בפנינו תביעה שעניינה תביעת התובע לקבלת פיצויי הלנת גמלה בגין ניכויי ביטוח לאומי וביטוח בריאות שנוכו בטעות מגמלתו בחודשים יולי עד אוקטובר בשנת 2007. כללי התובע פרש לגמלה מהשרות הציבורי ביום 31.3.90. שיעור גמלתו של התובע הינו 59.33% ממשכורתו הקובעת. התובע עובד במקביל כעורך דין עצמאי ומשלם כעצמאי דמי ביטוח לאומי בסכום המרבי. מראשית שנת 2007 נוכו לתובע מדי חודש דמי ביטוח לאומי וביטוח בריאות מגמלתו. ביום 7.6.07 קיבל התובע פטור מהמוסד לביטוח לאומי מתשלום דמי ביטוח לשנת 2007 (נספח א' לתצהיר התובע) והמוסד החזיר לו ישירות את הסכומים שנגבו ביתר עבור החודשים ינואר עד יוני 2007. ביום 3.7.07 פנה התובע במכתב לנתבעת ובקשה להפסיק הניכויים לאור הפטור שניתן לו (נספח ב' לתצהירו). ביום 11.7.07 שלח המוסד לביטוח לאומי לנתבעת פטור מתוקן עבור החודשים יולי עד דצמבר 2007 (נספח ג' לתצהירו). ביום 8.8.07 שלח התובע מכתב שני לנתבעת (נספח ד' לתצהירו). ביום 2.9.07 פנה התובע לנתבעת במכתב שלישי (נספח ה' לתצהירו). ביום 12.12.07 שולמו לתובע הסכומים שנוכו בטעות מקצבתו בסך 12,607 ₪ (בגין חודשים יולי עד נובמבר 2007). ביום 17.12.07 שולמו לתובע הפרשי ריבית והצמדה בסך 216 ₪. סלע המחלוקת בתביעה דנן הינו זכאות התובע לפיצויי הלנה וכן שיעור הפיצויים. נעשו מספר ניסיונות לסיום התביעה בהסכמה אולם אלה לא צלחו. בפנינו העידו מטעם התובע הוא עצמו ומטעם הנתבע גב' אורית צייג, מנהלת תחום שכר וגמלאות. דיון והכרעה המסגרת הנורמטיבית עסקינן בסוגית תשלום פיצויי הלנת קצבה לפי חוק הגנת השכר תשי"ח-1958 (להלן: "החוק"). בפתח דברינו נזכיר כי האיסור על הלנת שכר מעוגן במקורותינו: לֹא תַעֲשֹׁק אֶת רֵעֲךָ וְלֹא תִגְזֹל. לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ עַד בֹּקֶר (ויקרא יט, יג) (ראה גם דברים כד, יד-טו) מצוה לתת שכר שכיר בזמנו, ואם אחרו עובר בלאו... כל הכובש שכר שכיר כאילו נוטל נשמתו, ועובר בחמשה לאוין ועשה. (שולחן ערוך חושן משפט סימן שלט א, ב) כן נציין כי אף הלנת חלק מהשכר היא הלנה: "צריך לשלם להשכיר בזמנו כל מה שמגיע לו, אם יש לו, ואם לא השלים לו כל שכרו - עובר בבל תלין על זה המקצת שפיחת לו. " (ר' ישראל מאיר הכהן אהבת חסד חלק א', ט, י) על הרקע לחקיקת החוק, שהיה המציאות הבעייתית בתקופה שקדמה לו, נאמר כדלהלן: "המחוקק הושפע ממוסר התשלומים הירוד הן במגזר העסקי והן במגזר הציבורי, ומן העובדה שמעבידים רבים ניצלו את כוחם על ידי הלנת שכר עבודה ופיצויי פיטורים. לפיכך נקבע מנגנון של פיצויי הלנה, המיועד לשרש את תופעת השכר המולן ופיצויי הפיטורים המולנים. פיצוי הלנה בא להרתיע מעביד מלהלין שכר פיצויי פיטורים או תשלום הנוגע לקופת גמל". (סטיב' אדלר "פיצויי הלנה: חוק ופסיקה" שנתון משפט העבודה ו' (1996) 5) (ראה גם דב"ע מד3-73/ טל - שירותי כמאויר פד"ע טז 203, 207; ע"א 12/60 מנדל נ' מפעלי טכסטיל נצרת פ"ד יד 660, 663). ס' 16 לחוק הגנת השכר, תשי"ח-1958 (להלן: "החוק") קובע כי לקצבת פרישה מולנת יתווסף פיצוי הלנת קצבה, המחושב בדומה לפיצוי על שכר מולן, כאשר זאת לפי השיעורים האמורים בס' 17 לאותו חוק. ס' 16(ד) ו- 18 לחוק מתווים את האפשרות להפחתת פיצוי ההלנה מטעמים שונים ובתנאי