אישור מכירת מניות על ידי מועצת המנהלים אלון שבבו התובע, היה חבר "אגד" בין השנים 1992-1998. כיתר חברי "אגד", הוא נדרש, כתנאי להצטרפותו כחבר באגודה, לרכוש מניות בנתבעת 1 שהייתה אז ועודנה כיום בעלים של נכסי נדל"ן המשמשים את אגד. ב-1.11.1998 פרש התובע מהאגודה, וכשנתיים לאחר מכן ביקש להעביר את מניותיו בנתבעת 1 לנתבעת 2 בתמורה המחושבת לפי 4,761 ₪ למניה - הוא השווי שנקבע למניה באותה עת. מועד תשלום התמורה אמור היה לחול ב- 5.11.2000, והתובע עשה את שנדרש מצדו לצורך ביצוע ההעברה אך זו סוכלה - הנתבעת 2 לא קיבלה את המניות בהעברה לשמה ולא שילמה לתובע את תמורתן. תחת זאת קיבל התובע מהנתבעת 1 במאי 2002 סכום של 60,000 ₪ בתורת הלוואה. התובע רואה בסכום האמור מקדמה על חשבון התמורה שהגיעה לו בגין מניותיו והוא מבקש עתה לחייב את הנתבעות לשלם לו את היתרה בצירוף ריבית והפרשי הצמדה החל ממאי 2000. התמורה בגין המניות לאחר ניכוי המס עמדה בנובמבר 2000 על סך של 118,493 ₪, מסכום זה מנכה התובע 60,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, והוא מעמיד את סכום התביעה על 83,009 ₪. הנתבעת 1 טוענת שהתובע לא ביקש למכור לה את מניותיו והיא מעולם לא התחייבה לרוכשן ממנו כך שהתובענה נגדה צריכה להידחות בהעדר עילה. לעומת זאת, היא זכאית לטענתה להיפרע מהתובע בגין ההלוואה בסך של 60,000 ₪ שהעמידה לרשותו, והיא מבקשת לחייב את התובע לפרוע את חובו בגין ההלוואה. לעניין זה הוגשה על ידי נתבעת 1 תביעה שכנגד. הנתבעת 2 טוענת שהתובע ביקש אומנם למכור לה את מניותיו אך בקשתו לא אושרה על ידי מועצת המנהלים של נצבא בשל מגבלות חוקיות, ואישור כאמור הוא "תנאי בלעדיו אין להעברת המניות על פי תקנה 32 לתקנות נצבא" (סעיף 2.2 לכתב ההגנה). מכיוון שכך, הנתבעת 2 לא רכשה מהתובע את מניותיו, ומשלא רכשה אותן, אין היא חבה לו כל סכומים שהם תמורתן. הנתבעות מציינות שלתובע ניתנה מאוחר יותר אפשרות למכור את מניותיו לגורם שלישי - מה שלא היה אפשרי קודם לכן - אלא שהוא בחר שלא לנצל את ההזדמנות הזו ונותר עם המניות בידיו עד עצם היום הזה. ואלה העובדה הצריכות לעניין ביתר הרחבה, ועדיין בתמצית. חברי אגד שנדרשו כאמור לרכוש מניות בנתבעת 1 (להלן: "נצב"א" או "החברה"), לא יכלו "לפדות" את מניותיהם בעודם חברים באגודה אך, זכות כזו עמדה להם לעת פרישה מאג"ד בין שמדובר היה בפרישה לגמלאות ובין שלא - כך לטענת התובע על פי תקנון ההתאגדות של נצבא בתקופה הרלבנטית. המונח "פדיון" שב"כ התובע עושה בו שימוש בטיעוניו, מכוון לזכותו של החבר לממש את השקעתו בנצבא על דרך של מכירת מניותיו, במחיר המשקף את "הערך הפנימי הנקי של המניה", לחברה מהחברות שנמנו בתקנות ההתאגדות של נצבא - כולן בעלות זיקה לאג"ד (להלן: "החברות"). הנתבעת 2 היא חברה בת של הנתבעת 1 ואחת "החברות", והייתה זו היא שנהגה לרכוש את מניותיהם של החברים הפורשים, בחברת האם - נצבא. הנתבעות אינן כופרות בכך שלתובע עמדה הזכות לפדות את מניותיו בנצבא משחדל להיות חבר באגד, אך מהנוסח הקטגורי של הרישא לתקנה 37 בשילוב עם תקנת משנה ד. עולה שכאשר מדובר בחבר שעילת הפרישה שלו מאג"ד אינה יציאה לגמלאות, וזהו המקרה של התובע - הייתה זו חובתו ולא אך זכותו, למכור את מניותיו בנצב"א, שכן ברישא נאמר: "בקרות אחד מן המקרים המפורטים מטה תועברנה כל המניות הרגילות (מכל סוג) שתהיינה רשומות בשם חבר לחברות..." ובתקנת משנה ד. נאמר: "בעל המניות פרש מחברותו באגודה שלא בדרך פרישה לגמלאות" - זאת בהבדל "מהמקרה" של חבר אשר פורש לגמלאות. תקנת משנה ה. מתייחסת בנפרד ל"בעל המניות שפרש מחברותו לגמלאות ומבקש