פנסיה של ראש מועצה דתית 1. התובע הגיש תביעה לתשלום פנסיה וזאת לטענתו, מאחר ושימש כראש מועצה דתית במשך למעלה מ-4 שנים ובסה"כ שימש במשרה ציבורית למעלה מ-12 שנים במצטבר. 2. התובע יליד 1934 (להלן: "רביבו"), עבד אצל הנתבעים החל מ- 1984 ועד שנת 2000. 3. הנתבעת 1 - הרשות הארצית לשרותי דת פעלה באמצעות משרד הדתות, והיא אחראית על המועצות הדתיות ועל מתן שרותי דת בארץ (להלן: "המדינה"). 4. הנתבעת 2 - המועצה הדתית לכיש - אחראית על מתן שרותי דת לתושבי המועצה האזורית לכיש (להלן: "המועצה הדתית"). 5. הנתבעת 3 - המועצה האזורית לכיש - פועלת על צו המועצות המקומיות (מועצות אזוריות) ואחראית על מתן שרותים מוניציפליים בתחום המועצה (להלן: "המועצה האזורית"). 6. תקופת העבודה של רביבו אצל הנתבעות הן כדלקמן: 1.4.94 - 1.4.84 רכז ועדה חקלאית במועצה האזורית - (להלן: "התקופה הראשונה"). 28.7.96 - 22.3.94 סגן יו"ר המועצה הדתית. (להלן: "התקופה השנייה"). 31.7.98 - 28.7.96 יו"ר המועצה הדתית (להלן: "התקופה השלישית"). 27.12.00 - 1.8.98 - סגן יו"ר המועצה הדתית (להלן: "התקופה הרביעית"). 7. עם סיום עבודתו של רביבו במועצה הדתית, החל לקבל גמלה בגין 10 שנות עבודתו במועצה האזורית, וכן קיבל מענק חד פעמי ממשרד הדתות בגין כהונתו במועצה הדתית עבור 52 חודשים ובסך 129,160 ₪ (נספחים ז' ו-ח' לסיכומי רביבו). 8. רביבו טען כי הוא זכאי לגמלה ולא למענק ופנה בכתב למשרד הדתות ב- 28.4.02 ובאמצעות באי כוחו ב- 5.3.02 ו- 28.4.02 (נספחים ט - י לסיכומי רביבו). בתשובות משרד הדתות צויין, כי רביבו לא שימש 4 שנים כיו"ר מועצה דתית. כמו כן, רק סגן יו"ר מועצה דתית בתחום עיריה זכאי לגמלה, ושכרו של רביבו כיו"ר מועצה דתית לא אושר ע"י משרד הדתות ועל כן, גם מסיבה זו אינו זכאי לגמלה. 9. רביבו הגיש התביעה נשוא דיוננו ב- 9.8.07. הצדדים הסכימו כי פסק הדין יינתן על סמך כל המסמכים שימצאו בתיק בצרוף לטיעון קצר. 10. במסגרת סיכומיה טענה המדינה לשתי טענות סף שמכוחן יש לדחות את התביעה מבלי לדון לגופה. הראשונה - לפיה אין לבית הדין סמכות עניינית לדון בתביעה והשניה - התביעה התיישנה. נדון בטענות הסף כעת לפי סדרן. 11. העדר סמכות עניינית המדינה טוענת, כי בהתאם לסעיף 5 ב'(א) לחוק הרשויות המקומיות (גמלאות לראש רשות וסגניו) התשל"ז - 1977, החל גם על מועצות דתיות, זכות הערעור על החלטת גמלאות נתונה לבית המשפט המחוזי. סעיף 5ב(א) קובע: "(א) הרואה עצמו מקופח בהחלטה בדבר זכותו לגמלה ושיעורה או לתשלומים אחרים ושיעוריהם לפי חוק זה... רשאי לערער עליה לפני בית המשפט המחוזי". משכך, המדינה טוענת כי דין התביעה להידחות בשל חוסר סמכות. 12. אין בידינו לקבל טענה זו באשר נפסק כי במקום בו מדובר בתביעה שעניינה הוא תחום מומחיותו של בית הדין לעבודה, לא יעבירה בית הדין לערכאה אחרת. אף אם קיים סעיף מפורש הקובע את הערכאה בה בה ידון ההליך, אין הדבר גורע מסמכותו של בית הדין במיוחד כאשר מדובר בנושאים שהם ליבת דיני העבודה כמו פנסיה, יחסי עובד מעביד וכד'. ברוח זו נפסק בענין רסמי כי משנכרת חוזה לביצוע עבודה כלשהו בין רשות ציבורית לעובד או נציגה חלים על חוזה זה, הן דיני החוזים, הן המשפט המנהלי והן דיני העבודה - תחולה משולשת זו לא מאיינת את הסמכות הייחודית של בתי הדין לדון בעניינים שמהותם ביחסי עבודה, אם זהו המרכיב הדומיננטי בתביעה. (בג"ץ 1898/06 משרד הפנים נ' בית הדין הארצי לעבודה י-ם - הנהלת בתי המשפט, פס"ד מיום 24.3.08, עמ' 27). כאמור, משלב התביעה הינו זכאות לפנסיה, אין חולק כי לבית הדין יש סמכות לדון בתובענה ועל כן טענת הסף בענין הסמכות - נדחית. 