א. כללי: תביעה לפיצויים, בשל נזקי גוף, שנגרמו, לטענת התובע, בתאונת דרכים ועל פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975 (להלן: "החוק"). ב. על העובדות הטענות וההליכים: התובע יליד 1979, תושב ראס אלעמוד בירושלים, נפגע לטענתו בתאונת דרכים, ביום 6/6/2006, כאשר עמד בחנייה הנמצאת ליד ביתו ולפתע הגיח רכב, בו נהג הנתבע, אשר סטה ממסלולו, נכנס לחנייה ופגע בתובע בגופו (להלן: "התאונה"). התובע נפגע בחוזקה בכתף ימין ובכף יד ימין. לטענתו, מיד לאחר התאונה, הובהל לבית החולים, ביקור חולים, בירושלים, על ידי אחד בשם אלשרקאווי, שם אובחן שבר בכף יד ימין ולאחר אשפוז של מספר שעות, ידו גובסה. התובע שוחרר למעקב רפואי, בסניף קופת חולים, במקום מגוריו ובהמשך, נזקק להמשך טיפולים וניתוח בכף ידו הימנית. התובע טען להפסדים ונזקים, שנגרמו לו, בשל התאונה. בתמיכה ולביסוס טענותיו, צירף התובע לכתב התביעה, גיליון שחרור מבית החולים ביקור-חולים, מסמכים רפואיים אחרים מבית החולים מוקאסד וממרפאת קופת חולים, במקום מגוריו וכן תלושי שכר. כמו כן, צורף תצהירו של הנתבע, לפיו, נהג ברכב הפוגע וגרם לתאונה. בכתב הגנתה, כפרה הנתבעת, באחריותה לתאונה והכחישה את גרסתו העובדתית של התובע, באשר לנסיבות התרחשותה. לטענתה, נפגע התובע, בנסיבות אחרות, באופן שאין בהן, כדי להקים עילה כלפיה, על פי החוק. כמו כן, הוסיפה וטענה, כי התובע סבל מפגיעות שקדמו לתאונה. נוכח עמדתה, בשאלת החבות, הוגש כתב ההגנה, מטעמה, בלבד והנתבע, לא הגיש כתב הגנה. בית המשפט מינה, בהתאם להסכמת הצדדים, מומחה, בתחום האורטופדי, לבחינת מצבו הרפואי של התובע (ד"ר לבני). בחוות דעתו, מצא המומחה, כי לתובע נגרם שבר מרוסק של הרדיוס הדיסטלי ושבר של עצם הסירה. כמו כן, בוצע נסיון החזרה וקיבוע בגבס שלא צלח ובהמשך, התובע עבר ניתוח לקיבוע פנימי של השבר. בבדיקתו, נמצאה הגבלה, בטווח התנועה של שורש כף היד ואי סדירות של המשטח הפירקי של הרדיוס. בנסיבות אלה, סבר המומחה, כי יש לפסוק לתובע, נכות זמנית, לפרקי הזמן שפורטו בחוות דעתו ונכות בשיעור של 10% לצמיתות. יוער, כי המומחה מצא, כי התובע נפגע בשנת 2002, בשורש כף יד ימין וסבל משבר דומה, בעצם הסירה ואף עבר ניתוח לקיבוע השבר. אולם, הוסיף, כי אין לו דרך לקבוע, האם היו הפרעות קודמות, בשורש כף היד ומכל מקום, סבר, כי אין מקום, להפריד בין הפגיעות וכי על פי התיעוד הרפואי, נגרם שבר נוסף, חדש, בעצם הסירה ולפיכך, קבע, כי הנכות שמצא בחוות דעתו, מתייחסת לתאונה. בתשובה לשאלות הבהרה, מטעם הנתבעת, הן לעניין הפגיעה הקודמת בכף ידו של התובע והן באשר למנגנון הפגיעה, נוכח כפירתה בנסיבות התאונה הנטענות, מצא המומחה, נוכח המסמכים הרפואיים, הגבלה