תאונה בדרך עובד לביתו לצורך ארוחת צהריים: 1. בין התובע ובין הנתבעת קיים הסכם (להלן: "ההסכם") לפיו התחייבה הנתבעת לפצות את התובע במקרה בו הוא שילם גמלאות לנפגע בתאונת דרכים וכאשר באותו מקרה חלה על הנתבעת החובה לפצות את הנפגע לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: "הפלת"ד"). ביום 17.10.98 נפגע בתאונת דרכים כאשר נסע לעבודתו בטרקטורון (להלן: "התאונה") שהיה נהוג על ידי אחיו מר יריב (להלן: "יריב"). שני האחים תאומים והם היו בעת התאונה בני 16. לטענת התובע, בהתאם להסכם, על הנתבעת לשפות אותו ב-80% מסכום הגמלאות ששילם ושישלם לנפגע, היינו במקרה זה בסך של 841,905 ₪. הנתבעת סרבה לשלם, ולפיכך הגיש התובע את תביעתו כנגדה בתוספת ריבית פיגורים לפי ההסכם, והוא העמיד את תביעתו על סך של 895,303 ₪ נכון ליום 21.02.06. 2. התביעה הוגשה בסדר דין מקוצר ולנתבעת ניתנה רשות להגן. בהגנתה היא טענה כי לתובע לא קיימת זכות לשיבוב במקרה זה כנגדה, מפני שהנפגע, על פי טופס ההודעה שהגיש לתובע בשעתו, נפגע בעת שנסע על טרקטורון השייך לו, ובהתאם למסמך ההבנות שנחתם בין הצדדים ביום 12.11.90 (להלן: "מסמך ההבנות") והמהווה חלק מההסכם, אין לתובע זכות שיבוב מהנתבעת מקום בו הנפגע נפגע במהלך העבודה אם נסע ברכב שלו. בנוסף טענה, כי לתובע אין זכות לשיבוב במקרה זה, שכן לפי הוראות ההסכם, זכות השיבוב קיימת אך במקום בו הנתבעת הייתה חייבת לפצות את הנפגע לפי הוראות הפלת"ד. ואולם, במקרה זה לא היה מוטל עליה לפצות את הנפגע מפני שהוא נפגע במהלך הנסיעה בטרקטורון לאחר שהתיר את הנסיעה בו לאדם ללא רישיון נהיגה וללא ביטוח חובה. בנסיבות אלו לא הייתה לנפגע זכות לקבלת פיצוי מן הנתבעת בהתאם להוראת סעיף 7(6) לפלת"ד. הנתבעת גם נחלקה עם התובע על ההצדקה בתשלום הגמלאות בשיעור בו הם שולמו לנפגע. 3. הנתבעת גם הגישה הודעת צד שלישי כנגד אחי הנפגע, יריב, אשר נהג, כאמור, בטרקטורון בעת התרחשות התאונה. בהודעה טענה כי היא זכאית לקבלת שיפוי מיריב בהתאם להוראות סעיף 9 לפלת"ד, מאחר והוא נהג ברכב ללא רישיון נהיגה תקף ו/או ללא ביטוח. הצד השלישי (יריב) טען בהגנתו כי אין הוא חב כלפי הנתבעת, הן בשל התיישנות תביעת התובע כנגדו והשיהוי בהגשת התביעה, והן בשל העדר עילת תביעה של התובע כנגד הנתבעת כשהוא שב בעניין זה על טענותיה של הנתבעת בכתב הגנתה. גם הוא חלק על גובה הגמלאות שהנפגע היה זכאי להן והוסיף כי בכל מקרה הוא אינו צריך לשאת בריבית הפגורים שחלה על הנתבעת לפי ההסכם בינה לבין התובע, שכן הוא אינו צד להסכם זה. 4. הצדדים הסכימו ביניהם על רשימת פלוגתאות ומוסכמות במסגרתה הוסכם כי בעת התאונה נהג בטרקטורון אחיו של הנפגע, יריב, כשהנפגע ישב