להעביר מניותיו לחברות", ומכאן, שפרישה לגמלאות אינה מקימה חובה על החבר להעביר את מניותיו לחברות, אך עומדת לו הזכות לבקש להעבירן כאמור. עוד יצוין - אישור מועצת המנהלים של נצבא אומנם דרוש לכל העברה של מניות, כפי שטוענות הנתבעות, אך תקנה 32 גם מורה: "הנהלת החברה לא תמנע העברת מניות בין חבר לבין החברות". אשר לאופן קביעת התמורה בגין המניות הנרכשות - תקנה 39 ה. לתקנות כנוסחן אז קבעה, ש"בכל מקרה של העברת מניות מחבר לחברות, כאמור בסעיף 37 לעיל ייקבע ערך המניות על פי השווי שנקבע באישור רואה החשבון כפי שיהיה ידוע במועד קרות המקרה המחייב העברת המניות, ומאותו מועד הוא ישא הפרשי הצמדה למדד המחירים לצרכן עד למועד אישור העברת המניות בפועל על ידי מועצת המנהלים". מהשילוב של הסיפא לתקנה 32 ותקנה 39 ה. ובעיקר מהשימוש במילה "בפועל" בהקשר לאישור הדרוש להעברת המניות במקרים המנויים בתקנה 37 עולה אם כן, שבמקרים אלה שיקול הדעת של מועצת המנהלים של נצבא מצומצם למדי שהרי את עצם ההעברה אין היא רשאית למנוע, והדעת נותנת שאישורה נדרש בעיקר לצורך פיקוח על העיתוי לבצוע ההעברה - מה שלא מפתיע, משום שהביצוע כרוך בתשלום עבור המניות, והיה כמובן צורך להבטיח שלרשות חברת הבת ש"סומנה" כחברה הרוכשת עומדים מקורות המימון הדרושים לביצוע הרכישה. התובע, שהיה בעלים של 30 מניות בנצב"א, פרש מ"אגד" בנובמבר 1998, אך רק ב-17.9.2000 חתם על בקשה להעברת מניותיו לנתבעת 2 (נספח ג' לתצהירו), כשהוא מאשר בחתימתו כי ידוע לו "שעל פי תקנות החברה הנכם רשאים לאשר בקשתי על פי תור הבקשות שבפניכם וכי אהיה זכאי לקבל בגין מניותי את ערכן התקף היום בסך 4761 ₪ לכל מניה, ובצירוף הפרשי הצמדה למדד המחירים לצרכן עד למועד התשלום בפועל". על טופס הבקשה צויין: "תאריך קבלת הצ'ק: 5.11.2000". מעדות התובע עולה שהוא בחר להמתין עם הבקשה להעברת מניותיו, משום שלהערכתו שווי המניות בעת פרישתו מאגד היה נמוך מדי, וכך אמר: "כשחבר "אגד" עוזב את "אגד" הוא נדרש באופן אוטומטי לפדות את מניית "אגד" שלו ואת מניית נצב"א שלו... לי היתה הסתייגות לגבי גובה סכום המניה, לכן הוצאתי מכתב לעוה"ד שלי ולנצב"א כדי לדחות את מועד פדיון המניה. כל זה היה ב-1998" (פרוטוקול מ-16.3.2008, עמ' 9). נצבא לא מחתה על הדחייה היזומה על ידי התובע של מועד הפדיון, ואין ספק בכך שהמחיר של 4,761 ₪ למניה, היה מחיר הפדיון המוסכם בינו לבינה. הבקשה להעברת המניות מופנית למועצת המנהלים של נצבא ולפי האמור בה מצורפים לה העתק תעודת מניה ושטר העברה. כחודש לאחר מכן, ב-16.10.2000, הונפק על ידי נצבא "אישור" לפיו התובע "מכר בתאריך 5.11.2000 סך של 30 מניות נצבא חברה להתנחלות בע"מ תמורת 142,027 ₪" (נספח ד' לתצהיר התובע). באישור מופיע גם התאריך בו נרכשו המניות - 10.2.1992 - מספר המניות שנרכשו והסכום ששולם לרכישתן - 33,840 ₪. משגב אף הנפיקה שיק על סכום התמורה, שזמן פירעונו חל ב-5.11.2000 - הוא התאריך שצויין בבקשת ההעברה כתאריך קבלת השיק, אך השיק מעולם לא נמסר לתובע - על תורף השיק מופיעה חותמת "מבוטל" - ושטר העברת המניות לא נחתם על ידי הנתבעת 2. לטענת הנתבעות, גם אישור המכירה מאוקטובר 2000 לא נחתם על ידי נצבא - אם כי שמה המודפס מופיע בשוליו - וגם האישור הזה לא הגיע לידיו בסמוך למועד הפקתו, למרות ששורשיה של המחלוקת כאן נעוצים בהחלטה שהתקבלה בדירקטוריון נצבא רק שבועיים לאחר מכן. כפי שהתברר, דירקטוריון נצבא החליט לחדול לאלתר מרכישת מניות החברה במישרין או בעקיפין באמצעות חברת הבת, כשהוא תומך את החלטתו בחוות דעת משפטית לפיה רכישת מניות החברה עלולה להיחשב חלוקה