שהסכום שאינו שנוי במחלוקת שולם במועד. ההלכה חזרה והדגישה את שיקול הדעת המוקנה לבית הדין והמאפשר לו להפחית את סכום הפיצוי הדרקוני הקבוע בחוק: "לבית הדין יש שיקול דעת ועליו להפעילו. אין בית הדין חותמת גומי. עליו להפעיל את שיקול דעתו בצורה מדודה. עליו לבחון את תום ליבו של המעביד והעובד, את הנסיבות האובייקטיביות ולתת משקל לתכליתו של החוק שקבע סנקציה דרקונית זו. שיקול הדעת אינו שרירותי… את שיקול דעתו זה הוא מפעיל על פי אמות המידה החלות על בית המשפט, תוך התחשבות בנסיבות, בתום ליבם של הצדדים ובתכלית החקיקה". (ע"ע 300029/98 מכון בית יעקב למורות ירושלים נ' ג'וליה מימון (לא פורסם, ניתן ביום 29.11.00)). כב' נשיא בית הדין הארצי השופט אדלר דן במאמרו במגמות השונות תוך העדפת המגמה של הרחבת פרשנות הנסיבות המאפשרות הפחתת הפיצוי: "בחיפוש אחר מדיניות אשר תשיג את התוצאות החיוביות שצויינו לעיל, תוך איזון נאות בין זכויות העובד למעביד, יש מקום להעלות לדיון את הפירוש של הסיבות המסמיכות את בית הדין לשקול הפחתת פיצויי הלנה ולקבוע את שיעור ההפחתה. מדובר בפירוש רחב של מושגים "טעות כנה", "חילוקי דעות בדבר עצם החוב, שיש בהם ממש" ו- "נסיבות שלמעביד לא היתה שליטה עליהן". פירוש אשר בעקבותיו ישקול בית הדין את מכלול נסיבות המקרה, ויביא להכרעה צודקות ומאוזנת יותר. מדובר בפירוש מציאותי מעוגן במציאות, בהקשר התעשייתי וביחס האנוש. פירוש זה יתן לבית הדין את שיקול הדעת להעניש את החזק המתכוון לרמוס את החלש, ולמתן את הפיצוי במקרים שלא היתה כוונה של המעביד לפגוע בעובד או לשלול ממנו את זכויותיו". (סטיב אדלר "פיצוי הלנה: חוק ופסיקה" שנתון משפט העבודה (1996)) בענין עיריית לוד (ע"ע (ארצי) 1242/04 עיריית לוד - אבלין דהן (לא פורסם, ניתן ביום 28.7.05) להלן: "ענין עיריית לוד") פירט כבוד נשיא בית הדין הארצי השופט אדלר את השיקולים הרלוונטיים בבוא בית הדין לבחון הפחתת פיצויי ההלנה, אותם העלה גם במאמרו הנ"ל: השאלה המעשית והחשובה במקרה דנן היא, באיזה שיעור ראוי להפחית את פיצוי ההלנה. במאמרי בנושא פיצוי הלנה ציינתי נסיבות, שעל בית הדין לשקול בבואו לקובע את שיעור פיצוי ההלנה. לעניין הפחתת פיצוי הלנה בגלל נסיבה שעל המעסיק לא היתה שליטה עליה, יש להדגיש את השיקולים הבאים, כפי שהובאו בין היתר במאמרי: [א] האם שיעור פיצוי ההלנה ירתיע מפני חזרה על אי-תשלום שכר; [ב] "יש לאבחן בין מקרה שבשליטתה של הנהלת המפעל לבין מקרה שהחסר בכספים אינו בשליטתה" (בע' 33); [ג] תום הלב של המעסיק והעובד (בע' 43); [ד] האם המעסיק עשה מאמצים להשיג הכסף הדרוש לתשלום השכר ושילם בהזדמנות הראשונה (בע' 43); [ה] אם המעסיק יכול לקחת הלוואה מהבנק; [ו] האם המעסיק העביר כספים לקופות הגמל של העובדים; [58] [ז] האם מדובר בתופעה חוזרת והאם הטלת פיצוי הלנה גבוה יכניס את המפעל לפשיטת רגל; [ח] לעתים נקלע מעסיק למשבר כלכלי שלא בטובתו. במקרים כאלה הטלת פיצוי הלנה גבוה עלולה להחמיר את מצבו ולהביא לגדיעת מטה לחמם של העובדים והמעסיק כאחד; [ט] מקום בו מדובר במעסיק ציבורי השתת פיצוי הלנה גבוה מטילה על הציבור הרחב את התשלום. בין השיקולים התומכים בקביעת שיעור גבוה של פיצוי הלנה ניתן לציין: [א] העובד זקוק לשכרו לשם