פסק דין (בהודעת צד שלישי) בפני דיון בהודעת צד שלישי, במסגרתה מבוקש לקבוע, כי הצד השלישי מעורב בתאונת דרכים. המנוחה ילידת שנת 2001, נפגעה ביום 18.1.04 בתאונת דרכים שקיפחה את חייה. התאונה ארעה כאשר רכב מסוג סובארו שמספרו 18-950-85 (להלן - "הסובארו"), הנהוג על ידי הנתבע 2, פגע במנוחה. בהודעת צד שלישי שהגישה הנתבעת 1 נטען, כי גם צד שלישי 1, והמבטחת של רכבו, צד שלישי 2, אחראיים לתאונה על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה - 1975 (להלן - "חוק הפיצויים"). צד שלישי 1 החנה במקום התאונה רכב מסוג גולף שמספרו 76-528-89 (להלן - "הגולף"). המנוחה נמחצה בין רכב הסובארו שנהג לאחור, לבין רכב הגולף שחנה במקום. ביום 11.12.07 הגיעו הצדדים להסכמה, לפיה יעמוד גובהו הכולל של הפיצוי על סכום של 450,000 ₪. הנתבעת 1 (להלן - "הנתבעת") תשלם מחצית מסכום זה, ויתנהל דיון לגבי חבותם של הצדדים השלישיים לשאת במחצית השנייה. ביום 7.1.09 הועלתה על ידי לפרוטוקול הצעה דיונית, לפיה תציג הנתבעת את הגרסה העובדתית המדויקת שלה, כפי שהיא עולה מתוך המסמכים והעדויות, לאופן שבו ארעה התאונה, ותסכם מבחינה משפטית, מדוע קיימת לה עילת תביעה כנגד הצדדים השלישיים. הצדדים השלישיים יסכמו על בסיס התיאור העובדתי של הנתבעת. אם אגיע למסקנה לפיה גם על בסיס התיאור העובדתי של הנתבעת, לא קיימת עילת תביעה, תדחה הודעת הצד השלישי. לעומת זאת, אם אגיע למסקנה לפיה על בסיס התיאור העובדתי של הנתבעת, קיימת עילת תביעה, יקבע מועד להוכחות במטרה לקבוע את התשתית העובדתית. הרעיון שעמד מאחורי ההצעה הוא, שאין טעם בקיום דיון עובדתי שכרוך בהעדת עדים, כאשר השאלה היא בעיקרה משפטית. הנתבעת הסכימה להצעה, עוד במהלך הדיון, ואילו הצדדים השלישיים נתנו הסכמתם בכתב בהודעה שהוגשה ביום 3.2.09. על פי החלטה מיום 19.2.09 ניתנה להצעתי מיום 7.1.09 תוקף של החלטה, והצדדים סיכמו בכתב. כתב האישום שהוגש כנגד הנתבע 2, נהג הסובארו, מתאר כיצד ארעה התאונה. התאונה ארעה במתחם בית משפחת אל עוקבי בלוד, חצר פרטית, המשמשת כמוסך מאולתר. הנתבע 2 עסק בתיקון הסובארו. בשלב כלשהו ביקש להסיע אותה לאחור. כ-6 מטר צפונית למתחם חנה הגולף. הנאשם (הנתבע 2) התיישב על כיסא הנהג בסובארו, כשפלג גופו הימני בתוך תא הנהג, ופלג גופו השמאלי מחוצה לו. הנאשם שילב את תיבת ההילוכים למצב נסיעה אחורנית, והסובארו החל לנוע אחורנית לכיוון צפון. בשלב מסוים, החליק הנאשם על הרצפה, נגרר עם כיוון נסיעת הסובארו על רגלו וישבנו, ואיבד את השליטה ברכב. אותה עת, שהתה הקטינה (המנוחה) מאחורי הסובארו, סמוך לדלת השמאלית-קדמית של הגולף. תוך כדי נסיעה אחורנית, פגע הנאשם בקטינה (במנוחה) באמצעות הפגוש האחורי של הסובארו ומחץ אותה אל תוך הדלת השמאלית-קדמית של הגולף (להלן: "התאונה"). הנתבע 2 הודה בעובדות כתב האישום, ועל בסיס עובדות אלה ניתנה הכרעת הדין