חוזה לכתיבת ספר תורה

חוזה לכתיבת ספר תורה ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט א' רון), בת.א. 1987/06, מיום 1.6.09. בית משפט קמא קיבל את תביעתה של המשיבה, ומכאן הערעור. פסק הדין נשוא הערעור בית משפט קמא קבע, כי המשיבה זכאית להשבת הסכום של 66,000 ₪, בצירוף ריבית והצמדה, ששילמה למערער עבור כתיבת ספר תורה, אותו הקדישה לעילוי נשמת בעלה המנוח. כן קבע כי על המערער לשלם למשיבה 25,000 ₪ בגין עגמת הנפש שנגרמה לה, ולהשיב לה סכום של 450 ₪ אותו שילמה למומחה שבדק את הספר, קודם שמונה מומחה מוסכם מטעם בית המשפט. בנוסף חייב בית משפט קמא את המערער בהוצאות משפט, החזר אגרה בסכום של 3,444 ₪ ושכר טרחת עורך דין בסכום של 20,000 ₪. לא הייתה מחלוקת בין הצדדים, כי המשיבה הזמינה מן המערער ספר תורה, ושילמה תמורתו 18,000 דולר, כערכם בשקלים. משהושלמה כתיבתו, נמסר הספר לתובעת בראשית שנת 1999. על פי קביעת בית משפט קמא, שהתבססה על חוות הדעת של המומחה המוסכם, סופר הסת"ם מיכאל רווח, ספר התורה שכתב המערער פסול ואינו עומד ולו בדרישות המינימום. המומחה לא נחקר על ידי ההגנה על חוות דעתו. בית משפט קמא קבע עוד, כי המערער אינו מתמצא בהלכות כתיבת ספר תורה, ובכך הפר את ההסכם שנכרת בינו לבין המשיבה, שהרי דרך מקובלת לקיום הסכם לכתיבת ספר תורה היא שהספר ייכתב על פי ההלכה. בהקשר זה דחה בית משפט קמא את טענת המערער לפיה לא התחייב לכתיבת ספר תורה "מהודר", שכן גם ספר תורה שאינו מהודר חייב לעמוד בדרישות ההלכה, וספר התורה שכתב המערער לא רק שאינו מהודר, אלא פסול מעיקרו. כך גם דחה בית משפט קמא את טענת המערער, לפיה כל אימת שנמסר לו כי נתגלתה טעות בספר הביע נכונות לתקנו, וכי אין גבול למספר הפעמים שניתן לתקן ספר תורה. בית משפט קמא מצא ממש בטענה אחת משלל הטענות שהעלה המערער, והיא שהמשיבה העלתה את הטענה בדבר אי התאמה במועד מאוחר מאוד. אלא שבסופו של דבר נמצא לבית משפט קמא כי גם טענה זו יש לדחות, בשל אופיו המיוחד של ספר תורה. על פי עמדת בית המשפט, אין המדובר ב"מוצר" שניתן לצפות מן הקונה כי יטען לגבי אי התאמתו בהזדמנות הראשונה. המדובר בספר שפגמיו מתגלים במהלך הזמן, אגב קריאה בו, ולא בכל ספר תורה קוראים ברציפות מדי שבוע בשבוע. בית המשפט קבע כי פעם אחר פעם נתגלתה בעיה וספר התורה נפסל במהלך הקריאה, לבושתה של המשיבה. ניתנה למערער הזדמנות לתקנו, ולאחר שקיבל מספר הזדמנויות לעשות כן, אין הוא יכול עוד לטעון כי המערערת אחרה את המועד. בהקשר זה הביע בית משפט קמא תמיהה על טענת המערער, לפיה ערך בעצמו בדיקת מחשב לספר התורה, שנמצאה תקינה, אולם זו אבדה לו. גרסה זו נדחתה על ידי בית המשפט כבלתי סבירה, בשים לב לכך ששאלת הצורך בתיקונו של הספר הייתה צפויה שתעלה מדי פעם, ולפיכך מצופה היה שישמור בידיו העתק של בדיקת המחשב. עיקר טענות הצדדים טענות המערער מתמקדות בשתיים: הטענה האחת היא, שמחוות דעת המומחה המוסכם, וכן מחוות דעת קודמת עולה, כי ספר התורה ניתן לתיקון בעלות