קודמת, בטווח התנועה של שורש כף היד ומכאן, קבע, כי יש לחלק את שיעור הנכות, כך שמחציתה, הינה בגין מצב קודם ומחציתה, בגין התאונה. באשר למנגנון הפגיעה ונסיבות התאונה, הוסיף, כי שבר בשורש כף היד, יכול להיגרם הן מהתאונה והן בשל נפילה מסוס והטעים, כי אין בידו לקבוע, באופן פוזיטיבי, ממה נגרם השבר. התובע הגיש את עדויותיו הראשיות בתצהירים. בתצהירו, חזר התובע על גרסתו, לעניין נסיבות התאונה, הדגיש, כי הובהל לאחריה, באופן מיידי, לבית החולים, ביקור חולים והוסיף, כי לא פנה קודם לתאונה, לסניף קופת החולים, במקום מגוריו (להלן: "המרפאה"), שכן, התאונה אירעה בשעה 20:00 בעת שהמרפאה היתה סגורה. התובע הוסיף והכחיש, קיומו של מסמך רפואי (נספח ב' לתצהירו), עליו סומכת הנתבעת, ממנו עולה, לכאורה, כי התובע ביקר במרפאה, מיד לאחר התאונה הנטענת וכי ברשומה הרפואית, שנערכה שם, נרשם מפיו, כי נפגע עקב נפילה מסוס (להלן: "הרשומה הרפואית"). בהמשך, הצהיר, כי פנה לראשונה למרפאה, רק בחלוף מספר ימים מהתאונה, ביום 11/6/2006 ולא כפי שעולה לכאורה, מהרשומה הרפואית. התובע הוסיף ופירט לעניין מגבלותיו ופגיעותיו מהתאונה וההפסדים שנגרמו לו. לתמיכה ולביסוס גרסתו, באשר לנסיבות התאונה, צורף תצהירו של הנתבע (אשר צורף לכתב התביעה) ולפיו, נהג ברכב הרלוונטי ופגע בתובע, כפי שנטען. כמו כן, הוגש תצהירו של עיסא שרקאווי, אשר לפיו, בסמוך לשעה 20:15, מצא את התובע, בביתו, כשידו פגועה ולאחריה, העבירו באופן מיידי, לבית החולים, ביקור-חולים. מטעם הנתבעת, הוגש תצהיר חוקר, לעניין צילום תיקו הרפואי של התובע, במרפאה, לרבות הרשומה הרפואית והעתק ממנו, צורף כראיה, מטעמה. בהמשך, הוגשה בקשתה לזימון עדים, בעיקר אלה הרלוונטים, לצורך הגשת תיקו הרפואי של התובע במרפאה. המשך הדיון נקבע לשמיעת הראיות, שבמהלכו נחקר המנהל האדמניסטרטיבי של מרפאת קופת החולים, בשכונת מגוריו של התובע ומנגד, נחקר התובע, בלבד. ג. השאלה שבמחלוקת וההכרעה בתמצית: מעיון בכתבי הטענות, עולה, כי השאלה האמיתית, היחידה, השנויה במחלוקת בין הצדדים, עניינה, בנסיבות התאונה הנטענת, האם זו התרחשה, על פי גרסת התובע, כיום והאם, הונחה תשתית ראייתית מספקת, לביסוסה. יאמר מיד, כי לאחר שבחנתי את מכלול הראיות, התרשמתי מעדויות מנהל המרפאה והתובע, הגעתי לכלל מסקנה, כי אין לקבל את גרסת התובע, כפי שפורטה בכתב התביעה ובתצהירו, נוכח קיומה של גרסה מוקדמת, אחרת, שניתנה במרפאה, בסמוך למועד התרחשות התאונה, אשר יש בה, כדי לכרסם באופן משמעותי, במהימנות גרסתו המאוחרת וכפועל יוצא, בכשלון הוכחת תביעתו ומשכך, אין מנוס, אלא מלדחות את התביעה. ד. דיון והכרעה: אם כן, השאלה המרכזית, הדורשת ליבון והכרעה, עניינה, ברשומה