פיטורי נהג שרישיונו נשלל

פיטורי נהג שרישיונו נשלל התובע הועסק בעסקם של הנתבעים כנהג משאית החל מחודש ינואר 2007 עד מועד התפטרותו בחודש יולי 2008. לפנינו תביעתו לתשלום פיצויי פיטורים, שכר עבודה, חופשה שנתית, דמי הבראה והחזר הוצאות נסיעה. מטעם התובע העיד התובע עצמו ומטעם הנתבעים העידה גב' שמחה סעדון, אמו של הנתבע 1 (להלן- הנתבעת). עד חודש מרץ 2008 נוהל העסק על ידי בעלה של גב' סעדון, אשר הלך לעולמו בחודש מרץ 2008. פיצויי פיטורים התובע טען בכתב התביעה כי התפטר מעבודתו עקב הרעה בתנאי העבודה - "אי סיפוק תלושי משכורת ותשלומים בזמן". התובע העיד בעדותו הראשית כי הוא הודיע במקום עבודתו כי הוא נמצא בתקופת שלילה של שלושה חודשים, אולם לטענתו "אז אמרו לי להשאר והכל בסדר. המשכתי לעבוד כרגיל" (ע' 4, ש' 7-6). כאשר קיבל את משכורת חודש מאי נוכח לדעת כי שכרו הופחת, אולם הוא לא מצא הזדמנות לשוחח עם גב' סעדון על ההפחתה שחלה בשכרו ועל כן המשיך לעבוד כרגיל, ורק אחרי חודשיים ניגש לשוחח עמה על כך. גב' סעדון הודיעה לו שהוא מקבל שכר כעוזר נהג והתובע השיב "שזה לא מתאים", ומדוע לא הודיעו לו הנתבעים על כך מראש. עוד טען בפניה כי הוא מוכן להיות עוזר נהג אבל לא להיות מורה דרך של הנהג, ולא לפרוק לבד סחורה, אולם דרישותיו לא התקבלו. לטענתו, "כשראיתי שזה לא מגיע לעמק השווה נתתי לה שבועים ומכתב התפטרות" (ע' 4, ש' 10). הנתבעת העידה כי החלה לנהל את העסק במרץ 2008 לאחר פטירת בעלה. בתקופת עבודתו צבר התובע דו"חות חנייה רבים, והיא העבירה לו אותם לתשלום, והתובע התחייב לשלם את הדו"חות. לאחר שנודע שרישיונו של התובע נשלל הובהר לו על ידי חתנה, שלומי, כי יעבוד כעוזר נהג. בשיחה האחרונה, הובהר לו כי יושב לתפקידו כנהג לאחר שיוחזר לו הרישיון. כן העידה כי התובע מסר לה מכתב התפטרות בתחילת השיחה. הנתבעים טענו כי התובע אינו זכאי לתשלום פיצויי פיטורים מאחר שהתפטר מעבודתו ואין לקבל טענתו כי יש לראות בו כמי שהתפטר בדין מפוטר מהטעמים הבאים: התובע נשכר על מנת שישמש נהג, וכאשר נשלל רישיון הנהיגה שלו לתקופה של שלושה חודשים בשל עבירות תעבורה שביצע, הרי שהוא גרם למעשה לסיכול חוזה העבודה; התובע התפטר מעבודתו ולא פוטר, ורק במועד הגשת מכתב ההתפטרות, הועלתה על ידו טענה בנוגע להרעת תנאים, כך שלא ניתנה על ידו התראה לנתבעים, כפי המחויב על פי הדין; עם הגשת מכתב ההתפטרות, הנתבעת הודיעה לו במפורש כי הוא יוכל לחזור ולשמש נהג וישולם לו שכרו הקודם עם תום תקופת השלילה; בכל מקרה, התובע לא יכול לטעון להרעת תנאים שנגרמה עקב שלילת רישיונו לפרק זמן מוגבל של שלושה חודשים שכן, הייתה הצדקה להפחתה בשכרו של התובע בתקופה בה הועסק בפועל כעוזר נהג ולא כנהג; התפטרותו של התובע לא באה אלא כדי להתחמק מתשלום דו"חות חנייה ופיצוי בגין דמי השתתפות עצמית בהם נאלצו הנתבעים לשאת בגין תאונות ועבירות שביצע התובע ברכב העבודה. כבר נפסק, כי