עיקול בגין חוב על דוח חניה

עניינה של תביעה זו בטענת התובעת כי הליכי אכיפה ועיקול שנקטה נגדה הנתבעת בגין חוב על דוח חניה גרמו להלבנת פניה ברבים והכפישו ופגעו בשמה הטוב והמהווים לשון הרע על פי חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן: "החוק"), וכי על הנתבעת לפצותה בשל כך בסך של 50,000 ₪. טענות התובעת לטענת התובעת במהלך חודש פברואר 2007 התייצב בביתה מעקל מטעם הנתבעת ובידו כתב הרשאה לפרוץ, לתפוס ולמכור מיטלטלין וזאת על פי סעיף 4 לפקודת המיסים גבייה. לטענתה, במועד זה הותיר המעקל בידיה מכתב חתום של ב"כ הנתבעת מיום 14.01.07 בו צוין כי לתובעת יתרת חוב בסך של 185 ₪ בגין דוחות חניה. ביום 14.02.07 פנה ב"כ התובעת אל ב"כ הנתבעת בדרישה לקבלת העתק הדוחות הנטענים וכן אסמכתא למשלוח הקנס, וכן נדרשה הנתבעת לבטל מיידית דרישת תשלום החוב, מטעמי אי מסירת הדוח במועדו. במענה למכתב זה מיום 20.03.07 ציין ב"כ הנתבעת כי יש להסדיר החוב באופן מיידי שאם לא כן יצבור קנסות ופיגורים עד לתשלומו המלא. למכתב זה צורף פלט מחשב ובו הצגת פרטי הדוח וכן העתק צבר רשימת דברי דואר. לטענת התובעת ביום 21.06.07 קיבלה שיחת טלפון במהלכה אדם בשם אילן, אשר הציג עצמו כפועל בשם הנתבעת איים עליה כי אם לא תשלם 800 ₪ במשרדי ב"כ הנתבעת יגיע מעקל לביתה. עוד הודיע לה אותו אדם כי חשבונה בבנק עוקל. לאור זאת שלח ב"כ התובעת מכתב בהול לב"כ הנתבעת בו צוין כי לא קיבל את האסמכתא הנדרשת לדוח וכי הפעולות אותן נוקטת הנתבעת ביחס לסכום החוב אינן פרופורציונאליות ומהוות מעשה חמור של שימוש בכוח השררה שלא כדין. כאשר יחד עם זאת ותחת מחאה צורף למכתב שיק על סך 100 ₪ הוא סכום הדוח הנטען. לטענת התובעת בסעיף 12 לכתב התביעה לא התקבלה כל התייחסות מב"כ הנתבעת למכתב האמור וכן לא התקבל כל אישור בדבר תשלום הדוח הנטען אף כי השיק נפרע. במהלך חודש אוגוסט 2007 התקבל אצל התובעת מכתב הנושא תאריך 07.08.07 אשר כותרתו "התראה אחרונה לפני ביצוע הוצאת מעוקלים בליווי שוטר" בו צוין כי חובה של התובעת בסך של 800 ₪ לא סולק וכי אי סילוק החוב יגרור הוצאת מעוקלים בליווי שוטר כאשר התובעת תשא בעלויות ההליך. בתגובה להתראה נשלח מכתב מטעם ב"כ התובעת מיום 20.08.07 בו צוין כי כל פניה לתובעת תעשה באמצעות בא כוחה, וכן נדרשה הנתבעת להפסיק כל ההליכים לאור מחדלה להמציא את הפרטים המקימים את זכות התביעה תוך התעלמות מפניות ב"כ התובעת והתשלום שבוצע. לאחר שהנתבעת המשיכה להתעלם מפניות ב"כ התובעת, שלח לה בא כוח התובעת מכתב תזכורת ביום 04.09.07. ביום 17.09.07 התקבל במשרד ב"כ התובעת מכתב מיום 09.09.07, אולם לטענת התובעת לא היה בו כל מענה ענייני לטענות התובעת, אלא חזרה על טענות הנתבעת במכתביה הקודמים. ביום 07.10.07 שוגר פקס נוסף לב"כ הנתבעת בו צוין כי על אף פניות חוזרות ונשנות לא הועברו לידי ב"כ התובעת העתקי הדוחות הנטענים