הרפואית, קבילותה ומשקלה, נוכח תוכנה, המלמד על גרסה שונה, אחרת ומוקדמת, של התובע, בקשר לנסיבות פציעתו. לגרסת התובע, כפי שזו הובאה בתצהירו, נפגע, בגופו, מפגיעת רכב, בו נהג הנתבע. אין חולק, כי התובע נפגע בשורש יד ימין ואולם, לטענת הנתבעת, פגיעתו הינה בשל נפילתו מסוס, כפי שעולה מהרשומה הרפואית. התובע אשר היה מודע לטענת הנתבעת, לפיה, נפגע בנסיבות אחרות, מכפי שטען, צירף, בתמיכה לגרסתו, את תצהירו של הנתבע. יחד עם זאת, בנסיבות שלא הובררו, לא התייצב הנתבע, לחקירה ובמהלך הדיון (עמ' 6, ש' 8), הודיע התובע, כי הוא מוותר על תצהירו. לגרסת התובע, התאונה התרחשה, בערך בשעה 20:00 (עמ' 11, ש' 29) ולאחריה, הובהל ישירות, לבית החולים ביקור-חולים ורק לאחר מספר ימים, פנה למרפאה. אולם, מעיון ברשומה הרפואית, עולה, כי התובע התייצב במרפאה, בסמוך לאחר התאונה, בשעה 19:56 ורק בהמשך, הופנה לבית החולים ביקור-חולים, בשעה 21:58 (כעולה מגיליון השחרור שצורף לכתב התביעה). אם כן, שלא על פי גרסתו כיום, פנה התובע (כנראה בגפו), למרפאה, לצורך קבלת טיפול ראשוני, בסמוך לשעה 20:00 ובהמשך, קיבל הפנייה, לבית החולים, ביקור-חולים, אליו הגיע, בשעה מאוחרת יותר, כאמור. מחקירתו של המנהל האדמניסטרטיבי במרפאה, עולה, כי ככלל, הרישום בדבר ביקורים במרפאה, נעשה על פי מערכת ממוחשבת (עמ' 7, ש' 1) וקיים תיעוד לגבי כל אחד מהפונים. העד הוסיף, כי "...בדקתי את יום הביקור שלו (של התובע - מ.ב.) שהוא 6/6/2006 והבאתי העתק מהרשומה הרפואית, כפי שמצויה במחשב" (עמ' 7, ש' 3) וממנה עולה, כי התובע, נכנס למרפאה בערך בשעה 20:00, נבדק על ידי רופא בשם מוחמד נאסר ועל פי הפרטים שנרשמו והנוהל הקיים במרפאה, הוא הופנה בהמשך, לחדר המיון. עיון ברשומה הרפואית, מעלה, כי שלא כפי שנטען, מסר התובע, לרופא המטפל, כי נפגע, במהלך נפילה מסוס. ודוק - הרשומה נערכה על ידי הרופא. אולם, נסיבות פגיעתו, לכאורה, בשל נפילה מסוס, נרשמו מפי התובע. יאמר מיד, כי יש לקבל את הרשומה הרפואית, כראיה קבילה, להוכחת אמיתות תוכנה, בהיותה רשומה מוסדית ובנסיבות העניין, יש ליתן לה משקל מכריע. סעיף 36 לפקודת הראיות (נוסח חדש), תשל"א - 1971, קובע את תנאי הסף, לקבילותה של רשומה מוסדית ושוכנעתי, כי הרשומה הרפואית, עומדת בתנאים שנקבעו, שכן, העד, מר אבו עסב נביל, מנהל המרפאה, העיד, על דרכי הפקתה (עמ' 7, ש' 10-1, עמ' 8, ש' 3-1) ומעדותו, ניתן ללמוד, כי המרפאה, נוהגת במהלך פעילותה, לערוך רישום, של נושא הרשומה, בסמוך להתרחשותה. כמו כן, ניתן ללמוד, כי ככלל, דרך איסוף הנתונים, יש בהם, כדי להעיד, על אמיתות תוכנה של הרשומה, שהרי, כל הפעילות ממוחשבת (שם, ש' 4). לפיכך, אין לקבל את טענת התובע, בעניין קבילותה (י. קדמי, "על הראיות" חלק שני, עמ' 849-844). אכן נכון, הלכה היא, כי רשומה מוסדית, העומדת בתנאי הקבילות, מהווה ראיה לכאורה, בלבד, לאמיתות תוכנה וככזו, חשופה, ככל ראיה, לתקיפת משקלה הראייתי (קדמי לעיל, עמ' 851). יחד עם זאת, הגם שאין לקבל את הרשומה הרפואית, כראיה קונקלוסיבית ומכרעת, לאמיתות תוכנה, אין לומר, כי יש לדחות, על הסף, את קבלתה, שהרי, אף אם הרשומה, התקבלה כראיה, משקלה הראייתי, איננו עולה, אלא כדי " ראיה לכאורה", שמשמעה, העברת נטל הבאת הראיות (במובחן מנטל ההוכחה), אל כתפי התובע וזה רשאי, להציג תשתית ראייתית, אחרת, בסתירה לאמור בה ורק בסיום הדיון, ייקבע משקלה הראייתי ונדמה, כי הדברים פשוטים וברורים. התובע בתצהירו ובעדותו, הכחיש לחלוטין את הביקור במרפאה וטען, כי פנה באופן מיידי לבית החולים. גרסה זו של התובע, אין בידי לקבל. בדיקת הרשומה הרפואית, מעלה בבירור, כי הביקור במרפאה, נערך לאחר התאונה (בשעה 19:56), בשים לב, כי המרפאה נמצאת סמוך למקום מגוריו (עמ' 11, ש' 25). מנגד, הביקור בבית החולים, נערך בשעה 21:58, קרי: כ- 4 שעות לאחר התאונה, זמן סביר, בנסיבות העניין, באשר לפרק הזמן ששהה התובע, במרפאה, חזר לביתו ונלקח לבית החולים (כנראה על העד אלשקבאק). מכאן, הנני קובע, כי גרסת הנתבעת, לפיה, פנה התובע, תחילה, למרפאה ורק לאחר מכן לבית החולים, מסתברת יותר. התובע, אשר הכחיש לחלוטין, את הביקור במרפאה, נמנע, ממילא, ליתן הסבר, באשר לגרסה שנרשמה, לכאורה, מפיו, כעולה מהרשומה הרפואית ומשכך, לא ניתן להידרש לאפשרות, כי התובע, במהלך בדיקתו, מסר גרסה אחרת, מזו שנרשמה ומסיבה כזו או אחרת, נרשם כי נפל מסוס, כאמור. משהכחיש התובע לחלוטין, את ביקורו במרפאה ומשקבעתי כי התובע ביקר במרפאה, חרף גרסתו, יש לזקוף את אפשרות קיומה של טעות, במהלך רישום הרשומה הרפואית, לחובתו. זאת ועוד, התובע, בעדותו, לא הותיר רושם מהימן, באשר לנסיבות התאונה הנטענת והסבריו, לעניין הרשומה הרפואית, כמו גם באשר להתנהגותו לאחר התאונה, הותירו רושם עגום ולא שוכנעתי, כי ניתן לסמוך על גרסתו, באופן ובמידה כזו, שיש בה, כדי לעמוד בנטל ההוכחה, המוטל עליו ולהעדיפה על פני גרסת הנתבעת. זאת ועוד, הלכה היא, כי די בקיומן של גרסאות סותרות, באשר לנסיבות פציעתו של התובע, כדי לדחות את התביעה (ע"א (י-) 6380/05 מירב כהן נ' ישראליפט תעשיות 1972 בע"מ - מיום 19/12/05, פסק הדין אושר בבר"ע 682/06 מירב כהן נ' ישראליפט מיום 10/7/06). לא זו אף זו, ס' 54 לפקודת הראיות, קובע, כי מקום בו, נדרש בית המשפט לפסוק, על פי עדות יחידה של בעל דין, קמה חובת ההנמקה ובעניין זה, נקבע, כי "...