עובד המבקש להוכיח זכאותו לפיצויי פיטורים מכוח סעיף 11 (א) לחוק פיצויי פיטורים צריך לעמוד בשלושה נטלים שונים: ראשית, עליו להוכיח כי אכן הייתה "הרעה מוחשית" או "נסיבות אחרות שבהן לא ניתן היה לדרוש ממנו להמשיך בעבודתו"; שנית, עליו להוכיח כי התפטר בשל כך ולא מטעם אחר, דהיינו, עליו להוכיח קיומו של קשר סיבתי בין ההתפטרות לבין ההרעה או הנסיבות הללו; שלישית, עליו להוכיח כי נתן התראה סבירה למעביד על כוונתו להתפטר והזדמנות נאותה לתקן את ההפרה ככל שהיא ניתנת לתיקון [דב"ע שן / 10-3 כהן - הלר פיסול ותכשיטים בע"מ, פד"ע כא 238]. על יסוד התרשמותנו מהעדויות ומהראיות, אנו קובעים כי התובע לא הוכיח זכאות לפיצויי פיטורים מכוח סעיף 11(א) לחוק, כפי שיפורט להלן. התובע הודה כי בסוף חודש אפריל 2008 נשלל רישיון הנהיגה שלו בשל עבירות תעבורה שביצע, וזאת למשך שלושה חודשים (ע' 6, ש' 14-6). התובע היה מודע לכך כי ההפחתה בשכרו הייתה זמנית, שכן הובהר לתובע באופן מפורש כי עם סיום תקופת השלילה, הוא ישוב לעבוד בנתבעת כנהג וישולם לו שכרו הרגיל. התובע גם בחר שלא להלין בפני הנתבעים על ההפחתה שחלה בשכרו במהלך רוב תקופת השלילה (ע' 5, ש' 22; ע' 10, ש' 15-13), אלא רק סמוך למועד בו עמדה זו להסתיים, ובמועד זה אף בחר להודיע על התפטרותו עקב כך. משכך, לא שוכנענו בכנות טענתו להתפטרות עקב הרעה בתנאי העבודה. אנו סבורים כי לו התובע אכן חש כי חלה הרעה מוחשית בתנאי עבודתו, היה מודיע על כך לנתבעים בהזדמנות הראשונה, ולא ממתין ומודיע על התפטרותו במועד בו דווקא כמעט וסולקה הסיבה בגללה חלה ההפחתה בשכרו מלכתחילה. בנוסף לכך, התובע לא עמד בחובתו להודיע על כוונתו להתפטר מעבודתו בדין מפוטר בשל הרעה נטענת בתנאי העבודה, במועד ובאופן בו תינתן למעביד אפשרות סבירה וראויה לתקן את הטעון שיפור. התובע הודה כי הודיע לגב' סעדון על כוונתו להתפטר מעבודתו בשל ההפחתה בשכרו רק במעמד השיחה שנערכה ביניהם ביום 1.7.08 (ע' 9, ש' 15-8) בה מסר מכתב התפטרות. התובע הודה כי על אף שהיה מודע להפחתה שחלה בשכרו כבר במועד תשלום שכרו עבור חודש מאי 2008, הוא לא פנה לגב' סעדון בעניין זה, אלא רק חודשיים לאחר מכן, ובמעמד אותה שיחה הודיע לה על התפטרותו שתכנס לתוקפה בעוד שבועיים ימים (ע' 4, ש' 10; ע' 5, ש' 22-16; ע' 9, ש' 13-6; ע' 10, ש' 15-13). מכאן, כי התובע גם לא נתן לנתבעת הזדמנות אמיתית לתקן את ההרעה הנטענת, שכן באותה שיחה בה טען להרעה אף הודיע על התפטרותו. שכר עבודה בכתב התביעה תבע התובע שכר עבודה והפרשי שכר בסך 3,794 ₪. התובע טען כי שולם לו שכר חודשי בסך 5,500 ₪, כאשר בעד תקופת עבודתו אצל הנתבעים החל מיום 1.7.08 עד 10.7.08, לא שולם לו כל שכר ועל כן הוא זכאי בעדה לתשלום 1,834 ₪, וכן להפרשי שכר בעד חודש מאי 2008 בסך 1,540 ₪ ובעד חודש יוני 2008 בסך 420 ₪. הנתבעים טענו בהגנתם כי התובע הועסק אצלם בחודש יולי 2008 חמישה ימים בלבד