מאחוריו. כן הוסכם כי שני האחים עבדו אצל אביהם במועד התאונה וכי התאונה הוכרה על ידי התובע כתאונת עבודה ששילם לנפגע גמלאות בגינה. המחלוקות בין הצדדים היו בשאלות הבאות: האם תביעת התובע התיישנה; מי היה הבעלים של הטרקטורון בעת התאונה; האם התאונה ארעה במהלך העבודה או בדרך מהבית לעבודה; האם הנפגע היה זכאי לפיצויים מהנתבעת לפי הפלת"ד; האם התאונה מקימה לתובע זכות שיבוב כנגד הנתבעת; והאם לנתבעת זכות שיבוב כלפי הצד השלישי. כמו כן, לא הייתה הסכמה באשר לגובה הסכום הנתבע על ידי התובע והמחלוקות סבו סביב השאלות, מה גובה הגמלאות להן זכאי הנפגע; זכאותו של הנפגע לגימלת ניידות; גובה שיעור ריבית הפיגורים לו זכאי התובע לפי ההסכם; המועד בו חבה הנתבעת בריבית זו לפי ההסכם; וזכאותה של הנתבעת לקבל שיפוי מהצד השלישי בגין ריבית הפיגורים. יצוין כי ביום 7.01.08 שילמה הנתבעת לתובע סך של 986,855 ₪ עבור התביעה שבנדון בכפוף לכך שסכום זה יושב לה במידה והתביעה כנגדה תדחה. 5. במסגרת הראיות הוגשו תצהיריהם של שני האחים, הנפגע ויריב, ותצהיר נוסף של אביהם, מר דוד ברק. שלושת בני המשפחה נחקרו על תצהיריהם בבית המשפט. בנוסף הוגש תצהירו של מר ליאור מעטוף, שמכר את הטרקטורון ליריב ביום 16.08.98 כחודשיים לפני התאונה, וגם הוא נחקר עליו בבית המשפט. 6. ממכלול העדויות עלה כי מר דוד ברק אביהם של האחים, הוא בעל משק חקלאי והוא העסיק את בניו, הנפגע ויריב, כשכירים בהיקף של חצי משרה כל אחד. ביום התאונה, שהיה שבת, האחים עבדו עם האב בקטיף במטע, ובשעת צהריים הם שבו לביתם לאכול ארוחת צהריים. בסיום הארוחה נסע האב לצפון הארץ ואילו האחים שבו למטע באמצעות הטרקטורון, על מנת לסייע לאמם בהעמסת סחורה לצורך העברתה לבית האריזה. במהלך הדרך מהבית למטע ארעה התאונה. בזמן התאונה יריב נהג בטרקטורון והנפגע ישב מאחור. לטרקטורון לא היה ביטוח חובה ושני האחים ידעו על כך. שניהם גם ידעו כי ליריב אין רישיון נהיגה מתאים. במסגרת זו יצוין כי לא מצאתי להטיל ספק במכלול עדויותיהם של העדים, מר דוד ברק ושני בניו, יריב והנפגע. פשיטא גם שאין בהכרעת הדין שניתנה בתיק התעבורה בגין תאונה זו עליה נסמכה ב"כ התובע חלק מטענותיה (ת.ד (תעבורה-פ"ת) 1739/99 מדינת ישראל נ' יריב ברק) כדי לקבוע ממצאים אודות מהימנותו של יריב (ראה רע"א 3373/06 גרשון נ' קאנטרי הומס בע"מ, פורסם במאגרים [13.5.08]) ובוודאי לא אודות העדים האחרים שלא היו נאשמים במסגרת תיק התעבורה. 