פרנסתו ופרנסת משפחתו; [ב] עקרון תשלום שכר במועדו קיים עוד מתקופת התנ"ך ומבוסס על הדין והצדק. חברה מתוקנת אינה יכולה להתקיים לאורך זמן כאשר עובדים אינם מקבלים את השכר הדרוש להם לשם מחייתם.; [ג] אי-תשלום שכר כמוהו כפגיעה בכבודו של העובד כאדם; [ד] מדינה שהצדק החברתי הנו נר לרגליה חייבת לדאוג לכך שלכל תושביה תהיה ההכנסה המינימאלית הדרושה לשם קיום בכבוד ולוודא שהרשויות הציבוריות ישלמו שכר לעובדיהן ובמועד; [ה] שיעור פיצוי גבוה מהווה הרתעה מפני הלנת שכר ומבהיר כי החברה אינה משלימה עם מצב בו מעסיקים מלינים את שכר עובדיהם; [ו] המעסיק הציבורי חייב לכבד את החוזים שלו, לרבות חוזה העבודה עם עובדיו. עובד המקיים את חלקו בחוזה העבודה, קרי מבצע את עבודתו, זכאי לשכר עבודה המשולם במועד בתמורה. אי תשלום שכר גורר אחריו שיבוש בשיווי המשקל הכלכלי במשק, זאת בגין חובות שצוברים העובדים לגורמים פרטיים וציבוריים דוגמת הבנקים למשכנתאות, חברות החשמל, הטלפון והמים, וכן מיסי הרשויות המקומיות עצמן. נציין גם את מאמרו של התובע עצמו (אליהו בן-טובים ומנחם פסטרנק "פיצויי הלנת שכר - הצורך ברפורמה" הפרקליט מ"ד(ג) 483) הסוקר את תכליות החוק והפיצוי. מהכלל אל הפרט במקרה נשוא הליך זה באים לידי ביטוי שיקולים שונים לכאן ולכאן. כפי שנסקור להלן, קיימות בענייננו מספר נסיבות מקלות בהתאם לחוק ולפסיקה, התומכות בהפחתת הפיצוי הקבוע בחוק והעמדתו על סכום נמוך יותר בהתאם לשיקול הדעת המוקנה לבית הדין, אולם מאידך ישנה הצדקה לפסיקת פיצוי ראוי מופחת, ולא לבטלו או להעמידו על הפרשי ריבית והצמדה (אשר כבר שולמו לתובע) גרידא. מהעדויות שנשמעו בפנינו וחומר הראיות עולה כי הסיבה שגרמה לעיכוב אצל הנתבעת, בעדכון הפטור שקיבל התובע מהביטוח הלאומי על תשלום הניכויים מהגמלה עקב תשלום מקסימלי כעצמאי, הינה טעות אנוש כנה. כך עולה מעדותה של גב' אירית צייג הממונה על הגמלאות (פרוטוקול עמ' 3 ש' 21-26, עמ' 4 ש' 5-11) וכך אף עולה ממכתבו של מר יונתן גרטי לתובע מיום 29.12.2008 (נספח א לתצהיר הנתבעת). ה"ה צייג לא ידעה להצביע בדיוק על הגורמים לכך שמכתבי התובע לא נענו, אך שיערה כי תרמה לכך העובדה שבחודשים יולי ואוגוסט ישנו עומס המוטל על המחלקה הרלוונטית בנתבעת עקב פרישתם של מורים רבים, דבר היכול להסביר מדוע לא טופלו מכתבי של התובע אף כי נסרקו. אמנם אין בכך הצדקה להעדר התייחסות לפניית התובע עד לחודש דצמבר באותה שנה, אך מדובר בנסיבה מקלה המכלול הנסיבות. בנוסף, מדובר במקרה חריג שאיננו קורה בדרך כלל, משמועטים הגמלאים אשר במקביל לגמלה שהם מקבלים עובדים כעצמאים ומשלמים את הסכום המרבי של דמי הביטוח הלאומי. מכלול הנסיבות מצביע אפוא על כי לא היתה כוונת זדון ואף לא הוכחה התרשלות פושעת אלא טעות אנוש אשר איש איננו חסין הימנה. מדובר בטעות כנה אשר בית הדין רשאי להפחית בגינה את הפיצוי בהתאם לסעיף 18 לחוק. נציין לטובה את התנהלות הנתבעת בענין משהנתבעת הבהירה כי בכוונתה להפיק את הלקחים הנדרשים ממקרה זה על מנת לוודא כי זה לא יישנה (פרוטוקול עמ' 3 ש' 9, 26-29). כמו כן נזכיר את מכתב ההתנצלות שכתב לתובע מר יונתן גרטי מנהל מינהלת הגמלאות מיום 29.12.08 ואשר נראה היה בתחילה כי התובע יסתפק בו. עם זאת, נדמה כי פסיקת