פסק דין אוסם תאונת דרכים

התובע (להלן: "התובע") תבע בגין תאונה שארעה לו ביום 27/3/2001, עת נפל מארגז משאית (להלן: "התאונה"). התובע תבע את הנתבעות 1 ו-2 בעילה נזיקית כאשר נתבעת 1 - סולל בונה בע"מ-שיכון ובינוי אחזקות בע"מ הייתה מעבידתו בעת אירוע התאונה נשוא התביעה ואילו נתבעת 2 - כלל חברה לביטוח בע"מ נתבעה כמבטחת המעבידה. לחילופין תבע התובע את נתבעת 3 - מגדל חברה לביטוח בע"מ כמבטחת המשאית ממנה נפל התובע וזאת בעילה על פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: "החוק"). המחלוקת בין הצדדים הינה לעניין סיווג התאונה: האם מדובר בתאונה שהינה "תאונת דרכים" כמשמעה על פי החוק, אם לאו. ב"כ הנתבעות 1 ו-2 וכן ב"כ התובע טוענים להיותה של התאונה "תאונת דרכים" על פי החוק, ואילו ב"כ הנתבעת 3 חולק עליהם. לצורך בחינת הנ"ל הוגש תצהיר מאת התובע, אשר נחקר על תצהירו על ידי ב"כ הצדדים. העובדות הצריכות לעניין על פי תצהיר התובע, נסיבות האירוע הינן כדלקמן: "7. ביום 27.03.2001 הגעתי בשעות הבוקר למפעל. בשעות הצוהריים לערך, עובדי סולל בונה החלו לטעון אלמנטים של ברזל על ארגז המשאית, מדובר במספר סוגים של אלמנטים באורכים וצורות שונים. אני באותה שעה עמדתי על ארגז המשאית- מדובר בארגז פתוח של משאית מעין "פלטה" שבפינותיו קובעו עמודים. 8. העמסת ברזל בוצע על ידי עובדים של סולל בונה וכן באמצעות מנוף אשר הניף את הברזלים והעמיסם על גבי המשאית. עם סיום טעינת האלמנטים הבחנתי שאחת החבילות- אלמנטים בצורה של "ר"- הונחה בצורה רשלנית ומסוכנת כך, שצרור הברזלים הונח על צדו כשהזווית של "ר" כלפי מעלה ונטה ליפול מהארגז, באופן שהיווה סכנה של ממש בעת הנסיעה וחשש שהאלמנטים יפלו במהלך הנסיעה, יותר מכך, הברזלים לא היו חבוקים כנדרש בשתי נקודות ויצר בכך סיכון תעבורתי. 9. על מנת לסדר האלמנטים ולאפשר נסיעה בטוחה, משכתי את אחד האלמנטים כדי להטות את צרור הברזלים לכיוון הפנימי של המשאית, ובעשותי כן האלמנט נמשך מתוך הצרור, איבדתי את שיווי משקלי, עפתי מארגז המשאית ונפלתי על רצפת המפעל, האלמנט עצמו עף לי מהיד. למיטב זיכרוני ההטענה בוצעה בשני מקומות, בהתחלה הועמסו אלמנטים על המשאית מחוץ למפעל לאחר מכן נסעתי עם המשאית אל תוך המפעל ושם הוטענו אלמנטים נוספים בצורת "ר". זכור לי, כי במהלך התנועה מנוע המשאית פעל". בעדותו של התובע בבית המשפט אומר התובע: "ש. בתצהיר שלך אתה רושם שהאירוע קרה לאחר שסיימו את טעינת האלמנטים. זה נכון? ת. כן. ש. ואז בעצם עלית לארגז כדי לעשות בדיקה שהכל בסדר? ת. לא. אני הייתי על הארגז. ש. למה? ת. לסדר את החבילות, לכוון את המנוף לשים את החבילות. אני כל הזמן עומד על הארגז, בזמן שאני נמצא על הארגז מעמיסים את הסחורה. החבילה האחרונה שהניחו לא מצאה חן בעיני, סידרתי אותה ואז