7. בנסיבות אלו אין כל מניעה לקבל את טענת ב"כ הנתבעת והצד השלישי ולקבוע כי התאונה ארעה במהלך העבודה. אכן, מחקירתם של האב והאחים עלה כי הם נהגו לאכול ארוחת צהריים בביתם, בין אם הארוחה הייתה במסגרת העבודה ובין אם הארוחה הייתה שלא במסגרת שכזו. אך טבעי הוא כי נערים בני 16 יאכלו ארוחת צהריים בביתם גם בימים בהם לא עבדו במטע. ברם, בעובדה זו אין כדי לשלול את המסקנה כי ביום בו ארעה התאונה, ארוחת הצהריים הייתה במסגרת העבודה. בני המשפחה העידו כי חלק נכבד מהעבודה במטע הייתה נעשית בסופי השבוע, וביום התאונה הם עבדו במטע מהבוקר כשהפסיקו רק לארוחת בוקר וצהריים אותה עשו בביתם, המרוחק כקילומטר וחצי מהמטע. לא מצאתי מקום להטיל אפוא, ספק בעדות זו שגם לא נסתרה ממקור אחר כלשהו. ברור אפוא, כי יום השבת, ה-17.10.98, היה יום עבודה של האחים במטע, במסגרת חצי המשרה שלהם אצל אביהם, ובנסיבות אלו ההליכה לארוחת צהריים והחזרה ממנה במהלך העבודה הייתה תוך כדי העבודה וכחלק בלתי נפרד ממנה, ויש לראות בתאונה שארעה במהלך החזרה מהבית למטע כתאונה שארעה "תוך כדי ועקב העבודה" כמשמעותו בסעיף ג' למסמך ההבנות וכנסיעה שלמעביד יש בה עניין והיא נעשית לצרכיו, כמשמעותו באותו סעיף. אישוש למסקנה זו ניתן גם ללמוד מהגדרת "תאונת עבודה" בסעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה-1995 (להלן: "החוק"). לפי סעיף זה "תאונת עבודה" היא תאונה שאירעה לעובד "תוך כדי ועקב עבודתו אצל מעבידו או מטעמו". סעיף 80(4) לחוק קובע כי נכללת בכך תאונה שארעה לעובד "בהפסקה שנקבעה על דעת המעביד ושאינה עולה על שלוש שעות, במקום שבו המבוטח או העובדים במקום עבודתו סועדים, והתאונה אירעה בקשר לעבודה או עקב סיכוני המקום או תוך כדי סעדו באותו מקום ועקב כך או תוך כדי נסיעתו או הליכתו למקום כאמור מהעבודה או בחזרה ממנו לעבודה ועקב נסיעתו או הליכתו זו". נפסק לא פעם כי לפי סעיף זה עובד היוצא בזמן העבודה על מנת לקנות מזון, אם מדובר במקום במרחק סביר לאור נסיבות העניין, והוא נפגע תוך כדי הליכתו - דין פגיעתו כדין פגיעה "תוך כדי עבודה" (ר' למשל, ב"ל (אזורי-חי') 1318/05 ג'רייס אבו ניקולא נ' המוסד לביטוח לאומי, פורסם במאגרים [31.12.05]; ב"ל (אזורי-ת"א) 5551/02 אביעם נ' המוסד לביטוח לאומי, פורסם במאגרים [20.9.04]). באופן דומה נפסק כי עובד שנפגע בדרך לביתו לצורך ארוחת צהריים כמו גם בחזרתו מהבית למקום העבודה, תחשב תאונת עבודה (ראה ב"ל (אזורי-חי') 1856/04 כלפה נ' המוסד לביטוח לאומי, פורסם במאגרים [28.5.06]). העובדה שהנפגע במקרה זה היה סועד ארוחות צהריים בביתו גם בימים שלא עבד אינה משנה דבר בעניין זה. מסקנה אחרת, לפיה ארוחת צהריים הנאכלת במקום הסמוך ביותר למקום עבודה לא תחשב כחלק מהעבודה רק משום שמדובר בביתו של הנפגע, בעוד שנסיעה למסעדה רחוקה יותר תחשב "תוך כדי עבודה" אינה סבירה בעליל. אכן, העובדה שההפסקה לצורך ארוחת הצהריים ארכה כשעתיים או מעט יותר בנסיבות