פיצוי הלנה תחדד את ההרתעה הנדרשת במקרה זה ותסייע למניעת הישנותן של תקלות במקרים דומים או ככלל בפניות של גמלאים, זאת בדגש על פניות שנעשות דרך הדואר, בשים לב לאבחנה שעשתה ה"ה צייג במשך הזמן שחולף עד לטיפול ומענה בין פניות בדואר האלקטרוני לבין פניות שנעשות במכתבים (פרוטוקול עמ' 5 ש' 17) ומשעסקינן בגמלאים אשר אין לדרוש מהם לפנות שוב ושוב תוך שימוש במגוון האמצעים הטכנולוגיים העומדים לרשות המשיבה חלף פניה בדואר. זאת ועוד, נראה שלפחות ביחס לחלק מהתקופה חל סעיף 16ב לחוק הקובע כך: על אף האמור בסעיף 16, לגבי הפרש הנובע משינוי בסכום הקצבה לאחר שהוחל בתשלומה, לא יראו קצבה כמולנת עד תום החודש שלאחר החודש שבו נסתיימו ששים ימים לאחר המועד שבו נקבע השינוי האמור או שבו הוא חל, הכל לפי המועד המאוחר יותר. זאת משאין מחלוקת כי רק בחודש יולי 2007 הגיש התובע לנתבע את אישור הביטוח הלאומי ביחס לתקופה שמיולי 2007 ועד דצמבר 2007, כאשר בתקופה שקדמה לכך ניכה הנתבע את תשלומי הביטוח הלאומי וביטוח בריאות כדין, בהעדר בקשה מצד התובע בצירוף אישור בהתאם מהמוסד לביטוח לאומי. משכך, נמצא כי הלנת השכר החלה בתאריך מאוחר מזה שטוען התובע, אף כי עדיין מדובר בהלנה שנמשכה גם מעבר לתקופה הקבועה בסעיף, וזאת עד לחודש דצמבר 2007. עוד יש לציין בין יתר השיקולים כי אין המדובר בסכום מלא של הגמלה אלא רק של חלקה, פחות משליש. כמו כן, על פני הדברים אין המדובר בעובד שהכנסתו נמוכה ביותר ואשר הינו תלוי למחייתו הבסיסית בסכום זה שאליו "הוא נושא את נפשו", כי אם במי שמשתכר בנוסף לגמלה זו של 9,000 ₪ (כעולה מנספח ו לתצהיר התובע) גם הכנסה נאה כעצמאי, מעל לתקרה הפטורה מגובה דמי ביטוח לאומי (פרוטוקול עמ' 2 ש' 20). מאידך, נראה שהתובע חש כי הוא משמש לפה לכלל ציבור הגמלאים וגם לכאלה שאינם פונים לבית הדין וכי ישנו צורך באמירה עקרונית של בית הדין מעבר למקרה הקונקרטי. בנוסף, הסכום שנוכה לא נותר אצל הנתבעת כי אם הועבר בשלמותו לביטוח הלאומי כך שהנתבעת לא נהנתה ממנו ואין מדובר במקרה בו נכפית על התובע ליתן "הלוואה בתנאים מועדפים" למעסיק, בו דנה הפסיקה במקרה של הלנת שכר בשל קשיים כלכליים. כן יש לשקול את העובדה שמשמדובר במעביד ציבורי הנושא בנטל התשלום בסופו של דבר הוא הציבור. כמו כן גם עבור הזמן מהמועד בו אמור היה הסכום להשתלם לעובד ועד לסיום ההליך המשפטי הוא נימוק להפחתת פיצויי ההלנה או אי הטלתם מאחר שהתמשכות ההליך המשפטי מובילה לחוסר פרופורציה בין פיצויי ההלנה לסנקציה המבוקשת (עד"מ (ארצי) 1009/04 ויקטוריה סבירסקי נ' ראיסה לרנר (לא פורסם, ניתן ביום 25.10.06)). בייחוד הדבר רלוונטי בענייננו, כאשר התנהלותו של התובע היא שגרמה, בין היתר, להתארכות ההליך המשפטי. לאור כל האמור לעיל אנו פוסקים לתובע פיצוי הלנה מופחת בשיעור 1,000 ₪. סוף דבר התביעה מתקבלת בחלקה כאמור. הנתבעת תשלם לתובע תוך 30 יום מיום שיומצא לה פסק הדין סכום של 1,000 ₪ בגין פיצויי הלנה. בנסיבות הענין ולאור התוצאה אליה הגענו, הנתבעת תשלם לתובע הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 500 ₪ תוך 30 יום. הצדדים רשאים להגיש ערעור על פסק דין זה לבית הדין הארצי לעבודה תוך 30 ימים מיום המצאתו. רפואהביטוח בריאותביטוח לאומי