הפרה יסודית המקנה זכות ביטול

תביעה לסילוק יד ותביעה כספית ע"ס 140,293 ₪ בגין חוב דמי שכירות ופיצויים בגין הפרת הסכמי השכירות. רקע עובדתי התובעים הם בעלים של שתי חנויות המושכרות לנתבעים, לצורך ניהול סופרמרקט. חנות מס' 17 היא בבעלות התובע 3 וחנות מס' 18 היא בבעלות התובעים 1-2, הוריו של התובע 3. חנות מס' 17 הושכרה לנתבעים על פי הסכם שכירות מיום 10/10/05 למשך שנה, לתקופה שמיום 10/10/05 ועד ליום 9/10/06 (ס' 5א). חנות מס' 18 הושכרה לנתבעים על פי הסכם שכירות מיום 10/10/05 שנערך עם הבעלים של החנות באותה עת, הגב' שמחה כהן. התובעים 1-2 רכשו את הזכויות בחנות מהגב' כהן ביום 24/1/07, בכפוף להסכם השכירות עם הנתבעים. תקופת השכירות המקורית לפי הסכם זה היא שנה, לתקופה שמיום 1/10/05 ועד ליום 30/9/06 (ס' 5א). הסכמי השכירות של שתי החנויות דומים בעיקרם. ההפניה לסעיפים בהסכם נכונה לכל אחד מההסכמים, אלא אם כן מצוין במפורש אחרת. להלן יכונו שני ההסכמים: "הסכמי השכירות" או "ההסכמים". הסכמי השכירות מקנים לנתבעים אפשרות להאריך את השכירות בעוד 8 תקופות אופציה בנות שנה אחת, לפי אותם דמי שכירות (ס' 5ו להסכמים). בסך הכל, תקופת השכירות לרבות האופציה היא למשך 9 שנים, עד 2013 (ס' 5ב-ג). על פי שני ההסכמים יש לשלם דמי שכירות בגובה 850$ לחודש + מע"מ לכל חנות, עבור 3 חודשים מראש. יש לציין כי קודם לבעלות התובע 3 על חנות מס' 17, הייתה החנות בבעלות התובעים 1-2. כפי שעולה מהראיות, גם לאחר העברת הבעלות לתובע 3, המשיך התובע 1 לנהל את ענייני המושכר מול הנתבעים (חקירת התובע עמ' 10 ש' 16, התובעת בעמ' 20 ש' 28). עוד התברר כי למעשה, הנתבעים שוכרים את שתי החנויות במשך כ- 15 שנים. ההסכמים הרלבנטיים לתקופת התביעה הם הסכמי שכירות משנת 2005 הנזכרים לעיל. אין זה ההליך המשפטי הראשון שמתנהל בין הצדדים בעניין החנויות הנ"ל. בינואר 2003 הגישו התובע 3 והגב' שמחה כהן, תביעה לפינוי הנתבעים מהחנויות, בגין אי תשלום דמי שכירות (ת.א (רח') 1073/03). תיק זה הסתיים בהסכם פשרה שניתן לו תוקף של פסק דין ולפיו ניתן צו פינוי שלא ימומש אם יעמדו הנתבעים בתנאים שנקבעו בהסכם (הסכם הפשרה צורף כנספח ד' לתצהיר העדות הראשית של התובע). התביעה וטענות הצדדים לטענת התובעים, במשך כל תקופת השכירות לא שילמו הנתבעים את דמי השכירות במלואם ובמועדם, כנדרש לפי הוראות ההסכמים. עד יולי 2008 (כולל) שילמו הנתבעים את דמי השכירות באופן חלקי ובאיחור, לאחר דרישות רבות של התובעים, שנענו בגידופים ובאיומים. סמוך לפני הגשת התביעה, החל מאוגוסט 2008, לא שילמו הנתבעים את דמי השכירות כלל. על כן, ביטל התובע את ההסכמים במכתבו מיום 2/9/08, נספח ט לתצהיר התובע, שלפיו התבקשו הנתבעים לפנות את החנויות בתוך 10 ימים (דהיינו: ביום 12/9/08) (להלן: "המכתב מיום 2/9/08"). מכתב נוסף בדבר ביטול ההסכם נשלח ע"י ב"כ התובעים כעבור כשבועיים, ביום 18/9/08, ובו ניתנה אורכה של 30 ימים לפינוי החנויות, בנוסף לדרישה לתשלום פיצוי מוסכם בסך של 10,000 $ עבור כל אחת מהחנויות ובסך הכל 20,000$ (נספח י לתצהיר התובע, "מכתב בא כוח התובעים מיום 18/9/08"). התובעים טוענים