מסוימות יכולה להחשב כהפסקה שלא במסגרת העבודה. ברם, משהמחוקק עצמו קבע את מסגרת הזמן שהפסקה של לא יותר משלוש שעות לצורך ארוחת צהריים נחשבת הפסקה במסגרת העבודה, יש מקום לפרש גם את כוונת הצדדים בהסכם באופן דומה, בוודאי כשאחד הצדדים לו הוא המוסד לביטוח לאומי עצמו, כשהגדרת המחוקק את משך זמן הפסקת האוכל הנחשב לחלק מהעבודה הייתה לצורך הקביעות שלו עצמו לצורך תשלום תגמולים לפי החוק. לכן, כאמור, במקרה זה יש לקבוע כי התאונה ארעה "תוך כדי העבודה" ובהתאם למסמך ההבנות, בנסיבות אלו, אין לתובע זכות שיבוב כלפי הנתבעת, בין אם הנפגע נסע כנהג או כנוסע ברכב שלו ובין אם היה זה ברכב מעביד או ברכב שנשכר על ידי מי מהם. 8. חרף זאת, טענה ב"כ התובע כי הטרקטורון אינו עונה לאף אחת מהגדרות אלו, שכן הוא לא היה בבעלות הנפגע ולא בבעלות המעביד (אבי הנפגע), אלא בבעלותו של יריב. לכן נטען, המקרה אינו נכנס בגדרו של סעיף ג' למסמך ההבנות (העוסק בתאונה עקב העבודה ברכב של העובד או ברכב של המעביד, או ברכב השמור על ידי העובד או השמור על ידי המעביד) והתובע זכאי לשיבוב מאת הנתבעת. ברם, גם בעניין זה הצדק עם ב"כ הנתבעת. ראשית, משום שאני מאמץ את גרסתם של האחים כי הטרקטורון נרכש על ידם במשותף וגם ההחזקה בו ותחזוקתו הייתה משותפת. מעדויותיהם של האחים עלה כי הטרקטורון נרכש מכסף שהם קיבלו במשותף כשכר על עבודתם במטע. הם רכשו אותו ממר מעטוף, והוא שימש אותם במשותף כשהם נוהגים בו לסירוגין, כשכל אחד מהם השתמש בו ללא צורך בנטילת רשות, אם כי ברוב הפעמים שניהם נסעו בו ביחד. צודקת גם ב"כ הנתבעת בסיכומיה כי ב"הודעה על פגיעה בעבודה" שהגיש הנפגע לתובע ביום 7.12.98 הוא ציין "נסעתי על גבי טרקטורון שלי" (ולא "טרקטורון כף" כפי שטענה ב"כ התובע בסיכומיה), ובשלב ההוא הדברים נאמרו כ"מסיח לפי תומו" מבלי שהוא היה מודע למשמעויות המשפטיות שיש לדבריו אלו. גם הדלק נרכש מהקופה המשותפת שהייתה להם, והעובדה שיריב נהג בעת התאונה הייתה אקראית. גם מקובלת עלי סברתם שהם היו שותפים בכל דבר, והם לא ראו מניעה שהטרקטורון יירשם רק על שמו של אחד מהם, על אף ששניהם רכשו אותו. הם גם היו שותפים במספר כלי רכב שרכשו במשך השנים לאחר התאונה, כשכל פעם היו רושמים את הרכב על שמו של אחד מהם. טענת ב"כ התובע בסיכומיה כי עדות האחים בעניין זה היא בגדר טענה בעל פה כנגד מסמך בכתב אין בה ממש, שכן האחים אינם מתכחשים לאמור בהסכם הרכישה של הטרקטור, אלא אך טוענים טענות חיצוניות למסמך אודות מקור התמורה והשימוש בטרקטורון בפועל לאחר רכישתו. לכן גם, אין בהודעתו של יריב במשטרה ביום 14.11.98 בה אמר לחוקר "אני קניתי את הטרקטורון" כדי ללמד דבר אודות הבעלות עליו. פשיטא גם