קרע ברצועה בברך PLC בעקבות תאונת דרכים: לפניי תביעה בגין נזקי גוף לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975 (להלן: "החוק"), שהגישה התובעת, הגברת שולמן צביה (להלן: "התובעת") כנגד הנתבעת, המאגר הישראלי לביטוחי רכב בע"מ ("הפול") (להלן: "הנתבעת") לפיצוי בגין נזקים, שנגרמו לה, לטענתה, בשתי תאונות דרכים. רקע עובדתי  1. התובעת, ילידת 20.8.1971, נפגעה בשתי תאונות דרכים: הראשונה, אירעה ביום 17.5.2006 עת שנהגה בקטנוע מספר רישוי: 39-823-50 (להלן: "הקטנוע") בדרכה חזרה ממקום עבודתה לביתה, ובשל חתול שקפץ לפתע לכביש איבדה שליטה על הקטנוע ונפלה על הכביש (להלן: "התאונה הראשונה" או "התאונה"). התאונה השניה אירעה ביום 12.6.2006, עת רכבה על הקטנוע בדרכה לקופת חולים, והחליקה עקב גריז שהיה על הכביש (להלן: "התאונה השניה"). 2. התאונה הראשונה הוכרה כתאונת עבודה על ידי המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל"), ובגינה שולמו לתובעת תגמולי ביטוח לאומי, כפי שיפורט בהמשך. 3. עצם התרחשותן של התאונות, נסיבותיהן וחבותה של הנתבעת בגינן אינם שנויים במחלוקת, וסלע המחלוקת בין הצדדים הוא אך בסוגיית היקף הנזק ושיעורו. נכות רפואית 4. לאחר התאונה הראשונה פנתה התובעת בעצמה לחדר מיון בבית החולים תל השומר שם אובחנו חבלה בברך ימין ובכתף ימין, והתובעת הופנתה לביצוע בדיקת MRI בברך ימין, בה נמצא קרע רצועתי של ה-PCL עם שבר תלישה באזור האחיזה הטיביאלי. לאחר התאונה השניה פנתה התובעת לחדר המיון שם אובחנה כסובלת מחבלה בברך ימין, בירך ימין ומרפק ימין ומשפשופים באמה ימין. 5. ביום 27.8.2007 הוגשה חוות דעתו של המומחה האורטופדי שמונה מטעם בית המשפט לבדיקת התובעת - ד"ר גרינטל ארנן (להלן: "המומחה מטעם בית המשפט"). בחוות דעתו קבע המומחה כדלקמן: "לגב' שולמן שתי תאונות קטנוע סמוכות שבהן נפגעה בברך ימין. התאונה הראשונה בתאריך 17.5.06 והשניה ב- 12.6.06, טופלה בפיזיותרפיה. כבר בתאונה הראשונה אובחנה אי ספיקה של הרצועה הצולבת האחורית. בתאונה השניה נפגעה בנוסף לברך הימנית גם הכתף הימנית, עברה ברור כולל בדיקת אולטרסאונד ללא ממצא משמעותי. כיום קיימות תלונות של כאב בכתף ימין יחד עם קושי בהרמה לגובה, כאשר בבדיקה ישנה רחישות בגבול הקדמי של המרפק בגלנו הומרלי, רגישות ממוקמת על אותו אזור של שולי המרפק הקדמיים יחד עם טווח תנועה מלא. בברך הימנית תלונות כאב וחוסר אפשרות לחזור לפעילות גופנית, בבדיקה אבחנה ברורה של קרע הרצועה הצולבת האחורית. העיון בחומר הרפואי מלמד כי בבדיקה בחדר המיון לאחר התאונה הראשונה נוקר דם טרי בכמות גדולה של 100 סמ"ק, ממצא העשוי להתאים בסבירות גבוהה לקרע רצועה תוך מפרקי בברך. ד"ר בורשטיין אבחן בצורה ברורה את הקרע של הרצועה הצולבת האחורית. החומר הרפואי מיוחסת החבלה בכתף ימין לתאונה הראשונה. ברישומי המיון לאחר שתי התאונות אין התייחסות לכתף הימנית. האזכור הראשון של הכתף הימנית מתאריך 16.7.06 ובו מיוחסת הפגיעה בכתף הימנית לתאונה הראשונה". 6. על יסוד העובדות והממצאים שהיו בפני המומחה קבע המומחה כי "לפי סיפור המקרה כפי שהתקבל מפיה ולפי החומר הרפואי הרי שתי הבעיות שנותרו, כתף ימין וברך ימין קשורים לתאונה הראשונה". 7. באשר לשיעור נכותה הצמיתה של התובעת קבע המומחה כדלקמן: ברך ימין - 20% נכות עקב חוסר יציבות בברך ימין, קרע של הרצועה הצולבת האחורית - לפי סעיף 48 (2) (ב') לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז -1956 (להלן: "תקנות המל"ל") המקנה שיעור נכות זה בגין "אי יציבות אחורית- קדמית עם התעקמות הברך תחת כובד משקל הגוף". יצוין, כי בבדיקה דיווח המומחה כי בעת הליכה לא נצפתה צליעה. כתף ימין - 1% נכות עקב כאבים - בהתאם לסעיף 35 (1) (א'-ב') לתקנות המקנה שיעור נכות בין 0% ל-10% בין מצב בו "אין השפעה על כושר הפעולה הכללי ואין הגבלת תנועות" לבין מצב בו "קיימת השפעה קלה על כושר הפעולה הכללי או התנועות". כמו כן, קבע המומחה, כי סך הנכות הרפואית האורטופדית הצמיתה, החל מתאריך 1.3.2007, עומדת על שיעור של 21%. 8. ביום 11.12.2007 הכיר המוסד לביטוח לאומי בתאונה הראשונה כתאונת עבודה, ובגינה קבע, כי לא נותרה נכות בגין הפגיעה בכתף, וכי נכותה הצמיתה בגין הפגיעה בברך ימין עומדת - החל מיום 1.12.2006 - על 10% נכות לפי סעיף 48 (2) (ז) I לתקנות עקב חוסר יציבות חלקית אחורית. כמו-כן, קבע המוסד לביטוח לאומי, כי "התובעת חזרה לעבודתה ואין ירידה בהכנסותיה" ואין מקום להפעלת תקנה 15 (מוצג ה' לתיק המוצגים מטעם הנתבעת). 9. המומחה מטעם בית המשפט נחקר על חוות דעתו בישיבת הוכחות שהתקיימה בפני ביום 30.12.2008. במהלך חקירתו עומת המומחה עם ממצאי המוסד לביטוח לאומי, לפיהם לא אובחנה "התמוטטות הברך בעמידה על רגל ימין" [מוצג ה' לתיק המוצגים מטעם הנתבעת]. המומחה אישר, כי תיתכן אפשרות של קרע ברצועה ללא תלונה על קריסת הרגל [עמוד 28 לפרוטוקול], וכן אישר, כי התובעת לא התלוננה בפניו על קריסה/כריעה/בריחת ברך. אולם, המומחה הדגיש, כי אנשים שונים מבטאים את תלונתם בדבר קריסת ברך, בין היתר במצב של עומס תחת משקל הגוף, כריעה או הליכה תוך כדי סיבוב - בדרכים שונות ויש שיתלוננו על כאב חד במהלך אותה פעולה ויש שיתלוננו על תחושה של בריחת ברך [עמוד 29 לפרוטוקול]. 