך רישום הילדים. הנתבע טען כי לא יכולה להישמע טענת התיישנות מפי התובע, מאחר ומדובר בכספי גמלאות אשר שולמו לתובע בניגוד לדין, ועל כן לנתבע יש זכות להשבה מלאה של כספים אלו, ללא מגבלת תקופת התיישנות. דיון והכרעה 18. ראשית נדון בטענות ההתיישנות שהעלו כל אחד מהצדדים. ככל שיהיה צורך בכך, נמשיך ונדון בטענות הצדדים לגופן עד להכרעה במחלוקת שבפנינו. 19. התובע טען להתיישנות החוב. סעיף 312 לחוק הביטוח הלאומי [ נוסח משולב] התשנ"ה - 1995 (להלן: "החוק") מאפשר לנתבע לקזז כל סכום ששולם למבוטח בטעות או שלא כדין. סעיף 315 לחוק עוסק בהחזרת גימלאות ששולמו בטעות או שלא כדין, וקובע כי לנתבע זכות לתבוע סכומים ששולמו בנסיבות אלו. הלכה פסוקה היא כי המוסד אינו יכול להנציח תשלום גימלה שלא כדין עקב חלוף הזמן, והוא רשאי לתקן את טעותו. ראה: עב"ל (ארצי) 1326/04 בלהה סבג נ' המוסד לביטוח לאומי, לא פורסם. זאת ועוד, טעות של המוסד, אף אם לא נגרמה על ידי מקבל הגימלה, אין בה כדי להקנות זכאות שאינה קיימת בדין. החובה להחזיר תשלום ששולם ביתר אינה מותנית בחוסר תום לב מצידו של החייב. ראה: עב"ל (ארצי) 298/07 בסאם אבו אחמד נ' המוסד לביטוח לאומי, לא פורסם. מכאן, כי לא ניתן לקבל את טענת התובע בדבר התיישנות של החוב, שכן שעה שמדובר בקצבה ששולמה בטעות או שלא כדין מדובר בחוב שאינו מתיישן. 20. מנגד, טען הנתבע כי התביעה התיישנה מאחר והוגשה כשמונה שנים לאחר קבלת מכתב הדחייה. התובע טען כי לא ידע שמדובר בחוב בגין קצבאות ששולמו לו, אלא סבר שמדובר בקצבה של בנו. אין בידינו לקבל את טענות התובע. הראיות שהוצגו בהרחבה לעיל מלמדות כי התובע ידע כבר מחודש 2/02 על קיומו של החוב (נ/2). במסגרת המכתב שנשלח לתובע הובהר לו כי החוב נוצר עקב אי עדכון של נישואיו השניים והמשך תשלום קצבת השאירים ממועד הנישואים השניים ועד למועד סמוך למשלוח המכתב. על כן, אין בידינו לקבל את טענותיו של התובע בדבר אי ידיעתו אשר למקור החוב. זאת ועוד, עם קבלת המכתב פנה התובע באופן מיידי ללשכה לסיוע משפטי, ולעו"ד פרטי. התובע אף פנה ישירות לנתבע בבקשה לקביעת פגישה להסדרת החוב, והחל לשלם תשלומים בהוראת קבע על חשבון חוב זה. עוד פנה התובע לוועדה לביטול חובות של הנתבע בניסיון להביא לביטול החוב. מהנסיבות הללו אנו למדים כי התובע ידע על קיומו של החוב כבר בחודש 2/02, והתובע לא הראה טעם מיוחד המצדיק את פנייתו המאוחרת לבית הדין. אשר על כן, אין לנו אלא לקבל את טענת הנתבע כי התביעה התיישנה. 21. למעלה מן הצורך, נוסיף ונבהיר מדוע לדעתנו גם בחינה של התביעה לגופה היתה מביאה לתוצאה זהה. 22. בטופס התביעה שהגיש התובע לנתבע (נ/1), אישר התובע בחתימתו כי: "אם יחול שינוי בפרטים שמסרתי, כגון במצב משפחתי, בכתובת - אודיע על כך מיד למוסד לביטוח לאומי." אין חולק כי התובע לא הודיע על נישואיו השניים למחלקת זקנה ושאירים של הנתבע. לטענת התובע היה על הנתבע לדעת כי הוא נשוי בעקבות רישום הולדת ילדיו הנוספים החל משנת 1987. דא עקא, רישום ילדי התובע נערך במחלקת אחרת, וחשוב מכך, אינו מחייב את נישואיו מחדש. שמות ההורים אינם מלמדים על מעמדם האישי, וחובת הדיווח בעניין זה רובצת לפתחו של התובע. ודוק, לו היה התובע מוכיח באופן חד משמעי כי דיווח על נישואיו למחלקות אחרות בנתבע, יתכן והיה מקום לשקול את טענותיו בעניין זה. דעתנו היא, כי לא יתכן מצב בו המידע אודות מבוטחים יעבור בין מחלוקות שונות של הנתבע רק לצורך חיובם של המבוטחים, ולא לצורך קביעת זכאותם. אולם אין זה המצב בעניינינו. התובע לא הוכיח כלל כי דיווח בעקבות הולדת ילדיו על נישואיו. 23. בטרם סיום נוסיף כי לאחר ששמענו את דברי התובע אין ספק בלבנו כי ההתנהלות שהובילה להיווצרות החוב נעשתה בתום לב, ומתוך חוסר הבנה של החובה המוטלת על התובע ומידת חשיבותה. התובע קיבל קצבה כל השנים גם עבור בנו, ולאחר שחרורו של הבן מצה"ל החל זה לקבל קצבת נכות. בנסיבות אלו יכול אין זה בלתי סביר כי האב התבלבל בין התשלומים והקיזוזים השונים שנערכו לו בתשלומים מהנתבע. סבורים אנו כי שיקולים אלו היו צריכים לבוא בפני הוועדה לביטול חובות, וכי יטיב הנתבע אם יאפשר לתובע להגיש בקשה חוזרת לוועדה לביטול או להפחתת החוב, שתישקל בחיוב בשנית. 24. סופם של דברים, התביעה נדחית. 25. אין צו להוצאות.חובביטוח לאומי