שהתבטאויותיו האחרות במסגרת ההודעה כשהשתמש במילים "הטרקטורון שלי" אין בהן כדי ללמד דבר אודות בעלותו המשותפת עם אחיו. בהקשר זה יצוין גם כי צודקת ב"כ הנבתעת בסיכומיה כי התובע השתהה בהגשת תביעתו משך זמן ניכר והוא הגישה אך בחלוף 8 שנים ממועד התרחשות התאונה. בנסיבות אלו אין לבוא חשבון עם הנפגע ובני משפחתו על כך שכבשו כביכול את גרסתם. מה גם, שהם לא העלו על דעתם שגרסה זו תעמוד בבוא יום מהימים למבחן בתביעת שיבוב שיגיש התובע כנגד הנתבעת עימה לא היה להם כל סיג ושיח. 9. אכן בתצהירו של מר מעטוף עלה כי הוא לא הכיר אלא את יריב. הוא זה שנשא ונתן עימו על רכישת הטרקטורון, הוא זה שניסח את הסכם הרכישה, הוא זה ששילם על העברת הבעלות, הוא זה שהעביר לידיו את התמורה והוא זה שהבעלות נרשמה על שמו. ברם, בחקירתו הנגדית, כששיחזר מר מעטוף את האירועים מלפני עשור שנים, הוא נזכר כי יחד עם יריב היה "בחור צעיר נוסף בגילו של יריב" (אז כבן 16) ושניהם בדקו את הטרקטורון יחדיו. הוא אמנם לא יכול היה לומר כי היה זה הנפגע, אך אין סיבה לחשוב שהיה זה מישהו אחר זולת הנפגע. 10. אכן, לאחר התאונה נרשמה הבעלות על הטרקטורון על שמו של יריב בלבד. ברם, לא זו בלבד שאין להתחקות אחר הרישום הפורמאלי במשרד הרישוי כדי לתת מענה לשאלת "הבעלות על הרכב" על פי מסמך ההבנות, לא בכל הנוגע להכרעה בשאלה האם מדובר ב"רכב מעביד" ובבודאי לא בכל הנוגע ל"רכב העובד" (ראה ע"א (מחוזי, י-ם) 11515/07 המוסד לביטוח לאומי נ' הראל חברה לביטוח, פורסם במאגרים (26.6.08); ע"א (מחוזי, י-ם) 5551/04 המוסד לביטוח לאומי נ' סהר ציון חברה לביטוח, פורסם במאגרים [31.5.05]. וראה גם ת"א (שלום, י-ם) 7718/05 המוסד לביטוח לאומי נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ, פורסם במאגרים [24.4.06]), אלא שבמקרה זה במועד התאונה טרם נרשמה הבעלות על שמו של מי מהאחים. מר מעטוף אמנם טען בחקירתו הנגדית כי העברת הבעלות נעשתה כשבוע לאחר החתימה על זכרון הדברים והעברת התמורה והוא לא ידע להסביר כיצד במועד התאונה, 17.10.98, עדיין היה הטרקטורון רשום על שמו. אך אני מקבל בעניין זה את עדויות האחים כי העברת הבעלות נעשתה בפועל לאחר התאונה. הסברה כי מר מעטוף ביקש להעביר את הבעלות כשנודע לו על התאונה כדי למנוע ממנו בעיות, גם היא סבירה בעיני. למעשה גם, הצדדים הסכימו כי במועד התאונה טרם נרשמה הבעלות על שמו של מי מהאחים, והבעלות הועברה כשלושה חודשים לאחר רכישת הטרקטורון. בנסיבות אלו לא יכולה להיות מחלוקת כי אין ברישום המאוחר לתאונה כדי ללמד דבר אודות שאלת הגדרת הבעלות כמשמעותו במסמך ההבנות ובהסכם, כנגד הראיות האחרות המלמדות על בעלותם המשותפת של האחים בזמן התאונה ולכל הפחות