כללי בפני תביעה שעניינה נזקי גוף. התובע, קטין יליד 17.6.1996, עתר (באמצעות הוריו) לחייב את הנתבעות לפצותו בגין נזקי כוויות שנגרמו לו בעת היותו כבן 4.5 שנים. האירוע התרחש בחדר האוכל של הנתבעת 1, בערב שבת, עת ניסה הקטין, לפי הנטען, למזוג תה רותח מקנקן שהונח על שולחן האוכל (ר' למשל ס' 10 לתצהיר האב). פרופ' ברוכין, המומחה מטעם התובע, העריך את נכותו בשיעור 20% לצמיתות, בגין צלקות באמת ימין, בגב כף יד ימין, באזור המותן, בשתי ירכיו בחלק העליון וכן בקרבת המפשעה, ולפי ס' 75(1)(ג) לתקנות המל"ל (ר' חוו"ד מיום 16.8.2007 וכן עדותו בפ' ע' 17 ש' 12-13). הצדדים חלוקים בשאלת האחריות וכן בשאלת הנזק. במישור האחריות, הנתבעות טענו כי התובע לא הוכיח את נסיבות התאונה. נטען כי הורי הקטין התרשלו בהשגחה עליו - והוגשה הודעת צד ג' כנגדם. במישור הנזק, הנתבעות הגישו את חוות דעתו של פרופ' דן מלר, שהעריך את נכות הקטין בשיעור 10% בגין הצלקות הנ"ל. במישור הדיוני: מטעם התובע הצהירו אביו ואמו, וכן מר אלון סעדיה (מנהל המטבח), מר זרביב בצלאל ג'ורג' (מנהל חטיבת הביניים בפנימייה) וכן מר אברהם אזוגי אלברט (מחנך כיתה בפנימייה). הנתבעת לא העידה עדים מטעמה. מצהירי התביעה, וכן מומחי הצדדים, נחקרו בפני. ב"כ הצדדים סיכמו בכתב. להלן אדון בשאלת האחריות, ולאחר מכן אבחן את הנזק. שאלת האחריות במישור נסיבות התאונה, מתקבלת תמונה ראייתית כדלקמן: האירוע התרחש בערב שבת, 5.1.2001; במועד זה, הקטין הגיע לחדר האוכל עם משפחתו. קודם לכן, הוא נלווה אל האב לתפילה בבית הכנסת, והגיע למתחם חדר האוכל עם האב ואחיו הגדול (מ' בן העשר; ר' ס' 10ב' לתצהירו של האב מר גדי כהן). שם חיכו האמהות והבנות (עדות האב, פ' ע' 40 ש' 10-11). האב שימש באותה עת כמנהל הפנימייה בחטיבה העליונה (ר' עדותו בפ' ע' 34 ש' 5-8). באותו ערב, האב היה עסוק בליווי תלמידיו אל חדר האוכל (ר' למשל עדותו בפ' ע' 34 ש' 13-14; ע' 35 ש' 1-4) כ- 120 תלמידים, אשר לוו גם ע"י מדריכי הכיתות (עדותו בפ' ע' 35 ש' 3-4 וש' 15-16). בחדר האוכל נכח גם מר זרביב בצלאל, מנהל הפנימייה בחטיבה הביניים (למשל, ס' 2-3, 7 לתצהירו). אם הקטין הגיעה לחדר האוכל עם שתי בנותיה - האחת תינוקת בעגלה (ס' 10 לתצהירה). התובע רץ לפניה אל תוך חדר האוכל (כדברי האם, פ' ע' 49 ש' 1: "... הילד קטן ורץ לפני, משהו כמו 30-40 מ', ילד פעיל מאוד, תמיד היה רץ לפני"). הקטין התיישב עם אחיו מ' ליד השולחן, וזאת בטרם התיישבו הוריו לצידו (ס' 10ב' לתצהיר האב). התובע ניסה ככל הנראה למזוג לעצמו משקה מקנקן שהיה מונח