וכן אישורי מסירתם כדין, וכי על הנתבעת לחדול מכל הליך האכיפה כל עוד מצויה הסוגיה בבירור. לטענת התובעת, הנתבעת התעלמה מפניות בא כוחה וביום 22.10.07 התקבלה בבנק התובעת הודעת עיקול על סך של 805 ₪ לטובת הנתבעת בגין הודעת הקנס בסך של 100 ₪ אשר שולם לטענתה תחת מחאה. ביום 23.10.07 נשלחה למשרדי ב"כ הנתבעת דרישה דחופה לביטול העיקול, במסגרתו הוסבר כי הודעת העיקול פגומה ובלתי חוקית הן לאור המחלוקת סביב סכום החוב והן לאור הימנעות הנתבעת להמציא את המסמכים המקימים לה את זכות התביעה והן לאור העבודה כי סכום הדוח הנטען נפרע זה מכבר. לטענת התובעת ביום 23.10.07 הוטל עיקול על סך של 805 ₪ על חשבונה של התובעת בבנק הפועלים, ללא שהתובעת עודכנה על כך. עוד טוענת התובעת כי ביום 08.11.07 התקבל במשרדי בא כוחה מכתב מב"כ הנתבעת ובו חזרה על אותו נוסח לאקוני וכן צורפו המסמכים אשר צורפו למכתב מיום 20.03.07. לטענת התובעת בהתאם לפסק הדין בת.א. (שלום, רחובות) 4147/01 סנדרס נ' בנק הפועלים בע"מ (מיום 30.01.03, לא פורסם) נקיטת הליכי הוצאה לפועל שלא כדין מהווה עבירה על הוראות חוק איסור לשון הרע, וכי במקרה הנדון ביצעה הנתבעת כלפי התובעת עבירת לשון הרע בפתיחת הליכי אכיפה שלא כדין והטלת עיקול בבנק הפועלים בו מתנהל חשבונה של התובעת. לטענת התובעת מדובר בעבירת חניה אשר בוצעה לכאורה בשנת 2004, כאשר דבר קיומו של הדוח או חוב כלשהו הובא לראשונה לידיעת התובעת רק במכתב של ב"כ הנתבעת מיום 14.01.07, כאשר הנתבעת על אף פניות חוזרות ונשנות אליה לא הציגה בפני התובעת העתק של הדוח הנטען או אישור מסירתו כדין. לטענת התובעת, בחודש פברואר 2008 קיבלה מכתב התראה נוסף בו צוין כי עליה לשלם את חובה שאם לא כן תהיה חשופה להליכי עיקול ואף תשא בעלויות, מכתב זה ממחיש לטענת התובעת את התנהגות הנתבעת אשר המשיכה לפנות לתובעת ישירות אף כי התבקשה מב"כ התובעת לפנות אליו בלבד. לטענת התובעת על ביהמ"ש לחייב הנתבעת בסך של 50,000 ₪ שהם הסך הקבוע בסעיף 7א' לחוק לפיצוי ללא הוכחת נזק, וכן בהתאם לפקודת הנזיקין בשל מעשיה של הנתבעת. טענות הנתבעת לטענת הנתבעת המדובר בדוח חניה מס' 10513109 מיום 04.07.04 בשעה 15.56 בעת שחנה רכב התובעת בעל מ.ר. 76-318-56 ברחוב הלחי 7 בבני ברק וזאת בניגוד לסעיף 11א' לחוק עזר לבני ברק (איסור חנייה) (העמדת רכב וחנייתו) תשמ"א-1980. לטענת הנתבעת ביום 08.11.04 נשלח לתובעת מכתב בדואר רשום ובו דרישה לתשלום הדוח בסכום המקורי, וזאת לאחר שנתוניה נשלפו ממשרד הרישוי וממשרד הפנים. לעניין זה הפנתה הנתבעת לתקנה 44א' לתקנות סדר הדין הפלילי הקובעת את החזקה בדבר קבלת ההודעה על תשלום הקנס אם נשלחה בדואר רשום. לטענת הנתבעת לאחר שהתובעת לא שילמה את הדוח ולא הגישה בקשה לביטול דרישת התשלום ולא הגישה בקשה להישפט נשלחו אליה דרישות תשלום נוספות במועדים 06.12.05, 24.05.06 וה- 04.05.06, לעניין זה הפנתה