בפניי תביעתו של התובע לתשלום גמול עבודה בשעות נוספות, דמי חגים, הפרשות לקרן פנסיה, דמי נסיעות והחזר תשלום עבוד חולצות עם לוגו של הנתבעת. כמו כן נתבע "פיצוי בגין התעללות נפשית והעלבה". הנתבעת הגישה תביעה שכנגד בסך 17,716 ₪ בגין כך שהתובע תבע אותה למרות שחתם על מסמך ויתור תביעות ולכן ביקשה להשיב את הסך של 17,716 ₪ ששולמו על ידה בסיום עבודתו של התובע. התובע הגיש מסמך תחת הכותרת: כתב תשובה וכתב הגנה בתביעה שכנגד, שהיה בפועל תשובה לכתב התביעה שכנגד, וכתב תביעה מתוקן. הנתבעת הגישה עקב כך כתב הגנה מתוקן. עובדות המקרה 1. התובע שימש כאיש אחזקה בנתבעת, החל מיום 1.9.06 ועד ליום 16.7.08. הנתבעת הנה חברה בע"מ שבבעלותה פארקי שעשועים, בין היתר, פארק "צפארי" שבו עבד התובע. ביום 10.9.08 חתם התובע על מסמך העדר תביעות (להלן: "כתב ויתור") ונערך לו גמר חשבון שכלל: פיצויי פיטורים, פדיון חופשה, הודעה מוקדמת, דמי הבראה ושכר עבודה. כעולה מכתב הויתור, התובע פוטר מעבודתו ביום 16.7.08. ביום 31.8.08 טרם החתימה על כתב הויתור, שלח התובע מכתב לנתבעת ובו דרש את פיצויי הפיטורים, דמי חופשה שנתית, דמי הבראה, הודעה מוקדמת ושעות נוספות. על גבי הדרישות להפרשות לקרן פנסיה ולדמי חגים סומן בכתב יד X. ביום 12.10.08, לאחר החתימה על כתב הויתור, פנה התובע אל הנתבעת במכתב דרישה במסגרתו דרש ימי חג לכל תקופת עבודתו, שעות נוספות, הפרשות לקרן פנסיה מתחילת עבודתו וימי מחלה. דיון והכרעה כתב הויתור כאמור, עיקר המחלוקת בין הצדדים הנה האם בגין חתימתו של התובע על כתב הויתור לא יכול היה לפנות לבית הדין ולהגיש את התביעה. נוסחו של סעיף 6 לכתב ההתחייבות הינו: "העובד מצהיר, מאשר ומתחייב בזה, כי ידוע לו, שעם קבלת התשלומים המפורטים בנספח ופרעונם, אין - ולא תהיינה - לו ו/או למי מטעמו, כל טענה, דרישה ו/או תביעה מהחברה לקבלת תשלומים נוספים מכל מין וסוג שהם, לרבות - מבלי לגרוע מכלליות האמור לעיל, תשלומים בגין פיצויי פיטורים, שכר עבודה, גמול עבודה בשעות נוספות, גמול עבודה ביום המנוחה השבועית, גמול עבודה בשעות עודפות, פיצויי הלנה וחופשה שנתית וכי הוא מוותר בזה ויתור גמור, סןפי ומוחלט על כל טענה נגד החברה ומנהליה, לרבות כלפי חברות קשורות שלובות או בנות." יצויין כי בנספח לכתב הויתור מפורטים הסכומים ששולמו לתובע בפועל, בגין חתימתו והם: שכר עבודה, פידיון חופשה, יתרת דמי הבראה, פיצויי פיטורים והודעה מוקדמת. בהחלטת מותב בראשות כב' השופטת גליקסמן, נסקרה ההלכה הרווחת בבית הדין לעבודה באשר לתוקפם של כתבי ויתור בבית דין זה, ונפסק: "כי בית הדין נוהג לבחון בקפידה את תוקפם של כתבי הויתור עליו חתם עובד, בעיקר כאשר מדובר בויתור