צד מסתמך על התחשבנות בפני תביעה כספית לתשלום יתרת חוב על שירותי הסעות. הנתבע הינו בעל עסק להסעות. התובע היה קבלן משנה של הנתבע בתקופה שבין דצמבר 2003 ליולי 2004. הנתבע הפעיל שני מיניבוסים - אחד נהוג על ידו ואחד ע"י נהג שהעסיק, לביצוע הסעות אותן מסר לו התובע - ביניהן הסעות תלמידים, הסעות עובדים וכיו"ב, במסלולים קבועים (איסוף ופיזור). את גובה התשלום לכל מסלול נסיעה קבע הנתבע, והוא היה קבוע. אין חולק, כי הנתבע שילם לתובע את הסכומים המופיעים בחשבוניות שהוציא התובע לנתבע, והמסתכמים בסך של 31,630 ש"ח, כדלקמן: חשבונית 121 - 6.1.04 - 5,000 ש"ח כולל מע"מ. חשבונית 126 - 13.2.04 - 8,930 ש"ח כולל מע"מ. חשבונית 136 - 25.3.04 - 8,500 ש"ח כולל מע"מ. חשבונית 148 - 6.6.04 - 9,200 ש"ח כולל מע"מ. תנאי התשלום המוסכמים היו שוטף + 45 יום לגרסת התובע, ושוטף + 60 יום לגרסת הנתבע, מחלוקת שאינה משמעותית לענייננו. המחלוקת המרכזית בין הצדדים היא באשר להיקף הנסיעות שבוצעו בפועל ע"י התובע, כאשר כל צד מסתמך על דו"חות מחשב חודשיים שנערכו על ידו, בטבלאות המפרטות את תאריכי הנסיעות, מסלוליהן (מוצא ויעד) ומחיריהן. הדו"חות של התובע מפרטים גם את מספר הנוסעים, שעת הנסיעה ומיהות הנוסעים (ילדים, אגד, קוסמוס). לגרסת התובע, ובהתאם לדו"חות שהוגשו על ידו, בוצעו נסיעות כדלקמן: דצמבר 2003 - 6,622 ש"ח כולל מע"מ. ינואר 2004 - 18,526 ש"ח כולל מע"מ. פברואר 2004 - 21,494 ש"ח כולל מע"מ. מרץ 2004 - 11,708 ש"ח כולל מע"מ. אפריל 2004 - 10,177 ש"ח כולל מע"מ. מאי 2004 - 8,395 ש"ח כולל מע"מ. יוני 2004 - 8,254 ש"ח כולל מע"מ. יולי 2004 - 6,690 ש"ח כולל מע"מ. בסך הכל ביצע התובע לגרסתו נסיעות בסך של 91,866 ש"ח, ובניכוי הסך ששולם - 31,630 ש"ח - נותרה יתרת חוב של 60,236 ש"ח נכון למועד סיום עבודתו. לטענת התובע, שילם לו הנתבע את הסכומים נשוא החשבוניות שלא בהתאם לתנאי התשלום המוסכמים אלא מעת לעת, לפי יכולתו הכספית של הנתבע, כטענתו, בשיקים שרשם לפקודת התובע, ובהתאם לכך הוציא התובע את החשבוניות. בקשות התובע להשלים את יתרת החוב המצטבר לא נענו והנתבע דחה אותו בלך ושוב. בשלב בו הצטבר חוב גדול והתובע ביקש "לסגור חשבון" לא היו בידו דו"חות המחשב שלו, כי המחשב שלו התקלקל, ולכן סרב הנתבע לשלם לו את היתרה. התובע נאלץ לפנות למעבדת מחשבים לשחזור ה"הארד דיסק" של המחשב (הוצגה על כך חשבונית מאוגוסט 2004), ואז שוחזרו נתוני הדו"חות, אך הנתבע עדיין סרב להפגש איתו ולשלם את היתרה. בגרסת התובע יש קושי, בכך שהוא אישר שהחשבונית הראשונה (6.1.04) היוותה מקדמה שכן באותו מועד טרם חלפו 45 יום מגמר חודש דצמבר, שהיה החודש הראשון