הנתבעת לפלט מחשב אשר מהווה לטענתה רשומה מוסדית. לטענת הנתבעת התובעת התעלמה מכל דרישות התשלום שנשלחו אליה לרבות מכתב ב"כ הנתבעת מיום 14.01.07, כאשר התייחסותה הראשונה הייתה ביום 14.02.07 וזאת רק לאחר שביום 07.02.07 הוטל עיקול ברישום על מיטלטליה. לטענת הנתבעת במכתב מיום 20.03.07 נשלחו לב"כ התובעת דוח אוטומציה המפרט את פרטי העבירה ואישור משלוח דרישה לתשלום הדוח בסכומו המקורי בדואר רשום. באשר לשיק אשר נשלח אליה טענה הנתבעת כי השיק לא נפרע והודעה בנושא הועברה למשרד ב"כ התובעת. לטענת הנתבעת לא ניתן היה לפרוע השיק כיוון שנמשך לפקודת עו"ד סמאח עמר אף כי במכתב ב"כ הנתבעת צוין מפורשות כי יש לשלם בשיק לפקודת עירית בני ברק. לטענת הנתבעת חיוב התובעת בהוצאות נעשה בהתאם לתקנות המיסים (גביה) (קביעת הוצאות שהוצאו בנקיטת אמצעי אכיפה) תשנ"ג 199. עוד טענה הנתבעת כי אין מקום בנסיבות העניין ואף אם תתקבל הטענה כי החוב אינו בר גבייה לחייבה בגין חוק לשון הרע. דיון והכרעה התובעת הגישה תצהיר מטעמה, והנתבעת הגישה תצהירים של הגב' חיה רייך, מנהלת חניה מוסדרת בנתבעת ומשמשת כפקיד גביה (להלן: "חיה רייך"), של מר אילן אלשיך, המשמש גובה מס על פי מינוי מטעם הנתבעת ושל מר זיו שמר פקח חניה בנתבעת. הצדדים הסכימו כי בתיק לא ישמעו הוכחות, וכי על בסיס המסמכים בתיק והסיכומים אשר יוגשו תינתן החלטתו של בית המשפט בתביעה דנן. השאלה העומדת לפתחי היא, האם הייתה רשאית הנתבעת לנקוט בפעולות לגביית החוב וזאת לאור טענות התובעת כי הפעולות נעשו בניגוד לדין היות ולא הומצא לה הדוח, וכי חלף המועד לנקיטת פעולות לגביית החוב. העבירה נשוא הדוח היא עבירת קנס מסוג ברירת משפט כהגדרת מושג זה בסעיף 228 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) התשמ"ב -1982 (להלן: "חוק סדר הדין הפלילי"), משמע הברירה בידי מי שקיבל את הודעת תשלום הקנס לשלם את הקנס הנקוב בה בתוך הזמן הנקוב בה או להודיע בתוך אותו זמן על רצונו להישפט. לא שולם הקנס ולא הוגשה בקשה להישפט יראו את אותו אדם כאילו הורשע בבית משפט ונגזר עליו הקנס הנקוב בהודעת תשלום הקנס (סעיף 229 (ח2) לחוק סדר הדין הפלילי). במקרה הנדון התובעת לא שילמה את הדוח ולא ביקשה להישפט, ועל כן הנתבעת ראתה אותה כמי שהורשעה בבית משפט ונגזר עליה הקנס, והיא פעלה לגביית הקנס בהתאם לפקודת המיסים (גבייה). על פי סעיף 10 לחוק סדר הדין הפלילי התיישנות עבירת קנס נשוא תיק זה שהיא עבירה מסוג "חטא" היא 3 שנים. כאשר מרוץ התיישנות העונש מתחיל מיום שפסק הדין נעשה חלוט, ובענייננו המועד הקובע בסעיף 229(א) לחוק סדר הדין הפלילי שסעיף 229(ח2) מפנה אליו הוא 90 יום מיום המצאת הודעת תשלום הקנס. לעניין מועד ההמצאה קובעת תקנה 44א' לתקנות סדר הדין הפלילי כי בעבירות תעבורה שחל עליהן סעיף 239א' לחוק ובעבירות קנס רואים את ההודעה לתשלום קנס כאילו הומצאה כדין גם בלא חתימת