13. התיישנות המדינה טוענת, כי בהתאם לאמור בתקנות הרשויות המקומיות (גמלאות לראש רשות וסגניו) (סדרי דין בערעור) התשמ"ג - 1982, החלות גם על המועצות הדתיות על דרך של היקש, זכות הערעור על החלטת גמלאות היא בתוך 45 ימים, מיום קבלת ההחלטה. המדינה טוענת, כי רביבו היה ער למגבלת הזמן ולהליך הנכון שיש לנקוט, וזאת כעולה ממכתבו מיום 28.4.02. בחלוף למעלה משש שנים, רביבו אינו זכאי לעקוף את סדרי הדין באמצעות הגשת כתב תביעה נפרד. 14. רביבו טוען, כי המדינה מעולם לא יידעה אותו על דרך הערעור או המועד להגשתו. כדבר הזה לא נכתב במכתבי משרד הדתות. רביבו טוען כי ממכתבו לא ניתן ללמוד כי ידע על מועד הערעור ובוודאי שמועד כזה לא ניתן לגזור על דרך של היקש. 15. אשר לדעתנו, מבקשים אנו להידרש לנהוג במקרים של גמלאות עובדי מדינה. זכותו של עובד מדינה לגמלאות קבועה בחוק והגורמים המופקדים על כך הם נציב שרות המדינה והממונה על תשלום הגמלאות. תביעה לגמלה מוגשת לממונה (סעיף 42 לחוק שירות המדינה (גמלאות) (נוסח משולב), תש"ל - 1970), ועל החלטתו ניתן לערער לבית הדין לעבודה תוך 60 ימים (סעיף 43(א) לחוק ותקנה 1 לתקנות שירות המדינה (גמלאות) המועד להגשת ערעור). מסגרת זמן זו היא קבועה ולא ניתן לחרוג ממנה או להאריכה (ע"ע (ארצי) 349/07 מדינת ישראל - הממונה על תשלום הגמלאות - כרמלה עצמון, פס"ד מיום 4.6.08, ע"ע (ארצי) 712/06 נאוה ירון - המרכז הרפואי "שיבא" תל השומר, פס"ד מיום 11.6.07). 16. במקרה שבפנינו החלטת שרותי הדת היהודיים (גמלאות לראש מועצה דתית וסגניו) התשמ"א - 1981, יונקת חיותה מסעיף 14 לחוק שרותי הדת היהודיים [נוסח משולב], תשל"א - 1971 ומסעיף 2 לחוק הרשויות המקומיות (גמלאות לראש רשות וסגניו), תשל"ז - 1977. בסעיף 14 לחוק שרותי הדת נקבע כי על ראש מועצה דתית וסגניו יחול חוק הרשויות המקומיות (גמלאות לראש רשות וסגניו). מכאן, שזכות הערעור הקבועה בסעיף 5ב(א) לחוק חלה באופן מפורש גם על מועצה דתית, ובאופן משתמע גם המועד להגשה הנקוב בתקנות הרשויות המקומיות (גמלאות לראש רשות וסגניו (סדרי דין בערעור) התשמ"ג - 1982 - בו נקבע כי זכות הערעור היא בתוך 45 ימים מיום שהתקבלה ההחלטה. 17. רביבו קיבל את ההחלטה בדבר תשלום מענק והשיב ב- 28.4.02 כי הוא זכאי לקצבה ולא למענק וכן ביקש לצרף לו את תקופת שרותו הקודמת במועצה האזורית בשולי המכתב ציין רביבו: "אודה לך לאשר את הקצבה הכוללת תוך זמן סביר או לאפשר לי לערער על החלטתך בבית המשפט המחוזי" (נספח ט' לסיכומי רביבו). בהמשך גם באת כוחו של רביבו העבירה מכתבים למשרד הדתות וכולם נדחו במכתבים מנומקים. 