10. המומחה לא שלל לחלוטין האפשרות, כי תלונות התובעת יכולות להעיד על קריסת ברך, אך הדגיש, כי: "...לאור חוסר היציבות הבולט ביותר בברך עצמה ולאור כל התמונה הכללית", הוא דבק בחוות דעתו, כי בבדיקתו את התובעת מצא ממצאים בולטים של חוסר יציבות [עמודים 30 ו-31 לפרוטוקול], והדגים את בעיית חוסר היציבות בברך התובעת באמצעות "...סימן מגרה קדמי מאוד בולט שזה מרמז על חוסר יציבות ... " [עמוד 34 לפרוטוקול]. 11. לאחר עיון בחוות דעת המומחה ושמיעת עדותו הבהירה והמבהירה, מאמצת אני את קביעותיו של המומחה בחוות דעתו, אותן מוצאת אני, לאחר שמיעת עדותו, שקולות ומעוגנות כדבעי בתיעוד הרפואי שהוצג בפניו ובבדיקת התובעת. 12. באשר לאפשרות להקטנת הנזק, נשאל המומחה מטעם בית המשפט בחקירתו בדבר האפשרות, כי התובעת תעבור ניתוח לשחזור הרצועה, אשר עשוי להביא לשיפור בתנועות, והשיב, כי מדובר בניתוח קשה עם אחוזי הצלחה נמוכים [40%-50%], וכי מידת הצלחתו תלויה במצב סובייקטיבי של אדם [עמוד 33 לפרוטוקול]. 13. ההלכה בעניין חובתו של ניזוק להקטין את נזקו מקום בו נדרש הוא לעבור ניתוח, קובעת כי סבירות התנהגות הניזוק תיבחן על פי מידת הסיכון שבניתוח, מידת הכאב והסבל הכרוכים בו ומידת ההצלחה שניתן לצפות לה [ע"א 252/86 גולדפרב נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מה(4) 45]. במקרה שנדון שם, מצא בית המשפט להפחית את שיעור הנכות הצמיתה מ-10% ל-5%, מתוך הנחה כי סביר שהנפגע יעבור ניתוח להוצאת המסמר, אשר על פי עדות המומחה הרפואי, סיכוניו מזעריים ביותר, כסיכון הכרוך בהוצאת שן, אין בו כל סיכון להחמרת המצב, וסביר כי לאחר ביצועו לא תיוותר כל הגבלה תפקודית. 14. בע"א 4837/92 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' בורבה, פ"ד מט(2) 257 הכיר בית המשפט בהחלטתו של נפגע שלא להינתח כסבירה, שעה שסיכויי ההצלחה היו בשיעור של 90%, ונפסק כי: "גם ניתוח רפואי מהווה פגיעה בגופו של אדם, ויש להשאיר לאדם אוטונומיה על גופו ולהחליט אם הוא חפץ בפגיעה זו. וכל עוד החלטה זו היא כנה מבחינה סובייקטיבית ומבוססת גם אובייקטיבית, אין "להענישו" עליה בהפחתת הפיצוי המגיע לו במומו". 15. במקרה שלפניי, משהמומחה הרפואי אישר בעדותו, כי סיכויי הצלחתו של ניתוח לשחזור הרצועה נמוכים, וכן אישר כי המדובר בניתוח קשה אשר ככזה אף סביר כי כרוך בכאב וסבל ובתקופת החלמה לא מבוטלת, אין בידי לקבל את טענת הנתבעת כי על התובעת לעבור ניתוח על מנת להקטין את נזקה כתוצאה מהתאונה (עמוד 4 לסיכומים). הנכות התפקודית ושיעור הגריעה מכושר ההשתכרות 16. המחלוקת המהותית בין הצדדים שלפני נתייחדה בעיקר לשאלת הנכות התפקודית של התובעת, שיעור הגריעה מכושר ההשתכרות והקשר הנטען בין התפטרותה ממקום עבודתה כמנהלת מעון בויצ"ו לתאונה. 17. הלכה פסוקה היא, כי לנכות רפואית שנגרמה עקב התאונה, יש השלכה על כושר ההשתכרות ולעיתים נכות רפואית בשיעור מסויים, יכולה להשפיע על יכולת התפקוד של תובע מסויים, בשיעור גדול יותר מאשר על אחר ביניהם [ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נ"ב(3) 792]. 18. אמת, באותם מקרים שעתידו המקצועי של התובע, בנכותו, אינו ברור (למשל, בקטינים) ובאין נתונים אחרים שיש בהם לסייע בקביעת הגריעה מכושר ההשתכרות עקב התאונה, יכול שיעור הנכות הרפואית לשמש מודד למידת הפגיעה בכושר ההשתכרות ואולם, במה דברים אמורים? מקום בו הנכות הרפואית משקפת גם את מידת הפגיעה בכושר התפקוד של התובע, אשר ברגיל ובהעדר טעם לסתור, משקפת גם את הפגיעה בכושר ההשתכרות (שם, עמוד 799). 19. יחד עם זאת, מקום בו מלמדות הראיות אחרת, אין להידרש להנחה, בדבר חפיפה בין הנכות הרפואית לתפקודית ואף אם קיימת מגבלה תפקודית מסויימת, מדובר ביכולת התפקוד הכללית ולא בהכרח בהשפעה שיש למגבלה התפקודית על כושר העבודה או לגריעה אפשרית מפוטנציאל ההשתכרות, נושאים שיש לבחון לאחר מכן. לשון אחר, כדי שנכות רפואית תבטא את הפסד הכושר להשתכר, על בית המשפט להשתכנע, שהיא בעלת משמעות תפקודית. בתי המשפט דחו את ההנחה לפיה קיימת, בהכרח, חפיפה בין נכות רפואית לנכות תפקודית (ע"א 722/86 יונס נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב, פ"ד מג (3) 875, 878). 20. מכאן, שנכות, כשלעצמה, איננה מהווה, תמיד, הוכחה לקיומו של נזק, אלא אם כן, מצטרפת אליה הוכחה כי המום ביכולתו של הנפגע, כרוך בהפסד כושר השתכרות או שיש סכנה כי ייגרם לו בעתיד הפסד כזה. הנה כי כן, אין אחוז הנכות משמש קנה מידה להפסד, אלא אם כן, הפסד כזה צפוי בעתיד ולמצער, איננו מהווה נתון חופף לשיעורו. מכאן, ש"אחוז הנכות משמש מודד להפסד, נוכחי או צפוי, שהוכח אך איננו משמש הוכחה לקיומו" (ד. קציר, "פיצויים בשל נזקי גוף", מהדורה רביעית, בעמודים 177-186 ובעיקר, בעמוד 182). 