1. מונח בפני ערעור על פסק דינו של בית משפט שלום בבאר שבע (כב' השופט יעקב פרסקי) מיום 13.05.09, בת.א. 2959/07, אשר דחה את תביעת המערערת כנגד המשיב (להלן:"הבנק") להשבת סכומים שקיזז מחשבון שניהלה אצלו, חשבון אשר שימש כבטוחה למסגרת אשראי של חברת "שופ - שי שירותים בע"מ" (להלן: "החברה"), חברה אשר נוהלה והיתה בבעלות בנה של המערערת, שי אשכנזי. אין חולק כי המערערת פתחה חשבון בנק אצל המשיב ביום 16.5.96 ובמעמד זה חתמה על יפוי כח המעניק לבנה, שי אשכנזי, רשות לפעול בחשבונה. במעמד זה גם חתמה על כתב קיזוז מיוחד לטובת חשבון החברה של בנה, לגבי תוכנית חסכון בה הפקידה סך של 100,000 ₪. בנוסף חתמה על כתב ערבות מתמדת לאבטחת כל חוב, כשבסעיף 32 בכתב הערבות הוסף בכתב יד: "על אף האמור בכתב הערבות. הלקוח יערוב בזה לחייב בגבולות סכום הפיקדון/החיסכון ואשר לגביה חתמה על כתב קיזוז מיום 16.05.96". סכום החיסכון האמור שהפקידה המערערת בבנק, חודש ביום 26.05.98 ומתוך סכום זה נמשך על ידי שי אשכנזי, סך של 13,643 ₪. יתרת הסכום הופקדה להמשך תוכנית החיסכון. ביום 23.07.01 חתמה המערערת על כתב ערבות מוגבל בסכום של 123,000 ₪ אשר נחתם בסמוך לחידוש תוכנית החיסכון. ביום 15.05.02 שלח הבנק לחברה מכתב ובו נדרשה היא לפרוע את חובותיה, ולא יפנה הבנק לגבות חובו מהערבים. עותק ממכתב שה נשלח אל המערערת. משלא נפרע החוב, פעל הבנק בהתאם לכתב הקיזוז וקיזז ביום 16.06.02 את הסכום שהופקד בתוכנית החיסכון של המערערת. בכתב תביעתה טענה המערערת כנגד הבנק כי פעל שלא כדין כאשר לא הסביר לה בעת פתיחת החשבון, את הסיכונים בשיעבוד חשבון החיסכון שלה לטובת חשבון החברה, במובן זה שהבנק לא הביא לידיעתה והסביר לה אודות פעילותה הפיננסית של החברה וקשיי הנזילות בהם נמצאה עובר לאותם ימים וכי בפועל ניצל הבנק את תמימותה וקידם את מטרתו להשגת ערובות לחוב החברה. בהתאם, טענה כי הבנק הפר את חובות הגילוי והאמון שהוא חב לה ולפיכך טענה כי מכוח הטעיה זו זכאית היא לבטל את כתב הקיזוז ולקבל חזרה אל חשבונה את הכספים אותם קיזז הבנק לטובת חשבון החברה. עוד טענה כי הבנק חרג מן ההרשאה שניתנה לו בכך שהעמיד מסגרת אשראי בחשבונה על סך של 20,000 ₪ ללא ידיעתה ואיפשר לבנה, מיופה הכח שלה בחשבון, למשוך סך של 20,000 ₪, וזאת מבלי להזהיר אותה מפני פעולה זו ומבלי שהתירה העמדת מסגרת אשראי זו לחשבון. עוד טענה, כי סעיף 32 לכתב הערבות המכיל את התנאים המיוחדים, זוייף וכי התוספת הרשומה בכתב יד אינו כתב ידה והחתימה המופיעה לצד תוספת זו אינה חתימתה. טענה נוספת אותה העלתה לראשונה בסיכומי טענותיה בפני בית משפט קמא נוגעת לטענת התיישנות לפיה טענה כי מקום שחשבונה של החברה, לה ערבה, נמצא בחריגה כבר מחודש 1/95 יש למנות את מניין הימים לעניין מרוץ ההתיישנות מאותו מועד ומכאן כי הזכות שקמה לבנק לקיזוז התיישנה בחדש 1/02 ומקום בו ביצע הבנק את הקיזוז ביום 16.6.02 יש לקבוע כי התיישנה זכותו לעשות כן ועל כן חב הוא בהשבת הכספים אל חשבונה. בית משפט קמא דחה את טענות המערערת, אחת לאחת. לעניין חובת הגילוי של הבנק קבע בית משפט קמא כי לא היתה כל התנהלות חריגה בהתנהלות הבנק וכי המערערת ידעה היטב מהי המטרה שבגינה נפתח החשבון. בית