עניינה של עתירה זו הוא בבקשה להענקת מעמד בישראל לעותר מס' 3, דוד קאיקציאשווילי (להלן: "דוד"). על מדוכת הדיון ניצבת שאלת התגבשות התנאים המקדימים לפי "נוהל הטיפול במתן מעמד לבן זוג זר הנשוי לאזרח ישראלי [נוהל מס' 5.2.0008 (להלן: "נוהל מעמד לבן זוג זר")] או לחילופין מתוקף "נוהל הטיפול בהענקת מעמד לבן קטין של בת זוג של זכאי שבות [נוהל מס' 5.2.0024 (להלן: "נוהל קטין נלווה לזכאי שבות")], ובבקשה לבחון בשנית את החלטות הועדה הבינמשרדית לעניינים הומניטאריים בעניינו. הנסיבות העותרת מס' 2 אימו של דוד (להלן "העותרת"), נישאה בשנת 2001 בנישואים אזרחיים בגרוזיה לעותר מס' 1, רון יצחק, שהוא יהודי אזרח ישראל (להלן "העותר"). העותרת הגיעה לראשונה לישראל, קודם לנישואיה, בשנת 1999. אז הגיעה לישראל באשרת תייר לשם טיפול באחותה. היא שהתה בפועל בישראל עד 4.12.00. לאחר מכן שבה לגרוזיה ובעקבות נישואיה לעותר הגיעה שוב לישראל ביום 28.5.01. מתוקף נישואיה לאזרח ישראלי הוענק לה, בתום הליך מדורג מעמד בישראל. בגרוזיה נותר דוד שהוא יליד 1985. ביום 28/10/2001, פנתה העותרת למשרד הפנים, בבקשה להעניק לדוד אשרת כניסה כתייר. בקשתה סורבה, בלי הנמקה. ביום 27/01/2002 הגישו העותרים בקשה לאיחוד משפחות, היתר כניסה ומתן תעודת תושב זמנית לדוד. אולם כיוון שאותה עת היתה העותרת בעיצומו של ההליך המדורג השיב משרד הפנים כי יש להגיש את הבקשה לאחר קבלת המעמד. העותרים שבו ופנו למשרד הפנים ביום 29/04/2002 וביום 16/06/2002 השיב משרד הפנים שהבקשה נדונה ולא אושרה. ביום 21/11/2002 הגישה העותרת עתירה מנהלית כדי לאפשר את כניסתו של דוד לישראל. בית המשפט אישר את הסכמת הצדדים למתן אשרת תייר לדוד למשך חודש ימים. העותרת ערבה לכך שבתום תקופת האשרה יצא דוד את הארץ (עת"מ 1519/02). דוד נכנס לישראל ביום 14/07/2003, כשהוא בן למעלה משבע עשרה וחצי שנים. הוא לא יצא את ישראל בתום התקופה המוסכמת ושוהה כאן עד היום. ביום 17/08/2003 הוגשה בקשה להארכת אשרת התייר של דוד. ביום 08/10/2003 דחה משרד הפנים את הבקשה ונימק את סירובו בכך שבמסגרת העתירה לבית המשפט התחייבו העותרים כי בתום תוקפה של אשרת התייר יצא דוד מן הארץ. דוד נדרש לצאת את ישראל לאלתר. דרישה חוזרת בעניין זה נשלחה לעותרים ביום 21/01/2004. ביום 12/02/2004, הוגשה עתירה נוספת, שעניינה הענקת מעמד לדוד (עת"מ 1313/04). עתירה זו התבררה לפניי. הוריתי לוועדה הבינמשרדית לעניינים הומאניטריים לשוב ולתת דעתה לעניינו של דוד. לנוכח עיכוב מתמשך במתן החלטתה של הועדה, הוארכה לפי החלטת בית המשפט, אשרת השהייה של דוד וניתנה לו אשרת עבודה. ביום 13/12/2005, ניתנה החלטת הוועדה אשר מצאה כי אין טעמים הומאניטריים המצדיקים לסטות ממדיניות הנוהל הרלוונטי. הוועדה ציינה ששהותו הבלתי חוקי של דוד בישראל אינה יכולה להוות בסיס להענקת מעמד ועליו לצאת את ישראל לאלתר. לכאורה היה צורך להמשיך ולברר את העתירה. אלא שבפברואר 2007 הוגשה הודעה מוסכמת מטעם הצדדים, למחיקת העתירה נוכח הסכמת משרד הפנים לדון בהענקת מעמד לדוד כ"ידוע בציבור" (על בסיס זוגיות עם אזרחית ישראלית). בפסק