נטען על זכויות מתחום משפט העבודה המגן. בית הדין יטה להעניק משקל מועט יחסית, אם בכלל, לכתב ויתור עליו חתם עובד ויתן לו תוקף במקרים מצומצמים ובנסיבות מסוימות בלבד [דב"ע נו/29 - 3 תנובה בע"מ - אסתר לוסקי, פד"ע לג 241]. עוד נקבע בפסיקה, כי על בית הדין מוטלת החובה לדון בטענות עובדתיות הנוגעות לכשרותו של כתב הויתור בטרם יורה על סילוקה של התביעה [ע"ע 746/07 אלי גור - מכתשים מפעלים כימיים בע"מ, מיום 28.4.08]." המקרה דנן שונה ממקרה בו עובד מקבל "תנאי פרישה" משופרים העולים על שנקבע בחוק. בנוסף, התובע לא תבע כל סכום שהתקבל במסגרת גמר החשבון כי אם סכומים אחרים. לפיכך, ונוכח הפסיקה האמורה לעיל, איני מקבלת את הטענה כי מאחר ונחתם כתב ויתור לא יכול התובע לתבוע ברכיבים שתבע. (ר' עב' 8635/05 יוסף אביעזר - אל על נתיבי אויר לישראל בע"מ, ניתן ביום 14.10.09). אציין כי הכרעתי בעניין כתב הויתור מהווה דחייה של התביעה שכנגד המתבססת, רובה ככולה על החזר הסכומים ששולמו במסגרת גמר החשבון. יש להדגיש כי התשלומים ששולמו לתובע כנגד החתימה על כתב הויתור מקורם בחוקים קוגנטיים, והתובע היה זכאי להם ממילא, ולכן על אחת כמה וכמה סבורה אני כי אף לא היה מקום להחתמת התובע על כתב ויתור לגבי כל תביעה שהיא, מעבר לזכויות שניתנו לו. שעות נוספות בכתב התביעה המקורי נתבע סכום של 1,000 ₪ בגין רכיב זה. התובע רשם כי מספר השעות הנוספות הנו 100 וכי ערך שעה רגילה עמד על 26.90 ₪. חשבת הנתבעת גב' חינית שקד, אישרה כי זהו ערך שעת עבודה 'רגילה' של התובע. בכתב התביעה המתוקן לא נרשם סכום בגין רכיב זה כי אם רק מספר השעות הנוספות שבוצעו החל מחודש 1/07 - 189.7. התובע טען כי 'כל דקות העבודה' מעבר ל - 8 שעות עבודה ביום הן שעות נוספות. הנתבעת טענה כי מאחר שבשנת 2000 עבר המשק לשבוע עבודה של 43 שעות שבועיות התשלום בגין ימי עבודה 'רגילים' שאינם ימי ו', הנו החל מן השעה 8.36. חשבת הנתבעת הציגה טבלה תואמת את הטבלה שהוגשה במסגרת כתב התביעה המתוקן, שבה חישבה על פי נתון זה את מספר השעות הנוספות שהיו לתובע החל משעה זו בימים 'רגילים' והן 74.61. את מספר שעות זה הכפילה בתוספת של 25% בלבד, משום שהתובע קיבל תשלום בגין ערך שעה רגיל, ולכן לטענתה, התובע זכאי לתשלום בעבור שעות נוספות של 500 ₪. אכן, על פי צו ההרחבה מיולי 2000 (1.7.00) הונהג במגזר העסקי שבוע עבודה מקוצר, שעניינו מעבר עובדים לשבוע עבודה בן 43 שעות בחמישה ימי עבודה בשבוע. צו ההרחבה שקדם לצו זה (26.2.90), קבע כי במסגרת שבוע עבודה בן 5 ימים יעבוד העובד 45 שעות שבועיות ולגבי עבודה ביום השישי נקבע בסעיף 5 (ב) כי ישולם לעובד שכר של שעות נוספות בתנאי שהעובד עבד באותו שבוע את