על השולחן, ותה רותח נשפך על גופו. האב העיד (פ' ע' 40 ש' 26): "ברגע שהוא צעק כולם הפנו את המבט..."; ... "ולא שיש עד שממש ראה שנשפך עליו. לגבי ש[א'] מזג על עצמו, שאלתי את [א'] מה קרה, הוא אמר שרציתי לשפוך תה, וזה נשפך עלי הכל, כל חדר האוכל היה דממה, רצתי אליו והתחלתי לטפל בו" (פ' ע' 41 ש' 22-24). אם התובע העידה: "את האירוע הספציפי לא ראיתי, שמעתי את הצרחות שלו" (פ' ע' 49 ש' 3). מר זרביב בצלאל, מנהל הפנימייה בחט"ב, העיד אף הוא: "כשהתובע צעק, אז גדי [האב] היה לידו. ברגע שהייתה הצרחה מיד הפניתי את מבטי וראיתי את גדי עוטה על התובע" (פ' ע' 61 ש' 8-9). התובע לא העיד עדי ראיה לתאונה. ואולם נסיבותיה עולות במידה ראייתית מספקת ממכלול הראיות, כדלקמן: א. עדות האב היא עדות רלבנטית של הורה שנכח במקום ואשר הזדעק אל בנו מיד לאחר התאונה; אך טבעי שיברר עם הבן כיצד התרחשה התאונה. הוא הדין בעדות האם שנכחה בחדר האוכל ושמעה את זעקת הבן. אמנם, התובע עצמו ואחיו שהיה עמו לא העידו; אך יש לזכור כי התובע הינו קטין, ואחיו היה קטין בעת התאונה. ב. עדות מר זרביב הנ"ל היא עדות תומכת של מבוגר שנכח במקום ואשר סיפר מה ראה ושמע מיד לאחר התאונה. ג. גרסת התביעה נתמכת בעובדה לפיה באותו ערב הונחו קנקנים של תה חם על שולחנות האוכל (ס' 10ג' לתצהיר האב; ס' 10 לתצהיר האם; ס' 9 לתצהירו של מר זרביב; ס' 4 לתצהירו של מר אברהם אזוגי). אמנם, מנהל המטבח מר אלון סעדיה טען בתוקף כי לא הונחה שתייה חמה על השולחנות (ר' עדותו בפ' ע' 54 ש' 8-19, ע' 55 ש' 1-2ע' 56 ש' 19-22), ואולם מתברר שלא נכח במקום (פ' ע' 53 ש' 22-23), ובדיעבד לא ערך תחקיר לברר מה ארע (פ' ע' 58 ש' 12). למרות שהאב גדי סיפר לו שבנו "נשרף מהשתייה החמה" (פ' ע' 57 ש' 21), מנהל המטבח לא חקר את נסיבות התאונה -- ולו על דרך של בירור עם שתי העובדות שעבדו במטבח באותו יום (ר' הודאתו בפ' ע' 58 ש' 12 עד ע' 59 ש' 2). בנסיבות אלה, אין ליתן משקל של ממש לדבריו. יש לזכור כי מנהל המטבח - מכח תפקידו - סובל מאינטרס אישי להרחיק עצמו מן התאונה. ד. הממצא בדבר הנחת משקה חם על השולחנות נתמך בתיעוד הרפואי, ממנו עולה כי הקטין נכווה ממים רותחים בדרגת כוויה בין I ל- II (ר' "סיכום מחלה", נספח ב' בתיק מוצגי התובע). ה. בדו"ח מיום 17.6.2001 דיווח האב על התאונה, כמנהל הפנימיה, למר שלום לוי מהישיבה (ר' נספח ז' בתיק מוצגי התובע). בדיווח תוארו נסיבות הארוע: הנחת תה רותח על שולחנות האוכל, ונסיונו של הקטין למזוג לעצמו "פטל" מן הקנקנים; זהו דיווח מזמן אמת, התומך בגרסת התביעה. הנה כי