שבר עם תזוזה בקרסול התובעת, ילידת 25.10.1954, נפגעה לטענתה בשתי תאונות דרכים: הראשונה - מיום 18.4.03 (להלן - "התאונה הראשונה") והשנייה ביום 13.3.05 (להלן - "התאונה השנייה"). התאונה הראשונה ארעה כאשר בעת עמידה ברמזור בהמתנה להתחלפות האור, פגע בה רכב מאחור. בתאונה זו נפגעה התובעת בעיקר בצוואר. היא נבדקה בחדר המיון של בית החולים 'מאיר' בכפר סבא יומיים לאחר התאונה, התלוננה על כאבי ראש וצוואר המלווים בסחרחרות ובחילות. התובעת שוחררה להמשך מעקב בקופת חולים, הומלץ על נטילת תכשירים נוגדי כאבים והיא אף הופנתה לטיפול פיזיוטרפי, אך כנראה לא פנתה לקבלתו. אין מחלוקת בשאלת החבות בנוגע לתאונה זו, והמחלוקת בין הצדדים הייתה לעניין גובה הנזק בלבד. התאונה השנייה ארעה לטענתה, בשעה שעמדה לצאת מן הרכב, ובטרם השלימה יציאתה, נפלה על הכביש ונגרם לה שבר עם תזוזה בפטישונים החיצוני והאחורי בקרסול שמאל. היא אושפזה למשך 4 ימים בבית החולים 'מאיר' לשם ניתוח לקיבוע פנימי של השברים. לאחר מכן התפתחה דלקת באזור הניתוח. התובעת הייתה מוגבלת בכושר ההליכה וחזרה לכושר דריכה מלא רק לאחר מספר חודשים. בהתייחס לתאונה זו, כפרו הנתבעים בכך שמדובר ב"תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה - 1975, ועל כן כפרו בחבותן לפצות את התובעת בגין נזקי הגוף שאונו לה בתאונה. המחלוקת בגין התאונה השנייה, השתרעה אפוא הן בשאלת החבות והן בשאלת גובה הנזק. המומחה הרפואי ושיעור הנכות ד"ר אמנון ישראלי מונה כמומחה בתחום האורטופדי. ד"ר ישראלי קבע כי בגין התאונה הראשונה לא נותרה לתובעת נכות צמיתה, אך התובעת הייתה באי כושר מלא 10 ימים ואחריהם 10% נכות זמנית למשך 6 שבועות. בגין התאונה השנייה נותרה נכות בשיעור 5%. ד"ר ישראלי מסביר בחוות דעתו, כי למרות שהושג איחוי מלא של השבר בקרסול, התובעת סובלת מכאבים ונפיחות בקרסול השמאלי, הגורמים להגבלה קלה בתנועתיות הקרסול ומקשים עליה במאמצי עמידה והליכה. את הנכות קבע לפי מחצית מתקנה 48(3)א' לתקנות המוסד לביטוח לאומי, הקובעת 10% נכות כאשר המגבלה בטווח התנועה של הקרסול היא מגבלה ניכרת. בנוסף לנכות הצמיתה, העריך ד"ר ישראלי כי התובעת הייתה באי כושר לאחר התאונה השנייה במשך 4 חודשים, לאחריהם קבע 10% נכות למשך חצי שנה נוספת. ד"ר ישראלי לא זומן להיחקר על חוות דעתו, והיא לא נסתרה. על כן יש לקבל את קביעותיו באשר לתקופות אי הכושר, הנכויות הזמניות והנכות הרפואית הצמיתה של התובעת כתוצאה משתי התאונות. הנכות התפקודית התובעת מנהלת חשבונות וחשבת שכר במקצועה, ועיקר עבודתה נעשית בישיבה. הנכות הוענקה לה בשל קושיים במאמץ של עמידה והליכה, ולטענת ב"כ הנתבעים - נכותה הקלה אינה תפקודית. התובעת הסבירה כיצד הדבר משפיעה על עבודתה והשיבה: "כשאני יושבת הרבה הרגל מתנפחת ויש חוסר סימטריה. זה משפיע עלי