אסורה לפי חוק החברות התשנ"ט-1999 שזה מקרוב נכנס לתוקפו (להלן: "חוק החברות" או "חוק"). החלטת הדירקטוריון התקבלה ב-1.11.2000 - מספר ימים קודם למועד שנקבע לתשלום התמורה לתובע, והוא לא היה היחיד "שנתפש" ברשתה של אותה החלטה (להלן: "החלטת ההקפאה"). כמוהו גם קבוצה שמנתה 301 גמלאים שהליכי מכירת מניותיהם נעצרו בנקודה דומה לזו שבה נעצר הליך המכירה לתובע - כך לפי תצהירו של מר גדעון מזרחי, יו"ר מזכירות אג"ד שהעיד לנתבעות. כפי שנראה להלן, אחת הנקודות השנויות במחלוקת בין הצדדים כאן קשורה לקבוצת 301 הגמלאים, או יותר נכון "לשיוך" של התובע לקבוצה זו. הנתבעות טוענות שהתובע נמנה על קבוצה זו - הוא אף הוחתם על מסמך שאומר זאת - ואילו התובע כופר בכל שייכות אליה. בצד ההחלטה לחדול מרכישת מניות הנתבעת 1 באמצעות הנתבעת 2, החליט דירקטוריון נצבא להקים צוות חיצוני בראשותו של השופט (בדימוס) ש' אלוני, שעליו הוטלה המשימה לגבש פתרון חלופי אשר יאפשר לכל בעלי המניות, חברי אגד, לממש את השקעתם בחברה. הפתרונות שמעת לעת נמצאו, נתקלו בהתנגדות של קבוצה או קבוצות מחברי אגד, והמחלוקות הובאו לפתחם של בתי המשפט. כך אנו למדים מפסק דינו של כב' השופט י' שפירא ב-ה"פ (י-ם) 4428/05, כהן אילן ועוד 290 אח' נ' נצב"א חברה להתנחלות בע"מ ואח' (ניתן ביום 2.3.2006), שבמקביל להקמת הצוות המקצועי, ביקשה נצבא בכל זאת להכשיר את "החלוקה האסורה" בהקשר ל"פדיון" מניות נצבא שבידי קבוצת 301 הגמלאים, וכי לשם כך פנתה בראשית שנת 2001 לקבל את אישורו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב. ואומנם, האישור ניתן ואף הוארך מעת לעת עד שפקע בסוף חודש מרץ 2003, בלא שנוצל. בפסק הדין הנ"ל נאמר בעניין זה: "בשל העדר אמצעים כספיים החליט הדירקטוריון בסופו של דבר שלא ליטול הלוואה נוספת לביצוע הרכישה, ורכישת המניות מידי קבוצה זו לא בוצעה. כתוצאה מכך, נותרה בידי בעלי מניות אלה התחייבות לפדות את מניותיהם ולקבל תמורה בסכום מובטח (סעיף 34 לפסק הדין הנ"ל). מסתבר אם כן, שהמגבלות החוקיות שהיוו את המסד להחלטת ההקפאה, הופשרו על ידי בית המשפט למשך תקופה בת שנתיים לפחות. 5 השנים הבאות שלאחר החלטת ההקפאה, הוצאו על ניסיונות חוזרים להתקשרות עם גורם חיצוני שיתחייב לרכוש את מניות נצבא שבידי כלל חברי אגד - לאו דווקא הפורשים, וכן את מניות נצבא שבידי הנתבעת 2, או שייתן מענה בדרך אחרת לבעיות שהעיקו על נצבא - ביניהן חוב בהיקף משמעותי לבנקים. שתי עסקות שנקשרו, לא יצאו אל הפועל - האחת ממרץ 2003, עם קבוצה שכונתה "קבוצת ברגרזון" והשנייה מספטמבר 2005, עם תאגיד אמריקאי המכונה "מישור הולדינג". העסקה הראשונה בוטלה לאחר שבית המשפט המחוזי (מפי כב' השופטת ה' גרסטל) קבע בפסק דינו "שדין הצעת הרכש של קבוצת ברגרזון להדחות, בשל התהליך הפגום שהביא לאישורה, כפי שתואר לעיל" (ה"פ (ת"א) 485/03, עטר מאיר ו-33 אחרים נ' נצבא - חברה להתנחלות בע"מ ואח' (ניתן ביום 5.2.2004), והעסקה השנייה בוטלה לאחר שמישור הולדינג חזרה בה מההתקשרות. בסופו של דבר נקשרה עסקה עם תאגיד בשם "איירפורט סיטי בע"מ" שכן יצאה אל הפועל, אך התובע לא השתתף בהצעת הרכש של תאגיד זה. מהודעת נצבא לבעלי המניות מה-11.6.2006 (נספח ד' לתצהיר מטעם הנתבעות) עולה שבמסגרת ההתקשרות עם איירפורט סיטי הובטח לכלל בעלי מניות מחיר מינימאלי של 3,840 ₪ למניה - גבוה במעט מהמחיר שהוצע במסגרת הצעת הרכש של מישור הולדינג שעמד על 3,800 ₪ למניה - אך עדיין נמוך מהמחירים שהובטחו לחברי קבוצת 301 הגמלאים שמכירת מניותיהם נעצרה. אלה נעו בין 4,050 ₪ ל-4,760 ₪ למניה (סעיף 38 לפסק הדין ב-ה"פ (י-ם) 