כן, ניתן לקבוע ברמת בטחון גבוהה, כי התובע נכווה מן התה הרותח שהיה מצוי בקנקן על שולחן האוכל, עת ניסה למזוג לעצמו מן המשקה. במישור האחריות, הנתבעת 1 נושאת באחריות עיקרית לתאונה, כגורם אקטיבי אשר התאונה ארעה במתקניו. ההורים (צדדי ג') נושאים באחריות משנית, כמי שהתרשלו בהשגחה על בנם. המסקנה בדבר אחריות הנתבעת 1 נשענת על הנימוקים הבאים: מים רותחים הם "דבר מסוכן" העלול לגרום לכוויות (השוו: ת"א (ת"א) 222095/02 (פלונית) קטינה נ' החברה למתנ"סים מרכזים קהילתיים בישראל (4.2.2007), בע' 4; ת"א (רח') 3368/05 תקוה יחזקאל נ' בית שמואל האגוד העולמי ליהדות מתקדמת (7.2.2010), בע' 7). הנחת קנקנים עם תה חם על שולחנות אוכל חושפת את הקטינים הסועדים לסכנת כוויות. בוודאי שכך הוא, כאשר מדובר בקטינים צעירים לימים כקטין דנא, שהיה אך בן ארבע וחצי במועד הארוע. הקטין התובע נכח בחדר האוכל ברשות, כבנו של מנהל הפנימיה. משפחתו של מנהל הפנימיה נדרשה על ידי המוסד להתגורר במקום (ר' "הסכם" ע"ג טופס של הישיבה, נספח ח' בתיק מוצגי התובע, שם נרשמה התחייבות האב כמדריך "לגור בתוך שטח הישיבה"; ר' גם "הסכם עבודה כמהנל פנימיה", בהמשך נספח ח' הנ"ל, לפיו מנהל הפנימיה מתחייב לדאוג לתלמידים בכל יום משעות אחה"צ (וביום ו' מהצהריים) ועד למחרת הבקר; כן ר' עדות האב, פ' ע' 33 ש' ש' 25-26). מנהל הפנימיה נדרש ללוות את תלמידיו לחדר האוכל (עדות האב, פ' ע' 33 ש' 27-28 וכן ע' 48 ש' 10). בערב שבת, המשפחות של מנהלי הפנימיה נהגו להשתתף בארוחה (עדות האב, פ' ע' 35 ש' 24-26; עדות האם, פ' ע' 50 ש' 4-5). מנהל הפנימיה היה מצופה לסעוד את ארוחת השבת בחדר האוכל הציבורי יחד עם משפחתו, כדבריו: "מתוקף תפקידי לבוא עם המשפחה לחדר האוכל" (פ' ע' 43 ש' 7-8). נמצא, כי נוכחות הקטין במקום נעשתה מכח תפקידו של האב. הנתבעת 1, כמארחת, חבה חובת זהירות כלפי התובע, אשר נכח בחדר האוכל ברשותה. היה על הנתבעת 1 לצפות כי הנחת משקה חם על השולחנות עלולה לסכן את האורח הצעיר. הנתבעת 1 חבה בחובת זהירות כלפי התובע גם בכובעה כמעסיקה של האב, הסועד בחדר האוכל בתפקיד, בלווית משפחתו. היה עליה לצפות, כי הנחת משקה חם על שולחנות האוכל עלולה לסכן את בנו של העובד. למרבה הצער, הנתבעת 1 התרשלה כלפי התובע: עובדות החברה הקבלנית שעבדו במטבח הניחו קנקני שתייה חמה על השולחנות, תוך סיכון הילדים הסועדים. בכך נוצר סיכון שלמרבה הצער התממש. הנתבעת 1 לא נקטה באמצעי זהירות סבירים למניעת התקלה: ראשית, הנתבעת 1 לא הוציאה הנחיות ברורות האוסרות במפורש להניח משקה חם על השולחנות; הדעת