עוד, כי הנתבעים לא הודיעו להם בכתב בדואר רשום, כנדרש לפי ההסכמים, על רצונם לממש את תקופת האופציה 60 ימים לפני תום תקופת השכירות וממילא לא היו זכאים לממש את האופציה שמתחילה באוקטובר 2008, משום שמימושה כפוף לכך שהשוכר עמד בכל התחייבויותיו לפי ההסכם. עוד טענו התובעים, כי נקעה נפשם מהתנהלות הנתבעים שהיא אלימה ומאיימת, מהצורך לרדוף אחריהם עד לקבלת דמי השכירות שלכל אורך הדרך אינם משולמים במלואם ובמועד. לטענת התובעים, הנתבעים הפרו את ההסכמים הפרה יסודית שמקנה זכות ביטול לפי ס' 14 להסכמים. בהתאם, ביטלו התובעים את הסכמי השכירות. מעת שבוטלו ההסכמים או שתמה תקופת השכירות, הנתבעים הם בבחינת פולשים. יש להורות על פינויים מן המושכר ולזכות את התובעים בפיצויים. לטענת הנתבעים, ביולי 2008 פנה התובע 1 אל הנתבע 1 בבקשה שישלם את דמי השכירות לעו"ד פורמן שערך את הסכם השכירות עבור שני הצדדים. הנתבע פעל כמבוקש, אולם לא קיבל לידיו חשבונית. מחובתו של הנתבע לדרוש חשבונית על פי חוק ובהעדר חשבונית אף נגרם לנתבעים נזק בשל חוסר יכולת לקזז את המע"מ. הנתבעים נכונים היו לשלם בכל רגע את דמי השכירות, אך לאור נסיון העבר לגבי תשלום יולי 2008, ביקשו לקבל חשבונית מס כדין כנגד התשלום. כך גם הודיעו הנתבעים לתובעים, לפי הטענה, באמצעות עו"ד פורמן, במכתבו מיום 12/11/08, עוד בטרם הוגשה התביעה (מוצג נ/2 למוצגי הנתבעים). עו"ד פורמן ציין במכתבו כי התבקש ע"י הנתבעים להודיע לתובעים שהנתבעים "מוכנים לשלם לכם בכל עת את דמי השכירות המגיעים לכם בגין השכירות כנגד קבלת חשבונית בהתאם. ה"ה וזאני מצאו לנכון לציין בפניי שעד היום לטענתם טרם הומצאה להם חשבונית כדין בגין דמי השכירות ששולמו לכם בפעם הקודמת". לטענת הנתבעים, התובעים חיפשו אמתלה לגרום להעלאת דמי השכירות, בשל שחיקת שער הדולר מאז שנערכו ההסכמים בשנת 2005, שכן ההסכמים הקנו לנתבעים זכות לאופציה למשך 8 שנים לפי אותם דמי שכירות. התובע נהג להתלונן תדיר באוזניו של הנתבע 1 שדמי השכירות לא מספיקים בשל נפילת שער הדולר. עוד טוענים הנתבעים כי מכתב התובע מיום 2/9/08 איננו מכתב ביטול כלל. התובע מציע לנתבעים במכתב זה להמשיך בשכירות ובלבד שייחתם בין הצדדים חוזה חדש. עוד הצביעו על כך שלמרות כל טענות התובעים לגבי התנהלותם לאורך כל הדרך וגם לאחר ההליך המשפטי בבית המשפט ברחובות, מצאו התובעים לנכון להתקשר עם הנתבעים בהסכמי השכירות משנת 2005 ואף להציע לנתבעים במכתב התובע מיום 2/9/08, להתקשר בהסכם חדש. עובדות אלה סותרות את טענות התובעים לגבי התנהלות בלתי נסבלת של הנתבעים ומחזקת, לשיטתם של הנתבעים, את הטענה שהמניע לביטול ההסכמים הוא הירידה בשער הדולר. במועד ההוכחות לא התייצבו לעדות הגב' שמחה כהן והתובע 3 שהגישו תצהירים מטעם התובעים. תצהיריהם נמשכו. מטעם התובעים העידו, אפוא, התובע 1 (התובע) והתובעת 2 (התובעת). מטעם הנתבעים העיד הנתבע 1 (הנתבע). הצדדים סיכמו בע"פ. דיון והכרעה התביעה לסילוק יד לאחר ששמעתי את הראיות, אני סבורה כי דינה של התביעה לסילוק יד להתקבל. אין חולק שהנתבעים לא שילמו לתובעים דמי שכירות עבור שתי החנויות עבור חודש אוגוסט 2008 ואילך. לפי