21. ולמקרה שלפני: התובעת ילידת 20.8.1971, רווקה, בעלת תואר ראשון בחינוך ותעודת הוראה לגיל הרך. החל משנת 2000 ועד לתאונה הראשונה עבדה התובעת כמנהלת מעון יום לילדים בויצ"ו, וביום 16.7.2006 קיבלה הודעה ממעבידה על סיום עבודתה ביום 31.8.2006. התובעת היתה מובטלת מעבודה בין התאריכים 1.9.2006 עד 1.12.2006, אז החלה לעבוד כפקידה באיגוד קציני הבטיחות, והיא ממשיכה בעבודתה זו עד היום. 22. בסיכומיה, טוענת התובעת, כי נכותה התפקודית עומדת, לכל הפחות, על שיעור נכותה הרפואית המשוקללת [21%], וכי אין כל קשר בין סיום עבודתה כמנהלת מעון בויצ"ו לבין בעיית הצרידות ממנה סבלה קודם לתאונות. עוד טוענת התובעת, כי לנוכח העובדה כי למדה לתואר בחינוך אותו סיימה בהצטיינות וכי עבדה בויצ"ו במשך 7 שנים תוך השקעה בעבודתה והיתה "ערב קידום" [עמוד 18 לפרוטוקול] - לא היה בכוונתה, אלא לקצור את פירות עמלה, ולהמשיך לעבוד בויצ"ו עד לפנסיה, אלא שכתוצאה מהיעדרויותיה הרבות מעבודתה לצורך טיפולים רפואיים ושיקום "החליטו הממונים עליה להפסיק את עבודתה במעון". כתוצאה מכך, טוענת התובעת, נגרעה אפשרותה להתקדם בויצ"ו ונגרעו זכויותיה הסוציאליות. 23. את נזקיה בגין אובדן כושר השתכרות חישבה התובעת לפי נכות תפקודית הזהה לשיעור הנכות הרפואית המשוקללת בברך ימין ובכתף ימין [21%] ולפי שכר חודשי נטו בסך של 5,994 ₪, בהיוון עד גיל 67, ובסך כולל של 302,068 ₪. 24. מנגד, הנתבעת טוענת, כי נכותה של התובעת בגין כאבים בכתף ימין הינה מזערית ומבוססת על תלונה סובייקטיבית של התובעת ללא ממצא אובייקטיבי, ואין לייחס לה כל השלכה על כושר תפקודה של התובעת. כמו-כן, טוענת הנתבעת, כי אף לנכות בגין חוסר יציבות בברך ימין אין השלכה תפקודית הואיל והתובעת חזרה לאחר תקופת מחלה למקום עבודתה ללא גריעה בהיקף עבודתה ובשכרה, וכי בעבודתה כיום משתכרת היא שכר גבוה יותר. ככל שלתובעת קיימת מגבלה תפקודית הרי שזו קשורה לתאונה שעברה בגיל 22 ולבעיית צרידות. הנתבעת סבורה, כי יש להעמיד את נכותה התפקודית של התובעת על שיעור של 7% בגין הפגיעה בברך ימין בלבד. 25. עוד טוענת הנתבעת, כי ככל שנגרמו לתובעת אחוזי נכות תפקודיים כלשהם, הרי שמדובר באחוז מזערי שאין בו כדי להשפיע על כושר השתכרותה בעתיד, וכי כושר השתכרותה של התובעת לא נפגע כלל, מה גם כי התובעת משתכרת כיום בעבודתה באיגוד קציני הבטיחות שכר גבוה משכרה עובר לתאונות. כמו-כן, טוענת הנתבעת, כי התובעת חזרה למעגל העבודה והיא מסוגלת - חרף נכויותיה בעקבות התאונות - לבצע עבודה הכרוכה בפעולות, כפי שביצעה עובר לתאונות. 26. לחילופין, מסכימה הנתבעת לפצות את התובעת בפיצוי גלובאלי בסך של 70,000 ₪, ולחילופי חילופין, מסכימה הנתבעת לפיצוי בסך של 81,623 ₪ המבוסס על נכות בגין מגבלה בברך ימין בשיעור של 7% ועל שכר חודשי נטו בסך של 5,994 ₪ בחישוב מהוון עד גיל 67. 27. בתצהירה, טענה התובעת, כי בעבודתה כמנהלת מעון יום לילדים בויצ"ו היתה אחראית על ארבע כיתות גן ועל צוות גננות, סייעות ועובדות מטבח, וכי עבודתה זו היתה כרוכה בעמידה ממושכת והתרוצצויות תכופות בין כל כיתות הגן, וכן בישיבה ממושכת ונשיאת משאות כבדים, כגון סחורה המסופקת למעון וספירת מלאי. התובעת טוענת כי מאחר ונאלצה להיעדר מעבודתה לצורך טיפולים רפואיים ושיקומיים, נפגעה רמת תפקודו של המעון עד כי מעבידה גמר אומר להפסיק את עבודתה במעון. התובעת טוענת, איפוא, כי פיטוריה מעבודתה כמנהלת המעון נגרמו כתוצאה ישירה מהיעדרותה הממושכת מעבודתה עקב הצורך בטיפול בפגיעותיה כתוצאה מהתאונות. 28. המומחה הרפואי מטעם בית המשפט נדרש בחקירתו הנגדית להתייחס למצבה התפקודי של התובעת נוכח נכויותיה הרפואיות, במהלכה אישר בחקירתו כי "יש מגוון עבודות שהיא [התובעת - מ.ע.א] יכולה לעבוד בהן ללא הגבלה" [עמוד 33 לפרוטוקול], וכי יש עבודות בהן תוכל לעבוד עם הגבלה קלה. כן אישר כי התובעת יכולה ללכת למרחק של 100-300 מטר ללא בעיות מיוחדות ולעמוד על שתי רגליים ללא קריסה של הרגל, ואישר עוד כי התובעת התלוננה אך לגבי הליכות מיוחדות ולא לגבי הליכה קלה וכי "עבודה משרדית שבה היא יושבת ומעבירה חפצים ממקום למקום זה בהחלט סביר" וכן עבודה משרדית הכרוכה בעמידה, ישיבה והליכה מדי פעם סבירה אף היא [עמוד 34 לפרוטוקול]. 29. התובעת טענה, כי עבודתה הנוכחית כפקידה אינה תואמת את הכשרתה ואינה עבודה ניהולית לה הורגלה בעבר [סעיף 17 לתצהירה]. אולם, בתצהירה לא טרחה לפרט את אופי עבודתה החדשה והסתפקה בצירוף תלושי שכר בלבד. בחקירתה סיפרה, כי בעבודתה כיום עוסקת ב"הנה"ח פשוטה של הוצאת חשבונות, מקלידה, הרבה טלפונים, מדפיסה מכתבים פה ושם" [עמוד 16 לפרוטוקול] וכי היקף עבודתה הנוכחית עומד על 40 שעות בשבוע לעומת היקף של בין 40 ל-45 שעות בעבודתה הקודמת בויצ"ו. 30. לאחר שנתתי דעתי לתצהירה של התובעת, לעדותה ולעדות המומחה, סבורה אני כי אין מקום, בנסיבות העניין, לקביעת שיעור מדוייק, של נכותה התפקודית וכפועל יוצא, את שיעור הגריעה מכושר השתכרותה של התובעת וכי יש לפסוק, את הפיצוי, בדבר הפסדי שכר לעתיד, בדרך האומדן, בהתחשב במכלול השיקולים הרלוונטים בסכום גלובלי, הכל כמפורט להלן. 31. התובעת, בסיכומיה, עותרת לפיצוי בשישה ראשי נזק עיקריים: הפסד השתכרות בעבר, הפסד כושר השתכרות לעתיד, הפסדי פנסיה, עזרת צד ג' לעבר ולעתיד, כאב וסבל והוצאות רפואיות ונסיעות לעבר ולעתיד. הפסד השתכרות לעבר 32. התובעת עותרת בסיכומיה לפיצוי כדלקמן: בעבור התקופה בה שהתה בחופשת מחלה [18.5.2006 עד 30.6.2006, ובין התאריכים 16.8.2006 עד 31.8.2006]: שהם - לשיטתה 27 יום - הסך של 1,110 ₪ בגין ההפרש בין דמי הפגיעה ששולמו לה על ידי המוסד לביטוח לאומי לבין שכרה החודשי הממוצע המגיע לדידה לסך של 5,944 ₪ (סעיף 13 לתצהירה, ואילו בסיכומיה - בסעיף 17 - הסך של 5,994 ₪). כאן יצויין, כי מתעודת עובד ציבור של ענף נפגעי עבודה במוסד לביטוח לאומי [נ/3] עולה כי שדמי הפגיעה שולמו לתובעת בעבור תקופה שמיום 18.5.2006 עד 29.5.2006 ומיום 30.5.2006 עד ליום 30.6.2006 שהם 44 יום. 33. בעבור התקופה בה היתה מובטלת מעבודה [1.9.2006 עד 1.12.2006], סך של 6,507 ₪, בגין ההפרש בין דמי האבטלה ששולמו לה על ידי המוסד לביטוח לאומי לבין שכרה הנ"ל. בעבור התקופה מיום 1.1.2007 עד 28.2.2007, סך של 3,566 ₪, על בסיס אי כושר חלקי בשיעור של 30%, ומתום תקופה זו ועד למועד החישוב לפי נכות בשיעור של 21% סך של 28,710 ₪. סך כל הפיצוי בגין הפסדי השכר מגיע - לשיטת התובעת - לסך של 39,893 ₪. 