נותנת כי איסור ברור ומפורש היה מונע את המעשה המזיק. שנית, הנתבעת 1 לא הציבה גורם אחראי מטעמה שיבדוק את מצבו הבטיחותי של חדר האוכל בטרם כניסת התלמידים והמשפחות. אמנם, מנהל הפנימיה נהג להעיר על פגמי בטיחות, אם היה נתקל בהם (ר' עדותו של האב בפ' ע' 35 ש' 30 עד ע' 36 ש' 20). ואולם מעדותו עולה כי נהג כך רק כאשר "ראה בעיניים דבר שהוא לא בטיחותי" (פ' ע' 36 ש' 13). מנהלי הפנימיה לא נדרשו לערוך ביקורת מוקדמת בחדר האוכל בטרם כניסת המשפחות. שיטה של בדיקה מקדימה היתה מאפשרת לאתר את הסיכון מבעוד מועד, ולמנעו. התרשמתי כי המוסד לא התייחס לתאונה דנא במידת הרצינות הראויה. אמנם, בעקבות הארוע, מר זרביב בצלאל (מנהל הפנימיה בחט"ב) הנחה את מנהל המטבח להניח קנקני תה על השולחן "רק לאחר שכל הילדים נכנסו והתיישבו והמבוגרים נמצאים כל אחד במקומו כדי למנוע הפתעות" (עדותו בפ' ע' 61 ש' 14-16). יחד עם זאת, לא נערך כל תחקיר בדבר נסיבות הארוע וגורמיו (ר' עדותו של מר זרביב, פ' ע' 61 ש' 26; עדותו של מר אברהם זגורי, פ' ע' 66 ש' 25 עד ע' 67 ש' 6). מנהל המטבח, מר אלון סעדיה, לא נקרא לבירור ולא נדרש לספק הסברים. הנתבעת 1 גם לא הוציאה הנחיות כתובות למניעת הישנותה של התקלה. זאת ועוד: הנתבעת 1 לא זימנה את עובדות המטבח להעיד. עדויותיהן היו עשויות לשפוך אור על הנסיבות של הנחת המשקה החם על השולחנות, ומי הינחה אותן לעשות כן. הימנעות מהבאת עדות רלבנטית נזקפת כנגד הנתבעת 1, ורומזת שיש לה מה להסתיר. לצד אחריות המוסד, ניצבת אחריות ההורים. אין צורך להכביר מילים על אחריותם של הורים להשגיח על ילדיהם, במיוחד במקומות מסוכנים (ראו למשל: ע"א 290/68 אריאלה אריאלי נ' מרדכי צינק , כב (2) 645, בע' 648). חדר אוכל עשוי להיות מקום מסוכן לילדים רכים בשנים, הן משום האוכל והמשקאות החמים, והן משום הכלים החדים (סכינים). יחד עם זאת, מתברר כי הנחת קנקנים עם משקה חם על השולחנות בערב שבת היתה מהלך חריג. מיכל המים החמים שבמטבח הספיק לארוחה אחת בלבד; על כן, נהגו לשמור את המים החמים לשבת בבקר, ואילו בערב שבת הניחו קנקנים עם מיץ פטל (עדות האב - פ' ע' 37 ש' 3-4, ע' 38 ש' 15 וכן ש' 27-30, ע' 39 ש' 1-2; עדות האם - פ' ע' 51 ש' 14-15; עדותו של מר זרביב בצלאל - פ' ע' 60 ש' 28 ובע' 63 ש' 29-30, וכן עדותו של מר אברהם זגורי - פ' ע' 64 ש' 28 עד ע' 65 ש' 1). גם כאשר הוכן תה חם, היה נהוג לתיתו בסיר בכניסה למטבח, ממנו היו התלמידים מוזגים לכוסותיהם (עדות האב - פ' ע' 37 ש' 18-20, ע' 38 ש' 23-24; עדות האם - פ' ע' 52 ש' 21-22). אמנם, בצאתו