נמוכה יחסית, 2,500 דולר, ואם כך הוא לא הייתה הצדקה להורות על ביטול ההסכם ועל השבה. זאת ועוד, פסק דינו של בית משפט קמא עומד בניגוד להסכמה הדיונית אליה הגיעו הצדדים, ולפיה אם יתברר, על פי המומחה, כי הספר ניתן לתיקון, תינתן למערער ההזדמנות לתקנו. הטענה השנייה עניינה במועד המאוחר בו תבעה המשיבה את ביטול ההסכם, כ- 6 שנים לאחר כריתתו. בנסיבות אלה, לא הייתה עוד המשיבה, כך על פי הטענה, זכאית לבטל את ההסכם. בנוסף לטענות אלה, טען המערער כי שגה בית משפט קמא בכך ש"בחן" את המערער על ידיעותיו בהלכות כתיבת ספר תורה ופסק כי אינו מוכשר לכך, וכן כי שגה בהאמינו לגיסתה של המשיבה, שהזמינה אף היא ספר תורה מן המערער, והתברר כי "לא היה מן המשובחים", בעוד שהגיסה כלל לא העידה והדברים הובאו בפני בית המשפט כעדות שמועה. לטענת ב"כ המשיבה, לא הייתה כל הסכמה דיונית בין הצדדים. בטרם הוגשה התביעה, ולאחר שנשלח מטעם המשיבה מכתב ביטול, הסכימה המשיבה לפנים משורת הדין לפנות לבודק מוסכם על מנת שיוכיח את קיום הטעויות, או אז יוכלו הצדדים לבדוק "כיצד ניתן להתקדם". לא הייתה מצידה כל הסכמה להסתפק בתיקון. משקיבלה המשיבה לידיה את תוצאות הבדיקה, שבה ופנתה למערער אולם תוצאות הבדיקה לא היו מקובלות עליו, ולפיכך הגישה את התביעה. עוד נטען, כי ניתנו למערער 6 הזדמנויות לתקן את הספר, ופעם אחר פעם נתגלו בו טעויות שהביאו לפסילתו. אולם עיקר טענתו היא, כי חוות דעת המומחה המוסכם משמעותה כי לא ניתן לסמוך על כתיבתו של המערער, כי הספר פסול מלכתחילה, ולפי חלק מן הפוסקים יהיה פסול גם בדיעבד. בנוסף טען, כי הטענה כי הספר ניתן לתיקון לא נטענה כלל בבית משפט קמא, כי אם להיפך, הגנתו של המשיב הייתה כי הספר ראוי ואין צורך לתקנו. שינוי החזית בשלב הערעור אינו אפשרי. הכרעה א. האם ניתן הספר לתיקון? נסיר מעל הפרק את הטענה בדבר "ההסכמה הדיונית" בין הצדדים. אכן, כטענת ב"כ המשיבה, בדק הרב רוזנפלד את הספר, שלא במסגרת הסכם דיוני בין הצדדים, אלא קודם להגשת התביעה. כעולה ממכתבו של ב"כ המערער מיום 13.2.05 (נספח ו למוצגי המערער), הקודם למועד הגשת התביעה, המכון שבמסגרתו עובד הרב רוזנפלד, היה ברשימת המומחים המקובלים על המערער לבדיקת הספר, במסגרת הניסיונות של הצדדים להידבר ביניהם בטרם תוגש התביעה. ועוד נאמר במכתב, כי לאחר שתתקבל הצעת מחיר מאלה המנויים ברשימה ולאחר שתבחן מידת סבירותן של ההצעות, "נוכל להתקדם". אין המדובר אפוא, בהסדר דיוני, לא מן הבחינה הפורמאלית, שהרי ההסכמה בין הצדדים הייתה טרם הגשת התביעה, ולא מן הבחינה המהותית, שהרי השאלה לאיזו הסכמה יגיעו הצדדים בעקבות חוות הדעת, נותרה פתוחה. אין ללמוד ממכתב זה בשום פנים על הסכמה לפיה תינתן למערער הזדמנות לתקן את הספר אם יתברר כי ניתן לתקנו. יתרה מזאת, ושוב כפי שטוען ב"כ המשיבה, בכתב ההגנה (נספח טו למוצגי המערער), טען המערער כי לאחר שהשלים את כתיבת הספר מסר אותו לבדיקה ממוחשבת, ובהתאם לממצאיה לא היה בספר כל ליקוי, וכן נמסר הוא להגהתו