כי אני סובלת מכאבים מפעם לפעם ברגל בגלל הפלטינות, והרגל מתנפחת לי וקשה לי לשבה הרבה שעות. אני צריכה לפעמים קצת לנוח, להרים את הרגל כדי שתרד הנפיחות ואם אני צריכה לעבוד הרבה שעות אני מגיעה הביתה נפוחה כולי וזה מוריד לי את איכות החיים". התופעה של נפיחות הקרסול אושרה על ידי ד"ר ישראלי, וכן בתמונות אותן הציגה התובעת. הנפיחות גורמת לכאבים, והכאבים פוגמים באיכות חייה של התובעת, כמו גם באיכות עבודתה. יחד עם זאת, הואיל וכאמור עיקר העבודה נעשית בישיבה ללא מאמץ של הרגל, הנני סבורה כי השפעת הנכות על כושר השתכרותה של התובעת היא שולית - ואני מעריכה אותה במחצית מן הנכות הרפואית, קרי: 2.5%. חבות הנתבעות בגין התאונה השניה כאמור, הנתבעות מכחישות חבותן לפצות את התובעת בגין נזקיה בתאונה השנייה. לטענתן, התובעת נפגעה מנפילה סתם, ללא מעורבות של רכב, ועל כן אין התאונה מהווה 'תאונת דרכים' כהגדרתה בחוק הפיצויים. על נסיבות התאונה השנייה העידה התובעת בתצהירה כי ביקשה להגיע למכללת ט.מ.ל לצורך לימודי חשבות שכר בכירים, ומוסיפה - "כאשר הגעתי לאזור מקום הלימודים, עצרתי את רכבי ברחוב הברון הירש ברמת גן ליד סניף "סלקום". פתחתי את הדלת שלידי על מנת לצאת מהרכב, תוך כדי יציאה מהרכב ולפני שהספקתי להשלים את היציאה, כופפתי את הקרסול השמאלי, נפלתי צמוד למכונית ונפצעתי בחלקי גופי השונים". שני עובדי סלקום ששהו במקום מהרו לתובעת, הרימו אותה והושיבו אותה על ספסל סמוך. התובעת התקשרה לבן זוגה אשר הגיע למקום ופינה אותה לקבלת טיפול רפואי, תחילה במר"מ ברמת גן ומשם הופנתה לבית החולים 'מאיר' שם אושפזה. גרסה זו לא נסתרה גם בחקירתה הנגדית. התובעת חזרה ותארה כי בקשה להגיע ללמודים, והחנתה את רכבה במקביל למדרכה ליד הסניף של סלקום, כאשר המדרכה מימינה. התיאור שנתנה לאופן התרחשות התאונה זהה לעדותה הראשית: "אני חניתי, כנראה כיביתי את המכונית כדי לחנות, יצאתי עם הרגל השמאלית וישר התמוטטתי, במהלך היציאה, ונשארתי צמודה למכונית" [עמ' 6 שו' 13-16]. התובעת שללה את האפשרות כי התאונה ארעה כאשר כבר עמדה עם שתי הרגליים מחוץ לרכב [עמ' 6 שו' 11]. גרסה זו מופיעה גם בהודעה שמסרה למשטרה ביום 23.6.05, 3 חודשים לאחר התאונה: "ביום א', 13.3.05 עצרתי את מכוניתי ברח' הברון הירש ליד סעיף סלקום. כאשר התחלתי לצאת ממכוניתי ותוך כדי יציאה לפני שהשלמתי את היציאה כופפתי את הקרסול השמאלי ונפלתי ארצה צמוד לדלת המכונית על הכביש". הכחשת הנתבעים את נסיבות אירוע התאונה השנייה, מתבססת על הטיעונים הבאים: ראשית - במסמכים הרפואיים הסמוכים לאירוע התאונה, אין זכר לאזכור מעורבות כלשהי של רכב בתאונה. בשום מקום לא נאמר כי התובעת נפלה בעת יציאה מרכב. אדרבא. בתעודה הרפואית של המר"מ, לשם פנתה התובעת מיד בסמוך לאחר התאונה [מסמך 100 בתיק המוצגים של הנתבעת] נרשם (בעברית משובשת): "נפלה, קבלה מכה ברגל שמאלית. התקפפה את הרגל ונפלה". גם בתעודת חדר המיון, לשם הופנתה מהמר"מ [מסמך 98 בתיק המוצגים של הנתבעת] נרשם לאקונית:"היום חבלה סיבובית לקרסול שמאל", ואין כל אזכור למעורבות של רכב, או להיות התאונה 'תאונת דרכים'. לראשונה, מופיע אזכור של פגיעה בתאונת דרכים בהקשר לשבר בקרסול, בביקורה אצל רופא המשפחה ביום 6.11.05 אליו פנתה בשל כאבים בקרסול, וזאת למרות שהייתה כבר בטיפול אצל רופא המשפחה מאז התאונה השנייה, ביום 17.5.05. בביקור מיום 17.5.05 נרשמה סיבת הפניה לרופא "נפיחות ואודם בשוק שמאל, הורידה גבס לפני שמונה ימים. פצע מפריש מאז השבר", ובביקור חוזר מיום 16.6.05 חוזר אותו רישום על עצמו "נפיחות ואודם בשוק שמאל. פצע מפריש מאז השבר", בלי אזכור לכך שמדובר בתאונת דרכים. שנית - טוענים הנתבעים כי למרות שהיו עדי ראיה לתאונה, שני עובדי סלקום - אביב לוי ואלי שושנה, התובעת ויתרה בסוף על העדתם, משלא אותרו או לא התייצבו בבית המשפט למתן עדות. התנהגות זו יש לזקוף לחובת התובעת. לטענת הנתבעים, אזכור היות האירוע מיום 13.3.05 בבחינת 'תאונת דרכים' במשטרה, בטופס התביעה למוסד לביטוח לאומי לקבלת דמי תאונה, ובקופת חולים נעשה רק לאחר שהתובעת פנתה לייעוץ משפטי, ואין לתת לכך כל משקל. אדרבא, יש לתת משקל דווקא למסמכים הרפואיים הסמוכים למועד האירוע, בעת קבלת הטיפול הראשוני, בטרם יכלה התובעת לקבל יעוץ או הדרכה מה לטעון, בהסתמך על ע"א 3013/99 פרץ ריימונד נ' פרץ גבריאל ואח' תק-מח 2001(4) 1046. ערה אני לכך כי מדובר בעדות יחידה של בעלת הדין. כמצוות סעיף 54 לפקודת הראיות, לא יפסוק בית המשפט על פי עדות יחידה של בעל דין כשאין לה סיוע, אלא אם מתקיימים נימוקים וטעמים מיוחדים. אלא שבניגוד לעמדת הנתבעים, הנני סבורה כי ניתן לבסס קבלת התביעה על עדותה של התובעת, ועל המסמכים התומכים בתביעתה, גם בהתייחס לתאונה השנייה. התובעת עשתה עלי רושם מהימן בעדותה. עדותה הייתה משכנעת, מדויקת, ללא מידה של הפרזה או הגזמה, תוך תיאור הגיוני של הדברים. ב"כ הנתבעים לא הצליח בחקירתו לערער את גרסתה, ולהצביע על פירכות או אי התאמות בעדותה, ולהטיל ספק באמינותה. התובעת הסבירה כי במר"מ ובבית החולים השיבה לשאלות שנשאלה, והיא משערת כי ספרה את מה שקרה [עמ' 7 שו' 10]. ויש לזכור, כי התובעת הגיעה עם שברים בקרסול וכאבים עזים והייתה בטראומה [עמ' 6 שו' 26], דבר שהינו סביר והגיוני בנסיבות המקרה. כך שגם אם לא צויין במסמכים הללו כי התובעת נפלה בעת יציאה מרכב, אין בכך כדי להשמיט את הבסיס מתחת לעדותה. מצינו כי הרישום באישור הרפואי מן המר"מ הינו לקוי, העברית משובשת, ותיאור האירוע לוקה בחסר. לזקוף לחובת התובעת את העובדה שלא צויין במסמך זה כי היה רכב מעורב, יהיה מרחיק לכת. גם התיאור בתעודת חדר המיון אינו