18. ממכתבו של רביבו ניתן להסיק, כי ידע על זכות ערעור שקיימת לו, וכי היא תתברר בבית המשפט המחוזי. רביבו טען, כי לא ידע על המועד בו יש להגיש את הערעור. אך רביבו מציין בשולי מכתבו, כי הוא מבקש התייחסות תוך זמן סביר. למעלה מחמש שנים אינן זמן סביר לכל הדעות, ובוודאי כאשר מדובר בתביעה - שהיא הליך שונה מזה הקבוע בדין - דהיינו ערעור. הקביעה של המועד להגשת ערעור משמעה הבהרת גבולות התקופה בה המדינה תוכל לאחריה לראות עצמה משוחררת מסכנה של תביעה. גמלאי כמו רביבו, שיודע שקיימת זכות ערעור, אינו יכול להישמע בטענה, כי לא ידע כי היא מוגבלת בזמן. לא נוכל לקבל את טענת רביבו לפיה לא נאמר לו מהו המועד להגשת ערעור, כאשר גם הוא הבין כי מדובר בזמן סביר, גם אם לא 45 ימים. קבלת טענת רביבו נוגדת את עקרונות הסבירות ותום הלב הנוהגים בין עובד ומעביד ובין עובד לרשות. אשר על כן, דין התביעה להידחות מחמת התיישנותה. 19. יכולנו לסיים את החלטתנו בנקודה זו, אך סברנו כי לא נצא יד חובתנו אם לא נתייחס בקצרה לטענותיו המרכזיות של רביבו, על מנת שתנוח דעתו כי היה לו יומו בבית הדין. 20. טענתו הראשונה של רביבו כי הוא זכאי לגמלה מאחר וכיהן כיו"ר מועצה דתית במשך 4 שנים לפחות. רביבו טוען כי בתקופה השנייה, על אף שנשא תואר של סגן שימש בפועל כיו"ר. טענה זו מבוססת על תקנה 5 לתקנות החלטת שירותי הדת היהודיים (גמלאות לראש מועצה דתית וסגניו), התשמ"א 1981 (להלן: "תקנות שירותי דת"), הקובעת כדלקמן: "ראש רשות לשעבר שחדל לכהן אחרי שהגיע לגיל ארבעים וחמש, תשולם לו כל ימי חייו החל מהיום שבו חדל לכהן, קצבה בסכום שהוא שישית האחוז מהמשכורת הקובעת כפול במספר חדשי כהונתו במועצה הדתית, ובלבד שנתקיימה אחת מאלה: (1) כיהן כראש רשות ארבע שנים לפחות; ..." כדי להיות זכאי לגמלה לפי תקנה 5 על רביבו להראות שכיהן כיו"ר המועצה הדתית במשך 4 שנים. אין חולק כי רביבו שימש יו"ר המועצה הדתית בתקופה השלישית שארכה שנתיים. כאמור, רביבו טוען כי בתקופה השנייה, היו"ר הפורמלי עקר לעיר אילת, ורביבו מילא את מקומו במשך שנתיים. כך מגיע רביבו לכהונה של 4 שנים בתפקיד יו"ר. רביבו מסתמך על מכתבו של משרד הדתות מיום 19.5.02 (נספח ג' לסיכומי רביבו) בו חישוב המענק לקח בחשבון גם התקופה בה כיהן כסגן, כאשר בפועל מילא תפקיד של יו"ר. על כך נאמר שמשרד הדתות הכיר בתקופה בה כיהן רביבו כסגן - כאילו כיהן כיו"ר, לצורך חישוב המענק ולא לצורך חישוב גמלה וגם לא מתוך כך שהמשרד נתן תוקף ישיר למינוי. שהרי מסיכומי המדינה עולה, כי אף למינוי של רביבו כסגן בתקופה השניה אין כל תוקף, שעה שלא ניתן לו אישור של משרד הדתות. נכון הוא שהעבודה שמבצע עובד היא שקובעת את זכויותיו, אך הדבר אינו נכון כאשר מדובר בתפקיד סטטוטורי, הנעשה בדרך של מינוי. יו"ר מועצה דתית צריך להיבחר ע"י חברי המועצה ולקבל את אישור שר הדתות. אין חולק כי מינוי זה אינו פורמלי גרידא, אלא הוא תנאי יסודי ומכריע למינוי. משמינוי כזה לא היה, לא יכולה עבודתו בפועל של התובע בתפקיד יו"ר, או מילוי מקומו לשמש תחליף למינוי כנדרש שהינו תנאי קונסטיטוטיבי. על כן, התקופה השניה בה כיהן רביבו כסגן לא יכולה להיחשב ככהונה של יו"ר מועצה דתית, ומשום כך לא מתקיים התנאי המופיע בתקנה 5(1) הדורש כהונה של 4 שנים כראש רשות כתנאי לתשלום גמלה. 21. טענתו השניה, של רביבו כי הוא זכאי לגמלה מכוח צרוף תקופות עבודתו במועצה האזורית ובמועצה הדתית. טענתו זו מבוססת על תקנה 10 לתקנות שירותי הדת, שכותרתה "צירוף תקופות", הקובעת שניתן לצרוף תקופות לצורך חישוב תקופת הכהונה כראש הראשות, כדלקמן: "(א) בקביעת הזכות לגמלה