על החזקתם המשותפת בו. לכן, במקרה זה, בין אם המבחן לקביעת "הבעלות" על הרכב לפי ההסכם משמעו גם החזקה והשימוש הקבועים בו (ע"א (מחוזי, י-ם) 5551/04 בעניין המוסד לביטוח לאומי, שם), ובין אם הכוונה היא לרכב המצוי בבעלות על פי דיני הקניין (ע"א (מחוזי, י-ם) 11515/07 בעניין המוסד לביטוח לאומי, שם), המסקנה היא כי הטרקטורון היה גם בבעלותו ובהחזקתו של הנפגע ולא רק בהחזקתו של יריב. 11. שנית, גם אם היה מקום לראות בטרקטורון כרכב בבעלותו של יריב בלבד, יש להחיל על המקרה את הוראות סעיף ג' למסמך ההבנות ולא את הוראות הסעיפים האחרים שבו, כטענת ב"כ התובע. ואבהיר. עיון במסמך ההבנות מלמד כי הצדדים לו נתנו את דעתם לשלושה מצבים עיקריים: האחד, תאונה שארעה ברכב המעביד. בסיטואציה זו עוסק סעיף א' כשהוא מבחין בין מקרה בו הנסיעה הייתה ממעונו של העובד לעבודה לבין מקרה בו הנסיעה הייתה מהעבודה למעונו של העובד. השני, תאונה שארעה ברכב פרטי שאינו רכב המעביד כשבמקרה שכזה אין הבחנה בין נסיעה שנעשתה ממעון העובד לעבודה או בחזרה ממנה. בסיטואציה זו עוסק סעיף ב'. המצב השלישי, השונה משני המצבים הקודמים העוסקים אך בתאונות שארעו במהלך הנסיעה מהבית לעבודה או בחזרה ממנה, עוסק בתאונה שארעה "תוך כדי ועקב העבודה", לאמור, בייעוד הנסיעה ולא בזיקת הרכב לבעליו. במצב זה נקבע כי אין לתובע זכות שיבוב בין אם הנפגע נהג ב"רכב שלו" ובין אם נהג ב"רכב המעביד". לאור האמור, מאחר והתאונה נשוא תובענה זו ארעה "תוך כדי ועקב העבודה" פשיטא שהוראות סעיפים א' וב' לא חלות עליה, והיא באה בגדרו של סעיף ג'. אכן נכון, בסעיף ב' נעשתה הבחנה בין רכב מעביד ל"רכב פרטי", כש"רכב פרטי" כולל הן את רכב העובד והן רכב של צד ג', ואילו בסעיף ג' מחריג הסעיף מזכות השיבוב "רכב מעביד" ו"רכב שלו" (של העובד) ולא כל "רכב פרטי", ומכאן היה מקום להסיק לכאורה כי רכב צד ג' אינו כלול בסעיף ג'. ברם, עיון בסעיף ב' מלמד כי השימוש במונח "רכב פרטי" בא אך כדי לאבחן אותו מ"הסעה מאורגנת" (חלופה אחרת הקיימת בסעיף) ולא מתוך כוונה לאבחן אותו מ"רכב שלו" (של העובד) שבסעיף. יתרה מזאת, לכל היותר, ניתן להגיע למסקנה כי רכב צד ג' לא נכלל במפורש בסעיף ג', אך מאידך, ברור כי אין לכלול מקרה זה של עובד שנפגע תוך כדי עבודתו ברכב של צד ג' בסעיפים א' או ב', שכן סעיפים אלו עוסקים כאמור, אך בתאונה שארעה במהלך הדרך לעבודה ובחזרה ממנה. פרשנות נכונה של ההסכם ושל מסמך ההבנות, כפי שהיא עולה מתוך הוראות החוזה, בהתאם לתכלית הגלומה בו תוך התחקות אחר אומד דעת הצדדים הסוביקטיבית להגשמת הציפייה הסבירה של הצדדים וכוונתם, מובילה למסקנה כי יש לשייך מקרה זה, אפוא, לסעיף ג' (ע"א 614/79 ליטורל נ' תור