34. הנתבעת טוענת בסיכומיה, כי אין לפסוק לתובעת פיצוי בגין ראש נזק זה, מאחר והתובעת קיבלה שכרה בתקופת המחלה בה לא עבדה ממעבידה ויצ"ו, וכן מאחר והחליטה "מרצונה האישי" ו"מסיבות אישיות" שלא לחזור לעבודתה בויצ"ו ולפנות למוסד לביטוח לאומי בתביעה לדמי אבטלה, על אף שמגבלותיה בעקבות התאונה איפשרו את חזרתה לעבודה. כמו כן, לטענת הנתבעת, התובעת אינה זכאית להפסדי שכר בעבור התקופה בה החלה לעבוד באיגוד קציני בטיחות משהעידה, כי שכרה ברוטו בעבודה זו עומד על סך של 6,300 ₪ שהינו גבוה מהשכר שהשתכרה בעבודתה בויצ"ו. יחד עם זאת, מסכימה הנתבעת בסיכומיה לשאת בפיצוי בסך 1,110 ₪ כתביעת התובעת בסיכומיה [עמוד 13 לסיכומי הנתבעת]. 35. המומחה מטעם בית המשפט קבע לתובעת נכויות זמניות כדלקמן: מתאריך 18.5.2006 עד לתאריך 30.6.2006- 100%. מתאריך 1.7.2006 עד לתאריך 31.9.2007- 50%. המומחה ציין כי בתקופה זו טופלה בפיזיותרפיה וחזרה לעבודה. מתאריך 1.10.2007 עד תאריך 28.2.2007- 30%. המומחה ציין כי בתקופה זו התלוננה התובעת על כאב וטופלה בפיזיותרפיה. 36. המוסד לביטוח לאומי קבע לתובעת נכויות זמניות כדלקמן [מוצג 61 למוצגי התובעת]: מתאריך 18.5.2006 עד לתאריך 30.6.2006- 100%. מתאריך 1.7.2006 עד לתאריך 30.9.2006- 40%. מתאריך 1.10.2006 עד 30.11.2006- 25%. 37. התובעת הצהירה, כי לאחר התאונה הראשונה נעדרה מעבודתה מיום 18.5.2006 ועד ליום 30.6.2006. לאחר מכן, שבה לעבודתה עד ליום 16.8.2006, ומאז שהתה בתקופת מחלה עד ליום 31.8.2006. כן הצהירה, כי בתקופה זו שולמו לה דמי פגיעה בסך של 4,834 ₪. מתלושי השכר לחודשים מאי, יוני, יולי, אוגוסט וספטמבר 2006 [מוצג נ/1], עולה כי בעבור חודש מאי קיבלה התובעת שכר [נטו] בסך של 5,898 ₪, בעבור חודש יוני קיבלה התובעת שכר [נטו] בסך של 7,550 ₪, בעבור חודש יולי קיבלה שכר [נטו] בסך של 6,254 ₪, ובחודש אוגוסט קיבלה סך של 15,180 ₪ [ככל הנראה כולל גם פיצויי פרישה אשר על פי מוצג א' למוצגי הנתבעת עמד על סך של 11,914 ₪]. בחקירתה הנגדית אישרה התובעת, כי בתקופות בהן לא עבדה קיבלה שכרה ממעבידה ויצ"ו [עמוד 13 לפרוטוקול]. התובעת לא טענה, כי בעבור תקופות אלה שולם שכרה על חשבון ימי מחלה או ימי חופשה להם היתה זכאית בפדיון, ומעיון ביתרות ימי חופשה המצוינים בתלושי השכר בחודשים הרלבנטיים דווקא עולה כי אין גריעה. 38. מאחר ואין חולק, כי בעבור התקופה מיום 18.5.2006 ועד ליום 30.6.2006, ומיום 17.8.2006 עד ליום 31.8.2006 [שהם 27 יום] שולם לתובעת דמי פגיעה בסך של 4,834 ₪, הרי שיש מקום לפצות את התובעת בהפסדי שכר עבור תקופה זו בסך של 1,110 ₪. 39. בתקופה שבין 1.9.2006 ועד 1.12.2006 היתה התובעת מובטלת, וביום 1.12.2006 החלה לעבוד כפקידה באיגוד קציני הבטיחות. בסעיף 16 לתצהירה טוענת התובעת, כי בעבור התקופה בה היתה מובטלת קיבלה דמי אבטלה מהמוסד לביטוח לאומי בסך של 11,325 ₪. מעיון במסמכי המוסד לביטוח לאומי שצורפו כמוצג 59 למוצגיה עולה כי דמי האבטלה ששולמו לתובעת עמדו על סך של 11,813 ₪. 40. בתקופה שמיום 1.12.2006 ועד היום עובדת התובעת כפקידה באיגוד קציני בטיחות ומשתכרת שכר חודשי ממוצע [נטו בניכוי מס בלבד] בסך של 6,250 ₪. התובעת החלה בעבודתה החדשה שעה שנכותה הזמנית, לפי קביעת מומחה בית המשפט, עמדה על 50%, ולא נטען מפיה, כי עקב נכותה הזמנית עבדה בהיקף משרה קטן, מה גם כי שכרה מעבודה זו גבוה משכרה מעבודתה בויצ"ו. 41. לנוכח העובדה כי מיום 1.12.2006 ועד היום לא נגרע שכרה של התובעת לעומדת שכרה עת עבדה בויצ"ו - אין מקום לפסיקת פיצוי בגין הפסדי שכר לעבר עבור תקופה זו. אבדן כושר השתכרות לעתיד 42. עובר לתאונות, כאמור, עבדה התובעת כמנהלת מעון בויצ"ו. התובעת טוענת כי פוטרה מעבודתה ביום 31.8.2006 בשל אי יכולתה לעמוד בדרישות התפקיד, נוכח מגבלותיה כתוצאה מהתאונה. עוד טוענת התובעת, כי לאחר שפוטרה מעבודתה נאלצה לעבוד כמנהלת חשבונות ומשכך נגרע כושר השתכרותה בשיעור הזהה לפחות לשיעור נכותה הרפואית. 43. התובעת טענה בעדותה לענין נסיבות פיטוריה כי נעדרה מהעבודה לאחר התאונה והוסיפה "ברגע שלא הייתי בשטח במעון, המעון לא תיפקד, המטפלות עשו מה שהן רוצות, התלונות של ההורים הגיעו עד השמיים. ויצ"ו פנה אלי ואמר שאני לא עומדת בקריטריונים ושאסיק את מסקנותיי ושהמעון בקריסה והוא מדרדר והוא מבריח הורים, ורישום לשנה הבאה ושהם לא רואים טעם שאמשיך בתפקיד הזה אם אני פצועה ברגל ולא יכולה לנהל את תפקידי מבחינת הכיתות ולהסתובב. מבחינת אחריות למעון ולא רציתי להיות מושפלת הבנתי שלא רוצים אותי במעון עשיתי את זה בצורה מסודרת. כתבתי מכתב וביקשתי לסיים שייתנו לי לסיים בצורה מכובדת וזה הכל. הקדמתי תרופה למכה." [עמוד 11 לפרוטוקול]. 