נותן תמונה מלאה להתרחשות, והוא לאקוני למדי. לא צויין בו הגורם לחבלה הסיבובית בקרסול, והרישום בו יכול לעלות בקנה אחד עם גרסתה. כך, אינני רואה לזקוף לחובתה את אי העדת שני עובדי סלקום, אשר סייעו לה, הקימו אותה והושיבו אותה על הספסל. מדובר מבחינת התובעת בעוברי אורח - אנשים שלא הכירה קודם. התובעת עשתה מאמצים לאתרם, על ידי פנייה, בעצמה או באמצעות בן זוגה לחב' סלקום, כדי לקבל את הפרטים האישיים של אותם עדים. התובעת הצליחה להגיע לאחד מהם, אשר הסכים לחתום על מסמך שהוכן על ידי התובעת, אך לבסוף נמנע מלהתייצב בבית המשפט למתן עדות. לתובעת אין שליטה עליו, ובנסיבות העניין, הסכמתה לוותר על זימונו פעם נוספת באמצעות צו הבאה, לא נבע מהחשש כי גירסתו תסתור את גרסתה אלא מרצונה לקצר ההליכים. פרטיו של עד הראייה השני - היו כנראה שגויים, והיא לא הצליחה להגיע לאיש הנכון, כך שהימנעות מהעדתו נבעה מקשיים אובייקטיבים שאינם בשליטתה. כאמור, עדותה של התובעת הייתה מהימנה עלי. גרסתה נתמכה בהודעתה במשטרה ובטופס התביעה למוסד לביטוח לאומי. אינני מצפה מכל אדם שידע להגדיר אירוע תאונתי כ'תאונת דרכים', לאור מורכבותה של ההגדרה. אינני רואה פסול בקבלת יעוץ משפטי, וגם אם התברר לתובעת, רק לאחר קבלת הייעוץ המשפטי כי האירוע בו נפגעה הינו 'תאונת דרכים' על פי הדין, ובעקבות זאת פנתה למשטרה, אין בכך פסול, כל עוד עדותה הייתה מהימנה ועוררה את אימוני. על התובעת להרים את נטל השכנוע לפי מאזן ההסתברות במשפט אזרחי - וכזאת עשתה. הנני מקבלת את גרסתה, כי בעת היציאה מן הרכב, כשהיה עדיין מגע בין גופה לרכב, ובטרם נעמדה על שתי רגליה מחוצה לו - נפלה. יציאה מרכב בתום הנסיעה, מהווה "שימוש ברכב מנועי" כהגדרתו בחוק הפיצויים. אשר על כן, הנני קובעת כי גם התאונה השנייה שארעה ביום 13.3.05 הינה 'תאונת דרכים' כמשמעותה בחוק הפיצויים, והנתבעות חבות בפיצוי התובעת בגין נזקי הגוף שאונו לה בתאונה זו. הנזק מסכימה אני עם ב"כ הנתבעים, כי נזקיה של התובעת בתאונה הראשונה היו מינוריים ביותר. התובעת לא הציגה כל מסמך נוסף פרט לתעודת חדר מיון מבית חולים 'מאיר' לשם פנתה יומיים לאחר התאונה הראשונה. פרט לכך - אין כל מסמך אודות טיפול רפואי. התובעת לא עבדה בסמוך לפני התאונה הראשונה. חרף הנכות הזמנית שנקבעה לה על ידי המומחה שמונה, ד"ר ישראלי, למעשה לא נגרם לה נזק ממוני, שכן לא נעדרה מעבודה, ולא הוכיחה כי הוציאה הוצאות כלשהן. בהעדר אסמכתא על פסדים או הוצאות, הנזק בגין תאונה זו יתמצה בפסיקת פיצוי בגין כאב וסבל בלבד בסך 1,500 ₪, וזאת בשל הנכויות הזמניות שנקבעו לה על ידי המומחה - ולא נסתרו. 