עולם בע"מ, פ"ד לד(4) 617, 625; ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ, פ"ד מט(2) 265, 310). כאמור, בסעיף זה ביקשו הצדדים לשים את הדגש על כך שהפגיעה נעשתה תוך כדי ועקב העבודה ובנסיעה לצורכי המעביד, היינו בייעוד של הנסיעה, ובעניין זה אין סיבה מהותית להבחין בין פגיעה שנעשתה ברכב העובד לבין פגיעה ברכב של צד ג'. המסקנה היא אפוא, כי לפי ההסכם ומסמך ההבנות, אין לתובע זכות שיבוב מהנתבעת במקרה זה. 12. זאת ועוד. צודק גם ב"כ הנתבעת כי בכל מקרה הנתבעת אינה חייבת לפצות את הנפגע על נזקיו לפי הפלת"ד. סעיף 7(6) לפלת"ד קובע כי "בעל הרכב או המחזיק בו, שהתיר לאחר לנהוג ברכב כשאין לו ביטוח לפי פקודת הביטוח... ושנפגע בתאונת דרכים שאירעה באותה נהיגה, אינו זכאי לפיצויים לפי החוק". לכן, במקרה זה בו הנפגע היה בעל הרכב במשותף עם אחיו, ובוודאי היה המחזיק בו במשותף, הוא אינו זכאי לפיצויים. האחים טענו שניהם כי ידעו שהטרקטורון אינו מבוטח בביטוח חובה ושהם לא החזיקו רישיון רכב לנהוג בו, ולאור העובדה כי אין מחלוקת שהטרקטורון לא היה מבוטח, אין סיבה להטיל ספק בטענתם. וגם מסיבה זו, אפוא, אין התובע זכאי לשיבוב מהנתבעת. גם צודקת ב"כ הנתבעת בסיכומיה כי העובדה שגם הנהג עצמו היה בעליו של הטרקטורון והוא לא היה צריך לקבל היתר מהנפגע להשתמש בו, אין בה כדי לזכות את הנפגע במקרה זה בקבלת פיצוי לפי הפלת"ד, שכן הנפגע נתן לנהג, השותף עימו בבעלות על הטרקטורון, היתר מכללא לנהוג בו בלי רישיון ובלי ביטוח. דין התביעה להדחות אפוא, ומשכך אין צורך לדון בשיעור הגמלאות, ברם על מנת שהמלאכה תהיה שלמה אדון גם בשאלה זו. 13. מוסכם כי הנפגע קיבל מהתובע דמי פגיעה וקצבת נכות מהעבודה בהתאם להחלטות של וועדות התובע. כמו כן הוא מקבל גמלת ניידות לפי החלטת הוועדה ביחידה לגימלת ניידות במשרד הבריאות שהוכרה על ידי התובע. את גובה התגמולים המשולמים לנפגע על ידי התובע סמך התובע על תעודות עובד ציבור של הגב' מאיה קליין מנהלת מחלקת גימלאות אצל התובע ושל מר מרדכי איזמן פקיד תביעות אצל התובע. עם זאת, בסיכומיה הסכימה ב"כ התובע כי יש להפחית מקיצבת הנכות מהעבודה סך של 13,956 ₪ שלא שולמה בשל התקופה בה הנפגע היה במאסר וכן יש להפחית סכומים נוספים בסך של 1,032 ₪ ובסך של 4,746 ₪ שלא שולמו לנפגע. לפי חשבון ב"כ התובע בסיכומיה הסך שעל הנתבעת לשלם לתובע לפי ההסכם מגיע אפוא, נכון ליום הדרישה (10.08.05) לסך של 824,478 ₪, ועל סכום זה יש להוסיף ריבית הסכמית עד ליום התשלום בפועל. 