4428/05 הנ"ל. לענייננו, ראוי בהקשר זה לעמוד על הדברים הבאים: במסגרת ההסדר עם קבוצת ברגרזון אשר נפסל על ידי בית המשפט המחוזי (ב-ה"פ (ת"א) 485/03 הנ"ל), נשמרה לגמלאים מקבוצת ה-301 הזכות לקבל עבור מניותיהם את התמורה לה היו זכאים בעת פרישתם, שהייתה כאמור גבוהה מזו שהובטחה ליתר בעלי המניות. נושא זה שימש אחת העילות לתקיפת ההסדר עם מישור הולדינג ב-ה"פ (י-ם) 4428/05. ואולם, בית המשפט שם קבע שההסכם המיוחד ביחס לקבוצת הגמלאים עבר מהעולם לאחר שבית המשפט אמר את דברו ביחס להסדר עם קבוצת ברגרזון, וכי בהסכם עם מישור הולדינג אין התייחסות לתמורה מועדפת לבעלי המניות מקבוצה זו. מכיוון שכך, ומאחר שהצעת רכש "הינה הצעה המקיימת את עיקרון השוויון" נפסק ש"אין כל בסיס משפטי להענקת תמורה מועדפת לבעלי המניות הנכללים בקבוצת 301 הגמלאים, ולכן התמורה הקבועה בהסכם עם מישור הולדינג בין פדיון המניות של המשיבה 1 תחולק שווה בשווה בין כל בעלי המניות (באופן יחסי למספר המניות), וללא כל הבדל בתמורה בגין כל מניה)" (סעיף 39 לפסק-הדין). על הקביעות של בית המשפט המחוזי בירושלים (ב-ה"פ 4428/05), הסתמכה הנתבעת 1 כשדחתה את בקשתו השנייה של התובע, והפעם הייתה זו בקשה להעביר את מניותיו למישור הולדינג תמורת מחיר של 4,761 ₪ למניה. להשתלשלות הדברים אשוב בהמשך, כאן יצויין: על פסק הדין הנ"ל הוגש ערעור שנדחה מבלי שנידון לגופו, הואיל ובינתיים גם ההסדר עם מישור הולדינג קרס, ובית המשפט סירב להתנות את דחייתו "בקביעה כלשהי לגבי מעמדו של פסק דינו של בית המשפט המחוזי, הוא נשוא הערעור, כמעשה בית דין בין הצדדים, שהרי שאלה זו תיחתך בהתאם לדין החל על העניין" (ע"א 2525/06, אילן כהן ועוד 283 אח' נ' נצב"א חברה להתנחלות בע"מ ואח' (ניתן ביום 13.8.2006). מספר חודשים לאחר מכן, ניתן פסק-הדין בערעור על פסק-הדין ב-ה"פ (ת"א) 485/03. דעת הרוב בבית המשפט העליון, הייתה ש"היחס" המועדף לו זכו הגמלאים במסגרת ההסדר עם קבוצת ברגרזון לא היה בלתי מוצדק. מפי כב' השופטת מ' נאור נאמר: "לדעתי הסתמכותם של הגמלאים שבתור, אשר מניותיהם היו כבר בשלבי מכירה מתקדמים, על המחיר שהובטח להם, מצדיקה, בנסיבות העניין, מתן יחס שונה כפי שניתן. לכן, אינני מוצאת שיש בעניין זה כדי לפגוע בתוקפם של ההסכם והשינויים בתקנון". (ע"א 2773/04, 2843/04, נצבא חברה להתנחלות בע"מ ואח' נ' מאיר עטר ו-35 אחרים, ניתן ביום 14.12.2006). ואם נחזור לעובדות המקרה כאן: התובע נענה לפניית הנאמן לביצוע עסקת מישור הולדינג, וב-1.12.2005, הודיע לו על רצונו למכור את מניותיו במסגרת עסקה זו. לשם כך חתם התובע על שורה של מסמכים. אלה כללו "כתב ויתור וסילוק" לפיו תמורת המניות ישולם לתובע סכום של 3,800 ₪ למניה; שטר העברת מניות לפיו מניותיו מועברות לחברת מישור הולדינג כנגד תשלום סכום כאמור לכל מניה, וכן מסמך ללא כותרת (להלן: "המסמך הנוסף") לפיו התובע מאשר שהוא נמנה על קבוצת 301 הגמלאים וכי חתימתו על כתב ויתור וסילוק ועל שטר העברת המניות הינה "בכפוף לתשלום הסכום הסופי שנקבע כי ישולם לקבוצת הגמלאים כאמור בסעיף ו' (ג) להודעה מיום 10.11.05 שנשלחה לבעלי המניות". על מסמך זה הוסיף התובע בכתב ידו הערה: "הסכום כפי שנקבע לא יפחת מ-4761 ₪ למניה" (ההודעה לנאמן לביצוע העסקה ויתר המסמכים מצורפים כנספח ח' לתצהיר התובע). כ-3 חודשים לאחר מכן, ב-2.3.2006, ניתן פסק-הדין ב-ה"פ (י-ם) 4428/05, וב"כ הנתבעות (כאן) אשר שימש כנאמן לביצוע העסקה עם מישור הולדינג, שיגר לתובע ב-14.3.2006 מכתב אשר מודיעו שבית המשפט המחוזי קבע ב-ה"פ 4428/06 הנ"ל, שהגמלאים אינם זכאים לתמורה מועדפת, ומאחר