44. לאחר שבחנתי את מכלול הראיות, הגעתי לכלל מסקנה, כי התובעת לא הרימה את הנטל להוכיח טענתה כי פוטרה כתוצאה מהתאונות. ואנמק. 45. ראשית, ממכתבה של התובעת למעבידה מיום 14.6.2006 - קרי כחודש לאחר התאונה הראשונה ויומיים לאחר התאונה השנייה (נ/2) ובעודה בחופשת מחלה - עולה כי התובעת - מיוזמתה היא - פנתה למעבידה על מנת לברר את זכויותיה במקרה ותבקש לסיים את עבודתה בויצ"ו וזאת לדבריה - "על רקע סיבות אישיות, ולאחר ששוחחתי בעניין עם המפקחת- הגב' ליסה אובלינגהרץ...". במכתב זה אין כל איזכור לתאונות. 46. התובעת סיפרה בחקירתה, כי את מכתבה זה החליטה לשלוח למעביד "מתוך תלונות יום יומיות ערב ערב של המפקחת ... שהתקשרה ... בכל ערב ואמרה ... שהמעון קורס, לא מתפקד ושזה לא יכול להמשך כך ושאחליט מה אני עושה כי רוצים להביא מישהי במקומי" [עמוד 13 לפרוטוקול]. 47. כשנשאלה התובעת מדוע לא פירטה במכתבה את "הנסיבות האישיות" השיבה "כי זה לא היה רלוונטי. מבחינתי ראיתי שמסיימים את עבודתי" [עמוד 12 לפרוטוקול]. כשנשאלה מה היתה תגובתה אילו היו משיבים למכתבה בשלילה, השיבה "הייתי מחכה בסבלנות שיפטרו אותי ויגידו לי ללכת הביתה" [עמוד 13 לפרוטוקול]. 48. כמו כן, כשנשאלה התובעת כיצד ידעה לעמוד על מצבה התפקודי בעבודה בפרק זמן קצר לאחר התאונה בהיותה בחופשת מחלה השיבה "הייתי בשבר מאוד גדול אחרי התאונה השניה, הבנתי שאם אחרי התאונה הראשונה כבר בקושי יכולתי ללכת, לרוץ ולהתרוצץ על אחת כמה וכמה שהתאונה השניה הייתי בסערת רגשות" [עמוד 13 לפרוטוקול]. בהמשך חקירתה ומיוזמתה, הבהירה התובעת "אני רוצה לחזור לנושא הקודם - ויצ"ו ציפו וקיוו שאקום ואלך כי הם אמרו בפירוש שאסיק את המסקנות שלי אז הסקתי את מסקנותיי לפני שהם הסיקו אותם" [עמוד 14 לפרוטוקול], ועוד העידה "כי בסופו של דבר קיבלתי מכתב פיטורים שהיה מוסכם על שני הצדדים..." [עמוד 17 לפרוטוקול]. גירסתה זו של התובעת, כאמור, אינה עולה בקנה אחד עם תוכנו של מכתבה למעבידה. 49. שנית, גירסתה של התובעת, כי לאחר התאונות הופעל עליה לחץ מצד המעביד לשקול את המשך עבודתה כמנהלת מעון, עד אשר הרגישה כי בכוונתו להביא לסיום עבודתה נותרה עדות יחידה של בעל דין. לא היתה כל מניעה מצידה של התובעת להעיד מטעמה מי מצוות העובדים במעון עימם עבדה, או לכל הפחות את המפקחת עליה בעבודתה אותה הזכירה במכתבה מוצג נ/2 ובעדותה בעמוד 13 לפרוטוקול, או להמציא כל ראיה חיצונית - מלבד עדותה שלה - לתמוך בטענתה כי ההחלטה על סיום תפקידה היתה החלטה של המעביד ולא החלטתה שלה. 50. כשנשאלה התובעת, מדוע לא העידה גורם כלשהו מויצ"ו השיבה: "אני לא בקשר עם אף אחד בויצ"ו. לא ראיתי לנכון" [עמוד 12 לפרוטוקול], ובהמשך חקירתה [עמוד 14 לפרוטוקול] השיבה כי "כולם- המפקחת שלי..." יכולים להעיד על כך כי המעביד ציפה וקיווה כי תתפטר מתפקידה. ואולם, כאמור, בחרה שלא לזמן מי מהם לעדות בנימוק כי אינה בקשר עימם [עמוד 14 לפרוטוקול]. 51. כלל ידוע הוא בדיני הראיות, והוא משקף את ניסיון החיים, כי אם לצד בהליך כלשהו יש עד אשר יכול לשפוך אור על הפרשה, ואותו צד בוחר שלא להעידו, ניתן להסיק שמא יש לו מה להסתיר, או שמא חושש הוא שאותו עד בחקירה נגדית ימסור דברים לרעתו של אותו צד (ראה ע"א 548/78 אלמונית נ' פלוני, פ"ד לה (1) 736, בעמוד 720; ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ, פ"ד מד(4) 595, בעמודים 603-602; ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתתיהו, פ"ד מה(4) 651, בעמוד 658; ע"א 2275/90 לימה נ' רוזנברג, פ"ד מז(2), 605, בעמודים 615-614; ע"א 27/91 קבלו נ' שמעון עבודות מתכת בע"מ, פ"ד מט(1) 450, בעמוד 457; ע"א 3694/99 ארדמן נ' חברת פרוייקט אורנים בע"מ, פ"ד נה(2) 385, בעמוד 392 וכן ע"א 4226/05 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' אטיאס (פורסם במאגרי המחשב). 52. שלישית, התאונה הראשונה אירעה ביום 17.5.2006, בעוד מכתבה של התובעת למעבידה [מוצג נ/2] נערך על ידה כבר ביום 14.6.2006 - כחודש ימים בלבד לאחר התאונה - בעת שהתובעת שהתה בתקופת מחלה. המומחה הרפואי מטעם בית המשפט אישר בחקירתו, כי התובעת לא יכולה היתה להקיש ממצבה שלושה שבועות לאחר התאונה הראשונה, כי לא תוכל לעבוד בעבודה מסוימת [עמוד 33 לפרוטוקול], מה גם כי נכותה הרפואית הצמיתה של התובעת התגבשה אך ביום 1.3.2007. 53. צירוף עובדות אלו מוביל למסקנה, לפיה גירסתה של התובעת כי נאלצה לעזוב את עבודתה אך ורק בשל דרישת מעבידה נוכח אי תפקודה כתוצאה מהתאונות - לא הוכחה על ידה. 54. יתרה מכך. אף אם הייתי מגיעה למסקנה, לפיה התובעת נאלצה לעזוב את עבודתה כתוצאה מהתאונות, הרי שהתובעת לא הביאה כל ראיה רלוונטית להוכחת טענתה לפיה אלמלא "פיטוריה" מעבודתה כמנהלת מעון בויצ"ו, צפויה היתה לקידום ולתנאי שכר גבוהים יותר, וכי אלו נחסכו ממנה בעטין של מגבלותיה כתוצאה מהתאונה. ודוק: לא הוכח כלל מה מהותו של הקידום הנטען, מהו סולם הדרגות המקובל בויצ"ו ועד כמה היה בכך להיטיב את כושר השתכרותה של התובעת. 