ומגיע לו שכר עבודה בעדם בסך 1,000 ₪. השכר לא שולם במועד סיום עבודתו, שכן בין הצדדים סוכם שהתובע יסדיר קודם לכן את חובו בגין תאונות ודו"חות חנייה שקיבל עת נהג ברכב הנתבעים, והנתבעים מצדם ישלמו לו את יתרת החופשה השנתית ההבראה וכן שכר העבודה הנ"ל, אולם התובע לא עמד בהבטחתו זו. גב' סעדון הודתה במעמד הדיון המקדמי בתיק מיום 12.3.09 כי לתובע הגיע שכר עבודה בעד ימי עבודתו בחודש יולי 2008 בסך 1,250 ₪ (ע' 2, ש' 10). לאחר בחינת עדויות הצדדים, שוכנענו בטענת הנתבעים כי התובע הועסק בחודש יולי 2008 חמישה ימי עבודה בפועל בלבד. עדותו של התובע בנוגע לימי עבודתו בחודש יולי 2008 לא הייתה משכנעת בעינינו והוא לא זכר כלל את מספר הימים המדויק בהם הועסק אצל הנתבעים. תחילה העיד כי "אני עבדתי עד 1/7 ועבדתי עוד כמה ימים" (ע' 5, ש' 11), ובמקום אחר העיד כי הועסק בחודש יולי 2008, "10 ימים או 13 יום. רשום לי ביומן משהו כזה" (ע' 9, ש' 19-16). התובע לא הגיש את היומן שעל פי הנטען ערך במסגרתו רישום של ימי עבודתו בחודש יולי 2008, ומעדותו עולה בבירור כי אינו יכול להעיד על מספר ימי עבודתו בחודש יולי 2008. על כן, התובע זכאי לתשלום שכר עבודה בעד חודש יולי 2008 בסך 1,250 בלבד, בו הודתה הנתבעת. באשר לחודשים מאי 2008 -יוני 2008 - הנתבעת אינה חולקת על גובה שכרו החודשי הנטען של התובע בסך 5,500 ₪, ואין חולק כי שכרו של התובע בעד עבודתו בחודשים מאי 2008-יוני 2008 הופחת עם השינוי שחל בהגדרת תפקידו מנהג משאית לעוזר נהג. התובע טען בעדותו כי "במאי 2008 מופיע בתלוש כאילו קבלתי רגיל אבל לא קבלתי רגיל" (ע' 5, ש' 13), גב סעדון אף היא הודתה כי התובע קיבל תלוש שכר שלא שיקף את השכר ששולם לו בפועל (ע' 13, ש' 6-5, 14-13). אנו סבורים כי הנתבעים לא יכלו להפחית את שכרו של התובע באופן חד צדדי, ללא הסכמתו, ומבלי שהודיעו לו על כך, וזאת אף אם חל שינוי בתפקידו. המדובר בשינוי חד צדדי של תנייה מהותית בהסכם העבודה בין הצדדים - הפחתה חד צדדית של שכרו של העובד, שלא בוצעה בהסכמה, ועל כן, התובע זכאי כי ישולמו לו הפרשי השכר שנגרעו משכרו. הנתבעת לא חלקה על גובה הפרשי השכר הנתבעים בשל ההפחתה שחלה בשכרו של התובע בעד החודשים מאי 2008-יוני 2008, והתובע אף הודה כי בחודש יוני 2008 הוא לא עבד חודש מלא (ע' 4, ש' 5). לפיכך, התובע זכאי להפרשי שכר בעד חודש מאי 2008 בסך 1,540 ₪ ובעד חודש יוני 2008 בסך 420 ₪. בנסיבות המקרה, אין לחייב את הנתבעים בתשלום פיצויי הלנה, בשל המחלוקת הכנה על עצם החבות, אלא בהפרשי הצמדה וריבית כחוק בלבד. דמי חגים בכתב התביעה התובע לא תבע תשלום בעד ימי חג אולם במעמד הדיון מיום 12.3.09 העלה תביעה לתשלום ימי חג בטענה כי "לא קיבלתי תשלום עבור חגים. נוכה לי מהשכר עבור ימי חג". מבלי להידרש לטענה האם המדובר כלל בתביעה שיש להידרש לה, דין תביעה זו להידחות. צו ההרחבה שהוצא על הסכם המסגרת לעניין קיצור שבוע העבודה דמי חגים וימי אבל, מבחין בין עובדים המקבלים שכר חודשי לבין עובדים המקבלים שכר על בסיס יומי, לעניין תשלום דמי חגים, בקובעו כי "עובד חודשי לא יהיה זכאי לתשלום נפרד עבור ימי חג". כן נפסק כי עובד בשכר חודשי ששכרו איננו נגרע גם כאשר חל חג באותו חודש, בו לא הועסק בפועל, איננו זכאי לדמי חגים [ע"ע 300360/98 נחום צמח - ש.