קרה המקרה" (ראה עמוד 8 לפרוטוקול הדיון מיום 10/5/2009, שורות 12-5). ובהמשך: "ש. אתה כותב "לאחר שהמנוף הניח מספר חבילות". ת. שתי חבילות זה מספר חבילות. אלה היו החבילות האחרונות, הייתי צריך כבר לנסוע, האוטו היה מונע. ש. מה היה לחבילות? הן לא היו קשורות? ת. החבילות בדרך כלל קושרים אותן. באותו יום אלמנט החליק, או שזה לא היה קשור כמו שצריך, אם אני זוכר נכון הוא לא היה קשור כמו שצריך. צרור הברזלים הינו בצורת "ר", זאת צורת הברזלים. ראיתי את החבילה נוטה לכיוון הסולם לא ממש מחוץ למשאית אבל בנסיעה זה יכול ליפול. ש. רצית לסדר את זה בחזרה שזה יהיה מסודר בצרור? ת. רציתי למשוך את כל החבילה להביא אותה כלפי פנים, שלא תיפול. אז אחד האלמנטים החליק ואני עפתי אחורה" (ראה עמוד 9 לפרוטוקול, שורות 23-12). וכן: "ש. כשאתה ביצעת את הפעולה של החזרת הצרור למשאית, המנוף היה במקום או לא? ת. הוא בדיוק הלך" (ראה עמוד 9 שורה 31 עד עמוד 10 שורה 1). בתצהיר במסגרת תשובות לשאלון, אשר הוצג על ידי ב"כ נתבעת 3, אמר התובע: "ביום 27.3.2001 הגעתי עם המשאית למפעל של סולל בונה בחולון, החנתי את המשאית במקום העמסה. עליתי על הארגז והמנוף העמיס על הארגז אלמנטים מברזל לבניה, לאחר שהמנוף הניח מספר חבילות, הבחנתי שאחת החבילות הועמסה בצורה רשלנית - הברזלים לא היו חבוקים כנדרש (בצד אחד בלבד ולא בשני הצדדים) וגם הועמסו בצורה לא נכונה בעמידה במקום בשכיבה...". ב"כ הנתבעת 3 מצביע בסיכומיו על השוני בגרסאות התובע כגון שבתשובה לשאלון אומר התובע כי התאונה ארעה לאחר שהמנוף הניח מספר חבילות ואילו בגרסאות האחרות הוא אומר כי התאונה ארעה בתום פעולת הטעינה. אינני סבורה כי ההבדלים בגרסאות התובע, אם ישנם ואם יש לראותם ככאלה, מעלים או מורידים לעניין השאלה השנויה במחלוקת. אם נידרש לגרסת התובע כעולה מתצהירו, תשובתו לשאלון ומעדותו בפני בית המשפט ניווכח כי נסיבות התאונה, לשיטתו של התובע, היו כדלקמן: התובע הגיע עם המשאית למפעל של סולל בונה, החנה המשאית במקום העמסת הסחורה, אלמנטים מברזל לבנייה, וזאת על ידי מנוף, אשר סיים עבודתו עובר לאירוע התאונה. התובע היה על הארגז עובר לתאונה על מנת "לסדר את החבילות, לכוון את המנוף לשים את החבילות" כדבריו (עמוד 8, שורה 10). התובע, כדבריו, עבד בעת ההעמסה על הארגז ובעת סידור החבילה האחרונה ארעה נפילתו מהמשאית (ראה עמוד 8, שורות 12-11). באשר לפעולה שהביאה לנפילתו מעיד התובע כי ראה את החבילה נוטה לכיוון הסולם "... לא ממש מחוץ למשאית..." כדבריו, "... אבל בנסיעה זה יכול ליפול", ואז "אחד האלמנטים החליק ואני עפתי אחורה". עינינו הרואות, מדובר בתובע אשר מטיבה וטבעה של עבודתו היה עליו לסדר את המטען על ארגז המשאית ותוך כדי ביצוע עבודתו זו, בעת ניסיון לסדר אחת החבילות, אשר לא הייתה