של הרב נחמני, וגם בדיקה זו לא העלתה קיומה של טעות כלשהי. כך גם ניער המערער חוצנו מחוות דעתו של הרב רוזנפלד, וסרב לקבל את ממצאי הבדיקה (סעיף 10 לכתב ההגנה המתוקן). המערער אינו יכול להסתמך עתה על מכתבו של הרב רוזנפלד כדי לבסס את טענתו לפיה ניתן לתקן את הספר. אולם גם אם נתייחס למכתבו של הרב רוזנפלד לגופו, אין ללמוד ממנו כי הספר ניתן לתיקון. מן המכתב עולה כי אותיות רבות בו "שבורות", תגים מנותקים מהתחלה, וקיים חשש של תיקונים שנעשו בצורת "חוק תוכות", מה שפוסל את הספר ללא תקנה. עוד נאמר בו כי דו"ח מחשב מגלה מעל 500 אותיות שבורות, מעל 90 אותיות דבוקות וגם 5 טעויות בחסר ויתר. סיכומו של דבר קובע הרב רוזנפלד כי הספר לא נכתב ברמה של "לכתחילה" אלא "בדיעבד", יש תיקונים רבים הנצרכים בספר, לבד ממה שגילה המחשב, וכרגע הספר פסול אפילו "בדיעבד". לאחר התיקונים יהיה "כשר" בלבד. את עלות התיקון אומד הרב רוזנפלד בסכום שבין 2,000 ל- 2,500 דולר. עם זאת, אין לקרוא את אומדן התיקון במנותק ממה שנאמר קודם לכן, היינו שיש חשש שלא ניתן כלל לתקן את הספר בשל צורת התיקונים, וכי הספר פסול במצבו הן "מלכתחילה" והן "בדיעבד", וגם אם יתוקן יובא למצב של "כשר" בלבד. כך או כך, ניתן להתרשם, גם לעיניו של מי שאינו מומחה בכתיבת ספרי תורה, מריבוי השגיאות בספר, ומן המסקנה הבלתי נמנעת מן המכתב, ולפיה הספר נמסר לידי המשיבה כשהוא פסול מלכתחילה ובדיעבד. חוות דעתו של המומחה שמונה מטעם בית המשפט, סופר הסת"ם מיכאל רווח, מעלה כי הוא עצמו אינו מוכן להגיה ולתקן את הספר, "משום שהוא רצוף המון שאלות", וכדי להגיהו יהיה עליו "לרוץ מפוסק לפוסק". רוצה לומר, אין המדובר בתיקון טריוויאלי. עוד קובע מר רווח כי הטעויות שבספר התורה פוסלות אותו לקריאה, וכי הן מן הסוג שגם לאחר שיתוקנו יכשירו אותו רק בדיעבד, בעוד שבדרך כלל תיקון של ספר תורה מביא אותו למצב של כשר מלכתחילה. עוד הוסיף, כי ספק אם ניתן לתקן את הספר, שכן הדבר תלוי במידת האמון שנותנים בסופר. אם יאמר שלא תיקן על ידי "חקיקה", בהנחה שהוא דובר אמת הרי הטעויות תוקנו בצורה כשרה, אולם אם אינו דובר אמת לא ניתן יהיה להכשיר את הספר גם בדיעבד, שכן לא ניתן יהיה להאמין לו שקידש את שמות ה' עובר לכתיבה, ודי שם אחד שלא קודש כדי לפסול את הספר כולו. נעיר כי הרב רוזנפלד, שעתה מבקש המערער להיתלות בו, העלה חשש כי התיקונים נעשו באופן הפוסל את הספר ללא תקנה ("חקיקה", או "חוק תוכות"). חוות דעתו של המומחה היא שהספר כתוב ברמה מאוד נמוכה, בצורה חובבנית, האותיות אינן ישרות, ואף השורות אינן ישרות, כאילו לא היה שרטוט. המומחה הוסיף ואמר כי יש פוסקים המכשירים ספר כזה בדיעבד, אולם לא כולם סוברים כך ודעתם היא כי אין לו תקנה גם לאחר שרטוטו מחדש. עוד מציין המומחה כי יש בספר "המון טלאים", וכי דבר כזה לא ראה מעולם, וכלשונו: "אף אחד לא ירצה לקנות בגדים עם טלאים ולא מכונית עם טלאים ועל אחת כמה וכמה ספר תורה עם טלאים". סופו של דבר, מסקנתו היא כי ספר