מכסת השעות הרגילות. על פי נתוני שני הצדדים התובע עבד בכל ימי שישי 5 שעות בכל פעם. הנתבעת לא התייחסה לנתון זה כלל, ולכן סבורה אני כי נכון וצודק יהייה לקבל את מלוא תביעתו של התובע ברכיב זה, משום שמספר השעות האמיתי בגינו היה התובע זכאי לתשלום שעות נוספות (ביחד עם ימי ו'), עולה בהרבה על מספר השעות שנתבעו על ידו. בפועל, הצדדים לא אימצו את מתכונת קיצור שבוע העבודה על פי צו ההרחבה והתובע המשיך לעבוד 6 ימים בשבוע, כפי שהיה לפני קיצור שבועה העבודה ולכן צודק לזכותו בגמול שעות נוספות מן השעה השמינית ואילך. באשר לסכום התביעה. בחקירתו נשאל התובע מה סכום התביעה וטען כי מדובר ב- 5,103 ₪ (הכפלה של ערך שעה רגיל X189 ר' עמ' 2 ש' 23-25). עוד הודה התובע כי הסיכום הנכון של מספר השעות בטבלה שהוגשה על ידו הנה 181.7. לפיכך, מקבלת אני סיכום השעות, (הנכון מבחינה חשבונית), שהוצג על ידי התובע בכתב התביעה המתוקן וקובעת כי על הנתבעת לשלם לתובע 181.7X 6.745= 1,225.5 ₪. (3) דמי נסיעות התובע טען כי עלות כרטיס חופשי חודשי לצורך נסיעותיו מפתח תקווה לתל אביב הייתה 330 ₪. התובע לא ציין את דרישתו זו במכתביו. מעבר לכך, מעדותו עולה כי התחשיב שבוצע על ידו של 90 ₪ אינו נכון: "ש. אני מפנה לכתב התשובה שלך, שם אתה תובע החזר של 90 ₪ X34 חודשים האם זו טעות? ת. כן. זו טעות שנרשם 90 ₪ אלא יותר." (ר' עמ' 1 ש' 19-16). מעדותו של התובע עולה כי לא רק הסכום הנתבע הנו טעות כי אם גם מספר החודשים שתבע. בכתב התביעה המתוקן נרשם כי ההכפלה של ההפרש בין מה ששולם לבין הכרטיסים היתה 34 חודשים, למרות שהתובע הודה בעדותו כי עבד 23 חודשים בלבד ולכן סכום התביעה אינו נכון (ר' עמ' 1 ש' 15-14). חשבת הנתבעת העידה כי הנתבעת שילמה על פי תעריף נסיעות לכל יום נסיעה הלוך וחזור לפי כרטיס בודד (ר' עמ' 5 ש' 25-24). על פי סעיף 4 לצו ההרחבה בדבר השתתפות המעביד בהוצאות נסיעה לעבודה וממנה: "הוצאות הנסיעה ייקבעו לפי מחיר נסיעה מוזל באוטובוס ציבורי או כרטיס  מינוי חודשי מוזל ממקום מגורי העובד למקום עבודתו, על יסוד כרטיס הנחה של מספר נסיעות, אם קיים כרטיס הנחה כזה." על פי הצו הנתבעת יכולה הייתה לשלם עבור כרטיס בודד. בכל מקרה, התובע לא הוכיח את סכום תביעתו ברכיב זה, התובע לא הגיש מכתב של חברת דן או כרטיס נסיעה חופשי חודשי, לאורך כל תקופת עבודתו, לפיכך התביעה ברכיב זה, נדחית. (4) דמי חגים לגבי חגים, טען התובע כי בתקופת עבודתו היה זכאי ל-14 ימי חגים שלא שולמו לו ולכן ברכיב זה נתבע סך של 1,939 ₪. הנתבעת הכחישה בבכתב ההגנה המתוקן את זכאותו של התובע לדמי חגים וטענה כי אם הוא זכאי לדמי חגים הרי שאינו זכאי ליום חג במידה ו"נופל" על יום