מחוץ למשאית אולם נטתה לכיוון הסולם - בעת הניסיון הנ"ל נפל מהמשאית. מקום נפילת התובע סומן על ידו על גבי תרשים ת/1 והינו מצידו הימני של ארגז המשאית, מקום שאינו סמוך למקום ירידה כלשהו מהמשאית. באשר למקום האירוע - מדובר במשאית אשר נכנסה לתחומי המפעל לצורך ביצוע העמסת הסחורה, אשר בסיומה ארעה התאונה. בעת הנפילה התובע לא היה במהלך ירידה מארגז המשאית. מקום נפילת התובע הינו נגדי למקום הירידה מארגז המשאית. הדיון המשפטי על בסיס נתוני עובדות אלה יש לבחון האם מדובר ב"תאונת דרכים" כמשמעה על פי חוק הפלת"ד, אם לאו. חוק הפיצויים מגדיר "תאונת דרכים" כ"מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה". "שימוש ברכב מנועי" מוגדר כ"נסיעה ברכב, כניסה לתוכו או ירידה ממנו, החנייתו, דחיפתו או גרירתו, טיפול-דרך או תיקון-דרך ברכב, שנעשה בידי המשתמש או בידי אדם אחר שלא במסגרת עבודתו, לרבות הידרדרות או התהפכות של הרכב או התנתקות או נפילה של חלק מהרכב או מטענו תוך כדי נסיעה וכן הינתקות או נפילה כאמור מרכב עומד או חונה, שלא תוך כדי טיפולו של אדם ברכב במסגרת עבודתו ולמעט טעינתו של מטען או פריקתו, כשהרכב עומד". לטענת ב"כ התובע וב"כ הנתבעות 1 ו-2, פעולת התובע ב"משיכת האלמנטים מברזל על מנת שלא יפלו במהלך הנסיעה" - כדברי ב"כ התובע, אינה פעולת לוואי של טעינה ופריקה אלא פעולה עצמאית המתאימה להגדרת "שימוש ברכב מנועי", "נסיעה" או "תיקון דרך" וזאת על מנת למנוע סיכון תעבורתי במהלך הנסיעה. לטענת ב"כ הנתבעת 3, מגמת הפסיקה הינה צמצום פרשנות המונח "שימוש ברכב מנועי" למצב של נסיעה ברכב ו/או שימוש העולה כדי אחת החזקות המנויות בחוק. ב"כ הצדדים תומכים יתדותיהם בפסקי הדין השונים שניתנו על ידי בתי המשפט בפסיקה העניפה. לאחר עיון בטענות ב"כ הצדדים ובפסיקה המתייחסת, הגעתי למסקנה כי התאונה אינה בבחינת "תאונת דרכים" כמשמעה בחוק הפלת"ד, וזאת מהנימוקים הבאים: על פי הפסיקה האחרונה, המהווה מורה דרך ומורה נבוכים לפרשנות החוק, אין לראות בנפילת אדם מארגז משאית בעת קשירת מטען הנמצא עליו כ"תאונת דרכים" על פי החוק. הדברים נאמרו בצורה מפורשת ברע"א 5099/08 חסן נביל נ' הדר חברה לביטוח בע"מ (להלן: "פס"ד נביל"). העובדות ב"פס"ד נביל" היו אלה: התובע, נהג משאית, עלה על המשאית וקשר באמצעות חבל את המטען שהועמס עליה קודם לכן. במהלך הקשירה השתחרר החבל בפתאומיות וכתוצאה מכך נפל התובע מן המשאית ונפגע. נסיבות האירוע הנ"ל דומות, בנתונים הרלוונטיים לנסיבות התאונה בתיק שבפנינו, בהן נפל התובע בעת ניסיונו לסדר את המטען, שהיה בשלב זה על גבי ארגז המשאית, ותוך כדי ניסיון זה נפל מהמשאית. על פי ההלכה שנפסקה ב"פס"ד נביל": "השאלה המונחת לפנינו היא, כאמור, אם קשירת מטען על גבי המשאית בטרם החלה הנסיעה היא חלק מדרך