של צום היה מקובל לשתות שתיה חמה; ואולם ברגיל נפל תום הצום על יום חול, והתחבר עם מנהג השתיה החמה של ימי החול (בהם המשפחות לא היו סועדות בחדר האוכל - ר' עדות האם, פ' ע' 50 ש' 4-5). היה זה מקרה חריג שסיום הצום נפל על ערב שבת (עדות האב, פ' ע' 38 ש' 19-21, ע' 39 ש' 22). בנסיבות אלה, אין לאמר כי הארוע נופל למסגרת הסיכונים השכיחים שההורים מצופים לצפות כענין של שגרה. אחריות ההורים בנסיבות הענין היא נגזרת של חובת ההשגחה הכללית על קטין צעיר לימים, שאין לעוזבו ללא השגחת מבוגר (או נער בוגר מעל גיל מצוות), במקום המכיל סיכונים כחדר אוכל. בשים לב למכלול, אני מטילה על הנתבעת 1 אחריות עיקרית בשיעור 80% ואילו על ההורים אחריות משנית, בשיעור 20%. סיכומם של דברים: יש להטיל על הנתבעת 1 חבות עיקרית לתאונה שארעה במתקניה. כמוסד המפעיל חדר אוכל, היה עליו להנהיג כללי בטיחות ברורים למניעת הסכנה; היה עליו להוסיף ולוודא את בטיחות המקום מפני סכנות האורבות לילדים צעירים. ההורים, צדדי ג', נושאים אף הם בחבות לתאונה, מחמת שלא השגיחו על בנם הצעיר ואיפשרו לו להתנהל לבדו וללא השגחה בתוך חדר האוכל. הנזק הצדדים הגישו חוו"ד רפואיות נגדיות. לפי פרופ' ברוכין, התובע סובל מנכות לצמיתות בשיעור 20% בגין הצלקות, ואילו פרופ' מלר העריך את נכותו בשיעור של 10% בלבד. לאחר עיון בחוות הדעת (לרבות התיחסותו של פרופ' ברוכין לחוות דעתו של פרופ' מלר), בחקירות המומחים, במאמרים שהגישו ובתמונות הצלקות, אני מבכרת את הערכתו של פרופ' מלר. הטעמים לכך הם כדלקמן: פרופ' ברוכין בדק את הקטין ביום 16.8.2007, בעת שהתובע היה כבן 11 שנים ו- 10 חדשים. פרופ' מלר בדק את התובע ביום 10.5.2009, בעת שהתובע היה כבן 12 שנים ו- 9 חדשים. הפער בין הבדיקות הוא של כשנה ותשעה חדשים. אין זה פער זמן מבוטל, בהתחשב בעובדה שמדובר בילד מתפתח. פרופ' מלר הסביר, כי "השנים, הזמן והגדילה של הגוף עושים רק לטובה חוץ מצלקות קלואידיות וזה לא המקרה שלנו. זה רק לכיוון שיפור ילך" (פ' ע' 31 ש' 9-11). פרופ' ברוכין טען כי השינוי יכול להתבטא בהחמרה או בהטבה (פ' ע' 20 ש' 20), אך גם הוא אישר כי "על פי הידוע, במשך הזמן יש הטבה מסויימת" (פ' ע' 21 ש' 1). פרופ' ברוכין הוסיף ואישר, כי מי שבודק את הקטין קרוב יותר למועד סיום צמיחתו, נהנה מידע טוב יותר לגבי מצבה הצמית של הצלקת (כדבריו: "יש בזה משהו"; פ' ע' 21 ש' 6-8). נמצא כי חוות דעתו של פרופ' מלר נהנית במקרה דנא מיתרון, בשים לב לעיתוי הבדיקה. פרופ' ברוכין אישר כי העריך את נכות התובע בשיעור המרבי הקבוע בתקנות