הנמען על אישור המסירה, אם חלפו חמישה עשר ימים מיום שנשלחה בדואר רשום, זולת אם הוכיח הנמען שלא קיבל את ההודעה מסיבות שאינן תלויות בו. לאור האמור, מרוץ התיישנות העונש בעבירות קנס שהנאשם לא שילם בהן את הקנס ולא ביקש להישפט עליהן וכשאין ראיה אחרת על המצאת הודעת תשלום הקנס לנאשם, מתחיל 105 ימים מהיום שהודעת תשלום הקנס נשלחה אליו בדואר רשום. עוד אציין כי על פי סעיף 10 לחוק סדר הדין הפלילי אם הוחל בביצועו של העונש אך הביצוע הופסק הרי שמרוץ ההתיישנות מתחיל מחדש מיום ההפסקה, וכאשר מדובר בעבירת קנס שליחת דרישת תשלום חוזרת או נקיטת הליכים בהם נקטה הנתבעת במקרה הנדון עוצרים את תקופת ההתיישנות ומחזירים אותה לנקודת ההתחלה. במקרה הנדון טוענת הנתבעת כי הודעה על דרישת תשלום הקנס נשלחה לתובעת בדואר רשום ביום 08.11.04, ומכאן שאם אקבל את טענת הנתבעת כי דרישת התשלום נשלחה לתובעת וכי מתקיימת במקרה הנדון חזקת המסירה הקבועה בתקנה 44א' לתקנות סדר הדין הפלילי, הרי שאף אם נקבל את טענת התובעת כי רק ביום 07.02.07 נודע לה על דוח החניה, הרי שטרם התיישן הקנס והנתבעת הייתה רשאית לפעול בהתאם לחוק לצורך גבייתו. הנתבעת הגישה כאמור תצהיר של הגברת חיה רייך אליה צורפו כנספחים המסמכים הבאים : כנספח א' צורף העתק תמצית דו"ח החניה, כנספח ב' צורף דף בחתימת רשות הדואר ובו דברי דואר רשומים מיום 08.11.04 שהועברו למשלוח ובכללם הדוח נשוא תביעה זו, כנספח ג' צורף אישור של רשות הדואר על משלוח דואר רשום בגין הדוח נשוא התביעה ביום 16.44.04, כנספח ה' צורף העתק מעטפית שחזרה בציון "לא נדרש". התובעת טענה כלפי הרשימה, אשר צורפה כנספח ב' כי היא אינה יכולה לשמש ראיה וזאת בהתאם לפסיקתו של בית המשפט, עוד טענה התובעת כי אין התאמה בין מספר הדוח כפי שמופיע בנספח ב' למספר הנקוב בנספח ג' כך שלא ניתן לעושת כל קישור אינפורמציה בין נספחים אלו. עוד טענה התובעת כי נספח ב' נושא תאריך של ה- 08.11.04 בעוד שנספח ג' נושא תאריך 16.11.04 נושא תמוה שכן שליחת מכתב לא אמורה לקחת כל כך הרבה זמן. באשר לנספח ה' טענה התובעת כי מצורפים צילומי אישורי דואר רשום של רשות הדואר - האישור הראשון מציין את שמה וכתובתה של התובעת אך חסר בו תאריך, והאישור השני מתייחס לדבר דואר שהוחזר אך לא מציין למי נשלח לאיזה מען והתאריכים בו חסרים. טענה נוספת אשר הועלתה על ידי התובעת בסיכומיה היא כי לא הומצא לה דוח כדין, טענה בה אדון בהמשך. במקרה דנן אין מקום לטענות התובעת בדבר אי קבילותם של המסמכים אשר צורפו על ידי הנתבעת כראיה להמצאת הדוח לתובעת. הנתבעת צירפה לתצהיר הגב' רייך אישור על משלוח דרישת התשלום בדואר רשום יחד עם חותמת של הדואר וכן אישור דואר ישראל על משלוח מכתב בדואר רשום לתובעת וכן את נספח ה' אשר עליו ישנו אותו מספר של דואר רשום וכן מצוין עליו כי הוא נשלח לכתובתה הקודמת של התובעת וכן לכתובתה הנוכחית (הסבר לכך