שהתובע נמנה על קבוצה זו - בקשתו הקודמת למכירת המניות נחשבת כמבוטלת, ועליו להודיע שנית אם ברצונו למכור את מניותיו במחיר שלא יפחת מ- 3,800 ₪ למניה, כפי שהובטח לכל בעלי המניות (המכתב, נספח ט' לתצהיר התובע). התובע באמצעות בא כוחו, השיב במכתב מיום 30.3.2006, שהוא עומד על המחיר של 4,761 ₪ למניה, כשעמדתו מנומקת בכך שעסקת המכירה של מניותיו הסתיימה שנים קודם לכן, וזהו המחיר לו הוא זכאי על פי תקנות ההתאגדות של נצבא בתקופה הרלבנטית לפרישתו ולבקשת ההעברה של מניותיו בנצבא לנתבעת 2. כן נטען באותו מכתב (נספח י' לתצהיר התובע), שהקביעות שבפסק הדין ב-ה"פ (י-ם) 4428/05 אינן חלות על התובע באשר אין הוא נמנה על קבוצת הגמלאים, וממילא פסק-הדין הנ"ל הפך לבלתי רלבנטי לאחר שהעסקה עם מישור הולדינג בוטלה. את העובדה שהתובע חתם על המסמך הנוסף אשר משייך אותו במפגיע לקבוצת 301 הגמלאים מסביר בא כוחו בכך שהתובע פשוט רצה לקבל סוף סוף את כספו והוא חתם רק לאחר שהפקידה ענבל אישור לו בשיחה טלפונית שאף הוקלטה, שהוא אכן יקבל בגין מניותיו תמורה לפי 4,761 ₪ למניה. ואכן, כך עולה מתמליל השיחה עם הפקידה ענבל (סומן נ/2). ב"כ הנתבעות, לא התרשם. הוא הודיע במכתב מיום 5.4.2006 שהתובע נמנה על קבוצת 301 הגימלאים ויהיה זכאי לתמורה זהה לזו של שאר בעלי המניות כמתחייב מפסק-הדין ב-ה"פ (י-ם) 4428/05. זמן קצר לאחר מכן, נעשה עם איירפורט סיטי הסדר דומה לזה שנעשה בזמנו עם מישור הולדינג, אך על המסמכים הדרושים לשם מכירת המניות לאירפורט סיטי - התובע כאמור לא חתם. בא כוחו של התובע עוד חזר ופנה לנצבא פעמיים לקבל את אישורה לעמדתו, ואף הודיע שהתובע אינו צריך לחתום על כל מסמכים בקשר להצעת הרכש של אירפורט סיטי, הואיל ועוד בספטמבר 2000 הוא חתם על בקשה להעברת מניותיו לנתבעת 2, ואף מסר שטר העברת מניות, אך על מכתבים אלה לא באה תשובה מנצבא. לעומת זאת התובע נדרש על ידה לפרוע את ההלוואה שהועמדה לרשותו במאי 2002 בטענה שהואיל והושג הסדר חלופי לרכישת מניותיו, עליו להחזיר את ההלוואה (מכתב הדרישה, נספח ו' לתצהיר מטעם הנתבעות). כב' השופט י' שפירא, בהתייחסו למעמדם של בעלי המניות מקבוצת 301 הגמלאים אומר: "לפיכך, כל עוד חברי קבוצה זו לא קיבלו את מלוא התמורה בעבור מניותיהם, למעשה לא פדו חברי הקבוצה את מניותיהם במשיבה 1. גם אם חברי הקבוצה חתמו על שטרי העברת מניות כטענת המבקשים, הפעולה המשפטית של העברת שטרי המניות (קרי: העברת המניות) למשיבה 3 לא הושלמה, ועל כן הם בעלי מניות לכל דבר ועניין..." (סעיף 35 לפסק-הדין). זהו גם מעמדו של התובע, כיום, ולעניין זה אין הדבר מעלה או מוריד שהוא לא פרש לגמלאות ולא היה צד להליכים שננקטו בבית המשפט המחוזי בירושלים. לא ניתן אפוא לקבל את טענתו שעסקת מכירת מניותיו לנתבעת 2 הושלמה עוד בנובמבר 2000. אך כשם שביחס לגמלאים מקבוצת ה-301 נקבע בפסק הדין הנ"ל ש"נותרה בידי בעלי מניות אלה התחייבות לפדות את מניותיהם ולקבל תמורה בסכום מובטח" - כך גם ביחס לתובע. סעיף 17 (א) לחוק החברות קובע: "דין התקנון כדין חוזה בין החברה ובין בעלי מניותיה ובינם לבין עצמם", ועל פי תקנון ההתאגדות של נצבא היה זה מחובתו של התובע, לא פחות מזכותו, להעביר ל"חברות" את מניות נצבא שבבעלותו. במקביל דאג התקנון לכך שמועצת המנהלים לא תמנע את העברת המניות לחברות, ואף קבע את אופן חישוב התמורה בגין המניות. לא ניתן אפוא להבין את ההוראות הללו אלא כהסדר אשר מטיל על נצבא חובה כלפי בעלי מניותיה לגרום לכך שחברה מרשימת "החברות" תקבל את המניות בהעברה על שמה ותשלם את תמורתן לחבר הפורש. מחויבות זו של נצבא היא אפוא