בעניינו. עובדות אלה הן גם העובדות שמשמשות בסיס לפסק דין זה. בתיק קיים תרשים תאונת דרכים מיום 19.1.04 שנעשה על יד מר גבי בורודצקי, בוחן תנועה, והוא נותן תיאור מדויק של המתחם, וכלי הרכב שחנו בו במועד התאונה, כשהם משורטטים על פי קנה מידה. על פי טענת הנתבעת, יש לחייב את הצדדים השלישיים מכוח סעיף 3(ב) לחוק הפיצויים, הקובע: נפגע אדם מחוץ לכלי הרכב בתאונת דרכים שבה היו מעורבים מספר כלי רכב, יהיו הנוהגים חייבים כלפיו יחד ולחוד; בינם לבין עצמם ישאו בנטל החיוב בחלקים שווים. לענין חלוקת החבות בין הנוהגים לפי סעיף קטן זה, רואים כלי רכב כמעורב בתאונת דרכים אם בעת התאונה היה מגע בינו לבין כלי רכב אחר או בינו לבין הנפגע. לטענתה, עמד רכב הגולף ביציאה מהמוסך כשהוא חונה לרוחב היציאה, ולמעשה חוסם אותה. מבחינה משפטית נטען, כי די בכך שהיה מגע בין רכב הגולף לבין המנוחה, בכדי לקבוע שרכב הגולף היה מעורב בתאונה. הנתבעת מתבססת על רע"א 1953/03 הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ נ' יצחק אדרי ואח' פ"ד נא (1) 817 (להלן "פסק דין אדרי"). שם נקבע, כי חניה אסורה כמשמעותה בחוק הפיצויים, היא חנייה שיוצרת סיכון תעבורתי גם אם היא מותרת על פי דין (סעיף 12 לפסק הדין). ההכרעה: סעיף 1 לחוק הפיצויים קובע: "תאונת דרכים" - מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה; יראו כתאונת דרכים גם מאורע שאירע עקב התפוצצות או התלקחות של הרכב, שנגרמו בשל רכיב של הרכב או בשל חומר אחר שהם חיוניים לכושר נסיעתו, אף אם אירעו על-ידי גורם שמחוץ לרכב, וכן מאורע שנגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו..." ברע"א 3436/09 ביטוח ישיר חברה לביטוח בע"מ ואח' נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ (פורסם במאגרים המשפטיים) נקבע בסעיף 9 לפסק הדין: לסיכום, כאשר קיימים מספר כלי רכב הקשורים לתאונה, יש לקבוע את האחריות לפיצוי הניזוקים במספר שלבים. בשלב הראשון, יש לבחון אם כלי הרכב הקשורים לתאונה נחשבים ככלי רכב מעורבים לפי הגדרת "תאונת דרכים" בסעיף 1 לחוק - הגדרה הדורשת, בין השאר, "שימוש" ברכב או התקיימות של אחת מן החזקות המרבות, וקשר סיבתי בין ה"שימוש" או החזקה לתאונה. אם רק אחד מכלי הרכב הוא רכב מעורב, רק חברת הביטוח שביטחה אותו תהא אחראית לפצות את הניזוקים. כך, למשל, בעניין אררט, אף שמספר כלי רכב היו קשורים להתרחשות התאונה, רק אחד מהם ענה על ההגדרה שבסעיף 1 לחוק ולכן רק חברת הביטוח שביטחה רכב זה חבה בפיצוי. בשלב השני, אם ישנו יותר מכלי רכב אחד המעורב בתאונה, יש לפנות לסעיף 3 כדי לקבוע מי מבין כלי הרכב אחראי לפצות את הניזוק. לשם כך יש לקבוע אם חלק מן הניזוקים או כולם הם "נוסעים", ואותם תהא אחראית לפצות רק חברת הביטוח של הרכב שבו הם "נסעו". זה היה המקרה בעניין אדרי ובעניין שושי, שם למרות שמספר כלי רכב היו מעורבים בתאונה, רק המבטחת של הרכב החונה חויבה לפצות את הניזוקים, כיוון שהם ישבו בתוך הרכב החונה. כאשר מדובר בנפגעים שאינם נוסעים, והתקיים מגע פיסי בין כלי הרכב או בין כלי רכב לבין הניזוקים, חברות הביטוח של כלי הרכב חבות ביחד ולחוד לפי הוראת סעיף 3(ב) לחוק.  