המנוחה השבועית ו/או לא זכאי לתשלום אם נעדר מהעבודה סמוך ליום החג (יום לפני ויום אחרי). חשבת הנתבעת, הודתה כי הטעות בחישוביו של התובע הנה של 3 ימים בלבד, וכי סכום תביעתו הנכון ברכיב זה הנו 1,294 ₪. התובע לא הוכיח האם עמד בדרישות צו ההרחבה הרלוונטי לעניין דמי חגים, אולם כאשר הנתבעת הודתה בסכום, הריני קובעת כי התובע זכאי לסך של 1,294 ₪ ברכיב זה. (5) קרן פנסיה התובע טען כי על פי צו ההרחבה לביטוח פנסיוני מקיף חלה על הנתבעת חובה להפריש כספים בשיעור 0.8333 עד לסיום יחסי עובד מעביד בחודש יולי 2008. התובע הגיש תביעתו ברכיב זה ללא מתן כל פירוט שהוא. הנתבעת הכחישה זכאות באופן כללי אך חשבת השכר העידה לגבי קרן הפנסיה כי הסכום לו זכאי התובע הנו 268 ₪, לפיכך הריני קובעת עי התובע זכאי לסך של 268 ₪ בגין רכיב זה. (6) חולצות עם לוגו התובע טען כי במהלך העסקתו רכש 3 חולצות עם לוגו של הנתבעת, והובטח לו כי בסיום עבודתו יהא זכאי להחזר של 75 ₪. במסגרת חקירתה הנגדית נשאלה חשבת הנתבעת האם היא מכירה את החוב והשיבה כי אינה יודעת על מה מדובר משום שהנושא לא הועלה על ידי התובע בגמר החשבון. ממכתביו של התובע ת/1 ו - ת/2, עולה כי התובע לא הזכיר את הנושא. זאת ועוד, התובע לא הציג לעדות למשל אחת מן החולצות המדוברות שניתן יהא להתרשם במה מדובר, לפיכך התובע לא עמד בנטל ברכיב זה, ותביעתו נדחית. (7) העלבת עובד התובע דרש ברכיב זה 4,000 ₪ משום "שזה הרע במיעוטו זה הסכום המינימלי שראיתי בדרישות של בתי משפט שתובעים סכומים הרבה יותר גבוהים, אני בין הנמוכים". בעניין זה אציין את מכתביו של התובע, מלפני החתימה על כתב הויתור (31.8.08 שסומן ת/1) ולאחרי החתימה עליו (12.10.08 שסומן ת/2) מהם עולה כי התובע כלל לא העלה את טענת העלבונות כלפי המנכ"ל בשום שלב של סיום ההעסקה. במכתב ת/1 נקט התובע בלשון פייסנית, וכתב במכתבו "אני מאחל לצוות ההנהלה בריאות ושגשוג בעבודה שלכם בהבנה גדי מיכאלי". גם במכתב שלאחר גמר החשבון כאשר פנה במכתב תוקפני ודרש זכויות שונות שבמידה ולא ישולמו לו, יפנה לבית הדין לעבודה ויתבע גם 'הלנת שכר של 150 ₪ ליום', לא טען התובע כל טענה כנגד המנכ"ל, כי אם כנגד מר אורון דדון שעל פי כתב התביעה המתוקן היה מנהל עבודה בנתבעת. מנכ"ל הנתבעת, מר לוסקי, הכחיש את הטענות וטען כי היחסים בין הצדדים היו 'בסדר גמור' (ר' עמ' 7 ש' 13). התובע צירף לתביעתו מכתב של עובדת אחרת המתארת את היחס הלא ראוי שלו זכתה ממר לוסקי. התובע לא הביא את אותה עובדת שעל פי מכתבה סיימה את עבודתה כבר ביום 4.8.08, לעדות לשם חיזוק גרסתו, דבר הפועל לרעתו. מכל הסיבות האמורות לעיל, התביעה ברכיב זה, נדחית. (8) קיזוז ההפסקות הנתבעת טענה כי