27. שונה הדבר באשר לנזקיה בתאונה השנייה. התובעת הינה מנהלת חשבונות במקצועה. היא עבדה במקומות עבודה שונים, כגון - מנפאור, חבר, דר וארקיע, ובשנים 2001-2002 עבדה בחברת סופרגז. לאחר הפסקת עבודתה בסופרגז, הייתה התובעת מובטלת, ולאחר כן השתתפה בקורס מידענות מטעם משרד העבודה. התובעת העידה כי בגלל המיתון ומסיבות אישיות, לא עבדה במשך תקופה ארוכה מאז מקום עבודתה המסודר האחרון - בסופרגז [עמ' 9 שו' 24]. עובר לתאונה השנייה, החלה לעבוד במשרד רו"ח אלישע סער בחצי משרה [עמ' 10 שורה 19], ובמקביל בקשה ללמוד בקורס לחשבות שכר בכירים, לשם היו מועדות פניה במועד התאונה השנייה. ממש בסמוך לפני התאונה השנייה, פוטרה התובעת מעבודתה אצל רו"ח סער [עמ' 10 שו' 24]. שכרה אצל רו"ח סער, בהתאם לתלוש שכר של חודש 2/05 היה זעום, ועמד על 2,000 ₪ בלבד. אלא ששכר זה לא שיקף את פוטנציאל ההשתכרות של התובעת כמנהלת חשבונות, עליו ניתן ללמוד מתלושי השכר בעבודתה בסופרגז, שעמדו על כ-7,500 ₪ ברוטו, וכ- 6,400 לאחר ניכוי מס הכנסה. לאחר התאונה השנייה, עבדה התובעת כשנה בשירותי בריאות כללית, דרך חברת כח אדם, אך עבודתה הופסקה בהעדר תקן. שכרה הממוצע בתקופה זו היה כ- 5,000 ₪ נטו (ברוטו בניכוי מס הכנסה), כעולה מן התלושים שהגישה לחודשים 7/06 - 2/07. במועד עדותה עבדה התובעת כמנהלת חשבונות עצמאית בנווה האקדמיה, כמחליפה של עובדת אחרת. התובעת לא המציאה אסמכתא על שכרה או הכנסותיה בעבודה זו. 28. התובעת סיימה קורס חשבות שכר לבכירים בחודש 12/05, אחרי התאונות. כבר עובר ללמודים אלו, הגיע פוטנציאל ההשתכרות שלה כמנהלת חשבונות בכירה בסופרגז לכ- 6,400 ₪, בשערוך להיום 7,350 ₪. אמנם לאחר התאונה, בעבודתה במסגרת שירותי בריאות כללית הרוויחה פחות, אך ללא ספק הואיל ועבדה במסגרת חברת כח אדם, וכעובדת ישירה הייתה יכולה להשתכר יותר. מאידך, יש להתחשב במכלול הנתונים, בכך שלא קיים רצף עבודה לכל אורך שנות עבודתה, בנסיבות אישיות שלא פרטה שבעטיים לא עבדה שנים, ובתנאי המשק. לפיכך, נראה לי לנכון ולצודק להעמיד את בסיס השכר של התובעת, ממנו יש לגזור את הפיצוי המגיע לה, על סך 6,000 ₪ נטו (קרי: ברוטו בניכוי מס הכנסה בלבד). 29. לתובעת נקבעה תקופת אי כושר של 4 חודשים על ידי ד"ר ישראלי, ועל כן הפיצוי בגין תקופה זו יעמוד על 24,000 ₪, ובצירוף ריבית מאמצע התקופה 27,566 ₪. לאחריהם, נכות זמנית בשיעור 10% למשך חצי שנה. הפיצוי בגינם עומד על סך של 3,600 ₪, ובצירוף ריבית מאמצע התקופה 4,098 ₪. מתום תקופת הנכות הזמנית ועד למועד פסק הדין (1/06 - 1/09) לפי שיעור הנכות התפקודית - הפיצוי הינו בסך 5,400 ₪, בצירוף ריבית מאמצע התקופה 5,733 ₪. 30. הפיצוי בגין הפגיעה בכושר ההשתכרות לעתיד צריך להיות מחושב עד לגיל הפרישה הקבוע בחוק - 67 [ראה: ע"א 10398/05 אושרי נ' סקאי קלאב בע"מ (17.3.08); ע"א 3398/05 מכתשים מפעלים כימיים בע"מ נ' מריומה (15.7.07), ע"א 7617/07 יחזקאל יומה נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (12.10.08)].  