א.ש. קרל זינגר צפון (1986) בע"מ, מיום 30.4.02]. התובע היה עובד "חודשי" ששכרו שולם על בסיס חודשי ולא על פי ימי עבודה או שעות עבודה. על פי תלושי שכרו ועדותו בחקירתו הנגדית שכרו לא נגרע עקב ימי חג שחלו במהלך תקופת העבודה (ע' 9, ש' 23-22). על כן, שכרו כלל תשלום גם בעבור ימי החג, ואין הוא זכאי לתשלום נוסף בגין דמי חגים. לפיכך, התביעה לדמי חגים - נדחית. חופשה שנתית בכתב התביעה תבע התובע פדיון חופשה שנתית בסך 4,210 ש"ח. הנתבעים הודו כי לא שולמו לתובע פדיון חופשה שנתית ודמי הבראה במועד סיום עבודתו שערכם על פי כתב הגנתם הוא בסך 860 ₪, שכן לטענתם אלו "מקוזזים מדו"חות ומתאונות אשר התובע גרם בעצמו ואף הודה בכך" (ע' 15, ש' 7-6; סעיף 11 לכתב ההגנה). הנטל להוכיח תשלום דמי חופשה מוטל על המעביד (דב"ע לא/ 3-22 ציק ליפוט - קסטנר, פד"ע ג' 215). נקבע כי חובתו של המעביד לדעת כמה ימי חופשה הוא חייב לתת לעובדו וכמה נתן למעשה, ולנהל פנקס חופשה ולרשום בו את הפרטים הדרושים, כמצוות סעיף 26 לחוק חופשה שנתית, תשי"א- 1951, ותקנות חופשה שנתית (פנקס חופשה), תשי"ז - 1956. עם זאת, נקבע כי "הצגת תלוש השכר מהווה "ראשית ראיה בכתב" למאזן ימי החופשה המגיע לעובד, בהיעדר ראיה לסתור זאת" [עד"מ 19/07 עמוס 3 בע"מ - סלוצקי, מיום 25.11.08; דב"ע נה/ 3-193 זומרפלד - מלון זוהר בע"מ, מיום 1.5.96]. אין חולק כי שולם לתובע בעד "פדיון חופשה שנתית" סך 2,722 ₪ בתלוש שכרו לחודש אפריל 2008. לטענתו תשלומים אלה שולמו לו בעד שנת עבודה אחת בלבד והוא תובע למעשה את "המעבר לשנה" (ע' 10, ש' 6-5). הואיל ואין לפסוק לתובע מעבר לנתבע על ידו, והתובע למעשה ניכה מתביעתו זו את הסכום ששולם לו בעד "פדיון חופשה שנתית", אין צורך להכריע אם אכן ניצל בפועל ימי חופשה בחודשים אלה, ואם יש להחיל בעניין זה את פסיקת בית הדין בעניין אצ'ילדייב [עע 324/05 אצ'ילדייב - עמישב שירותים בע"מ; לא פורסם, 27.3.2006 (סעיף 11 לפסק הדין)]. כאמור לעיל, התובע הועסק אצל הנתבעת תקופה בת למעלה מ- 18 חודשים, ובהתאם לטענתו, יש לפסוק לזכותו פדיון חופשה שנתית בעד חצי השנה האחרונה לתקופת עבודתו בנתבעת. הנתבעת לא הציגה פנקס חופשה שנתית או רישום מהימן אחר ואף לא ערכה מאזן ימי חופשה במסגרת תלושי שכרו של התובע. לפיכך, אין לקבוע כי עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח מתן ימי חופשה שנתית על פי הדין. התובע מצידו טען בעדותו כי לא ניצל ימי חופשה שנתית במהלך תקופת עבודתו אם כי באשר לחודש אפריל 2008, הודה כי "לא