התובע היה בהפסקה של חצי שעה ביום ואולי יותר (עדות חשבת השכר עמ' 5 ש' 15-14). מר לוסקי העיד כי לתובע היתה שעה הפסקה ביום - הפסקה קבועה בת חצי שעה בבוקר וחצי שעה בצהריים משעה 10:00-10:30 ומשעה 13:00-13:30. (ר' עדותו עמ' 7 ש' 11-9). התובע נשאל האם נכון שהיו לו הפסקות במהלך היום והשיב "על חשבוני. הורידו לי". כאשר נשאל כיצד הורידו לו, השיב: "איפה שילמו לי?". לשאלת בית הדין איך ידעו שהתובע בהפסקה, השיב התובע תשובה מתחמקת הנוגעת יותר לשעות עבודתו ככלל, ולרכיב השעות הנוספות מאשר לעניין ההפסקות (ר' עמ' 3 ש' 26-23). בהתאם לפסיקה, פי שנסקרה על ידי מותב בראשות כב' השופטת גליקסמן בעב' 2187/06 שאלתיאל יוסף - חצילי נוימן בע"מ, ניתן ביום 10.9.09, טענת קיזוז, הינה טענת הגנה, הצריכה להיות מנוסחת בצורה מפורטת וברורה כדרך שמנסחים כתב תביעה, ויש להעלותה במפורש ובמפורט בכתב הטענות והנטל להוכיח קיומה של טענת קיזוז ושיעורה, על הצד הטוען לקיזוז. אכן, הטענה עלתה לראשונה בכתב ההגנה הן המתוקן, והן זה שהוגש לפניו. עם זאת, הטענה נטענה בכלליות ללא כימות ו/או הוכחה של הסכום והשיעור, מה גם ששני העדים מטעם הנתבעת נתנו גרסאות שונות לגבי זמן ההפסקות. (ר' סעיף 9 (ב) לכתב ההגנה שלפיו יש להפחית מחישובי התובע בהתאם להוראות הדין את משך הזמן בו נמצא התובע בהפסקה). לפיכך, טענת הקיזוז נדחית. סופו של דבר - הנתבעת תשלם לתובע בתוך 30 ימים מיום שיוצא לה פסק הדין את הסכומים כדלקמן: הפרשי שעות נוספות בסך 1,225.5 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.8.08 ועד למועד התשלום בפועל. דמי חגים בסך 1,294 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.8.08 ועד למועד התשלום בפועל. הפרשות לפנסיה בסך 268 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.8.08 ועד למועד התשלום בפועל. בכתב התביעה המתוקן, שלא הוגש על גבי טופס סטנדרטי, כי אם הוכן לתובע בייעוץ משפטי, לא נתבעו פיצויי הלנת שכר, וכבר מסיבה זו אין מקום לפסוק פיצוי כזה. אוסיף ואציין כי גם מן הסיבה שהתובע חתם על כתב הויתור ועוד לפני חתימתו, במכתבו הראשון (ת/1), טרם גמר החשבון, הביע התובע גישה פייסנית שככל הנראה לא תאמה את הלך הרוח מצידו, סבורה אני כי אין מקום לפסיקת פיצויי הלנה, עקב קיומה של 'מחלוקת כנה'. באשר להוצאות - בהתאם להחלטתי מיום 24.5.09, הנתבעת נדרשה להגיש כתב הגנה מתוקן עקב הגשת תביעה מתוקנת באצטלה של כתב תשובה, לפיכך אין צו להוצאות. על פסק הדין ניתן להגיש בקשת רשות לערער לבית הדין הארצי לעבודה, בתוך 15 ימים ממועד המצאת פסק הדין. ניתן היום ט' בשבט, תש"ע (24 בינואר 2010) בהעדר הצדדים. חנה שניצר-רהב , רשמת שעות נוספות