הדין שמחק את העתירה צוין כי דוד רשאי לשוב ולפנות לבית המשפט ולהעלות את אותן טענות שעמדו בבסיס העתירה לרבות טענות כנגד החלטת הוועדה הבין-משרדית לעניינים הומניטאריים. פנייתו של דוד להקנות לו מעמד על בסיס היותו "ידוע בציבור" נדחתה (בין מפני שדוד לא הצליח להוכיח קיום חיי משפחה ובין מפני שבני הזוג נפרדו). חרף זה דוד לא חידש את העתירה. ביום 03/09/2009, נעצר דוד בשל שהייה בלתי חוקית. הוא שוחרר על פי החלטה של בית הדין לביקורת משמורת ביום 22.9.09 וכחודש ימים לאחר מכן הגישו העותרים את העתירה דנן. טענות העותרים העותרים טוענים שדוד זכאי לקבלת מעמד מכח שתי עילות. האחת נעוצה בהוראות נוהל קטין נלווה והשניה בהוראות נוהל איחוד משפחות. עיקר הדבר הוא בכך שכאשר הוגשה הבקשה הראשונה להענקת מעמד לדוד (28/05/01) היה דוד עדיין קטין ובנסיבותיו מילא אחר דרישות נוהל קטין נלווה או אחר דרישות נוהל איחוד משפחות. משרד הפנים הגיב לפנייה באיחור על בסיס טענה חסרת ממש שכיוון שבעת ההיא עדיין היתה העותרת בהליך המדורג לא היה מקום לדון במעמד לבנה. כשניתנה ההחלטה המסרבת להעניק לדוד מעמד היה כבר זה מעבר לגיל 18. כך באורח מלאכותי מנעה הרשות קבלת החלטה בעת שדוד קטין. העותרים טוענים שהנוהל המסדיר עניין כעניינו של דוד הוא "נוהל הטיפול בהענקת מעמד לבן קטין של בת זוג של זכאי שבות" (לעיל ולהלן "נוהל בן קטין של זכאי שבות"). לפי שדוד עונה לדרישות הנוהל, מן הראוי היה להעניק לו מעמד בישראל. טענה נוספת מכוונת כנגד הוועדה לעניינים הומאניטריים. הוועדה שגתה בהחליטה שאין בנסיבות עניינם של העותרים טעמים הומאניטריים המצדיקים הענקת מעמד לדוד. ראשית, העותרת סובלת מבעיות נפשיות חמורות ביותר והיא זקוקה לנוכחות בנה כדי שיסעד אותה. שנית, לדוד אין כל קרוב משפחה בארץ מוצאו גרוזיה. אכן יש לו אב, אולם מן האב הזה מתקיים נתק מתמשך לאורך שנים. ניסיון של עורך הדין של העותרים לאתר את האב שהוא שוהה במאסר ממושך בבית כלא ואין לדעת מהו מועד שחרורו. שלישית, הוועדה עיכבה את מתן החלטתה זמן כה ממושך עד שיש בעיכוב הזה, כשהוא לעצמו, כדי ליצור הצדקה להעניק מעמד לדוד (ראו עת"מ [ת"א] 2771/05). גם התנהלות משרד הפנים מאופיינת בהשתהות ובעיכוב מתן החלטה. כך אירע שעד שניתנה ההחלטה בעניינו של דוד כידוע בציבור, הוא נפרד מבת זוגו. אילו הגיב משרד הפנים בזמן היה לאיל ידו של דוד להשיג את המעמד. טיעוני המשיב העותרת אינה יהודיה ועל כן אינה זכאית שבות. דוד יליד 30/11/1985. לפיכך עם כניסתה של העותרת לישראל ב-28/05/2001 כבר היה דוד בן למעלה מ-15 שנים. קל וחומר שעם תחילת הליך איחוד המשפחות, ביום 15/10/2001, כבר היה דוד מעל הגיל המקסימאלי הנדרש. דוד לא שהה בחזקת אימו במהלך ארבע השנים אשר קדמו להליך המדורג ולהליך איחוד המשפחות. לפי מידע שמסרה משפחת העותרים שהה דוד במחיצת סבתו בגרוזיה. לפיכך דוד לא היה זכאי ואיננו זכאי לקבל מעמד של קבע בישראל על פי אחד הנהלים השייכים לעניין. הדבר הוסבר בתשובות משרד הפנים. סוגיית מעמדו של דוד שימשה נושא לשתי עתירות מנהלות קודמות (עת"מ 1512/02 ועת"מ 1313/04). משהתברר