להלן פסק דין בערעור בנושא פוגרום ביאסי: פסק דין ערעור על החלטת ועדת העררים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, התשי"ז - 1957 (להלן: "החוק") בו.ע. 2020/01 מיום 13.3.02 (כבוד השופט לנדמן) לפיו נדחה עררו של המערער להכיר בו כ"נרדף" על פי החוק בשל מעשה אלימות נציונל סוציאליסטי (להלן: "ההחלטה"). 1. המערער נולד בשנת 1931 בעיר יאסי שברומניה. בתביעה אותה הגיש למשיבה טען המערער כי ביום הפוגרום ביאסי, בעת שהיה בן עשר שנים, נלקח מביתו עם בני משפחתו על ידי חיילים שהובילו אותם, תוך אלימות פיזית קשה, לתחנת המשטרה. אירוע זה חזר על עצמו פעם נוספת. 2. ועדת העררים, שמעה את עדותו של המערער וכן את עדותו של עד נוסף שנטען על ידי המערער כי היה עימו בשיירה שהובלה לתחנת המשטרה. עם זאת, ובניגוד לעדותו של המערער, העד העיד כי ראה את המערער בתחנת המשטרה, אך לא ראה אותו בשיירה. 3. ועדת העררים לא שוכנעה בגרסתו של המערער וקבעה כי המערער לא היה נוכח באירוע. זאת, בהסתמך על התיעוד ההיסטורי מאותה תקופה, לפיו ביום הפוגרום נלקחו רק מבוגרים ולא ילדים, כפי שטען המערער. אמנם, בתחנת המשטרה שהו גם ילדים, אך אלה הגיעו לשם לאחר שנלוו להוריהם, ומיוזמתם של האחרונים, ולא הובלו בכפייה על ידי החיילים. 4. בפנינו טוען המערער כי ועדת העררים טעתה מבחינה היסטורית, באשר ידוע שביום הפוגרום נלקחו לתחנת המשטרה אף ילדים ונשים. אלה, ספגו מעשי אלימות בשיירה שהובילה אותם לתחנת המשטרה, בשערי התחנה ובתוכה. לטענת המערער החשיבות הינה בעצם המעשה הנציונל סוציאליסטי שבוצע כנגד יהודי באשר הוא יהודי, ולא באופן הגעת הילדים לתחנת המשטרה, אם מיוזמת הוריהם ואם בכפייה. 5. לטענת המשיבה, המערער לא הרים את הנטל המוטל עליו להוכיח כי הוא "נרדף" הזכאי לתגמולים על פי החוק. המשיבה מצביעה על כך כי קביעת ועדת העררים נשענת על יסוד ממצאי מהימנות - שאין בית משפט זה נוטה להתערב בהם, ועל תיעוד היסטורי. מוסיפה המשיבה כי הערעור לבית משפט זה הינו בשאלה משפטית בלבד אשר המערער לא הצביע עליה. 6. לאחר עיון בהחלטת ועדת העררים ובטיעוני באי כוח הצדדים, המסקנה היא כי יש לדחות את הערעור. ניסיון המערער לתקוף את קביעות ועדת העררים בהסתמך על תיעוד היסטורי מסוים הידוע לה, אין בו כדי לסייע לו. ועדת העררים הינה טריבונל שיפוטי מיוחד שהוקם כדי לדון בתביעות לפי החוק. יפים הדברים שנאמרו מפי כבוד השופט ברנזון לעניין בית הדין לשכירות, אף לענייננו: "מותר לו [לבית הדין לשכירות - הערה אינה במקור] להתחשב גם בידיעתם העצמית וניסיונם האישי של חבריו להגיע לתוצאה שאינה תואמת בדיוק אף אחת מהשומות של העדים. זהו בית דין מיוחד וחזקה על חבריו שרכשו להם ידיעה וניסיון מיוחדים במילוי תפקידם, אם לא באו אליו כשהם מצוידים בהם מראש" (ע"א 145/67 הבית של קפה גלינה בע"מ נ' חברת רקפת בע"מ, פ"ד כא (2) 160, 163 וראו גם ע"א 4868/90 אנגל נ' בודסקי, פ"ד מו(4) 434, 438). ועדת העררים יושבת על המדוכה בכל העררים של נכי רדיפות הנאצים ויש לה ניסיון רב לגבי האירועים השונים וההגבלות במדינות בהן מדובר. לפיכך רשאית ועדת העררים להישען גם על ניסיונה ולהתבסס על ידיעותיה בתחום ההיסטוריה בבואה לשקול את גרסת המערער (ראו ע"א (ת"א) 2939/02 פייג נ' הרשות המוסמכת. הלכה מושרשת היא כי אין בית המשפט של ערעור מתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית, אשר שמעה והתרשמה מן העדויות שהובאו בפניה, אלא במקרים יוצאים מן הכלל, וכאשר קיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות את התערבותה (ראו ע"א 9555/02 זידאן זידאן נ' ברית פיקוח לקואופרציה החקלאית העובדת בע"מ, דינים עליון, כרך סט, 67; ע"א 1680/03 חנה לוי נ' אלי ואמירה ברקול, דינים עליון, כרך סח, 562). במקרה דנן, לא נמצא תימוכין לגרסתו של המערער, לא בעובדות ההיסטוריות ולא בעדותו של העד, אשר לא יכול היה להעיד כי ראה את המערער בשיירה, וכיוצא בזה לא יכול היה להעיד כיצד הובל המערער לתחנת המשטרה. הערכאה הדיונית לא התרשמה כי עדותו של המערער היא אמינה, ובנסיבות אלה - אין מקום להתערבותה של ערכאת הערעורים. זאת ועוד - על פי סעיף 17(ח) לחוק, אין לערער על החלטה של ועדת העררים אלא בנקודה משפטית בלבד (רע"א 1246/02 אריאלי נ' הרשות המוסמכת. המערער לא הצביע על נקודת משפטית המצריכה דיון מחודש בעניינו. 7. סיכומם של דברים, המערער לא הרים את הנטל המוטל עליו להוכיח גרסתו כי במועדים הרלוונטיים היה בבחינת "נרדף" ולכן זכאי לתגמולים על פי החוק. בנסיבות אלו, אין מקום להתערבות בקביעת ועדת העררים ודין הערעור להדחות. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות. ניצולי שואה