המל"ל לצלקות (ר' עדותו בפ' ע' 17 ש' 28-30). אך עיון בתמונות התובע מלמד כי היקף הצלקות אינו "נרחב" והן גם לא מופיעות "באזורים מרובים", כדרישת ס' 75(1)ג' לתקנות (ר' דף עם 5 תמונות צבע שצורף לחוו"ד פרופ' מלר, נושא תאריך 10.5.2009; ר' גם שני דפי צילומים ת/2א, ת/2ב שהגיש התובע, אך יוער כי התמונות בת/2א הן מהעבר). המצב דהיום הוא כדלקמן: נראים כתמים שאינם בולטים ביד ימין (תמונות 1-2 בחוות דעתו של פרופ' מלר), כתם מטושטש מעל הבטן (תמונה 5), ושתי צלקות כהות, רחבות יחסית ובולטות בירכיים העליונות, אחת מהן קרובה למפשעה (תמונות 3-4). צלקות הירכיים מצויות בשליש העליון של הירך , הרבה מעל הברך. אלה צלקות היפרטרופיות (ר' ס' 5 בחוו"ד פרופ' ברוכין, וס' 4-5 בע' 2 בחוו"ד פרופ' מלר). על כן, הן צפויות לגרום לגרד ולעקצוץ (חקירתו של פרופ' מלר, פ' ע' 30 ש' 28); אך ודאי שהן אינן מכסות חלקים נרחבים בגוף. פרופ' מלר העריכן בשיעור 2% משטח גוף התובע היום (פ' ע' 29 ש' 28-29). פרופ' ברוכין הניח כי התובע מסתיר את ידו בלבישת שרוולים ארוכים (פ' ע' 13 ש' 8-9, ש' 18-19). מתברר כי התובע הולך בחולצה קצרה מעל המרפק (עדות אביו, פ' ע' 44 ש' 10-11). פרופ' ברוכין הניח כי התובע מנסה להסתיר את כף-ידו באמצעות הכנסתה לכיס (פ' ע' 13 ש' 6-12). מתברר כי התובע אינו מכניס את ידו לכיס (עדות האב, פ' ע' 44 ש' 13). פרופ' ברוכין הניח כי התובע אינו חושף את גופו בפרהסיה (ס' 4 בפרק "תלונות סובייקטיביות" בחוות דעתו), אך האב אישר כי הבן לובש מכנסיים קצרים מעל הברך (פ' ע' 43 ש' 28-30). בתיעוד הרפואי שהציג התובע מופיע רישום של ד"ר אמן בעז, רופא פלסטי, מיום 8.9.2004: "בטן אמה ימין צלקות כוויה שטוחות לחלוטין. מפשעה וירך ימין ושמאל צלקות מעט בולטות אך יציבות וגמישות וללא הפרעה פונקציונאלית" (ר' תיעוד רפואי נספח ה' בתיק מוצגי התובע). רישום רפואי זה תומך בחוות דעתו של פרופ' מלר אודות מצב הצלקות. על רקע האמור לעיל, אני מבכרת את חוות דעתו של פרופ' מלר, ומעמידה את שיעור נכותו של התובע על 10% בגין הצלקות. להלן אבחן את ראשי הנזק בהם מתבקשים פיצויים. הפסד שכר לעתיד -- הצלקות אינן צפויות להשליך על כושרו של התובע להשתכר. למרבה המזל, הצלקות בירכיים ממוקמות באזורים מוצנעים, שנהוג לכסותם במכנסיים. התובע אמנם לא יוכל ללבוש מכנסיים קצרצרים (ביקיני) ללא חשיפת הצלקות, אך יוכל ללבוש מכנסיים קצרים מעל הברך. כך הוא גם נוהג עתה (ר' עדות אביו, פ' ע' 43 ש' 28-30). כידוע, אדם לובש לעבודתו, כרגיל, מכנסיים ארוכים. למרבה השמחה, התובע הדגים