14. מנגד טענה ב"כ הנתבעת בסיכומיה כי בהתאם להחלטה מיום 8.09.09, תעודות עובד הציבור שהגיש התובע אינן קבילות בשל האיחור בהמצאת תשובות לשאלות שנשלחו אליו. היא גם הלינה, ובצדק, על כך שאלמלא השאלות שהוצגו לתובע על ידה, לא היה התובע טורח לעדכן את סכומי התביעה. בנוסף היא נחלקה עם התובע על דרישתו לקבלת ריבית הסכמית החל מיום הדרישה (10.08.05) ועד ליום 7.01.08 בו שילמה הנתבעת לתובע תחת הסתייגות סך של 986,855 ₪. טענת ב"כ הנתבעת בעניין זה הייתה כי הנתבעת הייתה נכונה לשלם לתובע את ששילמה תחת הסתייגות כבר ביום 12.07.07 והיא לא עשתה כן אך בשל סירובו של התובע. לכן, לחילופין, התובע זכאי לריבית הסכמית רק בגין התקופה שמיום 10.08.05 ועד ליום 12.07.07 בלבד. 15. בסופו של יום התשובות על השאלות שנשאלו עובדי הציבור ע"י ב"כ הנתבעת נענו, ומשום כך חרף המחדל באי מתן התשובות במועד, לוּ התביעה הייתה מתקבלת לגופו של עניין, היה מקום להעמיד את התביעה על הסכום המתוקן בסך 824,478 ₪, נכון ליום הדרישה. באשר לתשלומי הריבית, הרי שניתנו לא מעט החלטות בהן נקבע שעל הנתבעת לשאת בתשלומי הריבית ההסכמים עד למועד התשלום לתובע (ראה לאחרונה ע"א 5824/07 קרנית - קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' המוסד לביטוח לאומי, פורסם במאגרים [9.06.09]), ובמקרה זה עד למועד בו הסכימה הנתבעת לשאת בתשלום בחודש יולי 2007 וסורבה על ידי התובע. החל מאותו מועד והלאה היה על הנתבעת (לו התביעה הייתה מתקבלת), לשאת בהפרשי הצמדה וריבית כחוק (בלבד) עד למועד הפקדת הכספים בפועל. 16. משנדחתה התביעה נפלה יחד עמה גם הודעת צד ג'. ברם, מעבר לצריך יצוין כי לוּ הייתה התביעה מתקבלת, הרי שהצדק עם ב"כ הנתבעת בסיכומיה כי לפי הוראת סעיף 9(א)(2) לפלת"ד היא הייתה זכאית לקבל מצד ג' את הסכומים שבהם היא הייתה מחויבת לשפות את התובע. צודקת גם ב"כ הנתבעת בסיכומיה כי תביעת השיבוב של התובע מתיישנת רק במועד בו הייתה מתיישנת תביעתו של הנפגע (ראה רע"א 3990/06 המוסד לביטוח לאומי נ' מסדר פאטי ביני פראטללי, פורסם במאגרים [11.5.08]), ובשל העובדה כי הנפגע היה קטין כשארעה התאונה, הרי שלוּ הייתה לו זכות תביעה היא הייתה מתיישנת אך בהגיעו לגיל 25, היינו ביום 1.04.07. כפועל יוצא מכך גם לא התיישנה תביעת הנתבעת כנגד צד ג'. מה גם, שזכותה של הנתבעת כנגד הצד השלישי ויחד עימה מירוץ ההתיישנות, החלו עם קבלת הדרישה מטעם התובע כלפי הנתבעת ולא לפני כן. סופו של יום, כאמור, התביעה נדחית ועמה הודעת צד ג'. התובע יחזיר אפוא, את מה ששולם לו על ידי הנתבעת בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מהיום שבו קיבל את התשלום ועד למועד ההשבה בפועל. התובע ישלם את הוצאות הנתבעת וכן שכ"ט עו"ד בסך 50,000 ₪ בצירוף מע"מ. נוכח העובדה שצד ג', לא הגיש את סיכומיו עד היום, אין צו להוצאות בהליכי צד ג'. תאונה בדרך / חזרה מהעבודה