פועל יוצא ישיר מתקנון ההתאגדות שלה כנוסחו אז - גם כל המסמכים שנחתמו בזמנו על ידי התובע בקשר עם העברת המניות נערכו ונחתמו על פי הנחיותיה - ובמחויבות הזו כלפי התובע, נצבא לא עמדה. לכן, טענתה של נצבא שאין לתובע כל עילת תביעה נגדה משום שהיא עצמה מעולם לא התחייבה לרכוש ממנו את מניותיו - היא טענה שעל גבול ההיתממות. עוד ראינו שבמשך תקופה בת שנתיים לפחות, המגבלות החוקיות שבגינן הוקפא הליך המכירה, הלכה למעשה הוסרו, כך שמהבחינה הזו לפחות לא הייתה כל מניעה לפדות את מניות התובע "בדרך הישנה", וכשהוא טוען שהוא חתם בשנת 2005 על בקשה שנייה למכירת המניות לאחר שאושר לו שתמורתן תחושב לפי המחיר "המקורי" של 4,761 ₪ למניה - אין מדובר בטענה מעושה. אומנם האישור בא מפיה של פקידה שלטענת הנתבעות לא הייתה מוסמכת להתחייב בשמן, אך הדברים שהיא מסרה לתובע אינם קלוטים מהאוויר כפי שעולה ממכתבו של ב"כ הנתבעות אל התובע, בתפקידו כנאמן לביצוע העסקה עם מישור הולדינג. במכתב זה שכבר נזכר (נספח ט' לתצהיר התובע), נאמר שהחלטת בית המשפט המחוזי ב-ה"פ (י-ם) 4428/05, לפיה אין בסיס משפטי להענקת תמורה מועדפת לבעלי המניות מקבוצת 301 הגמלאים - הינה בניגוד לעמדת החברה. אם כך, מה שאמרה הפקידה ענבל לתובע ביחס לתמורה בגין מניותיו, שיקף נכונה את עמדתה של נצבא בעת ההיא ביחס למחיר המועדף שלו היו זכאים בעלי המניות מקבוצת 301 הגמלאים, והרי לטענת הנתבעות התובע נמנה על קבוצה זו. זאת ועוד, אסופת המסמכים שעליהם חתם הנתבע בקשר עם העברת מניותיו למישור הולדינג כללה כאמור "מסמך נוסף" לפיו חתימתו של התובע על כתב ויתור וסילוק ועל שטר העברת מניות "הינה בכפוף לתשלום הסכום הסופי שנקבע כי ישולם לקבוצת 301 הגמלאים כאמור בסעיף ו' (3) להודעה מיום 10.11.05 שנשלחה לבעלי המניות" בהודעה זו שפרטה בפני בעלי מניות נצבא את האפשרויות העומדות בפניהם במסגרת העסקה עם מישור הולדינג, צוין כי המחיר למניה יעמוד על 3,800 ₪, אך בסיפא לסעיף זה מופיעה הערה: "לקבוצת הגמלאים הנמצאים בתור, הסכום הסופי יקבע בהתאם למוסכם, ובניכוי כל מקדמה אם וככל ששולמה" (ההודעה הנ"ל, נספח ג' לתצהיר מטעם הנתבעות). הדעת נותנת, שהמילים "בהתאם למוסכם" בהקשר לסכום שישולם לגמלאים בגין המניות, כיוונו לתמורה המועדפת שהובטחה להם, מה שתומך שוב בדבריה של הפקידה ענבל לתובע. הנתבעות טוענות (סעיף 7 לסיכומיהן), שהתובע לא ביקש בכתב התביעה סעד שיכפה עליהן לרכוש את מניותיו כיום, ומאחר שכל טענתו היא שמכירת מניותיו הושלמה והסתיימה עוד בנובמבר 2000, מה שאינו עומד במבחן העובדות, שהרי שהתובע נשאר בעלים של מניותיו - דין תביעתו לתשלום התמורה בגין מניותיו, להידחות. טענת הנתבעות שהתובע נשאר בעלים של המניות בוודאי נכונה היא, אך הטענה הזו מתעלמת מכך שאין מדובר במקרה זה בעסקה "רגילה" של מכירת מניות ובתובענה לאכיפתה. לא בכדי קבע כב' השופט י' שפירא ב-ה"פ 4428/05 (י-ם), כפי שכבר צוין כי "כתוצאה מכך, נותרה בידי בעלי מניות אלה התחייבות לפדות את מניותיהם ולקבל תמורה בסכום מובטח". ואכן, מדובר בהסדר שעיגונו בתקנות ההתאגדות של נצבא נועד לאפשר לחברי אגד לפדות את השקעתם הכפויה במניותיה של חברה זו, ועל "פדיון" או מעין פדיון מדבר גם ב"כ הנתבעות בחוות הדעת שהגיש לדירקטוריון נצבא ערב החלטת ההקפאה. בפתיח של חוות דעת זו (נספח א' לכתב ההגנה) נאמר: "נתבקשתי על ידכם לחוות דעתי בנוגע למנגנון "פדיון מניות" החברה מידי בעלי מניות בדרך של רכישתן ע"י חברת בת של החברה", ובהמשך נאמר שם (סעיף 1.6) "על בסיס הסדר תקנוני זה נוצר, הלכה למעשה, נוהג לרכישת מניות (מעין פדיון) מבעלי