התורה פסול, יש תיקונים שאפשר לתקן, אולם יש תיקונים שתיקונם מוטל בספק, שכן אין הסכמה בכל הנוגע להם לפי דעת כל הפוסקים. גם אחרי כל התיקונים יהיה הספר כשר רק בדיעבד ולא מלכתחילה. כאמור, המומחה לא נחקר על ידי המערער. לנוכח חוות דעת זו, איני מוצאת כל דופי במסקנתו של בית משפט קמא, לפיה אין הספר ניתן לתיקון. אכן, המערער לא הבטיח ספר "מהודר", אולם ודאי שהתחייב לספר כשר מלכתחילה, ולא לספר רצוף שגיאות ומרובה טלאים, שניתן להכשירו רק בדיעבד, וגם אפשרות זו מסופקת. זאת ועוד. נזכור, כי קו ההגנה של המערער היה, כי אין כל דופי בספר, וכי אין הוא זקוק לתיקון. כפי שראינו לעיל, אין אלה פני הדברים. בית משפט קמא קבע כממצא עובדתי, כי "פעם אחר פעם נתגלתה בעיה, ספר התורה נפסל באמצע קריאתו, לבושתה של התובעת, כפי שתיארה היא בפני בית המשפט את עוגמת נפשה, ניתנה לתובע הזדמנות לתקנו, וחוזר חלילה. זאת, עד שהגיעו מים עד נפש ... לא בכדי היה זה הנתבע עצמו, שטען פעם אחר פעם שניתן לתקן את ספר התורה ולאחר שאף קיבל מספר הזדמנויות לעשות זאת, אין לטענה זו כל מקום". בממצאים אלה אין דרכה של ערכאת ערעור להתערב. הנה כי כן, בית המשפט דחה את גרסתו של המערער, לפיה פנתה אליו המשיבה אך פעמיים במהלך כל התקופה שבין קבלת הספר לידיה ועד להגשת התביעה, וקיבל את גרסת המשיבה, לפיה היו פניות חוזרות ונשנות, וניתנו לתובע מספר הזדמנויות לתקן את הספר. המשיבה ודאי לא העלתה על דעתה, במרוצת השנים, כי המדובר בספר פסול מלכתחילה, ובטרם יתוקן אף פסול הוא בדיעבד, וספק אם ניתן בכלל לתקנו. התיקון, אם כך, לא יהיה בו כדי להביא את הספר למצב של ספר תורה כשר מלכתחילה, אותו התחייב המערער לכתוב. ב. האם זכאית המשיבה לביטול ההסכם ולהשבה? גם בעניין זה לא נמצאה לי עילה להתערב בפסק דינו של בית משפט קמא. סעיף 7(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970 קובע כי נפגע זכאי לבטל את החוזה אם הפרת החוזה הייתה יסודית. דומה, כי איש לא יחלוק על כך שההפרה בענייננו הייתה יסודית. תחת ספר תורה כשר מלכתחילה, נתן המערער בידי המשיבה ספר תורה פסול מלכתחילה ובדיעבד, שספק אם ניתן להכשירו, וגם אם יתוקן, לא יהיה כשר בכשרות "מלכתחילה". שום בר דעת לא היה מתקשר בחוזה עם המערער לכתיבת ספר תורה, לו ידע שכאלה יהיו פני הדברים. סעיף 20 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 מורה כי ביטול החוזה יהיה בהודעת המתקשר לצד השני תוך זמן סביר לאחר שנודעה לו עילת הביטול. ודוק, אין המדובר בזמן סביר ממועד כריתת החוזה, אלא מיום היוודע עילת הביטול (ע"א 5196/91 ליפ נ' בנהמו, תקדין; ע"א 406/82 נחמני נ. גלאור, פ"ד מא(1), 494). המשיבה היא אישה קשישה וידועת חולי, אלמנה וחשוכת ילדים. את ספר התורה ביקשה להקדיש לזכרו של בעלה המנוח, במקום הילדים שלא היו להם. מצבה הכלכלי הקשה חייב אותה לחסוך פרוטה לפרוטה, עד שצברה את סכום הכסף הנדרש. אין המשיבה מבינה דבר וחצי דבר בספרי תורה, וממילא אין המדובר ב"מוצר" שדרכו