החשבוניות שהוגשו ע"י הצדדים, תשלום דמי השכירות בוצע בדרך כלל, מידי חודש, בכל עשירי לחודש, לגבי אותו חודש שכירות. דהיינו: התשלום בגין חודש אוגוסט 2008 צריך היה להתבצע עד 10/8/08. התובע התריע בפני הנתבעים, במכתבו מיום 2/9/08, כי דמי השכירות לחודש אוגוסט טרם שולמו. הנתבעים לא עשו דבר במענה למכתב זה, לא שילמו את דמי השכירות ולא שלחו כל מכתב או הודעה. ביום 19/9/08 בחלוף למעלה משבועיים ימים מעם המכתב הראשון, הודיעו התובעים לנתבעים על ביטול ההסכמים, באמצעות מכתב בא כוחם. גם לאחר מכתב זה המשיכו הנתבעים שלא לשלם את דמי השכירות. כל שעשו הוא, לגרסתם שלהם, לבקש את עו"ד פורמן, שערך את הסכמי השכירות עבור הצדדים, לשלוח את המכתב הנ"ל, מיום 12/11/08 שבו הם מודיעים כי הם "מוכנים לשלם .. בכל עת את דמי השכירות .. כנגד קבלת חשבונית בהתאם" וכי "עד היום לטענתם טרם הומצאה להם חשבונית כדין בגין דמי השכירות ששולמו לכם בפעם הקודמת". אין חולק כי דמי השכירות לא הועמדו בפועל לרשות התובעים. גם לא נעשה כל נסיון אמיתי לשלם ולהגיע להסדר לפתרון המחלוקת בעניין החשבונית. יש לציין כי לטענת התובע, מכתב עו"ד פורמן לא התקבל בידיו (עמ' 18 ש' 8-13). אין בתיק אינדיקציה למשלוח המכתב, שנשלח לכאורה, לפי הרשום בו, בדואר רשום. המכתב אינו ממוען לתובע, כי אם לתובע 3 ולגב' כהן (למרות שכבר מכרה את זכויותיה לתובע). ייתכן שהמכתב התקבל בידי התובע 3. מכל מקום, עולה ממכתבו של עו"ד פורמן וכן מטענת הנתבעים, כי הנתבעים החליטו שלא לשלם את דמי השכירות, משום שלא קיבלו חשבונית בעבור דמי השכירות ששילמו לחודש יולי 2008 וכי הם מוכנים לשלם דמי שכירות אך ורק כנגד חשבונית. כפי שהתברר, התובעים אכן לא המציאו לנתבעים חשבונית עבור תשלום דמי השכירות לחודש יולי 2008 וזו הומצאה לנתבעים רק בינואר 2009, כחודש לאחר שהוגשה תביעה זו (ראו הקבלה ת/4). אלא שאי-המצאת חשבונית איננה מקנה לנתבעים זכות שלא לשלם את דמי השכירות, כפי שהחליטו לעשות על דעת עצמם. המצאת החשבונית איננה תנאי לתשלום דמי השכירות לפי ההסכמים. אין אלה חיובים מותנים או שלובים לפי החוזה. לכל היותר, ככל שנגרם לנתבעים נזק בגין חוסר יכולת לקזז מול רשויות מע"מ - היה באפשרותם של הנתבעים לשלם את דמי השכירות בקיזוז סכום ההפסד מול רשויות המע"מ ולהודיע לתובעים על קיזוז סכומים אלה. לטענתם נשל הנתבעים נגרם להם נזק של 1,111 ₪, אותם לא ניתן היה לקזז מול רשויות מע"מ, כמצויין במסמך רו"ח קנר (נ/3 למוצגי הנתבעים). אציין עוד כי מכתבו של עו"ד פורמן בו מודיעים הנתבעים על נכונותם לשלם את דמי השכירות כנגד חשבונית, הוא מיום 12/11/08, כחודשיים לאחר מכתבו של התובע מיום 2/9/08 ומכתב הביטול של ב"כ התובעים מיום 18/9/08. הנתבעים לא פנו לתובעים או מי מהם, במענה למכתבים הללו או ביוזמה עצמאית, בחודש אוגוסט או ספטמבר או בסמוך לכך, תוך זמן סביר לאחר הפניות הללו בכתב. עוד יש לציין כי בפניה זו של עו"ד פורמן בשמם של הנתבעים או בכל פניה אחרת, לא מצאו הנתבעים לנכון להגיב באופן כלשהו לנושא ביטול ההסכמים. התוצאה היא שעד למועד שהוגשה התביעה, ביום 18/12/08, לא שילמו הנתבעים את דמי