ניתן על ידי הנתבעת אשר הבהירה כי הדואר הועבר לנתבעת בשל שירות "עקוב אחרי" שביצעה ברשות הדואר). לאור כל מסמכים אלו אני קובעת כי הוכח לי דבר משלוח המכתב לתובעת בדואר רשום. אציין כי המסמכים אשר הונחו בפני מוכיחים כי דבר הדואר הרשום הספציפי של התובעת נשלח אליה וזאת בשונה מהפסיקה בעניין עפ"א (ת"א) 80059/07 גנאל נ' עיריית תל אביב, ועפ"א (ת"א) 8329/05 גל נ' עיריית תל אביב, שם דובר רק על קבצים של שמות אנשים אשר הועברו לחברה מיוחדת לצורך הדפסת המכתבים ומשלוחם בדואר רשום, ואשר לגביהם נחלקה פסיקתו של בית המשפט המחוזי בשאלת קבילותם כרשומה מוסדית, בעוד במקרה הנדון מעבר לרשימה החתומה של רשות הדואר הונחו בפני בית המשפט מסמכים נוספים (נספחים ג' וה' לתצהיר הגברת רייך) המעידים על שליחת הודעת הקנס לתובעת בדואר רשום. במקרה הנדון עמדה הנתבעת בנטל והוכיחה לבית המשפט כי שלחה לתובעת את דרישת התשלום בדואר רשום וכי זה לא נדרש על ידי התובעת, כאשר מנגד התובעת לא סיפקה כל הסבר מניח את הדעת לאי קבלת ההודעות, וטענה כלפי התנהגותה של הנתבעת בכך שידעה על שינוי כתובתה של התובעת אך המשיכה לשלוח את ההודעות לכתובתה הישנה. לעניין זה אני סבורה כי אין לתובעת אלא להלין על עצמה שכן בהתאם לתקנה 13 לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961, עליה החובה לעדכן את משרד הפנים בשינוי הנעשה בכתובתה ואין היא יכולה לטעון נגד הנתבעת בעניין זה. היות וקבעתי כי מתקיימת חזקת המסירה של ההודעה הראשונה של הנתבעת לתובעת על תשלום הקנס מיום 08.11.04, הרי שאף אם אקבל את טענת התובעת כי לא קיבלה את יתר הדרישות שנשלחו אליה וכן מכתב בא כוח הנתבעת מיום 14.01.07, הרי שבעת הגעת המעקל לביתה של התובעת ביום 07.02.07 טרם חלפו שלוש שנים מקבלת דרישת התשלום הראשונה ומכאן שהנתבעת הייתה רשאית להמשיך ולפעול נגד התובעת בהתאם לפקודת המסים גביה. בסיכומיה העלתה התובעת טענות כלפי התנהגותה של הנתבעת בכך שרק בעת ניהול התביעה טרחה להמציא ראיות על שיגור הדוח. עוד טענה התובעת בסיכומיה כי הודעת תשלום קנס חייבת לעמוד בדרישות הקבועות בסעיף 40 לתקנות סדר הדין הפלילי תשל"ד-1974 ולכלול בתוכה הסבר בדבר זכותו של נאשם לבקש ביטול של הודעת תשלום הקנס, כמו גם הסבר בדבר זכותו של הנאשם להישפט על העבירה וכן הסבר לגבי המועדים בהם על הנאשם לשלם את הקנס או להגיש בקשות כאמור, וכי הודעה כזאת לא הומצאה לה ועל כן אין המדובר במסמך בר גביה. באשר לטענת התובעת בסיכומיה לפיה הנתבעת לא טרחה להמציא העתק מדוח החניה בו היא מיודעת על זכותה להגיש בקשה לביטול הדוח וכו' וכי בהעדר הפרטים האמורים אין הודעת תשלום הקנס מהווה מסמך בר גבייה. לעניין זה אני מקבלת את טענת הנתבעת כי המדובר בהרחבת חזית אסורה. התובעת לא העלתה בכתב התביעה את הטענה, כי היות ולא הומצא לה בהתאם לדרישתה העתק נכון מהודעת הקנס הרי שהנתבעת לא עמדה בדרישות