55. למען לא ימצא הנייר חסר, ומאחר והנתבעת הקדישה זמן ומלל רבים לטענה, לפיה התפטרותה של התובעת מעבודתה מויצ"ו נבעה מבעיות הצרידות, אתייחס אף לטענה זו. הנתבעת הגישה מסמך רפואי [נ/5] שערך רופא א.א.ג שהובא אף לעדות מטעמה, וכן הגישה מסמך רפואי מהמכון לאבחון ושיקום הפרעות שמיעה ודיבור [נ/4]. מעדותו של רופא אף אוזן גרון עלה, כי התובעת פנתה אליו לראשונה ביום 14.4.2004 עקב בעיית צרידות שהופיעה - לפי תלונותיה - במשך שנה קודם לכן, בעטיה ולאחר בדיקה שהעלתה הימצאות יבלת על פני מיתר הקול הימני, הופנתה התובעת על ידו לטיפול במכון לשיקום הדיבור. 56. הרופא אישר בעדותו, כי בביקור האחרון ביום 11.9.2006 לא נמצאה בעיית העבר. בחקירתה הנגדית, אישרה התובעת כי סבלה מבעיית צרידות, וכי בעיה זו הפריעה לה בעבודתה כמנהלת, אך טענה כי טופלה בתרפיה בדיבור והצרידות חלפה [עמודים 5 , 6, ו-18 לפרוטוקול]. 57. מצירוף הדברים הנ"ל עולה, כי התובעת סבלה מבעית צרידות שנבעה מהופעת יבלת על מיתרי הקול שהופיעה כשנתיים קודם לתאונות כתוצאה מעבודתה כמנהלת מעון - עבודה שהייתה כרוכה בדיבור בחלק ניכר מהיום ובאימוץ מיתרי הקול. בגין בעיה זו אף נקבעה לתובעת נכות צמיתה בשיעור של 10% מתאריך 14.4.2004 [תיק המוסד לביטוח לאומי שהוגש כמוצג 2 מטעם הנתבעת]. 58. יחד עם זאת, הוברר - על סמך עדותו של רופא אף אוזן גרון - כי בבדיקתו את התובעת ביום 11.9.2006- כ-11 יום לאחר סיום עבודתה של התובעת בויצ"ו וכשנתיים וחצי לאחר קביעת המוסד לביטוח לאומי - לא מצא עדות לבעיית היבלת על מיתרי הקול שמצא בעבר. במצב דברים זה, לא הוכח לפני כי התובעת התפטרה בשל בעיית הצרידות, כטענת הנתבעת, ואין אלא להסיק כי התובעת בחרה לעזוב את עבודתה ממכלול שיקוליה האישיים. 59. באשר לטענתה של התובעת בדבר גריעה בכושר השתכרותה, הרי שניתוח נתוני השתכרותה של התובעת בעבודתה כמנהלת מעון בויצ"ו לעומת עבודתה הנוכחית כפקידה מעלה, כי שכרה של התובעת בעבודתה הנוכחית כפקידה לא פחת לעומת השכר שקיבלה בעבודתה כמנהלת מעון בויצ"ו, וכי בפועל לא נגרע כושר השתכרותה עקב מעברה מעבודתה כמנהלת מעון בויצ"ו לעבודתה כפקידה. ודוק: מתלושי השכר שצירפה התובעת לתצהירה עולה, כי שכרה החודשי הממוצע [בניכוי מס הכנסה בלבד] עובר לתאונה הראשונה [על סמך תלושי שכר לחודשים ינואר עד אפריל 2006] עמד על סך נטו של כ-5,920 ₪, וכי שכרה החודשי הממוצע של התובעת בעבודתה כפקידה באיגוד קציני הרכב [על סמך תלושי שכר לחודשים יוני עד אוגוסט 2008] עומד על סך של 6,250 ₪. 60. באשר לסיכויי התובעת להשתלב בעבודה אחרת בתנאים טובים יותר, העידה התובעת בחקירתה, כי ניסתה להתקבל לעבודה ניהולית בקופת חולים מכבי, עברה את כל השלבים יחד עם מועמדים נוספים אולם נכשלה בשלב האחרון. יחד עם זאת, העידה כי מוגבלותה בברך ימין לא עלתה במהלך תהליך המיון שעברה [עמוד 21 לפרוטוקול], כך שלמעשה למגבלותיה כתוצאה מהתאונות לא היתה כל השלכה על סיכוייה להתקבל לעבודה זו. 61. בשוקלי את מכלול הראיות, העדויות והשיקולים עליהם עמדתי בפירוט לעיל, לא מצאתי כי לנכותה של התובעת בכתף ימין יש השלכה על תפקודה, בין היתר, בשל שיעורה המזערי. 62. באשר לנכות בברך ימין, אכן המומחה אישר בעדותו כי למגבלה בברך ימין אין כדי לגרוע מכושר תפקודה של התובעת בביצוע עבודות משרדיות הדורשות פעולות של ישיבה, עמידה על שתי רגליים, הליכה ואף נשיאת חפצים ממקום למקום (מה גם, כי בעבודתה הנוכחית נדרשת התובעת, מטבע הדברים, לבצע פעולות מסוג זה מתוקף תפקידה כפקידה). יחד עם זאת, אין להתעלם מהעובדה כי המומחה לא דחה בחקירתו את האפשרות שהתובעת צפויה לקושי תפקודי בביצוע פעולות הליכה ועמידה ממושכות ומאומצות [עמוד 34 לפרוטוקול]. 63. לפיכך, ולנוכח טיבה של הנכות בברך ימין בגין אי יציבות ברורה - אני סבורה כי לנכותה הרפואית של התובעת בברך ימין יש השפעה על כושר תפקודה, באופן הבא לידי ביטוי בביצוע פעולות מאומצות וממושכות בברך ימין. 64. בשים לב לעובדה, כי שכרה של התובעת לאחר התאונה - במומה - לא נגרע, ויחד עם זאת, בשים לב לשיעור הנכות האורטופדית שנקבעה לתובעת בגין חוסר יציבות בברך ימין [20%], לגילה של התובעת, השכלתה וניסיונה המקצועי, והסיכון כי מוגבלותה הפיזית תגביל את אפשרותה לתור אחר מקום עבודה כזה שיהלום את השכלתה, מקצועה וניסיונה התעסוקתי בעבודת ניהול ויהיה כרוך בפעילות מאומצת, אני מוצאת לנכון לנקוט בדרך של פיצוי גלובאלי [על דרך החישוב הגלובלי ראה ע"א 722/86 יאסר יונס נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב, פ"ד מג(3) 875]. 65. לנוכח האמור, אני פוסקת לתובעת בגין ראש נזק זה הסך של 200,000 ₪ בזיקה ל-70% מחישוב אקטוארי מלא (ע"א 7950/02 דליה קלישבסקי נ' דוד לוין - פורסם במאגרים הממוחשבים ביום 19.6.2007). סכום זה, נכון למועד פסיקתי, משקף לדידי את הסיכון להפסד השתכרות בעתיד כתוצאה מהתאונות. הפסד זכויות פנסיה, קרן השתלמות וקופת גמל 66. התובעת טענה בסעיף 24 לתצהירה, כי בעבודתה בויצ"ו נהנתה מזכויות סוציאליות שכללו הפרשות לקרן פנסיה, קרן השתלמות וקופת גמל, אשר הסתכמו - לשיטתה - בסך ממוצע של 960 ₪ לחודש, וכי בעבודתה הנוכחית לא מופרשים לטובתה כספים לטובת קרן השתלמות וקופת גמל ועקב כך נגרם לה הפסד של 412 ₪ לחודש. 