זכור לי. אולי היה יום יומיים" (ע' 10, ש' 2-3). משכך, ובהתאם לתקופת עבודתו של התובע, הוא זכאי לפדיון 7 ימי חופשה שנתית, בסך 1,283 ₪ (לפי החישוב: 5,500 ₪/30 X 7= 1,283 ₪), בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 7.7.08 ועד למועד התשלום בפועל. דמי הבראה בכתב התביעה תבע התובע תשלום דמי הבראה בסך 1,254 ₪. כבר נקבע כי כאשר העובד הוכיח כי הועסק שנה לפחות אצל המעביד, עובר הנטל למעביד להוכיח כי שילם את דמי ההבראה או פדיונם [דב"ע נו/3-283 עוף טנא תעשיות (1991) בע"מ - אחמד עומר סעיד כבהא, מיום 29.10.1996]. כאמור לעיל, הנתבעת אינה חולקת בכתבי טענותיה כי התובע היה זכאי ליתרת או הפרשי דמי הבראה. אין חולק כי בתלוש שכרו של התובע עבור חודש אפריל 2008, שולמו לתובע 5 ימי הבראה בסך 1,590 ₪. על כן, בעד יתרת תקופת עבודתו של התובע, זכאי התובע לדמי הבראה בסך 994 ש"ח (לפי החישוב: 994 ש"ח =6.25/12 X 6 X 318), בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 7.7.08 ועד למועד התשלום בפועל. החזר הוצאות נסיעה התובע תבע בכתב התביעה החזר הוצאות נסיעה בסך 714 ₪. התובע העיד כי בתקופה בה נשלל רישיונו נסע במונית שירות לרמלה וכי התשלום היה 10.6 ₪ לכל כיוון (ע' 4, ש' 12-11). הנתבעים אינם חולקים על תביעת התובע ברכיב זה בכתב ההגנה וכל שטענו בסיכומיהם בעניין זה היה כי "נסיעה במונית שירות לא עולה בכדי 5 לכיון", וכי גם כנגד רכיב תביעה זה עומדת להם טענת קיזוז (ע' 15, ש' 10-9). לפי צו ההרחבה בדבר השתתפות המעביד בהוצאות נסיעה לעבודה וממנה, שיעור החזר ההוצאות המקסימלי היומי בתקופה הרלוונטית לתביעה עמד על סך 21.14 ₪, והנתבעים לא הוכיחו גרסתם בנוגע לעלות הנסיעה, שכן הטענה הועלתה רק בסיכומים. כאמור, התובע תבע החזר הוצאות נסיעה רק בעד התקופה בה היה בתקופת שלילה שכן בתקופה בה הועסק כנהג משאית, הוא נהג במשאית של הנתבעים. לפיכך, התובע זכאי להחזר הוצאות נסיעה בעד עבודתו בחודשים מאי-יוני ובעד הימים בהם הועסק בחודש יולי 2008. בעד תקופה זו, ואף אם לא הועסק התובע באופן מלא בחודש יוני 2008, התובע זכאי, לכל הפחות, לסכום הנתבע על ידו בכתב התביעה בעד החזר הוצאות נסיעה, בסך 714 ₪. לפיכך, אנו פוסקים לתובע החזר הוצאות נסיעה בסך 714 ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 7.7.08 ועד למועד התשלום בפועל. טענת הקיזוז הנתבעים העלו בכתב הגנתם טענות קיזוז העומדות להם כנגד תביעת התובע בגין תאונות שאירעו לרכב בו נהג התובע, בגינן אולצו הנתבעים לשאת בדמי השתתפות עצמית כלפי חברת הביטוח וקנסות שקיבל בגין עבירות חנייה שביצע. גב' סעדון טענה בעדותה כי התובע התחייב כלפיה לתשלום הקנסות על פי דו"חות החנייה (ע' 11, ש' 21-20). התובע הודה בחקירתו כי קיבל דו"חות חנייה באזורים הסמוכים לביתו ובאזורי החלוקה (ע' 10, ש' 24-18). התובע הודה במפורש באשר לדו"חות החנייה הנטענים על ידי הנתבעים, כי