של הקונה לבדוק אותו ולעמוד על טיבו עובר לרכישתו. ספר תורה על פי מהותו, וטיבו של הפגם שנתגלה בו, אינו מסוג הדברים שניתן לגלותו באמצעים פשוטים ובלא סיוע של מומחה. המשיבה הייתה סמוכה ובטוחה כי המערער, שהציג עצמו כסופר סת"ם, יעשה מלאכתו נאמנה. גם אם דרש ממנה מחיר זול יחסית למחירם של ספרי תורה, הרי שאין ללמוד מכך שהמשיבה הבינה או הסכימה שתמורת הסכום הנמוך יותר תקבל ספר תורה פסול. המערער לא סיפר לה, כי למד כתיבת סת"ם בחדר, בהיותו בן 13, ולא שלח ידו בכתיבת ספרי תורה עד הגיעו סמוך לגיל הפנסיה, מבלי שלמד מאז דבר בתחום זה. רק בחקירתו בבית המשפט התברר כי זו הכשרתו, וכן כי את התגים לאותיות לא הוא עשה, אלא שלח את הספר למומחה, שלא נקב בשמו. יתרה מזאת, אין המדובר ב"מוצר" שניתן מיד לעמוד על הפגמים בו. בבית הכנסת יש יותר מספר תורה אחד, ולא נעשה שימוש תדיר דווקא בספר התורה שהזמינה המשיבה. כל אימת שנתגלה בו פגם, נשלח הספר למערער על מנת שיתקנו, אולם לא ניתן היה להבין מכך שהספר פסול מלכתחילה. רק משחזרו הפגמים ונשנו, נגדשה הסאה והמשיבה פנתה בהודעת ביטול ובדרישת השבה. או אז, במהלך הדברים שהוחלפו בין הצדדים בטרם הוגשה התביעה, נבדק הספר והתגלה גודל הפגם. אין לקבל, כי היה על המשיבה לקחת את הספר לבדיקת מומחה עם קבלתו לידיה, על מנת לשלול אפשרות שהוא פסול. ההודעה על ביטול החוזה ניתנה, אפוא, משהתברר כי יש בספר יותר מפגם אחד או שניים, לאחר שניתנה למערער ההזדמנות לתקנו במהלך השנים, ולאחר שמומחה, אליו פנתה המשיבה במסגרת חילופי דברים בינה לבין המערער עובר להגשת התביעה, חשף את הפגם המהותי, שלא ניתן היה לעמוד עליו בבדיקה רגילה. בנסיבות אלה איני סבורה כי המשיבה אחרה במתן הודעה על ביטול החוזה ובדרישת השבה. משנודעה למשיבה עילת הביטול, פעלה בתוך זמן סביר כדי להביא לביטול העסקה. לנוכח השתלשלות הדברים המתוארת לעיל, בצדק חייב בית משפט קמא את המערער לשלם למשיבה סכום של 25,000 ₪ בגין עוגמת הנפש שנגרמה לה, וכן את הוצאות המומחה הראשון, אליו פנתה נוכח עמדתו של המערער כי הספר תקין, ועל פי הסכמתו לבחון מה ייעשה בספר לאחר שתתקבל חוות הדעת. ממילא צדק בית משפט קמא בחייבו את המערער בהחזר האגרה ובשכר טרחת עו"ד, כפי שחייב. בשולי הדברים אעיר, כי אכן טעה בית משפט קמא ביחסו אמינות לעדה שלא העידה, אולם נראה כי הטעות נובעת מכך שהייתה התייחסות מפורטת אליה במהלך עדויותיהם של המערער ושל המשיבה. כך או כך, אין למסקנה זו, שאכן אין לה על מה שתסמוך, כדי להעלות ולהוריד, שכן פסק הדין אינו מושתת כלל על ממצא זה. כך גם נראה כי ההתייחסות למידת בקיאותו של המערער בהלכה הייתה למעלה מן המידה, אולם לא ניתן לומר כי אינה רלבנטית כלל ועיקר, שהרי יש בה כדי להשליך על מידת האמון שניתן לתת במערער, על מנת להגיע למסקנה כי הספר בר תיקון, כפי שעמד על כך המומחה מר רווח. סוף דבר, הערעור נדחה. המערער ישלם למשיבה הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 15,000 ₪. חוזהספרי תורה