פסק דין התובעת ילידת 99' נפגעה לטענתה ביום 22.7.07 בהיותה בקייטנה עת שביצעה "גלגלון" במסדרון מבנה חטה"ב "אחד העם" בפ"ת שהושכר ע"י הנתבעת 2 לנתבעת 1. האחרונה הפעילה את הקייטנה באמצעות מדריכות מטעמה. המחלוקת בין הצדדים נוגעת בעיקר בשאלת האחריות כאשר התובעת לא טענה לנכות בגין התאונה. נסיבות התאונה 2. התובעת,השתתפה יחד עם אחותה בקייטנת הנתבעת 1 הקרויה בשם "קייטנת שובו". לטענת התובעת, בעת שהייתה בקייטנה, ולאחר שביצעה פעולה פיזית של משחק הנקרא "גלגלון", נפלה על פניה, נפצעה ונגרם לה חתך בסנטר. גרסה זו עלתה בשני תצהירי הורי התובעת שלא נכחו בעת קרות התאונה. 3. רק במסגרת פרשת הראיות הונחה בפני ביהמ"ש גרסתה המלאה של התובעת עת שהעידה באולם ביהמ"ש ותיארה את התאונה כך: "זה היה סוף הקייטנה. והיינו בכיתה, ויצאתי לשירותים, עשיתי גלגלון, נפלתי ואז היה ילד במסדרון וקרא למדריכות שיבואו לעזור לי." (ראה עמ' 5 לפרו) 4. לגרסת הנתבעות, האירוע לא התרחש כמתואר ע"י התובעת. לטענתן, מדובר היה במעשה פזיז ובלתי נצפה של ילדה בת 8 אשר ביצעה את המעשה בחדר הכיתה כאשר נכחו בה שלוש מדריכות ועת שהתקיימה פעולה תרבותית בפיקוחן. משכך, לא היה צורך בהנחת מזרונים או אמצעי ריכוך אחרים בהעדרה של פעילות ספורטיבית. 5. עפ"י עדות התובעת התקיימה עובר לתאונה פעילות ציור בכיתה. לכשביקשה לצאת לשירותים, יצאה אל המסדרון שהיה ריק מאדם מלבד ילד ששהה בחוץ. לאחר שחזרה מהשירותים ביצעה את פעולת הגלגלון, ותוך כדי כך נפלה, החלה לדמם ולבכות. המדריכות נקראו ע"י הילד ששמע את בכייה, והן שלקחו אותה לחדר המזכירות. שם טופלה, הונחה על סנטרה תחבושת והמדריכה חמדה נסעה עימה לביה"ח. התובעת סיפרה, כי הייתה נוהגת לבצע פעולות כנ"ל, הואיל והיא לומדת בחוג ריקוד שבו דרך קבע היא מבצעת פעולה זו , אותה למדה מהמורה לריקוד, ואינה נופלת בד"כ. עוד תיארה, כי באותו חוג אין הפעולה מתבצעת על מזרונים אלא באמצעות "תרגיל" עמידת ידיים. ביום התאונה חשקה נפשה לעשות גלגלון ללא עמידת ידיים, וזאת על דעת עצמה, ללא שנתבקשה לכך ע"י מאן דהוא. היא הספיקה לדבריה לבצע פעולה אחת כנ"ל בטרם הנפילה. בעדותה של מדריכת הקייטנה, הגב' חמדה עוקשי אושרה הנפילה כתוצאה מביצוע תרגיל הגלגלון. ברם, לגרסת המדריכה הפעולה הנ"ל בוצעה בכיתה. היא סיפרה, כי ביום התאונה נערכה בכיתה פעילות שגרתית שאינה פעילות ספורטיבית, היות שכזו לא הייתה כלל נערכת בקייטנה. באותה עת שהו בכיתה 20 תלמידים ושלוש מדריכות. לפתע ובעוד שיתר ילדי הכיתה נשמעים להוראותיה ומשתתפים בפעילות שנערכה, ביצעה התובעת את פעולת הגלגלון. המדריכה הצהירה, כי קודם לאירוע התאונתי הוזהרה התובעת לבל תבצע את פעולת הגלגלון, וזו לא שעתה לאזהרות והמשיכה לבצען באופן מופגן, תוך שהיא מתריסה לעברה כי היא מורגלת בכך מכוח השתתפותה בחוג להתעמלות אומנותית במסגרת פרטית. יתר על כן, גם הוריה עודכנו בכך ואף אמה הזהירה אותה באחד הימים לבל תעשה כן. כדבריה: "אבל באזני שמעתי שההורים היו מודעים לזה שהיא עשתה את זה במקום, ובהחלט אמרו לה שוב." (ראה עמ' 17 לפרו') בעדותה אישרה את דבר האזהרה שקדמה בעבר לאירוע, אולם תחמה את זאת לפעם אחת. ביום התאונה לא קדמה לדבריה אזהרה נוספת. העדה נשאלה באם יכלה לנקוט באמצעי נוסף כמו הרחקתה של התובעת מהכיתה, והשיבה כי פנתה להוריה על מנת שיפעלו כמתחייב. בכל הנוגע להשגחה על התובעת הסבירה כי בכיתה היו מצויות 3 מדריכות שהשגיחו על הילדים. 6. המחלוקת העובדתית נסובה גם בעניין מקום או זירת האירוע. לגרסת התובעת כאמור, בוצעה הפעולה הפיזית הנ"ל במסדרון. התובעת עמדה על גרסה זו לאחר חקירה ממצה של שני ב"כ הנתבעות. היא אישרה אמנם שיתכן ונפלה גם בכיתה, אלא שבאותה פעם הדבר אירע במסדרון. לעומתה העידה המדריכה, כי יתכן והיתה גם פעם שהתובעת ביצעה את הגלגלון במסדרון, אולם במועד האירוע הדבר התרחש בכיתה באופן ספונטני. ברם, הואיל ובכיתה היו 20 ילדים ולמרות שהיו ישובים בצורת ח' עדיין לא עמד לתובעת מרחב מספיק לפעילות הנ"ל. לטענתה, לא עסקה התובעת בפעילות מוקדמת של הכנה לצורך ביצוע הפעולה, היא לא רצה טרם עשיית הגלגלון, ולא פינתה לעצמה מקום מתאים לצורך כך. לדבריה: "אם היא מפנה לעצמה מקום, זה לוכד את העין. אבל במקרה הזה לא היה כך." (ראה עמ' 18 לפרו') 7. לאחר הנפילה ניגשה המדריכה אל התובעת, טיפלה בה והובילה אותה לביה"ח. לדבריה, כבר בדרך התקשרה להורי התובעת, ופגשה באמה של התובעת בביה"ח. עפ"י עדותה של האחרונה, קיבלה בסמוך לשעה 14:00 באותו היום שיחת טלפון, ומיד הגיעה לביה"ח. היא ראתה את בתה בחדר האחות כשהמדריכה לידה. התובעת היתה מבוהלת ומפוחדת וגם היא בעצמה הייתה נרגשת. לפיכך, לא יכלה להעיד מזיכרונה האם הוכיחה את בתה על ביצוע פעולת הגלגלון. בתצהירה ציינה, כי המדריכה אמרה לה שבתה ביצעה מספר גלגלונים. במבחן טענות הצדדים אני מעדיפה את גרסת המדריכה על גרסת התובעת לגבי זירת האירוע. תיאור התובעת אמנם היה ברור ונעוץ במלל שוטף וקולח, אולם הערך הסגולי של העדות לא היה גבוה.התובעת עשתה עלי רושם של ילדה נבונה ואינטליגנטית, הגם שעדותה לא כללה מרכיבי דיוק משכנעים במידה סבירה. כשלעצמי מצאתי את גרסת המדריכה, שלא בחרה להטות עדותה לכיוון פוטר אחריות, אמינה יותר. האחריות 8. לטענת ב"כ התובעת, הוכחה אחריות הנתבעים אשר חבים כלפי התובעת מכוח היותם מפעילים, מארגנים, ואחראים על כל הנעשה בקייטנה. אחריות זו הוכחה לטענתו גם אם תתקבל גרסת הנתבעות, באשר למקום אירוע התאונה. הואיל והוכח לשיטתן, כי התובעת ביצעה כבר בעבר פעולות מסוג זה שתואר, משמע היה עליהן לפקח ברמה גבוהה יותר על התובעת. יתר על כן, הוכח כי הפעולה לא היתה פעולה מפתיעה, ונציגי הנתבעת 1 יכלו למנעה באופן מיידי עוד טרם גרם הנזק. כמו כן יכלו לדאוג להעמדת מזרונים או אמצעי ריכוך שעה שגם מפי התובעת ניתן היה ללמוד על טיבה החלקה של הרצפה. ב"כ הנתבעת 1 הדגיש את מהותו של האירוע הספונטני אשר אינו