משפט קמא ציין כי המערערת היתה בעלת חשבון של הבנק בסניף אחר ובנוסף היה לה חשבון גם בבנק אחר (בנק הפועלים) וכי פתיחת החשבון הספציפי נועדה למטרה אחת ויחידה והיא כדי לעזור לבנה, אשר ניהל את החברה ונקלע לקשיי נזילות. בית המשפט עמד על כך שהמערערת היתה בעברה פקידת בנק אשר היטיבה להכיר את התנהלות הבנק והיתה בעלת ידע לעצם משמעות חתימתה על המסמכים ביום פתיחת החשבון, לרבות משמעות ההרשעה שנתנה לבנק לפעול בחשבון וההרשאה שנתנה לבנה לפעול בחשבון. בית משפט התייחס לגרסתה של המערערת ולדבר מהימנות גרסתה ובסופו של יום, העדיף את גרסת הבנק, אשר באה בפניו, באמצעות פקידי הבנק, אשר העידו כי הסבירו למערערת את דבר חתימתה על מסמכי הבנק. בית משפט קמא קבע כי חשבון הבנק אותו פתחה המערערת בבנק, אליו הפקידה סכום חד פעמי של 100,000 ₪ בלבד, נועד להבטיח את המשך הפעילות העסקית של החברה של בנה מתוך כוונה לאפשר סיכוי כלשהו לבנה להצליח בעסקיו, כשהיא מודעת היטב למטרת פתיחת החשבון ולסיכונים והסיכויים הטמונים במהלך זה. אשר לטענה בדבר העדר הרשאה להעמיד מסגרת אשראי של 20,000 ₪, אשר אפשרה לבנה של המערערת למשוך סך זה מחשבון המערערת, קבע בית משפט קמא כי המדובר בהרחבת חזית, מאחר והמדובר בטענה שלא נטענה במפורשת בכתב התביעה והועלתה לראשונה בתצהיר עדותה הראשית של המערערת. בהתאם דחה בית משפט קמא גם את טענת הזיוף אותה טענה המערערת, לגבי סעיף 32 לכתב הערבות וקבע כי גם כאן מדובר בטענה אשר לא נטענה בכתב התביעה וכי אזכורה בכתב התשובה אין בו די. לגופו של עניין קבע כי טענה זו לא הוכחה, מה גם שבפועל יש בתוספת האמורה, אשר נכתבה בכתב יד, כדי להטיב עם המערערת במובן זה שערבותה מוגבלת לסכום תכנית החיסכון ולא מעבר לכך. טענת ההתיישנות שנטענה אף היא נדחתה על ידי בית משפט קמא אשר קבע כי מדובר בטענה שלא נטענה בכתב הטענות ואף לגופו של עניין לא ראה בה ממש. בערעור שבפני, חזרה המערערת, באמצעות בא כוחה, וטענה טענות אלו כשהיא משיגה אחר קביעותיו של בית משפט קמא, אשר דחה כאמור את כל טענותיה. חזרה וטענה המערערת בפני כי טעה בית משפט קמא, שלא קיבל את גרסתה לפיה לא הסביר לה הבנק בעת פתיחת החשבון את המצב לאשורו באשר לחשבון החברה בבנק, כי שגה בית משפט קמא כשקבע כי טענות הזיוף והחריגה מהרשאה הינן בבחינת הרחבת חזית ובהתאם טענה לגופן של טענות אלו. לבסוף טענה כנגד קביעת בית משפט קמא, הנוגעת לסוגיית ההתיישנות בכל הנוגע למועד התיישנות קיזוז תכנית החיסכון. אקדים ואומר כי דין הערעור להדחות. בית משפט קמא ביסס קביעותיו על תשתית עובדתית אשר באה בפניו המבוססת על התרשמותו הישירה מעדויות בעלי הדין ועדים מטעמם, לרבות מסמכים אשר באו בפניו. המדובר אפוא בקביעות עובדתיות של בית משפט קמא, כאשר כלל הוא כי אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב בממצאים וקביעות עובדתיות, שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית: "ההלכה היא שהביקורת של בית-משפט שלערעורים על ממצאים עובדתיים שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית מצומצמת ביותר, והיא מצומצמת עוד יותר לגבי ממצאים עובדתיים שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית על יסוד