67. הנתבעת טוענת, כי אין חולק שהתובעת מקבלת ביטוח פנסיוני ממקום עבודתה הנוכחי לקרן מבטחים החדשה ועל כך העידה בחקירתה [עמוד 21 לפרוטוקול], וכי טענתה כי אינה זוכה להפרשות לקרן השתלמות ולקופת גמל לא הוכחה, ולא הוכח שיעורן הממשי וממילא מדובר בתנאים סוציאליים הניתנים לעובד לאחר מס' שנות העסקה. כמו כן, טוענת הנתבעת, כי לא הובאה מטעם התובעת עדות מטעם מעסיקה הנוכחי, כי לא תהא זכאית בעתיד לזכויות אלה. כמו-כן, טוענת הנתבעת כי הפסדים אלה, ככל שקיימים, נלקחו בחשבון הפיצוי בגין הפסדי השתכרות לעתיד באשר הפיצוי כאמור התבסס על תקופת עבודה רציפה עד לגיל הפרישה. לחילופין, מסכימה התובעת לפיצוי בגין ראש נזק זה בחישוב המבוסס על הפרשה בשיעור של 5% עבור 30% משיעור שכרה של התובעת ברוטו עובר לתאונות בסך של 6,145 ₪ במכפלת שיעור אובדן כושר השתכרות של 7% ובהיוון עד לגיל פרישה על פי דין. בסך הכל - לשיטת הנתבעת - מדובר בסכום של 1,506 ₪. 68. בחקירתה הנגדית העידה התובעת, כי פנתה למעבידה הנוכחי בבקשה לקבל הפרשות לטובת קרן השתלמות, אולם נענתה כי "...לא משלמים קרן השתלמות", וכי "מצב האיגוד לא מי יודע מה" [עמוד 21 לפרוטוקול]. 69. כשם שקבעתי לעיל, לא הוכח כי הפסקת עבודתה של התובעת בויצ"ו ומעברה לעבודתה החדשה הינם כתוצאה בלעדית של מגבלותיה מהתאונות. כמו כן, התובעת בחרה לעבוד אצל מעבידה הנוכחי, אשר, בשלב זה, כחלק מתנאי העסקתה, אינו מפריש כספים לטובת קרן השתלמות וקופת גמל. עם זאת, לא נשללה האפשרות כי בעתיד תזכה התובעת בזכויות אלה או תשתלב בעבודה חדשה שזכויות אלה בצידה. 70. משכך, בהעדר תשתית ראייתית לתביעה בראש נזק זה - אני סבורה כי אין מקום לפצות את התובעת בגין פגיעה בפנסיה ובזכויות סוציאליות בהתאם לפגיעה בכושר השתכרותה, מה גם כי בנסיבות הענין נחה דעתי, כי הסכום הגלובלי שנפסק בגין אבדן כושר השתכרות, כאמור לעיל, מביא בחשבון גם הפסדי הפרשות לתנאים סוציאליים ופנסיה (ראה לעניין זה ע"א 7157/07 אי.איי.ג'י. ביטוח זהב בע"מ נ' עזבון המנוח מוריס אברהם ז"ל, תק-על 2008 (1) 4797). עזרת צד ג' לעבר ולעתיד 71. התובעת הצהירה [סעיף 21 לתצהירה], כי היא מתגוררת בגפה וכי בתקופה שלאחר התאונות נעזרה בחברים בביצוע עבודות משק הבית וקניות. כיום, טוענת התובעת, אין באפשרותה להעסיק עזרה בשכר והיא מבצעת את עבודות משק הבית בעצמה, תוך שהיא "פורסת" את עבודות משק הבית על פני כל ימות השבוע בשל קושי בביצוע פעולות מאומצות בבת אחת. עוד הצהירה התובעת, כי בעתיד לא יהיה מנוס בידה ותיאלץ להעסיק עזרה במשק הבית בשכר באופן קבוע. בסיכומיה העמידה התובעת את הפיצוי בגין ראש נזק זה לעבר על סך של 20,000 ₪ על בסיס סכום חודשי של 600 ₪ מיום התאונה עד למועד החישוב, ולעתיד העמידה הפיצוי על סך של 200,000 ₪ המבוסס על היקף של ארבע שעות עזרה שבועיות בסכום חודשי של 670 ₪. 72. הנתבעת טוענת, כי אין לפסוק לתובעת פיצוי בגין ראש נזק זה לעבר ולעתיד בהעדר ראיות ומחמת שהתובעת העידה כי כיום היא מבצעת את כל עבודות הבית בכוחות עצמה. לחילופין, מסכימה הנתבעת בסיכומיה לפצות את התובעת בסכום גלובאלי של 20,000 ₪, ולחילופי חילופין, מסכימה לפיצוי המבוסס על עזרה בשכר בעבודות בית קשות במיוחד בהיקף של שעתיים אחת לשבועיים, ובעלות חודשית של 140 ₪ עד הגיע התובעת לגיל 70 ממנו והלאה תיזקק לעזרה ממילא, אשר מגיע לסך מהוון של 34,852 ₪. 73. טענת התובעת, כי היא נעזרה בחברים לצורך ביצוע עבודות משק הבית אינה נתמכת בראיות חיצוניות מלבד עדותה של התובעת עצמה. התובעת לא הביאה לעדות מטעמה מי מחבריה אשר סייע בידה בתקופת אי הכושר ולאחריה, ואף נמנעה, מטעמיה שלה, מלפרט זהותם. משכך, התובעת לא הרימה הנטל לשכנע כי המדובר בעזרת חברים החורגת מהעזרה המקובלת [בהיקש לעזרה הניתנת במסגרת משפחה כפי שנקבע בע"א 327/81 ברמלי נ' חפוז, פ"ד לח (3) 580, 588]. 74. באשר לעזרת צד ג' לעתיד, התובעת טענה בחקירתה הנגדית, כי היא מבצעת בעצמה את כל עבודות משק הבית "בקושי רב", וכי מאז התאונה ועד היום לא העסיקה עזרה בשכר מחמת חיסרון כיס [עמודים 18-19 לפרוטוקול]. המומחה הרפואי מטעם בית המשפט נשאל בחקירתו הנגדית האם עקב הפגיעה בברך תתקשה התובעת בביצוע עבודות משק הבית, והשיב "...לגבי פעולות של ניקיון הבית- דהיינו רחיצת כלים, ניקיון הבית רוב הפעולות הם פעולות קלות ובהחלט היא יכולה לעשות אותן". לגבי שטיפת רצפה השיב המומחה "קרוב לוודאי שכן". 75. כמו כן, המומחה הוסיף "אני חושב שאני יכול להדגים שטיפת רצפה כמעט בלי עומס, לא צפויה להיות בעיה משמעותית בשטיפת רצפה. להזיז מיטות אולי, להרים ארונות כן" [עמוד 36 לפרוטוקול]. כשנשאל המומחה האם המגבלה בכתף עלולה להקשות על התובעת לבצע פעולות כגון: ניקוי חלונות, הורדת ספרים, סידור שיער וכיו"ב, השיב המומחה, כי התובעת התלוננה בפניו על קושי בהרמה לגובה, אך הדגיש "לא מצאתי ממצא ספציפי שיכול להסביר את זה וגם בדיקות ההדמיה שבוצעו לא הדגימו משהו ספציפי אז קיבלתי את התלונה והתייחסתי אליה אפילו באחוזי נכות" [שם]. כזכור, נכותה של התובעת בגין כאבים בכתף ימין הועמדה על 1%. 