השימוש של "נסיעה ברכב". המבקש טען כי כך הדבר כיוון שפעולה זו נועדה בין השאר למנוע סיכון תעבורתי והיא הכרחית לשם קיום הנסיעה. התשובה לשאלה זו אינה קלה והיא טרם הוכרעה על ידי בית משפט זה". והתשובה לשאלה זו ניתנת ב"פס"ד נביל" הנ"ל והינה חד משמעית: "עמדתי היא כי קשירת מטען על גבי משאית לקראת הנסיעה אינה יכולה להיחשב "נסיעה ברכב" כמשמעות מונח זה בהגדרת המשנה של "שימוש ברכב". אכן, פרשנות המונח "נסיעה ברכב" הורחבה בפסיקה ונקבע כי היא חורגת מפעולת הנסיעה הפיסית ברכב, אך נראה כי המקרים הנופלים בגדריה חייבים להיות קשורים קשר ממשי לנסיעה בפועל. ודוק: הקשר צריך שיהא לפעולת הנסיעה עצמה, ולא רק לתוצאותיה. ... בענייננו יש לבחון, כאמור, אם קשירת המטען על המשאית היא "טיפול דרך" כמשמעו בהגדרת המשנה. בעניין ינטל הנ"ל ציינתי באמרת אגב כי ייתכן שהמונח "טיפול דרך" מתייחס "לתיקוני פתע או לטיפולים בלתי צפויים שנתעורר הצורך בהם במהלך הנסיעה ולשם המשכתה". אני סבור כי עמדה זאת עשויה להציע פרשנות בת-יישום להגדרת דרך השימוש "טיפול דרך". כפי שהציע פרופסור אנגלרד - "טיפול דרך" כמשמעותו בחוק הוא אך ורק טיפול שנעשה לאחר תחילת הנסיעה, לאחר היציאה לדרך, ואינו יכול להיות טיפול המתרחש במקום חניית הרכב טרם היציאה לדרך. עמדה זו מעוגנת בלשון הסעיף, בהיסטורית החקיקה ובתכלית החוק. לעניין הלשון, הפירוש הפשוט של המושג "טיפול דרך" הוא טיפול הנעשה במהלך הדרך, באותו אופן שבו הפירוש הפשוט והיומיומי למושג "תאונת דרכים" הוא תאונה המתרחשת במהלך הדרך, או במהלך הנסיעה. ... ומעל לכל, נראה כי תיקון מספר 8 נועד (גם אם לא תמיד בהצלחה מלאה) להחזיר במידת האפשר את המושג "תאונות דרכים" למשמעותו הפשוטה והיומיומית בעיני הציבור. לאמור, פגיעות המתרחשות החל מן העלייה אל הרכב בתחילת הנסיעה ועד לירידה ממנו בסיומה. הכנסת טיפולי הדרך לגדרי "שימוש ברכב מנועי", נועדה לענות על התחושה כי פעמים, במפתיע, מתרחשות תקלות המחייבות את הנהג לתקן אותן במהלך הנסיעה כדי לאפשר את המשכתה. התיקון לחוק מביע את העמדה כי ראוי שהטיפול והתיקון של תקלות אלו ייתפס כחלק מן המהלך השלם של "הנסיעה ברכב" במובנה הרחב". (ההדגשות שלי - נ.ק.) ראה לעניין זה גם האמור ברע"א 9112/06 ביטוח חקלאי נ' המוסד לביטוח לאומי, בו, בהתייחסות בית המשפט לפס"ד קודם - ע"א 4469/95 דראושה נ' אררט (פ"ד נ(3) 475), נאמר כי "... שימושי לוואי שאינם חלק טבעי ואינטגראלי מהמונח "נסיעה ברכב" ואשר אינם נזכרים במפורש בחוק, שוב אינם באים בגדרו לאחר תיקון מספר 8". ובחזרה לאמור ב"פס"ד נביל" שם נאמר: "... כאמור, נוסף על התנאי שהטיפול יתרחש בדרך קיימים לדעתי שני תנאים נוספים על מנת שהטיפול יחשב "טיפול דרך". תנאי אחד הוא כי הטיפול אינו אלא זה הנדרש עקב אירוע