התאוששות מרשימה, ותיפקודו לא ניזוק. אין מחלוקת כי הוא עושה חייל בלימודיו (עדות האב, פ' ע' 43 ש' 16); הוא מקובל בקרב חבריו (עדות האב, פ' ע' 43 ש' 19-10); הוא "עושה משחקי כדור ומשחקי חברה, ומשתתף בטיולים. הוא מקובל חברתית. הוא הולך לחברים וחברים באים אליו" (עדות האב, פ' ע' 43 ש' 24-25). הנכות אף לא הגבילה את התובע מלעסוק בספורט (עדות האב, פ' ע' 43 ש' 21-24). נמצא, אם כן, כי הצלקות לא השליכו על תיפקודו של התובע. אין סיבה להניח כי צלקות הירכיים המכוסות במכנסיים, או הכתמים המעומעמים ביד ימין, יחלישו את רמת הבטחון העצמי של התובע בראיונות או במקומות עבודה. אמנם, התובע צפוי לסבול מגרד בצלקות הירכיים, אך ניתן להשקיטו מעת לעת במשחות מתאימות (עדותו של פרופ' ברוכין, פ' ע' 21 ש' 14-18; עדותו של פרופ' מלר, פ' ע' 30 ש' 28-32). מטעמים אלה, אני דוחה את דרישת התובע לפצותו בגין אובדן כושר השתכרות. הפסדים לעבר - התובע לא הציג קבלות על הוצאות רפואיות או נסיעות. לאחר התאונה, התובע אושפז במרכז רפואי קפלן בטיפול נמרץ ילדים ביום 5.1.2001, העבר למחלקת ילדים ביום 15.1.2001 ושוחרר מבית החולים ביום 21.1.2001 (ר' סיכום מחלקה, נספח ב' בתיק מוצגי התובע). בהמלצות לטיפול הומלץ על משחת היקומיצין והוזמן לביקורת. מהתיעוד הרפואי עולה שסבל גרד, ביקר מעט פעמים אצל רופאים, וטופל במשחות לשימון המקום. אין מחלוקת כי הביקורים והמשחות מכוסים בסל הבריאות, אם כי ניתן להניח שהורי התובע שילמו דמי השתתפות עצמית, כמקובל. התובע נעדר מגן הילדים ממועד התאונה ועד ליום 18.2.2001 (כחודש וחצי) (ר' מכתב מנהל מח' החינוך במועצה המקומית גן יבנה מיום 15.2.2005, נספח ו' בתיק מוצגי התובע). בתל"ש האם לפברואר 2001 נרשמה העדרות ששוויה 366.40 ₪. בתל"ש האב לפברואר 2001 נרשמה העדרות ששוויה 198.45 ₪. האב העיד כי ליווה את בנו במהלך האשפוז (פ' ע' 47 ש' 11). האם העידה שנעדרה מעבודתה לסירוגין, ותיארה תקופת החלמה קשה (פ' ע' 51 ש' 23 עד ע' 52 ש' 4). לא הוכחו הפסדים משמעותיים לעבר. על דרך של הערכה, בגין העזרה האינטנסיבית של ההורים והוצאות רפואיות, ישולם לתובע סך של 1,500 ₪. הוצאות לעתיד - התובע אינו צפוי להזקק לעזרת צד ג' בגין הצלקות. לענין ניתוח -מומחה התובע העיר כי יתכן ובעתיד תישקל התערבות כירורגית לשיפור פני הצלקות בירכיים, אם כי ציין: "אינני מסוגל להעריך, לנבא, לתארך או לתזמן בשלב הנוכחי" (ר' פרק "מסקנות ודיון" בחוות דעתו). היתכנות הניתוח, כמו גם עלויותיו, נותרו בגדר נעלם שאינו בר-פיצוי. הוא הדין בענין הטענה לנזק נפשי: נזק