לעבודתו, והדבר אינו עולה בקנה אחד עם הטענה לקשיים כספיים של הנתבע שבעטיים נדחו התשלומים. גם לגבי החשבונית ע"ס 8,930 ש"ח אמר הנתבע כי היא נועדה לפרעון נסיעות חודש דצמבר, שהיו בסך 6,622 ש"ח, ולדבריו ניתנה על סכום גבוה יותר כי התובע היה חייב כסף עבור דלק וביקש מהנתבע שיק על הסכום המסויים אותו היה חייב לתחנת הדלק וכך ניתנה לו מקדמה נוספת בגובה של כ-2,300 ש"ח. משמע, גם לשיטת התובע, בחודשים הראשונים ניתנה לו מקדמה של כ-7,300 ש"ח. בנוסף, הסכומים שלא שולמו, לשיטת התובע, הינם פי 2 מהסכומים ששולמו, ולא התקבל כל הסבר מניח את הדעת לכך שסכומים של עשרות אלפי ש"ח לא שולמו לתובע והוא המשיך לבצע את העבודה השוטפת ללא דין ודברים ומבלי להניח על שולחנו של הנתבע חשבונית ולדרוש כי ישלמה. כך לדוגמה, לשיטת התובע בחודשים פברואר-מרץ 2004, שבהם ביצע הסעות בסך של מעל 30,000 ש"ח, לא קיבל כל תשלום עבור ההסעות: בין החשבונית של 25.3.04 שהתייחסה לינואר 2004 לבין החשבונית של 6.6.04 שהתייחסה לאפריל 2004, לא התקבלו כל תשלומים ולא הוצאו חשבוניות, וגם ביוני שולם רק סך שאינו מכסה את נסיעות אפריל שהגיע זמן פרעונן, ובודאי לא את החודשים הקודמים. גם בקיזוז המקדמה שניתנה בחודשים הראשונים, עדיין נותרה יתרת חוב גבוהה מאד. מהראיות עולה כי לקוחות הנתבע היו גופים גדולים כמו חברת הסעות שאשא, אגד, קוסמוס וכו', והוא אף העסיק נהגים שכירים, כגרסתו שלא נסתרה, ולכן הטענה כי הנתבע לא יכול היה לשלם לתובע מעבר לסכומים החלקיים ביותר ששילם, ולכן דחה את מועד הפרעון, הינה מוקשית ולא ניתן עליה הסבר מניח את הדעת. עם זאת, יש לזכור כי התובע היה תלוי לפרנסתו בנתבע כמספק עבודה עיקרי ויתכן כי הנתבע ניצל זאת לרעה. לטענת הנתבע, נערכו על ידו באופן שוטף דו"חות של ההסעות שביצע התובע, והסכומים ששולמו לתובע כנגד החשבוניות שולמו לפי דו"חות אלה, כאשר מעת לעת ניתנו לו גם מקדמות בשל מצבו הכספי הקשה. כך, לטענת הנתבע החשבונית הראשונה היוותה מקדמה ונועדה לתשלום הביטוח על אחד מהרכבים, וגם החשבונית השלישית ע"ס 8,500 ש"ח כללה מקדמה. הנתבע הציג את הדו"חות שנערכו במשרדו לגבי ההסעות שביצע התובע, כדלקמן: דצמבר 2003 - 4,672 ש"ח כולל מע"מ. ינואר 2004 - 6,325 ש"ח כולל מע"מ. פברואר 2004 - 3,207 ש"ח כולל מע"מ. מרץ 2004 - 4,413 ש"ח כולל מע"מ. אפריל 2004 - 3,583 ש"ח כולל מע"מ. מאי 2004 - 2,416 ש"ח כולל מע"מ. יוני 2004 - 3,470 ש"ח כולל מע"מ. יולי 2004 - 2,880 ש"ח כולל מע"מ. בסה"כ ביצע התובע, לגרסת הנתבע, הסעות בסך של 30,996 ש"ח, כך שלשיטתו שולם לתובע ביתר. הסברו של הנתבע לכך שלא נותר חייב מאומה לתובע למרות שהתשלום האחרון היה בתחילת יוני 2004 והתובע המשיך לעבוד עוד חודשיים לאחר מכן, הוא ששולמו לתובע מקדמות ולכן בקיזוז אותן מקדמות החשבון התאזן בעת הפסקת עבודת התובע. הנתבע אישר את גרסת התובע לגבי אי יכולתו להוציא דו"חות ממחשבו במועד הפסקת העבודה, אך לטענתו כלל לא נזקק לדו"חות התובע שכן ממילא שילם לפי הדו"חות שנערכו במשרדו, ולא לפי דו"חות התובע. הנתבע טען בתצהירו כי שילם את כל החשבוניות שהוציא לו התובע, אך לא טען כי במועד כלשהו נערכה בין הצדדים התחשבנות כוללת, בין לפי דו"חות התובע ובין לפי דו"חות הנתבע, ולשיטתו אך מקרה הוא שבעת הפסקת העבודה בסוף יולי 2004, סכומי החשבוניות ששולמו, חלקן כמקדמות והאחרונה בהן בתחילת יוני 2004, התאזנו כמעט במדוייק עם העבודות שבוצעו. בחקירתו הנגדית מסר הנתבע גרסה כבושה ולפיה הפסיק את עבודת התובע במכוון כשהתובע הגיע בעבודות שביצע לסכום החשבוניות, בשל טענות שעלו נגדו מצד הלקוחות, אך הפסקת העבודה היתה בדיוק בסוף חודש יולי, כך שהתמיהה נותרת בעינה. פירכה משמעותית בגרסת הנתבע אני מוצאת בדו"ח ההסעות שצרף הנתבע כנספח ב' לתצהירו. דו"ח זה, הנושא כותרת "יבגני - חודש ינואר 2004" הינו לטענת הנתבע דו"ח שמסר לו התובע לפני שמחשבו התקלקל, ולטענת הנתבע הוא מעיד על כך שלאחר שחזור קובצי הנתונים ממחשב התובע, "ניפח" התובע את הנתונים והוסיף הסעות פיקטיביות כהנה וכהנה, באופן שבמקום סכום של 11,518 ש"ח (כבנספח ב') מוצג בדו"ח ינואר המצורף לכתב התביעה סכום של 18,526 ש"ח. דא עקא, שהפוסל - במומו פוסל: בדיקה חזותית של נספח ב' לתצהיר הנתבע מעלה כי הוא זהה בפורמט ובאופן החלוקה לעמודות עם דו"חות הנתבע (נספחי א' לתצהירו) ולא עם דו"חות התובע שהינם בעימוד, פורמט וחלוקה אחרת לעמודות, וכוללים עמודות נתונים נוספות של מספר הנוסעים, סוג הנוסעים, שעת הנסיעה ועוד. גם הכותרת - " יבגני חודש ינואר 2004" - זהה לכותרת בדו"חות האחרים של הנתבע, שצורפו לתצהירו (לדוגמא דו"ח דצמבר 2003 שצורף פעמיים באותה מתכונת, בנספח א' ובנספח ב') ולא לדו"חות התובע, שאין להם כותרת כלל. התובע העיד כי אין לו כל קשר לדו"ח נספח ב' של הנתבע, וכי כל הדו"חות שערך והגיש לנתבע נערכו באותו פורמט ואותה תוכנה, כפי שמצורפים לתצהירו. השוואת נספח א' של הנתבע לנספח ב' שלו, לאור המסקנה כי מדובר בדו"ח של הנתבע ולא של התובע, מלמדת כי הדו"ח של ינואר 2004 שנכלל בנספח א' עבר "דיאטה חמורה" והושמטו ממנו נתונים של 34 נסיעות הכלולות בנספח ב'. משמע, דווקא הנתבע הוא מי שיש כנגדו ראיה בדבר "פיברוק" בדיעבד של נתוני הנסיעות שביצע התובע. ב"קיצוץ" בדיעבד של כמות הנסיעות בדו"חות החודשיים של הנתבע יש כדי להסביר באופן הגיוני יותר את ההתאמה המקרית-כביכול בין הסך הכולל של החשבוניות שהנפיק התובע זמן רב לפני סיום עבודתו לבין כמות הנסיעות הכוללת שביצע, כנטען ע"י הנתבע. בנוסף, לחובת הנתבע עומד גם המחדל של אי הבאת ראיות מכריעות שהיו ברשותו ובשליטתו: הנתבע קיבל א-פריורי את דו"חות ההסעות הנטענות ע"י התובע, ויכול היה על נקלה להשוות ביניהם לבין הדו"חות והרשימות הקיימים במשרדו, הן של פירוט הסעות שבוצעו מדי חודש עבור הלקוחות השונים (אגד, קוסמוס, שאשא וכו'), והן של הסעות שבוצעו ע"י נהגים אחרים של הנתבע (שכירים או קבלני משנה). כך יכול היה הנתבע להוכיח על נקלה, כי נסיעה מסויימת הרשומה בדו"חות התובע כלל לא בוצעה עבור הלקוח (נעדרת מהפירוט החודשי של חיובי הלקוח) או שבוצעה ע"י נהג אחר של הנתבע (כלולה ברישומי הנסיעות שביצע אותו נהג שכיר או קבלן משנה). הנתבע נמנע מלהביא ראיות אלה, שהיו נגישות לו ובשליטתו המלאה אליבא דכולי עלמא, וזאת כאשר כתב התביעה הוגש סמוך מאד לאחר הפסקת עבודתו של התובע (נובמבר 2007) ואליו צורפו כל הדו"חות שערך התובע, כך שהנתבע אינו יכול לטעון כי בחלוף הזמן נזרקו הדו"חות או הרשימות הרלוונטיים ואינם עוד בשליטתו. יצויין כי מדובר בתביעה בסכום נכבד של מעל 60,000 ש"ח כך שאין זה סביר שהנתבע לא מצא לנכון להטריח עצמו להידרש לדו"חות ולרשימות ה"צולבים" שבחזקתו כדי להפריך מינה-וביה את גרסת התובע ואת אמיתות דוחו"תיו. ההתרשמות ממהימנות שני העדים, בעת עדותם וחקירתם הנגדית, היתה כי התובע דובר אמת ומאמין בצדקתו ואילו הנתבע מתחכם, מסתיר טפחיים, מנסה להיבנות מחולשות גרסת התובע או מאופן ניהול תביעתו ומתחמק ממענה ישיר לשאלות שנשאל (לדוגמא: "הוא היה צריך להוציא לי חשבונית אם הוא טוען שאני חייב לו כסף", "אתה לא ביקשת גילוי מסמכים"). לאחר שבחנתי את החוזקות והחולשות של כל אחת מהגרסאות, והוספתי למסקנות שבהגיון את התרשמותי מהעדים כמפורט לעיל, אני קובעת כי גרסתו של התובע מהימנה ומשכנעת, לפי מאזן ההסתברויות, יותר מגרסת הנתבע. לפיכך אני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבע לשלם לתובע סך של 60,236 ש"ח נכון ליום 1.9.04, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד זה ועד התשלום בפועל, וזאת כנגד חשבונית מס שינפיק לו התובע. איני מוצאת לנכון לחייב את הנתבע בגין חשבונית שחזור הנתונים מהמחשב, שכן היה על התובע להדפיס ולשמור בחזקתו רישומים של הנסיעות שביצע, בפרט לנוכח העובדה שהנתבע לא שילם לו את מלוא התשלום בגמר כל חודש, גם אם מסר לנתבע בסוף כל חודש עותק מהדו"חות. כן אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובע את אגרת המשפט וכן שכ"ט עו"ד בסך 8,000 ש"ח + מע"מ. התחשבנות