מקים אחריות לטענתו בגרסה העובדתית שעליה עומדת הנתבעת, הגם שבנתוני המקרה העובדתיים לגרסת התובעת אין כלל להטיל על הנתבעת הנ"ל אחריות. עוד נטען, כי הוכח שהנתבעת קיימה פיקוח והשגחה של מדריכה מוסמכת כמתחייב, הזהירה את הורי הילדה ובהעדר הכנה מקדמית לביצוע הפעולה ממילא לא ניתן היה למנעה. לטענת ב"כ הנתבעת 2, לא הייתה פעולת הפתע של התובעת במתחם הציפיות, וממילא אין להטיל אשם על הנתבעות בגינה. במיוחד הדבר נכון לגבי הנתבעת 2, שצורפה לתביעה אך ורק בשל היותה בעלת המקרקעין, והרי כנגדה לא הוכחה כל אחריות. 9. שורת פסקי דין שדנה באחריות מורים למעשי תלמידים העמידה את חובת הזהירות המושגית של המורה כמקבילה לחובת הזהירות של הורה כלפי ילדו. יחד עם זאת, הודגש כי היקף חובת הפיקוח, הוא פועל יוצא של תנאי השטח ,אופי הסיכון ,גיל הילד ונסיבות המקרה. כך נקבע, כי אין דומה חובת הפיקוח הנדרשת בתוככי הכיתה לזו בחצר המשחקים, שאז לא מתחייב פיקוח צמוד אלא די בנוכחות בקרבת מקום. (ראה: ע"א 310/89 כהן נ. לנטוש, פ"ד מו(1) 402). בכל פסקי הדין הנ"ל נקבע בנוסף, כי ככל שקיימת חובת הפיקוח, הרי אין המורה יכול למנוע פעולת פתע או תגובה ספונטנית, שאינה צפויה מראש, ועל כן אין להטיל עליו אשם כלשהו בגינה. (ראה: ע"א 715/79 גבעון דניאלי נ. אורט ישראל, נתניה ,פ"ד לה(2) 764). על מנת לבחון מילוי חובת הפיקוח, הוצב ע"י ביהמ"ש בפסה"ד הנ"ל מבחן בעל שני שלבים: האחד, האם היה פיקוח נאות; והשני, במידה והתשובה לראשון היא שלילית, האם יש לייחס את הנזק שנגרם להעדרו של הפיקוח. בפסה"ד המנחה בסוגיה, ע"א 2061/90 אילנה מרצלי נ. מ"י, פ"ד מז(1) 802, הסביר ביהמ"ש גם את תכליתה של חובת הזהירות וכנאמר: "חובתם של המורה ושל ההורה היא בהשגחה על הקטין הן מפני פגיעתו של גורם חיצוני... והן מפני פגיעה של הקטין בעצמו. ביסודה של החובה עומדים שני אלה: א. קטין, באשר הוא קטין, לא פיתח אותם מנגנוני הגנה, מנגנוני בקרה ומנגנוני שיקול דעת שבגיר מחזיק בהם, ובדרך הדברים הרגילה ניתן לצפות כי עלול הוא להפגע... ב. גופו של הקטין חלש, והדבר חושף אותו ביתר לפגעי העולם הסובב אותו." (ראה שם בעמ' 811-812) עוד מונה ביהמ"ש העליון את השיקולים ביסוד הטלת האחריות בגין פיקוח על הקטינים, וקובע כי מקום שמדובר בילדים קשיי חינוך או בעלי נטיה לאלימות תגדל חובת הפיקוח הנדרשת מצד המורה. הביטוי המעשי של חובת הפיקוח היא נקיטת אמצעים סבירים למניעתו של נזק צפוי, מבלי לפגוע בשאיפה להקנות לקטין חופש פעולה נרחב ככל הראוי. לפיכך, נפסלה שיטת השגחה שיש בה כדי למנוע כל אפשרות של תנועה מצד התלמיד שעשויה לגרום לסיכון. (ראה שם בעמ' 814) הערך החינוכי של חינוך ילדים לעצמאות וחופש פעולה משליך גם על מהות הפיקוח של המורה וכנאמר: "חינוך תלמידים לעצמאות מחייב איפוק מצד המורה המשגיח בכל הנוגע להתערבות במה שמתרחש בין הילדים. מטרת ההשגחה היא לשמור על שלום הילדים. המורה בוודאי יתערב לנוכח תקרית המעוררת