הקבועות בחוק ועל כן אין הודעת תשלום הקנס מהווה הודעת קנס, אשר ניתן לגבותה וכל שטענה הוא כי ביקשה העתק הדוח אך לא קיבלה אותו. לעניין זה אני מקבלת את טענת הנתבעת כי לא הייתה לה האפשרות להתמודד עם טענה זאת במסגרת ראיותיה, ולהציג מסמכים המפריכים טענה זאת, ועל כן דין טענה זאת להדחות מחמת הרחבת חזית. עוד אציין כי אף אם הייתי קובעת כי אין המדובר בהרחבת חזית ויש לדון בטענה לגופה, הרי שלנתבעת כגוף מנהלי קיימת חזקת תקינות כי פעלה כנדרש ושלחה את דרישת התשלום בהתאם לקבוע בחוק, ומכאן שאף בשל כך דין טענה זאת להדחות. באשר לטענת התובעת לפיה נהגה הנתבעת בחוסר תום לב עת המשיכה בפעולות הגבייה אף כי בעת זו ידעה כי הנושא שנוי במחלוקת ואף התנהלה תכתובת בינה לבין ב"כ התובעת, וכי פעולות גבייה אלו אף מנוגדות לאכרזת המסים (גביה) (ארנונה כללית ותשלומי חובה לרשויות המקומיות) (הוראת שעה) תש"ס -2000 (להלן: "האכרזה") לפיה חל איסור על נקיטת הליכי גבייה מנהלית בגין חוב שנוי במחלוקת. אף כי אני מקבלת את טענת התובעת כי חוב בגין אי תשלום קנס חנייה הוא בגדר תשלום חובה הנכלל במסגרת האכרזה, הרי שבהתאם לחוק אין לנקוט בפעולות לפי סעיף 4 לפקודת המסים גביה אם הגיש אדם הליכי ערעור או תובענה אחרת. במקרה הנדון וכל עוד לא הוגשה תביעה על ידי התובעת, הרי שאין בתכתובות אשר הוחלפו בין הצדדים כדי להוות "הליך" העוצר את פעולות הגבייה בהתאם לאכרזה, ועל כן הייתה רשאית הנתבעת להמשיך בהליכי הגבייה. באשר לטענת התובעת כי חלק מהמסמכים אשר התבקשו על ידה במסגרת התכתובות בין באי כוח הצדדים הוצגו לה לראשונה רק במהלך דיון ההוכחות בתיק, הרי שאף שהדבר אין בו כדי להכריע בשאלות השנויות במחלוקת, אני סבורה כי ראוי כי גוף כנתבעת ימציא במסגרת בירור הליכים בעניין חוב שנוי במחלוקת את כל המסמכים אשר התבקש להמציא, ואשר ייתכן והיה בהם כדי לייתר הדיון בתיק זה. היות וקבעתי כי פעולות הגבייה של הנתבעת היו כדין אינני נדרשת לטענות התובעת בדבר התקיימות התנאים להקמת פיצוי בהתאם לחוק לשון הרע ובהתאם לפקודת הנזיקין. יוער, כי בכתב ההגנה טענה הנתבעת כי לבית המשפט אין הסמכות העניינית לדון בתביעה זו שכן עניינה בקשה לביטול דוח חניה המצויה בסמכותו של בית המשפט לעניינים מקומיים, אף כי הנתבעת לא חזרה על טענה זו בסיכומיה אציין כי אין מקום לטענה זאת שכן עיקר הדיון היה בשאלת התיישנות הקנס וחוקיותם של הליכי הגבייה, נושאים המצויים בתחום סמכותו של בית משפט זה. סוף דבר דין התביעה להדחות. בשים לב לסכום התביעה ולכך שהתנהלה ללא שמיעת הוכחות אני קובעת כי על התובעת לשלם לנתבעת שכר טרחת עו"ד בסך של 3,000₪ בתוספת מע"מ כדין. זכות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 45 יום מקבלת פסק הדין. המזכירות תמציא פסק הדין לצדדים. ניתן היום, ‏י"ד אלול תשס"ט, 3 בספטמבר 2009, בהעדר הצדדים. משפט תעבורהחובעיקולחניהדוח חניה