לבית המשפט שדוד אינו עונה על הקריטריונים המאפשרים לו קבלת מעמד לפי אחד הנהלים היפנה בית המשפט את הסוגיה לוועדה לעניינים הומאניטריים על מנת לשקול היבטים הומאניטריים ואפשרות להענקת מעמד לפנים משורת הדין. הוועדה לעניינים הומאניטריים בחנה את עניינו של דוד פעמיים והחליטה כי אין בנסיבותיו טעמים הומאניטריים המצדיקים הענקת מעמד לפנים משורת הדין. ב"כ המשיב מציין כי העותרים אינם באים אצל העתירה "בידיים נקיות". כניסתו הראשונה של דוד לישראל הותרה באשרת תייר, במסגרת הסכמות שהתקבלו בעת"מ 1519/02. משרד הפנים צפה אז אפשרות שדוד ינצל את רשות הכניסה לישראל לשם השתקעות. כדי לסכל מחשבה כזו נדרשה ערבות כספית בסך 20,000 ש"ח. העותרים (בעיקר העותרת ודוד) לא עמדו במחויבות שדוד יצא את הארץ בתום תקופת האשרה. בכך ממשו העותרים את החשש של משרד הפנים להשתקעות של העותר שלא כדין. דוד המשיך להוליך את הרשויות, לרבות בית המשפט, שולל גם אחרי כן. הוא קיבל היתרי שהיה נוספים בישראל לרבות היתר עבודה בזמנים מסוימים לפי החלטת בית משפט. אולם כאשר תוקפם של היתרים אלה פג לא יצא דוד את ישראל. הוא הדבר גם בעניין הבקשה להקניית מעמד מכח זוגיות עם אזרחית ישראלית. גם בעניין זה היתה השתהות יתרה מצד דוד ומכל מקום אחרי שעניין זה הסתיים נוכח פרידת בני הזוג לא נקט דוד בצעד מהיר להגשת העתירה דנן. הוא המשיך לשהות בישראל שלא כדין וחידש את עתירתו רק אחרי שנעצר. הפרת הוראות בית המשפט וגרימת שיהוי מכוון בהליכי בית המשפט עולים כדי חוסר נקיון כפיים והם מהווים כשלעצמם בסיס לדחיית העתירה. משרד הפנים על האורגנים השונים שלו דן בעניינו של דוד מספר פעמים, שקל את כל השיקולים הרלוונטיים ומשמצא שדוד אינו מקיים את דרישות הנהלים השייכים לעניין ואין ברקעו סיבה הומאניטרית מצדקת, דחה את בקשתו ובדין דחה. דיון והכרעה בנקודת המוצא של הדיון מן הראוי לתחום את גבולותיו. שהרי עניין מעמדו של דוד נדון בשתי עתירות קודמות ואין מקום לדיון חוזר במה שכבר היה על מדוכת הדיון של בית המשפט. באי כוח העותרים נוקבים בשניים או שלושה נהלים שלדידם שייכים לעניין והם קוראים להם בשמות שונים ("נוהל קטין נלווה", "נוהל איחוד משפחות" ו"נוהל הטיפול במתן מעמד לבן זוג זר הנשוי לאזרח ישראלי"). הלכה למעשה השאלה הצריכה לענייננו היא האם בדוד מתקיימים הדרישות והנהלים של נוהל הענקת מעמד לבן זוג של ישראלי או של נוהל קטין נלווה לזכאי שבות. נוהל הענקת מעמד לבן זוג של ישראלי מתייחס, בין היתר, לנסיבות שבהן מצטרף לבן הזוג הזר קטין הנלווה עמו לישראל. בין יתר התנאים להתרת הצטרפות זו מצויה דרישה הנוגעת לקטינים מעל גיל 15, והיא להימצאות הקטין בחזקת בן הזוג המוזמן לפחות שנתיים קודם להגשת הבקשה. נוהל הטיפול בהענקת מעמד לבנו של זכאי שבות קובע בין היתר כי: "ילד קטין הנלווה להורה שקיבל זכות לישיבת קבע בישראל או אזרחות ישראלית, אם הורה זה החזיק כדין בקטין תקופה של שנתיים לפחות לפני בואו לישראל". התבוננות בשני הנהלים מגלה בפשטות כי בשניהם מתקיים תנאי מוקדם להענקת מעמד לקטין נלווה והוא שאותו קטין אם הוא מעל גיל 15 היה בחזקתו של