בשקילת עדות יחידה, חייב השופט בזהירות כפולה ומכופלת... אין השופט יכול לצאת ידי חובתו, בהצהרה סתמית כי הזהיר את עצמו... וזה אשר הניעו להסתפק בעדות היחידה - אלא כאן דרוש טעם אמיתי - טעם שבהכרעת העדות היכול להיות נעוץ בהגיון הדברים או טעם מיוחד אחר, שיש להעלותו על הכתב" (ע"א 79/72 האפוטרופוס לנכסי נפקדים נ' פולק ואח' פ"ד כז(1), 768, 771). "...לפיכך, נדרשות נסיבות מיוחדות, המקנות לעדות היחידה, משקל מיוחד ועצם מהימנותה של העדות, אינו מגיע לעולם, לכדי נסיבה מיוחדת אשר כזו" (ע"א (ת"א) 1519/01 יצחק נ' אוניקובסקי תק-מח 2003(4) 1149, 1155). מכאן, אף אם בית המשפט רשאי לפסוק, על פי עדות יחידה (בכפוף למתן הנמקה ראויה), לא שוכנעתי, כי ניתן לסמוך על עדותו היחידה של התובע וכי יש ליתן לה, את המשקל הדרוש, המצדיק את קבלת התביעה, על פיה. כל שהובא, הוא עדותו היחידה של התובע, אשר אף היא, לא נמצאה מהימנה, נוכח נסיבות מתן עדותו ומכל מקום, אין בה, כשלעצמה, כדי לבסס את גרסתו. מעבר לצורך, יוער, כי התובע צירף, בתמיכה לתצהירו, את תצהיר הנתבע ואולם, מסיבות שלא הובררו, בחר התובע, לוותר על זימונו של הנתבע, לחקירה. התנהלותו הדיונית של התובע, מהווה אף היא, ראיה נסיבתית, בעלת משקל משמעותי, שיש לזקוף לחובתו. ה"...כלל הנקוט בידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלוונטית שהיא בהישג ידו, ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק שאילו הובאה הראיה, הייתה פועלת נגדו. …כלל זה, מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה" (ע"א 548/78 אלמונית נ' פלוני,פ"ד לה(1), 736, 760 (1980). אכן נכון, כפי שעולה מראיות, לא ניתן לקבוע, כי הוכחה גרסה זו או אחרת של התובע, לעניין נסיבות פציעתו ולא שוכנעתי, כי התובע נפל מסוס, דווקא, כפי שטענה הנתבעת וייתכן כי נפגע בנסיבות דומות לאלה של הפציעה הקודמת, אשר על התרחשותה, ביקש שלא להרחיב בעדותו (עמ' 12, ש' 6-3). יחד עם זאת, נוכח גרסתו המוקדמת, לפיה, נפגע לכאורה, בשל נפילה מסוס ומשלא הובאו ראיות מספיקות, להוכחת גרסתו המאוחרת ובשים לב לסברת המומחה, לפיה לא ניתן לקבוע, ממה נגרם השבר, יש בכל אלה, כדי לדחות את התביעה. לשון אחר, התובע כשל בהוכחת גרסתו המאוחרת, לא הניח תשתית ראייתית מספקת, לביסוסה ולא שוכנעתי, כי יש ליתן לה, אמון מלא, באופן שדי היה בה, כדי לעמוד, במידה הדרושה ולהעדיפה על פני גרסתו המוקדמת. ה. סוף דבר, התביעה נדחית. התובע יישא בהוצאות משפט הנתבעת, שכ"ט מומחה בית המשפט וכן בשכ"ט עו"ד הנתבעת, בסך של 5,000 ₪, בתוספת מע"מ כחוק. משדחיתי את התביעה, אין מקום, ליתן פסק דין, כנגד הנתבע, אף אם זה לא התייצב לדיון בעניינו. ניתן היום כ"ו בתשרי, תש"ע (14 באוקטובר 2009) בהעדר הצדדים מֹשה ברֿ-עם, שופט כף הידידייםתאונת דרכיםשבר