כזה לא הוכח. ולהיפך: מתברר כי הקטין התאושש מהתאונה והוא מתפקד היטב בתחומי הלימוד, החברה והספורט. ניתן להניח כי יזקק בעתיד למשחות שונות למניעת גרד, המצויות ברגיל בסל הבריאות. על דרך של הערכה יפוצה בראש זה בסך של 5,000 ₪. כאב וסבל - הקטין זכאי לפיצוי משמעותי בראש נזק זה. התיעוד הרפואי מלמד כי נכווה בדרגה I-II ממים רותחים (ר' "סיכום מחלה", נספח ב' בתיק מוצגי התובע). מן המפורסמות היא, כי כוויות של מים רותחים מסבות כאב עצום. האזורים שנכוו הם רגישים: בטן, ירכיים עליונות, מפשעה, ואף איבר המין (ר' "סיכום המחלה" הנ"ל). בסיכום המחלה מופיע כי התובע נזקק לחמצן במהלך האשפוז, וסבל מחום גבוה. רק לאחר 10 ימים בטיפול נמרץ, שוחרר למחלקת ילדים. האשפוז כולו נמשך 16 ימים, והקטין נעדר מלימודי במשך כחודש וחצי. ד"ר חנין יורי אישר כי הקטין היה מרותק למיטה לאחר שחרורו מבית החולים ועד ליום 18.2.2001 (נספח י' בתיק מוצגי התובע). מצב הצלקות הוטב בהרבה מאת התאונה, וכיום נותרו צלקות משמעותיות רק בירכיים העליונות. כאמור, אלה הן צלקות היפרטרופיות, הצפויות לגרום לגרד. מראה הצלקות אינו אסטטי. מיקומן צפוי להביך את הנער המתבגר, ועלול ליצור אי נעימות בחיי הזוגיות בעתיד. על דרך של הערכה, התובע יפוצה בראש נזק זה בסך 200,000 ₪. לסיכום: אני מקבלת את התביעה בחלקה וכמפורט לעיל. הנתבעות תישאנה בסכום הפיצוי ביחד ולחוד, וכן בהוצאות התובע בהליך זה: אגרה; שכ"ט מומחה בסך 4,500 ₪ בתוספת הצמדה וריבית כחוק מיום 12.10.2007 ועד לתשלום בפועל (מועד אמצע התשלומים, קבלה נספח יב' לתיק מוצגי התובע); שכר בטלת עדים; וכן הוצאות להזמנת חומר רפואי - 80 ₪ בתוספת הצמדה וריבית כחוק מיום 4.7.2005 ועד לתשלום בפועל (לפי קבלה נספח יא' בתיק מוצגי התובע ועד לתשלום בפועל); ובנוסף שכ"ט עו"ד בשיעור 20% מהפיצויים. סכום הפיצויים (ולמעט ההוצאות) יוחזק בידיה הנאמנות של ב"כ התובע, עד הגיעו לגיל 18, ויופקד בתוכנית חסכון סולידית. ב"כ התובע תוכל להגיש לבית המשפט לעניני משפחה בקשות לשחרור כסף לטובת הקטין, ככל שיתעורר הצורך בכך. הודעת צד ג' מתקבלת בחלקה. צדדי ג', ביחד ולחוד, ישפו את הנתבעות ב- 20% מסכום הפיצויים וההוצאות, כפי שנפסק לעיל. לתשומת לב המזכירות: צילומי הקטין (במצורף לחוו"ד פרופ' מלר, וכן ת/2א, ת/2ב) יישמרו בכספת. צילומי הקטין שנסרקו למערכת הנט יהיו פתוחים לעיון בית המשפט והצדדים בלבד, וחסומים לעיון הציבור. בנוסף, שמו של התובע יצויין בראשי תיבות בלבד. ניתן היום, ב' כסלו תשע"א, 09 נובמבר 2010, בהעדר הצדדים. קטיניםפיצוייםכוויה