ההורה המזמין משך שנתיים רצופות קודם להגשת הבקשה. כיון שהעותרת החלה את התהליך המדורג ביום 28/05/2001, וכיון שדוד נולד בנובמבר 1985, פשיטא שביום שבו יצאה הבקשה להענקת מעמד לעותרת לדרכה או ביום שיצאו לדרכן בקשות להענקת מעמד לדוד היה הוא נער מעל גיל 15. כיון שהעותרת שהתה בישראל מאוגוסט 1999 ועד דצמבר 2000 וכיון שבאותה עת דוד נותר בחזקת סבתו, פשיטא שהוא לא היה בחזקת אמו בשנתיים שקדמו להגשת הבקשות. הנה כי כן, מצד הדין (ובכלל זה הנהלים) אין לבקשת העותרים להענקת מעמד לדוד על מה שתסמוך. הבקשה נסמכה גם על טענות לפנים משורת הדין. טענה אחת בהקשר זה היא שהרשויות השונות השהו את החלטותיהם זמן כה רב עד שדוד התבגר (היום הוא כבן 25) ונוצרה מציאות שבהיות בוגר מתבקש לפי הדין לנתקו מאמו שהיא, הלכה למעשה, ההורה היחיד שדוד יכול לשמור עמו על קשרי משפחה. לא מצאתי ממש בטענה זו במיוחד נוכח העובדה שדוד ובמיוחד אמו הוליכו את רשויות משרד הפנים בכחש. דוד נכנס לישראל במעשה הערמה. אמנם מראשית כניסתו היתה כדין, אך המציאות מוכיחה שהוא הגיע לישראל שלא על מנת לצאת עם תפוגת האשרה. הערבות שאמו נתנה היתה ערבות של קש וגבבה. המהלך כולו נועד לכוף את הרשויות הר כגיגית להעניק לדוד מעמד או להרשות את שהותו בישראל לאורך ימים. מי שפועל כך אינו יכול לבוא בכל טענה לרשות שהשהתה או לא השהתה את הטיפול בבקשותיו. זה במיוחד נוכח העובדה שמרגע כניסתו לישראל לא הלמו נתוניו של דוד את דרישות הנהלים השונים. הטענה השניה היא שדוד השתקע והשתרש בישראל. הוא עזב את גרוזיה בהיותו כבן 15.5 שנים. עשור שנים חלף והחזרתו כעת לגרוזיה מקום שאין לו בו מודע או מכר (אביו שאינו קשור עמו כלל ועיקר נושא עונש מאסר ארוך) ואין לו בו בסיס לחיות, היא צעד בלתי הומאני. הטיעון הזה אינו מבוטל בעיני אולם בית המשפט איננו נוטל את מקומה של הרשות המנהלית ואינו יכול לשום את שיקול דעתו תחת שיקוליה. הרשות לרבות הוועדה הבין-משרדית היתה ערה לנתוניו ולנסיבותיו של דוד ולא ראתה בדבר עניין יוצא דופן. אחרי הכל דוד חי עד שהגיע לישראל במחיצת קרובי משפחה בגרוזיה. העובדה שהוא הצליח במניפולציות שונות לשהות בישראל משך כ-10 שנים אינה יכולה לשמש כהצדקה לסטייה מן הנהלים כשאין ביסוד הדבר טעם הומאניטרי בולט. אינני מקל ראש בקשייו של דוד להיקלט מחדש בארץ מוצאו. אולם בנקודה זו, בנסיבות כאלה, קצרה יד בית המשפט מלהושיע (בכך אין לראות משום הבעת ביקורת מצידי על מדיונתו של משרד הפנים שאינה מושתתת על היתרי הגירה רחבים). הטענה השלישית נוגעת למצבה הנפשי הקשה של העותרת. לא העמקתי בבדיקת הנתונים של הטענה ואינני יודע עד כמה המצב אכן קשה. מכל מקום לעותרת מעמד בישראל והיא זכאית לכל הסעדים הרפואיים והנפשיים שאזרח או תושב בישראל זכאי להם ועל כן יהא מצבה אשר יהא (כל עוד איננה על ערש דווי חס וחלילה) אין בו כדי להשפיע על שיקולי משרד הפנים. מאחר שלא מצאתי בסיס לעתירה לא בדין ולא לפנים משורת הדין אני דוחה אותה. על העותר דוד לצאת את ישראל בתוך 3 חודשים מהיום. ניתן היום, כ"ז אלול תש"ע, 06 ספטמבר 2010, בהעדר הצדדים. מסמכיםמשרד הפניםתושבות