של ראש רשות לשעבר ושיעורה, תחושב תקופת שרות במשרה ציבורית בשכר כתקופת כהונה כראש רשות ובלבד שנתקיימו כל אלה: (1) שירותו במשרה הציבורית נסתיים תוך שנה שקדמה לבחירתו כראש רשות; (2) אותה תקופה אינה מובאת בחשבון לצורך זכות לגמלה מקופת מועצה דתית, רשות מקומית או מאוצר המדינה או לצורך חישוב שיעורה של גמלה כזו; (3) ראש הרשות הודיע בכתב למנהל הכללי של משרד הדתות תוך שלושה חודשים מעת שהחל לכהן כראש רשות או תוך שלושה חודשים מיום פרסום החלטה זו ברשומות, לפי המאוחר יותר, על החלטתו להחזיר כל מענק או פיצויי פיטורים ששולמו לו עם פרישתו מהשירות כאמור, והחזירו כאמור בסעיף 30". סעיף קטן (ג) לתקנה 10 מבהיר את המונח "משרה ציבורית" הנקוב בתקנה, כדלקמן: "(ג) לענין סעיף זה, "משרה ציבורית" - שירות במועצה דתית כעובד המועצה הדתית, שירות ברשות המקומית כעובד הרשות המקומית, או שירות במדינה כעובד המדינה או כחייל, או כל משרה אחרת המזכה לגמלאות מאוצר המדינה." כדי לעמוד בתנאי הרציפות צריך להראות שרביבו החל בתפקידו במועצה הדתית תוך שנה מיום שהפסיק להיות עובד. רביבו עבד 10 שנים במועצה האזורית - היא התקופה הראשונה. יחד עם זאת כהונתו כיו"ר המועצה הדתית היתה שנתיים לאחר מכן ולא בתוך שנה. כאמור משלא ראינו בתקופה השניה ככהונה של ראש מועצה, אלא סגן יו"ר מועצה לא מתקיים התנאי של סיום השרות במשרה הציבורית, בתוך שנה שקדמה לבחירה כראש רשות. 22. לחילופין, מבקש רביבו לראות בו כעובד בכל הקשור לתקופה השניה. כלומר, בתקופה בה היה סגן יו"ר מועצה דתית. אלא שחבר מועצה דתית אינו יכולה להיחשב עובד ללא קשר למבחנים השונים הקבועים בפסיקה לענין יחסי עובד מעביד האבחנה המהותית הזו, קבועה בסעיף 101 לצו המועצות המקומיות (א), תשי"א - 1950 הקובע לאמור: "אלו הם הפסולים מלכהן כחברי מועצה מקומית: ... (5) עובד במשכורת באותה מועצה (6) עובד במשכורת בכל רשות מקומית אח' (7) שעבודתו עלולה להביא לידי סתירה או אי התאמה בין לפקידיו בשירות הרשות המקומית לבין תפקידיו כחבר מועצה." מכוח סעיף 3 (א) לחוק שירותי הדת היהודיים (נוסח משולב), התשל"א - 1971 (להלן: "חוק שירותי הדת היהודיים"), מוחל - בין השאר - סעיף 101 גם על חבר מועצה דתית. סעיף 3 (א) קובע: "כל הוראה בחיקוק לפיה פסול אדם מלכהן כחבר מועצה ברשות מקומית, תחול בשינויים המחייבים גם על חבר מועצה דתית." מכל אלו אנו למדים כי המחוקק ביקש לקבוע כי עובדי מועצה לא יוכלו להיות חברים במועצה כדי להבחין מי שהוא עובד ציבור לנבחר ציבור. 23. קביעה זו אין משמעה כי רביבו לא יחשב עובד לצורך כל תביעה אחרת, אם מתחום הביטחון הסוציאלי או מתחום אחר. אלא שכאן לצורך פרשנות המונח "משרה ציבורית" - המוגדרת בסעיף 10 א (ג) להחלטת שרותי הדת היהודיים, ברור לנו כי הכוונה לא היתה לכלול את מי שהם חברי המועצה הדתית, שאינם מקבלים שכר וודאי מי שמקבל שכר כסגן או יו"ר. על כן, גם מבחינת צרוף התקופות, רביבו לא עומד בתנאי התקנות, ומכל מקום, צרוף התקופות יכול לבוא רק אחרי שנצברו ארבע שנים בתפקיד ראש המועצה בפועל - אשר לא התקיים בענייננו. 24. סוף דבר התביעה נדחית. מאחר והתובע הינו פנסיונר - אין צו להוצאות. ניתנה והודעה היום כ"ז שבט תש"ע , 11/02/2010 בהעדר הנוכחים. אילן סופר, שופט ראש מועצהמועצה דתיתפנסיה