פתאומי. פתאומיות הטיפול מבטאת גם היא את העמדה כי הטיפול הוא חלק מובנה ומשולב בתוך הנסיעה במובנה הרחב. הטיפול מבטא פעולה הכרחית של הנהג, במהלך הדרך, שנועדה לאפשר את המשך הנסיעה..." "... בענייננו, קשירת המטען נעשתה לפני היציאה לדרך ומשום כך אין לראות בה "טיפול דרך" כמשמעותו בחוק. יתר על כן, לא מדובר בטיפול פתאומי, אלא בפעולה שגרתית שיש לבצע דרך קבע לפני תחילת הנסיעה וגם מטעם זה לא ניתן לראות בה "טיפול דרך". לפיכך, עמדתי היא כי נפילתו של המבקש מארגז המשאית שעה שקשר את המטען שהיה על גבה אינה "תאונת דרכים" כמשמעה בחוק הפיצויים" (הדגשות שלי - נ.ק.). והדברים ברורים: האלמנטים הנדרשים ל"טיפול דרך" הינם כי הטיפול יתרחש בדרך לצורך המשכה המיידי של הנסיעה, ועל הטיפול להיות טיפול פתאומי הנועד להקטין או למנוע סיכון תעבורתי. ובענייננו - אין מדובר בטיפול שנעשה לאחר תחילת הנסיעה אלא מדובר באירוע שארע בעת חניית הרכב לצורך העמסת מטען עליו. כמו כן אין מדובר בטיפול עקב אירוע פתאומי על מנת לאפשר המשך הנסיעה אלא בטיפול שגרתי של התובע בעבודתו כמסדר המטען על גבי ארגז המשאית. כן לא ניתן לכנות ניסיונו של התובע לסדר חלק מהמטען שנמצא על גבי הארגז כאשר, לטענתו, חשש כי יישמט בעת הנסיעה, כ"אירוע פתאומי" או כ"טיפול דרך" אשר נועד להקטין הסיכון התעבורתי. זאת על פי האמור ב"פס"ד נביל", כפי שצוטט לעיל, לפיו "טיפול דרך" כמשמעו בחוק הוא אך ורק טיפול שנעשה לאחר תחילת הנסיעה, לאחר היציאה לדרך, ואינו יכול להיות טיפול המתרחש במקום חניית הרכב טרם היציאה לדרך. כאמור, דברים אלה יפים לנסיבות המקרה שבפנינו, כאשר מדובר בפעולת התובע שנעשה בחצרי נתבעת 1 - סולל בונה, במפעל עצמו ולא בדרך, וזאת עוד טרם תחילת הנסיעה. באשר לטענת ב"כ התובע וב"כ נתבעות 1 ו-2 לפיה יש לראות התובע כמי שהחל נסיעתו בשלב הראשון של טעינת חלק מהמטען מחוץ למפעל ורק בשלב השני של הנסיעה הוטען המטען הנוסף - אף אני סבורה, כטענת ב"כ נתבעת 3, כי אין לקבל טענה זו מאחר ומדובר בטעינת המטען אשר במהלך סידורו נפגע התובע - טעינה אשר, בהתייחס למטען הנ"ל, החלה עם חניית התובע בחצר המפעל והטענת המטען הנוסף הנ"ל בעזרת מנוף שהיה בתוך המפעל. במפורש יש לראות שלב זה של הנסיעה כעומד בפני עצמו, שאם לא כן נמצא עצמנו מכנים כל חניה של רכב כ"המשך נסיעה" אם במועד קודם לחניה נסע הרכב למקום כלשהו ולאחר מכן חנה לצורך טעינה. כך גם באשר לטענות ב"כ התובע לראות בפעולתו של התובע בסידור המטען כפעולה פתאומית - לעניין זה מקבלת אני עמדת ב"כ הנתבעת 3, לפיו התובע אמר מפורשות בעדותו כי סידור האלמנטים לאחר טעינתם על ידי המנוף הינו חלק מעבודתו וכך גם פעל בעת אירוע התאונה. אכן התובע הבחין באלמנט שאינו מונח בזוית נכונה וסידר אותו, אך כדברי ב"כ הנתבעת 3 "אין המדובר