המניות הזכאים לכך לפי סעיף 37 לתקנות באמצעות חברת הבת (במקרה זה - משגב)". על הייחוד שבהסדרי הפדיון שעוגנו בתקנון נצבא עמדה בהרחבה כב' השופטת מ' נאור ב-ע"א 2773/04 שכבר נזכר. וכך נאמר על ידה: "נצבא אינה חברה מסחרית טיפוסית, אשר כל אדם רשאי להשקיע בה על ידי קניית מניותיה. בעלי מניותיה הם עובדי אגד וגמלאיה, אשר בעת הצטרפותם לאגד חויבו להשקיע ולקנות את מניות נצבא. תקנון נצבא (בטרם תוקן) הטיל מגבלות על עבירותן של המניות, כדי לשמור על אפיה המיוחד של החברה כחברה שבבעלות עובדיה. בין היתר קבע התקנון כי מכירת מניה מותרת אך לחבר אגד אחר. כך בעלי המניות בנצבא, על אף מספרם הגדול, מהווים קהילה סגורה בה גמלאי אגד מוכרים את מניותיהם לחברי אגד החדשים, ופודים באופן זה את השקעתם. בעלי מניות נצבא, אם כן, אינם משקיעים טיפוסיים בתחום העסקי-מסחרי. הם עובדים, אשר חויבו להשקיע כסף, ואשר רואים בקניית המניה כהשקעה לטווח הארוך, כתכנית חיסכון לעת יציאתם לגמלאות. העברת המניות נעשתה בעבר מבעל מניות ותיק לחבר אגד חדש; חברי אגד החדשים רכשו את מניות הפורשים, ולאחר פרישתם הם, מכרו את מניותיהם לחברים החדשים שהצטרפו. ברקע ההסכם עומדות נסיבות העניין - גמלאי אגד הממתינים לפדיון מניותיהם" (פסקה 26 לפסק-הדין). ואומנם, מה שהתובע בעצם טוען הוא שעם פרישתו מאגד קמה לו הזכות לפדות את השקעתו בנצבא, ועם החתימה על הבקשה להעברת מניותיו לנתבעת 2 ועל שטר העברת מניות לחברה זו, קמה לו הזכות לקבל את כספי הפדיון, מה שאומר שהכל קם והושלם עד נובמבר 2000, וכל שנותר לגביו הוא לקבל את הכספים המגיעים לו. ואכן, אין ספק שהתובע לא ביקש למכור את מניותיו בעסקה מסחרית, אלא פעל למימוש זכותו לפדות את השקעתו בנצבא בהתאם לתקנונה, ואת הזכות לקבל את כספי הפדיון, הוא מבקש לאכוף עתה. מובן שגם עמדה זו אינה נקייה מקשיים, משום שהיא מתעלמת מהעובדה שהמהלכים שנצבא נקטה אושרו באסיפות הכלליות של בעלי מניותיה - גם תקנות ההתאגדות שלה תוקנו לבסוף על מנת להתאימן למציאות החדשה - וכן מכך שהתובע לאורך כל הדרך היה ונשאר בעל מניות בנצבא, אלא שכאן נכנסת לתמונה ההלוואה שהתובע נטל מנצבא במאי 2002 והדרישה של נצבא לפירעונה. התובע טוען כאמור שההלוואה ניתנה לו כמקדמה על חשבון הכספים שהגיעו לו בגין המניות, אך מהסכם ההלוואה ברור למדי שמנסחיו ביקשו להציג את ההלוואה לא כמקדמה אלא כהלוואה ממש - הדבר נלמד במיוחד מהסעיף האוסר על קיזוז סכום ההלוואה מהתמורה בגין המניות. אלא שבזה אין כדי לסתור את העובדה שהתובע רשאי היה להסתמך, וללא ספק גם הסתמך על קבלת התמורה עבור מניותיו כשנטל את ההלוואה. הדבר מצא את ביטויו באורח מפורש במבוא להסכם ההלוואה. שם נאמר ב"הואיל" הראשון : "הואיל והלווה ציפה לקבל ביום 5.5.02 תשלום מאת משגב חברה להשקעות בע"מ ... עבור מניותיו בחברה"; ב-"הואיל" השלישי נאמר: "הואיל וכתוצאה מההחלטות הנ"ל נמנעת האפשרות לשלם ללווה תשלום תמורת מניותיו בחברה"; ב-"הואיל" הרביעי מדובר על הצוות המקצועי שאמור ליתן המלצותיו "לגבי אופן פרעון מניות החברה בעתיד", וב-"הואיל" החמישי נאמר: "והואיל והלווה ביקש לקבל בינתיים הלוואה מהחברה;" גם אין ספק שבעת שנעשה הסכם ההלוואה ועוד זמן רב לאחר מכן, האפשרות שהפתרון שימצא יהא כרוך בתשלום תמורה נמוכה מזו שהגיעה לתובע לא עמדה על הפרק או שלמצער - התובע לא היה מודע לאפשרות כזו. לציפייה לגיטימית ולהסתמכות עליה, יכול שיהא משקל מכריע כפי שעולה מפסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 2773/04 שכבר נזכר. שם היה בית המשפט מוכן להכיר במצב שהוא על פניו נעדר שוויון, כמצב שמקיים שוויון מהותי להבדיל משוויון פורמאלי, בשל היותו תואם את הציפיות הלגיטימיות של חברי אגד "לממש את מניותיהם בתזמון מדורג לפי מועדי פרישתם", כפי התבטא כב' השופט א' רובינשטיין, ובנסיבות אלה ראה בהסתמכות של גמלאי אגד על המחיר שהובטח להם, צידוק מספיק למתן תמורה גבוהה יותר עבור מניותיהם. הדרישה לפירעון ההלוואה נסמכת על סעיף 4 להסכם ההלוואה אשר קובע שאם יושג "הסדר חדש ל"פדיון" מניותיו של הלווה בחברה...