התרשמות ישירה מן העדים. ... צריך טעם מיוחד להתערבות של ערכאת הערעור בעובדות שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית: צריך שהטעות של הערכאה הדיונית תהיה מהותית ובולטת עד כדי שתבטל את העדיפות המוקנית לערכאה זאת כתוצאה מהתרשמות ישירה מן העדים. כך, לדוגמה, במקרה שבו הערכאה הדיונית לא נתנה את דעתה לפרטים מהותיים בחומר הראיות, שיש בהם כדי לשנות את קביעתה, או במקרה שבו הגרסה שנתקבלה על-ידי הערכאה הדיונית מופרכת על פניה והיא חסרת כל הגיון" (ראו ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מ"י פ"ד נד(4) 632, בעמ' 643 ובעמ' 645). במקרה דנן סבורה אנוכי, כי מסקנתו של בית המשפט קמא מבוססת כדבעי על תשתית הראייתית אשר באה בפניו ולא מצאתי בסיס עובדתי או משפטי להתערב בקביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא, קביעות השזורות בלוגיקה פנימית מובנית ברורה. לפיכך, סבורה אני כי כל קביעותיו של בית משפט קמא, באשר להסברים אליהם נחשפה המערערת בעת פתיחת החשבון, היו ברורים ונהירים לה כשהיא יודעת היטב כי פתיחת החשבון הספציפי והעמדת חשבונה כערובה לחשבון החברה, נועד להעמיד לחברה, אותה ניהל בנה באותה עת, גב פיננסי כשנהירים היו לה הסיכונים והסיכויים לצד מהלך זה וכי ראתה לנכון לעשות כן כדי לסייע לבנה. אשר לטענת הזיוף וטענת ההרשאה, גם כאן אינני סבורה כי יש להתערב בקביעותיו של בית משפט קמא, אשר בדין דחה טענות אלה, הן בשל טענת הרחבת החזית המיוחסת להן והן לגופו של עניין. כלל הוא כי המוציא מחברו עליו הראיה. המערערת אשר טענה לזיוף סעיף 32 לכתב הערבות לא השכילה להוכיח את טענת הזיוף. מה גם, וכפי שקבע בית משפט קמא, היה בתוספת האמורה בכתב יד כדי להיטיב עם המערערת, במובן זה שלא תסכן כספים מעבר לסכום אותו הפקידה בתוכנית החיסכון. כך גם באשר לטענתת המערערת לפיה אפשר הבנק לבנה לפעול בחשבונה שלא בהתאם להרשאה שניתנה. המערערת העניקה לבנה יפוי כוח אשר אפשר לו לבצע פעולות לחיוב החשבון גם אם כתוצאה מכך יכנס החשבון לחריגה. כך נמצא כי עוד קודם להעמדת מסגרת אשראי לחשבון משך שי - בנה של המערערת - סכומים מחשבון הבנק שלה אשר הכניסו את החשבון לחריגה. כך שאין כל קשר בין מסגרת האשראי שהועמדה לחשבונה בדצמבר 2001 לבין המשיכות שביצע בנה באופן שהכניסו את חשבונה לחריגה. קביעת מסגרת האשראי היתה אך בבחינת הסדרת מסגרת האשראי הקיימת בחשבון. טענת ההתיישנות אף היא לא תמציא ישועה למערערת. כאמור, טענה זו לא בא זכרה בכתב התביעה וגם לגופו של עניין מקום שהמערערת פתחה חשבון אצל המשיב רק ביום 16.5.96, יש למנות את הימים לעניין זכות הקיזוז של הבנק לכל היותר מיום בו חתמה המערערת על כתב קיזוז, (מועד פתיחת החשבון) ולא מועד שקודם לו כפי שטענה המערערת. ממועד זה ועד יום ביצוע הקיזוז לא חלפו 7 שנים ואין לומר כי הזכות התישנה. מכל הטעמים המפורטים לעיל, לא נותר לי אלא לדחות את הערעור. קביעותיו של בית משפט קמא מעוגנות היטב בעובדות ובמשפט ויש אך להצר על ערעור זה. המערערת תשא בהוצאות המשיב בסך 10,000 ₪. סכום הפיקדון שהפקידה המערערת יחולט לטובת הוצאות המשיב. ניתן היום, ג' סיון תש"ע, 16 מאי 2010, בהעדר הצדדים. רחל ברקאי, שופטת חשבון בנקבנק