באלמנט שעמד ליפול מן המשאית, אין המדובר בסכנה ברורה ומיידית לתחילת הנסיעה, אין המדובר בפעולה פתאומית ו/או באירוע בלתי צפוי אשר התרחש תוך כדי הנסיעה". מכאן, כל אחד מהתנאים המצטברים הנדרשים לצורך היות האירוע בבחינת "תיקון דרך" אינו מתקיים - החל במקום האירוע בחצרי מפעל הנתבעת, בהמשך, בהיות האירוע שלא במהלך הנסיעה וכלה בסיום פעולת התובע עובר לתאונה שלא במסגרת טיפול פתאומי, אלא פעולה המהווה חלק מעבודת התובע השגרתית והרגילה, וכל זאת בסיום פעולת הטעינה או במהלכה. ב"כ הנתבעת 3 מצא לנכון לציין בסיכומיו כי למרות שלא נטען הדבר על ידי ב"כ התובע וב"כ נתבעות 1 ו-2, הריהו רואה לנכון לציין כי אין מדובר בירידה מרכב שהינה אחת מהגדרות השימוש ברכב, ואכן אין מדובר בירידת התובע מהרכב, מהטעם הפשוט שמקום הנפילה של התובע אינו מקום הירידה מהרכב אלא נגדי למיקום הסולם ממנו ניתן לרדת מהארגז, ומכל מקום התובע לא התכוון לרדת מהרכב עובר לתאונה אלא התכוון לסדר המטען עובר לנפילתו. למען הסדר הטוב אתייחס בפסק דין זה גם לע"א 418/03 אוסם תעשיות מזון בע"מ נ' סמג'ה ואח', פ"ד נט(3) 541 (להלן: "פס"ד אוסם") אליו התייחסו ב"כ הצדדים בסיכומיהם: כל שיש לאמץ מהלכת "פס"ד אוסם" הינו, כי במידה ומדובר באחת מדרכי השימוש המופיעות במפורש בהגדרת המשנה של "שימוש ברכב מנועי" - זו תגבר על החריג של הפריקה והטעינה. לא כן הדבר כאשר אין מדובר בדרך שימוש שאינה מופיעה במפורש בהגדרת "שימוש ברכב מנועי" (ראה לעניין זה האמור בסעיף 5 ל"פס"ד נביל"). למען הסדר הטוב ראוי לומר כי הנסיבות ב"פס"ד אוסם" היו כי התובע נפל כאשר ביקש לרדת מארגז המשאית מבעד לדלת האחורית ונפל - לאור הנ"ל נפסק כי הנפילה הינה בגדר השימושים המוגדרים כ"שימוש בכלי רכב" ולפיכך הינה מתגברת על חריג הפריקה והטעינה. לא כך בענייננו, כפי שפורט לעיל, בו אין מדובר באחד מדרכי השימוש המנויות מפורשות בהגדרת "שימוש ברכב מנועי" ומכאן שלא ניתן להסיק מנסיבותיו של האירוע נשוא "פס"ד אוסם" לענייננו. ושוב - "פס"ד נביל" ניתן לאחר "פס"ד אוסם" ונסיבותיו דומות לנסיבות המקרה שבענייננו, עד כדי לימוד גזרה שווה בין מסקנותיו לבין המסקנות המתבקשות במקרה שבפנינו. לפיכך יש לראות ב"פס"ד נביל" הנ"ל כפסק הדין בו נדרש בית המשפט העליון לנסיבות הדומות למקרה שבפנינו ועל פיו אין לראות בתאונה כ"תאונת דרכים" כהגדרתה על פי החוק. לאור האמור, תביעת התובע כנגד נתבעת 3 בעילה על פי חוק הפלת"ד נדחית בזאת. בנסיבות העניין לא מצאתי לחייב את התובע או את הנתבעות 1 ו-2 בהוצאות. נקבע לקדם משפט לצורך דיון בתביעה בעילה הנזיקית כנגד נתבעות 1 ו-2 לתאריך 14/2/2011 שעה 11:30, בפני כבוד השופטת שמולביץ. המזכירות תיידע ב"כ הצדדים. ניתן היום, ט"ו אייר תש"ע, 29 אפריל 2010, בהעדר הצדדים. תאונת דרכים