סכום הפיצוי בגין הפגיעה בכושר ההשתכרות לעתיד הינו בסך 18,950 ש"ח. 32. בתקופה הסמוכה לתאונה השנייה, התובעת הייתה מוגבלת מאד בתפקודה בחיי היום יום. התובעת העידה על כך בתצהירה כי במהלך תקופת אי הכושר הייתה זקוקה לעזרה ולסיעוד, לרבות בלבישת בגדים, נעילת נעליים, רחצה, הליכה לשירותים ובכל פעולה שהצריכה מאמץ פיזי. התובעת נעזרה בבן זוגה לחיים. התובעת מאשרת כי גם לפני התאונה נעזרה בעזרת צד ג' בשכר לצורך ניקיון הבית, פעם בשבוע במשך 4 שעות ובעלות של 35 ₪ לשעה. לאחר התאונה השנייה ובשל מגבלותיה, הגבירה את תדירות קבלת עזרת צד ג' לפעמיים בשבוע, לפחות לתקופת אי הכושר. מאז צמצמה התובעת את היקף עבודת העוזרת, לטענתה, על רקע פיטורי בן זוגה והשינוי במצבה הכלכלי, אך היא ממשיכה למסור בגדים לגיהוץ, ואף הציגה קבלות. התובעת נזקקה לעזרת צד ג' לטיפול במשק הבית - מעוזרת בית, ולסיעוד אישי - מבן זוגה. טענה זו הגיונית לאור מהות הפגיעה ואיסור הדריכה על הרגל. התובעת לא המציאה קבלות על תשלומים לעוזרת, לא דיווחה עליה לביטוח לאומי. בנסיבות אלו, אין אלא לפסוק לה לעבר לפי אומדנא דדיינא, בסך 3,000 ₪. 34. הואיל והתובעת ממילא העסיקה עזרה בעבודות משק הבית בשכר לפני התאונה, אין לפצותה אלא על התוספת הנדרשת כתוצאה מן הפגיעה. דא עקא, שלאחר התאונה השנייה, בחלוף תקופת אי הכושר, התובעת לא הגבירה את העסקת עוזרת הבית אלא צמצמה אותה על רקע מצבה הכלכלי. אשר על כן, אי אפשר ללמוד על היקף הפיצוי לעתיד מן המצב העובדתי הנוכחי. הנני מעריכה את התוספת בגין עזרת צד ג' לה נזקקת ותזקק התובעת בגין הפגיעה בתאונה השנייה בהיקף של פעמיים בחודש, 4 שעות בכל פעם ובסך הכול 8 שעות חודשיות, בעלות של 35 ₪. עלות זו מגלמת גם את ההוצאות העודפות עבור מסירת בגדים לגיהוץ מחוץ למשק המבית. הפיצוי החודשי יעמוד על 280 ₪ לחודש, ולעתיד בסך 66,184 ₪. 35. התובעת עותרת לפסוק לה פיצוי בגין החזר הוצאות נסיעה והוצאות רפואיות. התובעת הגישה קבלות על הוצאות נסיעה, חניה ותשלום עבור טיפולים ברפואה משלימה, בסכום כולל של כ- 1,000 ₪ במעוגל. התובעת לא הוכיחה תשלומים מעבר לכך, ודין נזק זה כנזק מיוחד - הטעון הוכחה. לא שוכנעתי כי התובעת תזקק בעתיד לטיפולים, פרט למשככי כאבים. בנסיבות אלו, נפסק לתובעת פיצוי בגין החזר הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד בסכום של 2,000 ₪. 36. בנסיבות הפגיעה בתאונה השנייה, השבר, האשפוז והצורך בניתוח ותקופת אי הכושר הממושכת יחסית, הנני סבורה כי זה המקרה המתאים לפסוק לתובעת את מלא הפיצוי בגין כאב וסבל לפי תקנה 2(ב) לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממוני), התשל"ו-1976, בסכום 15,000 ₪. על הסכומים שנפסקו לתובעת יתווספו הוצאות משפט, וכן שכ"ט עורך דין בשיעור 13% ומע"מ כחוק. תזוזהקרסולשבר