76. בשוקלי את כל הראיות והשיקולים לעיל, ובהתחשב בכך כי התובעת תיזקק לעזרה במשק הבית בעבודות הכרוכות בהזזת חפצים ורהיטים לגביהן העיד המומחה, כי היא עלולה להיתקל בקושי בביצוען, אני מוצאת לנכון לפסוק לתובעת לעתיד פיצוי גלובאלי בסך של 40,000 ₪. הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה לעבר ולעתיד 77. התובעת טענה בתצהירה, כי היא מעריכה שבגין הוצאות רפואיות והוצאות עבור נסיעה לטיפולים הוציאה סך של 5,000 ₪, אולם לא נשתמרו בידיה כל העתקי הקבלות והמסמכים, למעט מוצגים 62 עד 68. בחקירתה הנגדית הודתה התובעת בפה מלא, כי קיבלה החזרים עבור הוצאות טיפול אצל רופאים מקצועיים, אולם בהמשך וכשנשאלה מדוע צירפה רק העתקי קבלות ולא מסמכי מקור, השיבה "לא על כל דבר קיבלתי החזר" [עמוד 19 לפרוטוקול]. 78. בהמשך חקירתה, הבהירה התובעת כי קיבלה החזר עבור טיפול אצל רופאים מקצועיים, על אף כי מוצגים 62 עד 66 ומוצג 68 שהינם אישורי תשלום עבור ביקור אצל רופאים מקצועיים צורפו לתצהירה כראיה עבור הוצאותיה הנטענות, וכן הבהירה כי לא קיבלה החזרים עבור הוצאות בגין משככי כאבים ונסיעות במונית לגביהם אין בידה להציג קבלות, ולא בעבור מייצב ברך שרכשה מחבר [שלא הובא לעדות] בסך של 1,500 ₪ במקום 2,500 ₪. 79. לא בכדי צמצמה התובעת בסיכומיה את היקף הוצאותיה, והתמקדה בהוצאות בגין רכישת משככי כאבים ומייצב ברך, אולם, לא מצאה לנכון לצמצם בהתאם גם את סכום הוצאותיה המוערכות. 80. הנתבעת טוענת בסיכומיה, כי התובעת לא הציגה קבלות עבור הוצאותיה הנטענות בגין משככי כאבים, מייצב ברך ונסיעות ונכשלה בהוכחות הנזק המיוחד, וכי בכל מקרה אין זכאית היא להחזר הוצאותיה אלה מהמוסד לביטוח לאומי. 81. כנפגע תאונת עבודה זכאי נפגע למימון הוצאותיו הרפואיות גם כשאלה חורגות מסל שירותי הבריאות על פי חוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד - 1994, ולמימון הוצאותיו בגין נסיעות לטיפולים רפואיים, מכוח תקנות הביטוח הלאומי (מתן טיפול רפואי לנפגעי עבודה), תשכ"ח - 1968. לפיכך, לכאורה לא אמור להיגרם לתובעת כל חיסרון כיס בגין הוצאות אלה, הואיל ויש בידה הזכות לקבל בגינן החזרים מן המוסד לביטוח לאומי. 82. ויודגש, התובעת לא הוכיחה כי בגין הוצאותיה הרפואיות עבור משככי כאבים ומייצב ברך והוצאותיה עבור נסיעות היא אינה זכאית להחזר מהמוסד לביטוח לאומי. כמו-כן, לא הביאה התובעת ראיה לכך כי שילמה בעבור מייצב ברך אשר לטענתה רכשה מחבר ולא הוכיחה כלל הצורך הרפואי בו. בנוסף, לא הוכיחה כי הקבלות עבור נסיעה במונית [מוצג 67 שצורף לתצהירה] קשורות בנסיעות לטיפולים בגין פגיעתה בתאונות, מה גם כי העידה, כי היא ממשיכה לנהוג באופנוע. כלל הוא כי הוצאות העבר הינן נזק מיוחד הטעון ראיות ברורות, וכי לא ניתן להסתפק בטענות בעלמא. 83. מכל אלו הטעמים, לא מצאתי לפסוק לתובעת פיצוי בגין ראש נזק זה לעבר. 84. באשר להוצאות רפואיות והוצאות נסיעה לעתיד, בתצהירה טענה התובעת, כי היא תיזקק בעתיד להוצאות בעבור תשלומים רבעוניים לרופאים מקצועיים, משככי כאבים והוצאות נסיעה, אשר להערכתה מסתכמים בסך של 90 ₪ לחודש. אולם בחקירתה הובהר כי כיום היא אינה מקבלת טיפולים רפואיים [עמוד 14 לפרוטוקול], וכן לא הוכח בפני צורך רפואי בטיפולים כלשהם. 85. כמו-כן, וחרף טענתה כי עקב נכותה בברך ימין תיזקק היא לניידות מוגברת בעתיד, הוברר כי כיום היא נוהגת על אופנוע וכי ככל שמדובר בפעולות הליכה, עמידה וישיבה רגילות לא צפויה התובעת לקושי תפקודי להבדיל מפעולות מאומצות וממושכות, ולא הוכח במפורש כי בעתיד צפויה החמרה במצבה, אלא שהמומחה העיד, כי לא ניתן לענות בצורה ברורה לשאלה האם לנוכח מצב הברך יכול ופעולות הליכה ועמידה מרובים יגבירו את מצב הנזק, וכי כל קביעה מצידו תהווה ספקולציה [עמוד 35 לפרוטוקול]. 86. לאחר שנתתי דעתי למכלול השיקולים הנוגעים לעניין, ובהתחשב בסיכון אפשרי להחמרה ובכך כי התובעת תידרש, בכל זאת, לשאת בהוצאות כאלה ואחרות מכיסה עבור משככי כאבים ונסיעות למרחקים ארוכים - אני מוצאת לאמוד הפיצוי בגין ראש נזק זה, לעתיד, בשיעור של 5,000 ₪. כאב וסבל 87. בעבור התאונה הראשונה, בהתאם לתקנה 2(א) לתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בגין נזק שאינו נזק ממון), תשל"ו - 1976, לפי שיעור נכותה הרפואית המשוקללת של התובעת העומדת על 21% ובהתחשב בגילה וללא ימי אשפוז, זכאית התובעת לפיצוי בראש נזק זה בסך של 34,793 ₪. 88. בעבור התאונה השניה בהתאם לתקנה 2(ב) לתקנות הנ"ל אני פוסקת לתובעת הסך של 4,000 ₪. 89. סך כל הפיצוי בגין כאב וסבל עומד על הסך של 38,793 ₪. סוף דבר   90. בהתאם למפורט לעיל, להלן סיכום סכומי הפיצויים בגין רכיבי הנזק:   פיצוי בגין הפסד השתכרות בעבר - הסך של 1,110 ₪; פיצוי בסך אובדן כושר השתכרות לעתיד - הסך של 200,000 ₪; פיצוי בגין עזרת צד ג' לעתיד - הסך של 40,000 ₪; פיצוי בגין הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה לעתיד - הסך של 5,000 ₪; 90.5. פיצוי בגין כאב וסבל - הסך של 38,793 ₪. 91. אשר על כן, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 284,903 ₪, בניכוי מענק הנכות בלבד [שכן בפיצוי בגין הפסדי עבר נוכו דמי הפגיעה]. 92. בנוסף תישא הנתבעת בשכר טרחת עורך דין בשיעור 13% מהסכום שנפסק בצירוף מע"מ, וכן בהוצאות משפט בסכום האגרה, כפי ששולמה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הוצאתם ועד היום. היה ולא ישולם הסך הנ"ל תוך 30 יום, ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום.  קרעברכיים