הנתבעת טוענת בסיכומיה, כי רכב הגולף חסם את היציאה מהמוסך. טענה זאת לא נטענה בהודעת צד ג', והעלאתה מהווה הרחבת חזית. הנתבעת אינה מביאה אסמכתא כלשהי מחומר הראיות המצוי בתיק, ומבוסס על חקירה מקיפה של המשטרה, לעובדה זאת. מתרשים תאונת הדרכים, שהוא העדות המדויקת ביותר למיקומם של כלי הרכב, עולה בבירור שרכב הגולף לא חסם את היציאה מהמוסך. בין המכונית שסומנה ז' והוגדרה "פיאט דוקטו ללא מספרים גרוטאה" לבין רכב הגולף שסומן ב' יש מעבר רחב ביותר. בכתב האישום, שהנאשם הודה בעובדותיו, נאמר, שרכב הגולף חנה 6 מטרים צפונית למתחם. לא ברור לי על מה מבוססת טענה עובדתית זאת של הנתבעת. יוער, כי הסכמת הצדדים להכרעה על בסיס הגרסה העובדתית של הנתבעת היא לכך שהגרסה תהיה מבוססת על מסמכים ועדויות. במקרה זה הועלתה גרסה עובדתית שאינה נתמכת באופן כלשהו במסמכים והעדויות הרבות הקיימים בתיק. כאמור מדובר בגרסה עובדתית שאף לא הועלתה בכתבי הטענות. גם אילו היה רכב הגולף חוסם לחלוטין את פתח היציאה מהמוסך, לא ניתן לראות אותו כמעורב בתאונת דרכים, על פי ההגדרה המופיעה בסעיף 1 לחוק הפיצויים. בפסק דין אדרי נקבע, כי יש לקשור בין איסור החניה לבין יצירת סיכון תחבורתי (סעיף 8 לפסק הדין). בסעיף 12 לפסק הדין נאמר: המונח "חניה אסורה" צריך אפוא להתפרש כחניה במקום או באופן היוצרים סיכון תחבורתי בין שמדובר בחניה מותרת על-פי דין ובין שמדובר בחניה שיש עליה איסור בדין. הקריטריון מהי "חניה במקום שאסור לחנות בו" צריך להיות הסיכון התחבורתי אשר חניה כזאת יוצרת. חניה תהא "חניה אסורה" גם במקרה שאין במקום שלט או תמרור האוסרים חניה, אולם עצם החניה במקום זה מהווה סיכון תחבורתי. לעומת זאת חניה במקום שאינו מהווה סיכון תחבורתי לא תיחשב "חניה אסורה" גם אם יש במקום שלט האוסר חניה במקום זה. ודוק, במקרים רבים האיסור שבדין יכול לשמש אינדיקציה לכך שבחניה גלום סיכון תחבורתי, ולהפך. ואולם, אין להסתמך באופן בלעדי על תקנות התעבורה לעניין הקביעה כי החניה גרמה לסיכון תחבורתי. יש לקבוע זאת על-פי נסיבותיו של כל מקרה. אני לא סבור שניתן לומר שחסימת היציאה מהחניה מהווה סיכון תעבורתי. מדובר במתחם שאורכו ורוחבו הינם כ-10 מטר, והמיועד לתיקון מכוניות. במתחם כזה הנסיעה היא איטית, ואם רכב חוסם את היציאה ניתן להזיז אותו. מצב דברים זה שונה לחלוטין מהעובדות בפסק דין אדרי, שם חנה רכב בשולי דרך בין עירונית, חניה מותרת על פי דין, אולם חניה שיוצרת סיכון תעבורתי. השאלה השנייה שיש להכריע בה היא שאלת הקשר הסיבתי בין השימוש או החזקה לתאונה. וכך הוגדר המבחן בפסק