קיבל שני דו"חות חנייה באילת שנקבע בגין כל אחד מהם קנס על סך 150 ₪ (ע' 5, ש' 4-1; ע' 8, ש' 14-9) וכן דו"ח חנייה בגין החניית רכבו ברח' אצל 3 ת"א, שנקבע בגינו קנס על סך 250 ₪ (ע' 5, ש' 6). מעבר לתשלום קנסות בגין עבירות חנייה אלה, לא הוכח על ידי הנתבעים כי התובע ביצע עבירות חנייה נוספות או אחרות בגין הרכב בו עשה שימוש במהלך עבודתו אצלם ואף לא את הסכומים הנטענים על ידם בכתב ההגנה. יצוין כי טענת קיזוז יש להוכיח, ככל טענה או תביעה ממונית, הן ביחס לזכות הטוען לה והן ביחס להיקפה המדויק. באשר לטענת הקיזוז בגין תאונות שביצע התובע ברכב, התובע הודה במעורבותו האישית בתאונת דרכים אחת בלבד, כאשר נסע ברוורס, בה היה מעורב רכב מסוג קסרה (ע' 8, ש' 16), בעוד הנתבעים לא הגישו כל ראיה או עדות מספקת על מנת להוכיח מעורבותו בתאונות האחרות. כמו כן, הנתבעים לא הגישו כל אסמכתא על מנת להוכיח טענתם לדמי השתתפות עצמית או אחרים בהם נאלצו לחוב בגין תאונה זו, שכן בנספחים שצורפו לכתב הגנתם, נמצאה רק הודעה בכתב של מי שטוענת להיות בעלת הרכב מסוג קסרה (נספח ה), אולם לא צורפו על ידם כל מסמכים או אסמכתאות כלשהן באשר לגובה ההשתתפות העצמית בה נאלצו הנתבעים, לטענתם, לשאת בגין תאונה זו. על פני הדברים, הנספחים האחרים שצורפו לכתב ההגנה, אינם נוגעים לתאונה בה היה מעורב רכב מסוג קסרה הנ"ל, ועל כן, אין לקבל טענת קיזוז בקשר אליהם. לפיכך, טענת הקיזוז של הנתבעים כנגד התביעה מתקבלת בחלקה בגין 3 דוחות החנייה המפורטים לעיל, שקיבל התובע במהלך תקופת עבודתו אצל הנתבעים ובהם הודה, בסך 550 ₪. סוף דבר לאור כל האמור לעיל, התביעה מתקבלת בחלקה ולפיכך ישלמו הנתבעים לתובע, ביחד ולחוד, את הסכומים הבאים: הפרשי שכר בעד חודש מאי 2008 בסך 1,540 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 1.6.08 עד מועד התשלום בפועל. הפרשי שכר בעד חודש יוני 2008 בסך 420 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 1.7.08 עד מועד התשלום בפועל. הפרשי שכר בעד עבודתו בחודש יולי 2008 בסך 1,250 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 7.7.08 עד מועד התשלום בפועל. פדיון חופשה שנתית בסך 1,283 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 7.7.08 עד למועד התשלום בפועל. דמי הבראה בסך 994 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 7.7.08 עד למועד התשלום בפועל. החזר הוצאות נסיעה בסך 714 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 7.7.08 עד למועד התשלום בפועל. מסכומים אלה יש לקזז סך 550 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 7.7.08 עד למועד התשלום בפועל. לנוכח העובדה שהתביעה התקבלה בחלקה, אין צו להוצאות למי מהצדדים. זכות ערעור - ערעור על פסק דין זה הוא ברשות בלבד. בקשת רשות ערעור יש להגיש לבית הדין הארצי, בתוך 15 יום ממועד המצאת פסק הדין לצדדים. פיטורים