תעמוד ההלוואה לפרעון מיידי במועד ביצוע ההסדר החדש", ועל העסקה עם אירפורט סיטי שמועד ביצועה חל ב-8.9.06. לפי האמור במבוא להסכם ההלוואה, "ההסדר החדש" שהנתבעות רואות בו הסדר חלופי כפי שעולה מדרישת הפירעון מינואר 2007, אמור להתייחס ל"אופן הפרעון של מניות החברה", והלווה לא צריך היה להעלות בדעתו שהסדר חלופי לגביו הוא גם כזה שיכפה עליו לקבל עבור מניותיו סכום נמוך מזה שהגיע לו. לכן, ככל שלנצבא קמה הזכות לדרוש מהתובע בתנאים אלה את פירעון ההלוואה, הרי לנוכח העובדה שהיא לא מצאה לנכון להזהיר אותו שאם הוא לא ימכור את מניותיו לאירפורט סיטי במחיר שזו הציעה, הוא יידרש לפרוע את ההלוואה במועד ביצוע העסקה עמה - המעט שנדרש ממנה עתה הוא לשלם לתובע את התמורה בגין מניותיו. במילים אחרות, בנסיבות שתוארו לעיל, נצבא אינה יכולה לדרוש מצד אחד את פירעון ההלוואה, ומצד שני להימנע מלשלם לתובע עבור מניותיו. מה שנצבא כן יכולה לטעון הוא, שהתובע אינו זכאי לקבל עבור מניותיו יותר משקבלו בעלי המניות האחרים, לנוכח העובדה שעקרון השוויון הפורמאלי לאו דווקא המהותי - יושם הלכה למעשה גם ביחס לבעלי המניות שמצבם מהבחינה העובדתית דומה לזה של התובע. התובע לא צריך לצאת נשכר מהעובדה שהוא נמנע מלהשתתף בהצעת הרכש של אירפורט סיטי, בניגוד לאותם גמלאים שהמתינו כמוהו לכספי הפדיון וקיבלו על עצמם את הדין. אציין שבהודעות של נצבא לבעלי מניותיה, למצער אלה שהוצגו כאן, אין כל התייחסות להלוואות שניתנו לבעלי מניות שנצבא נמנעה מלפדות את מניותיהם בשל החלטת ההקפאה, למרות שההסדרים שנעשו עם מישור הולדינג ואחר כך עם אירפורט סיטי איפשרו לכלל בעלי המניות בנצבא - לא רק אלה שזכותם לקבל את כספי הפדיון כבר התגבשה - למכור את מניותיהם לחברה הרוכשת או להמתין עם מכירתן שבע שנים, או לא למכרן כלל. אוסיף עוד, איני מתעלמת מהוראת הסכם ההלוואה האוסרת על קיזוז כספי ההלוואה מכספי התמורה בגין המניות, אך ההנחה הסבירה היא שההתניה הזו באה בעיקר משום שאחרת ההלוואה הייתה עלולה להיחשב שוב לחלוקה אסורה. מכל מקום, זה לא אומר שנצבא יכולה הייתה לדרוש את פירעון ההלוואה מבלי להזהיר את התובע שאם לא ימכור את מניותיו במחיר המופחת של הצעת הרכש, הוא אף על פי כן יימצא במצב שבו הוא נאלץ לפרוע את ההלוואה ממקורות אחרים. והערה אחרונה - הנתבעת 2 אכן התכוונה לשלם לתובע עבור מניותיו, אך לא שילמה. עם זאת, איני רואה איזה עילת תביעה יש לתובע כלפי נתבעת זו. הזכות לפדות את מניותיו עומדת לתובע כלפי נצבא, והיא זו שהעמידה לו את ההלוואה. סיכומם של דברים הוא שאני מחייבת את נצבא לשלם לתובע את המגיע לו בגין מניותיו כשהסכום המגיע מחושב כפי שחושב ביחס לבעלי המניות האחרים. לפי המסמכים הכלולים בנספח ד' לתצהיר מטעם הנתבעות - התשלום המינימאלי למניה עומד על 3,840 ₪. הסכום שיתקבל ישא הפרשי הצמדה החל מה-8.9.06 - הוא היום בו בוצעה עסקת אירפורט, וממועד פסק דין זה ואילך יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק. נצבא זכאית לנכות מהסכום האמור את חובו של התובע בגין ההלוואה. לאור התוצאה אליה הגעתי איני עושה צו להוצאות. דיני חברותמועצת מנהליםמניות