דין אדרי בסעיף 13: בשלב השני, שבו נבחן הקשר הסיבתי-המשפטי, נשאלת השאלה אם החניה האסורה המסוימת היא שיצרה את הסיכון שהביא להתרחשות הנזק. אין חולק כי בנסיבות המקרה מתקיים קשר סיבתי-עובדתי בין חניית הרכב במקום אסור לבין הפגיעה. משמעות הדבר שאלמלא היה הרכב חונה בשולי הכביש, לא הייתה מתרחשת התאונה. באשר לקשר הסיבתי-המשפטי, הרי שגם הוא מתקיים לדעתי בנסיבות העניין. הפגיעה ברכב החונה באה בשל הסיכון שנוצר כתוצאה מחניית הרכב במקום אסור, ולא בשל הליך גרימה אחר שאינו קשור לסיכון התחבורתי הגלום בחניית הרכב בשולי הכביש. ניתן לומר כי החניה האסורה יצרה את הסיכון אשר התממש בדרך של התנגשות בין הרכב הפוגע לבין הרכב החונה (ע"א 6000/93 עיזבון המנוח פואז קואסמה נ' רג'בי [2], בעמ' 673-672). על סמך כל האמור מסקנתי היא כי היה בחניית הרכב במקום שבו חנה, דהיינו בשולי הכביש בדרך בין-עירונית, סיכון תחבורתי, והחניה בו הייתה חניה "במקום שאסור לחנות בו". במקרה זה לא נפגעה המנוחה, עקב הסיכון שנוצר כתוצאה מחנית הגולף במקום אסור, כי אם כתוצאה מהנהיגה של הנתבע 2. במקרה זה, שלא כמו בפסק דין אדרי, לא ניתן לומר שהחניה האסורה יצרה את הסיכון, אשר התממש בפגיעה של רכב הסובארו במנוחה, ולאחר מכן ברכב הגולף. בע"א ( מחוזי י-ם) 2621/08 קרנית נ' נור אלדין סקאפי ואח' (פורסם במאגרים המשפטיים) ארעה התאונה באופן הבא: הנפגעים התקרבו למקום בו עמד מיניבוס, שבו התכוונו לנסוע. המיניבוס חנה במקום המשמש כתחנת הסעות, מנועו דומם, והנהג יושב על כסאו. רכב מסוג טרנזיט הידרדר לאחור, פגע בנפגעים והדף אותם לעבר המיניבוס. בית המשפט קבע כי המיניבוס לא יצר סיכון תעבורתי. בת"א (י-ם) 5728/07 אחמד מוחתסב נ' פארחי אלברט (פורסם במאגרים המשפטיים), בדק הנפגע, שהוא מתדלק בתחנת דלק, שמן ברכב סובארו כאשר רכב פאסאט נסע לאחרו ומחץ אותו בין שני הרכבים. נקבע, שלא קיים קשר סיבתי בין חניית הסובארו לבין הפגיעה. בת"א (ב"ש) 1035/01 רג'בי גמאל נ' סלאמה עבדל רחמן (פורסם במאגרים המשפטיים) נאמרו בסעיף 7 הדברים הבאים: "איני סבורה שמחוקק בסעיף 3(ב) התכוון שכל נגיעה אקראית ברכב שהיה מעורב בפגיעה תקים חבות לגבי אותו רכב שעמד באופן אקראי בדרכו של הרכב הפוגע ללא כל קשר לתאונה עצמה או לגרימתה". לאור האמור לעיל אני סבור, שגם אם חסם רכב הגולף את היציאה, הוא אינו נושא באחריות כלשהי לתאונה, וכמובן שאם לא חנה באופן החוסם את היציאה אין הוא נושא באחריות כלשהי. סוף דבר, הודעת הצד השלישי נדחית, אני מחייב את הנתבעת בהוצאות ההודעה, ובנוסף לכך בשכ"ט עו"ד בסך 2,000 ₪ בתוספת מע"מ. מאחר ולא נשמעו ראיות בתיק, אני פוטר את הנתבעים מתשלום אגרה נוספת. הצדדים יפעלו על פי ההחלטה מיום 11.12.07. התובעת והנתבעת יגישו הודעה האם יש צורך בדיון משפטי כדי להמשיך את הטיפול בתיק.שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה