פסק דין ערעור זה מופנה כנגד החלטת הוועדה הרפואית העליונה, על פי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), תשי"ט-1959 (להלן: "החוק"), אשר דחתה, בתאריך 10.4.05, ערעור על החלטת וועדה רפואית מהדרג הראשון והותירה על כנה את הנכות הקבועה - 30%. העובדות הצריכות לענייננו הן כדלקמן: המערער, יליד 1941, הוכר כנכה על פי החוק בעקבות אירוע טראומטי שחווה במלחמת יום הכיפורים. במהלך השנים נדון עניינו על ידי וועדות רפואיות בהתייחס לפגימות נטענות. בין היתר, הוכר המערער כמי שסובל מתסמונת פוסט טראומטית - PTSD ובתאריך 1.1.03 נקבעו לו 50% נכות זמנית. הדיון הנוכחי עניינו שיעור הנכות הקבועה בגין הפגימה המוגדרת כ- P.T.S.D. דיון: על פי הנטען בהודעת הערעור, מאחר שלא חל כל שיפור במצבו הנפשי של המערער בתקופה שבין קביעת הנכות הזמנית לישיבת הוועדה הרפואית העליונה, קביעת 30% נכות צמיתה הינה שרירותית ובלתי מנומקת. לאחר שעיינתי בתיקו הרפואי של המערער ובחוות הדעת השונות שהתקבלו בעניינו, הגעתי למסקנה כי דין הערעור להידחות. הוועדה הרפואית מהדרג הראשון, אשר קבעה את נכותו הנפשית הזמנית של המערער, התרשמה שקיימת החמרה במצבו הנפשי והעלתה את שיעור נכותו לשנה, תוך שהיא מציינת כי לקראת הדיון בוועדה הבאה יש להמציא חומר עדכני על מצבו הנפשי. על החלטה זו הוגש ערעור לוועדה הרפואית העליונה, אשר ציינה בהחלטתה מיום 7.9.03 כי יש לה ספקות רבים לגבי שיעור הנכות ובוודאי שאין מקום לקבוע את אחוזי הנכות האלו לצמיתות. יחד עם זאת, מכיוון שכעבור שלושה חודשים עמדה להסתיים הנכות הזמנית, החליטה הוועדה להותיר את הנכות על כנה עד לדיון שייערך בעניינו בינואר 2004. לקראת הדיונים הבאים בפני הוועדה הרפואית הופנה המערער לאבחון נוירופסיכולוגי, שמטרתו לבדוק את האבחנות האפשריות המתארות את מצבו והחלוקה של השפעתן על המצב הנפשי בכלל ועל האבחנה של PTSD בפרט. לאחר שורה של מבדקים יסודיים, אשר כללו התייחסות לנתונים מכל תחומי חייו של המערער, כולל מחלות שאינן קשורות לנכות המוכרת, ניתנה הערכה לפיה רק חלק קטן מתגובותיו של המערער קשור לאירועים משנת 1973, מאחר שבשנת 1978 מתה בתו בטביעה, אירוע טראומטי שהשפיע עליו רבות; בנוסף, עבר המערער אירוע מוחי, התקף לב ובתחום הקוגניטיבי הוא סובל מהפרעות קשב וריכוז. לסיכום צוין: "בולט כי מעבר לפגיעה פוסט-טראומטית, שכנראה חווה ב-1973, הרי שבגילו, מצבו הבריאותי המידרדר, אובדן יכולת לעבוד, להיות עצמאי ולפרנס את עצמו, עירערו באופן קשה את הערכתו ודימויו העצמי והותירו אותו פגוע וחסר ערך בעיני עצמו וסביבתו, הוא עסוק כיום במציאת דרך לקבל פיצוי על קשיים שאינם קשורים לפגיעה המקורית, למרות שהוא משוכנע באופן אישי שיש קשר בין הדברים." (הדגשה שלי, ש.ד.). בפני הוועדות הרפואית, אשר דנו בעניינו של המערער, היו מסמכים רפואיים רבים כולל הערכות מרכזי הערכה ולאחר שנבדק על ידי הוועדות, שכללו בהרכבן פסיכיאטרים ונוירולוגים, ניתנו ההחלטות בהסתמך על מכלול החומר שהוצג. בניגוד לטענת ב"כ המערער לפיה שיעור נכותו של המערער הופחת ללא שינוי במצבו, עיון בפרוטוקול הוועדה הרפואית העליונה מעלה כי הדיון התמקד בשאלת שיעור הנכות שיש לייחס לשירות ולא למצבו הכללי, שלא היה שנוי במחלוקת. בהסתמך על הבדיקות המקיפות שנערכו למערער הגיעה הוועדה למסקנה לפיה יש לייחס לאירוע הטראומטי משנת 1973 נכות בשיעור 30%. הוועדה מציינת כי מתוך החומר שבתיק עולים הלבטים החוזרים לגבי תרומתם היחסית של אירועי חיים אישיים וחוליים גופניים לעומת PTSD. עוד ציינה הוועדה כי כבר בשנת 1986, בבדיקת מרכז הערכה באיכילוב, עולה ההשערה שקיימת הקצנה של מצבו הנפשי וזה המקום לציין כי גם בחוות דעת מרכז ההערכה של ביה"ח שיבא מציינים הרופאים והפסיכולוגים את העובדה שהמערער נוטה לייחס לאירוע הטראומטי, הקשור לשירותו הצבאי, את כל תחלואיו ללא צידוק אובייקטיבי. מכאן, שהחלטת הוועדה הרפואית העליונה ניתנה לאחר שיקול דעת ובחינת כל הנתונים הרלבנטיים. בבואה להחליט על שיעור הנכות הקבועה לא הייתה הוועדה רשאית להתעלם מהשפעתם של גורמים נוספים על מצבו הנפשי של המערער, והיא פעלה על פי שיקול הדעת הרפואי, המוענק לה, בהעריכה את מידת ההשפעה של הפגיעה, שאירעה במהלך השירות הצבאי על מצבו של המערער. לא מצאתי כי נפלה טעות משפטית בהחלטה. הוועדה שקלה את כל העובדות הרלבנטיות ונימקה את החלטתה כדבעי. לאור האמור לעיל החלטתי לדחות את הערעור. המערער ישלם הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 2,000 ₪ בתוך 30 יום מהיום. ממועד זה ואילך ישא החיוב הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד למועד התשלום בפועל. התחום הנפשיצבאפוסט טראומהמלחמה