חשש לסכנה. אך בכל המקרים האחרים, מורה סביר - כמוהו כהורה סביר - יטה להניח לילדים להתמודד זה עם זה בכוחות עצמם." (ראה דנ"א 2571/94 עזבון המנוח איל ארגמן ז"ל נ. גולן חפצדי) לפיכך, אם הוכח כי היה פיקוח אפקטיבי לא יהיה מקום להטלת אחריות. (ראה ע"א 635/70 יעקב מנדלסון נ. יעקב קפלן, פ"ד כה(2) 113) 10. כתנאי להטלת חבות מכוח רשלנות היה על התובעת להוכיח קיומה של חובת זהירות, הפרתה, גרימת נזק וקשר סיבתי בין הפרת החובה לנזק שנגרם. (ראה ע"א 145/80 ועקנין נ. המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז (1) 113) משנוכחנו בקיומה של חובת זהירות מושגית, מוכנה אני לקבוע הגם שבהתלבטות מסוימת, כי בנסיבותיה של התובעת הנ"ל קמה גם ציפיות טכנית כך שניתן היה לצפות את התרחשות ביצוע פעולה כנ"ל. הואיל ולגרסת שני הצדדים הייתה התובעת נוהגת לבצע את פעולת הגלגלון, ואף הותרתה והוזהרה קודם לכן, נראה שניתן יהיה לצפות כי תעשה כן, אולם בסבירות נמוכה יותר במקרה של שהיה בתוככי הכיתה על נתוניה הפיזיים. משנתתי אמון, בגרסת המדריכה כי הפעולה נעשתה בכיתה יש לבדוק האם הופרה ע"י הנתבעות חובת הזהירות כלפי התובעת. אני סבורה, כי הנתבעת 1 נקטה באמצעים סבירים ומספיקים כדי למלא את חובת הזהירות המוטלת עליה. הנתבעת 1 העמידה 3 מדריכות בקייטנה המונה 20 תלמידים, ואלו שהו בכיתה בזמן הפעילות. העדה, הגב' חמדה, הייתה מורה מוסמכת ומצאה לנכון אף לשיטתה לערב את ההורים במידע על התנהגות בתם. אני נותנת אמון בגרסת המדריכה כי לא קדמה לפעולת הגלגלון פעולת הכנה מקדימה, שהייתה יכולה לשמש תמרור אזהרה על מנת להתכונן למניעתה. בנסיבות אלו, ההשגחה הכי צמודה לא יכולה הייתה למנוע את המעשה המהיר והפזיז של התובעת. כאן המקום לציין, כי עפ"י עדות האחרונה, לא הוזהרה ע"י הוריה לבל תבצע את הפעולה הנ"ל, וגם עפ"י עדות אמה היא סמכה על בתה, העניקה בידה חופש פעולה נרחב דיו כדי להתיר לה להימצא לבד בבית, ואף התירה את שובה לאותה קייטנה בחלוף שלושה ימים. הטענה בדבר הצורך בהנחת מזרונים נזנחה למעשה עוד בעדות אמה של התובעת ואין לה מקום שעה שנקבע שהמעשה בוצע בכיתה. אינני סבורה, כי עלה בידי התובעת להוכיח את הפרת חובת הזהירות ע"י הנתבעת 1, הואיל והוכח כי הועמד פיקוח סביר, הוקצו משאבים לצורך ההשגחה הנדרשת, דווח להורים על בעיה קיימת, כל זאת בעוד שהתובעת מצידה המשיכה בביצוע את שנאסר עליה. לא ניתן לקבל את הטענה כי חובה היה על המדריכות למנוע את התובעת מלהשתתף בקייטנה או להוציאה מהכיתה, ואין שיקולי המדיניות יכולים להצדיק מסקנה כזו כמו שלא התקבלה טענה כי יש להצמיד כסאות לרצפה בכיתת תלמידים קשיי חינוך. (ראה ע"א 868/79 קובי נ. זיו, פ"ד לו (1) 63). המסקנה בדבר העדר אחריות יפה ונכונה גם לגבי הנתבעים 2 ו-3,שכלפיהן לא הוכחה כל הפרת חובת זהירות שהיא כלפי התובעת. לסיכום 11. לאור האמור, התביעה נדחית. רק משום קטינותה של התובעת אינני עושה צו להוצאות. קטיניםקייטנות