השכירות בעבור החודשים אוגוסט-דצמבר 2008 (ארבעה חודשים), ולא תיקנו את ההפרה למרות שני המכתבים הנ"ל, אלא הסתפקו בהודעה על נכונות לכאורה לשלם את דמי השכירות, שנשלחה רק ביום 2/11/08, חלוף המועד לביצוע שלושה תשלומים, ולא התלווה לה כל צעד ממשי ומעשי. אי תשלום דמי השכירות כאמור מהווה הפרה יסודית והקנה לתובעים זכות לבטל את הסכמי השכירות, כפי שאכן עשו. הנתבעים חוזרים ומעלים את הטענה שהתובע חיפש אמתלה ויצר פרובוקציה מכוונת על מנת לבטל את ההסכמים משום שהירידה בשער הדולר הפכה את ההסכמים ללא-כדאיים מבחינתו. גם אם אלה פני הדברים, אין זה גורע מזכות התובעים לבטל את ההסכמים לנוכח אי-תשלום דמי השכירות, שמהווה הפרה יסודית. יתר על כן, אם צודקים הנתבעים בטענתם לגבי חוסר כדאיות כלכלית לתובעים, ניתן היה לצפות שימלאו אחר חובותיהם על מנת לשמר את ההישג המסחרי שהשיגו בעריכת הסכמים אלה. לא כך פעלו הנתבעים. לא רק זאת. גם לאחר שבחודש ינואר 2009 (לאחר הגשת התביעה) התקבלה החשבונית בגין תשלום דמי השכירות של חודש יולי, לא הזדרזו הנתבעים לשלם את דמי השכירות, שלא שולמו, כזכור, כבר מחודש אוגוסט 2008 ואילך. דמי השכירות לחודשים אוגוסט 2008 ועד יולי 2009, שולמו רק לאחר הסכמה שהושגה בין הצדדים ומבלי לגרוע מהטענות, בדיון בבר"ל מיום 5/7/09, בחלוף כחצי שנה נוספת מאז שהתקבלה החשבונית (לטענת התובעים, כפי שיבואר להלן, לא שולם מלוא החוב לפי ההסכמה). הסבר הנתבע, כאילו לא ידע מה לעשות במצב שנוצר, איננו סביר, שהרי לכל הפחות מאז שנפתחו ההליכים, זכה לייעוץ משפטי (עמ' 31 ש' 1-17). אני מקבלת את טענת הנתבעים, כי אין לראות במכתב התובע אליהם מיום 2/9/08 משום מכתב המבטל את ההסכם, שכן המכתב אינו חד משמעי ואמביוולנטי בתוכנו, בכך שבד בבד עם ההודעה על הפרת ההסכמים באי-תשלום דמי השכירות שמקנה לתובעים זכות לביטולם של ההסכמים, מזמין התובע את הנתבעים לחתום עמו על הסכם חדש. אולם, יש במכתב משום התראה לנתבעים, טרם הביטול, כנדרש גם לפי ס' 14א להסכמים, לתקן את ההפרה בגין אי-תשלום דמי השכירות לחודש אוגוסט. ההפרה לא תוקנה במשך 7 ימים שנתונים לנתבעים לצורך כך לפי ההסכמים ואף מעבר לכך. מכתב ב"כ הנתבעים מיום 18/9/08 הוא מכתב המבטל את ההסכם כדין ובאופן שאינו משתמע לשתי פנים. אני דוחה את טענת התובעים לפיה תקופת השכירות הסתיימה גם בשל אי מימוש תקופת האופציה ע"י הנתבעים, משום שלא פנו למימושה בכתב בתך 60 ימים שטרם סיום תקופת השכירות הקודמת. טענה זו לא נטענה במכתבו של התובע מיום 2/9/08 ולא במכתבו של בא כוח התובעים שביטל את ההסכם מיום 18/9/08. בפועל, מדובר בצדדים שקיימו יחסי שכירות משך שנים ארוכות, וגם מימוש תקופת האופציה במסגרת ההסכמים משנת 2005, לאחר תקופת ההסכם המקורית שהייתה בת 12 חודשים, לשנת 2006-2007 ולשנת 2007-2008, לא נעשה בכתב ומראש כאמור. משקבעתי כי הנתבעים הפרו את ההסכם הפרה יסודית באי תשלום דמי שכירות וכי התובעים ביטלו את ההסכמים כדין, התייתר הצורך לדון בטענות התובעים לקיומן של הפרות נוספות של ההסכמים על ידי הנתבעים, שהקנו לתובעים זכות לביטול ההסכם. התוצאה היא שההסכם בוטל כדין מחמת אי תשלום דמי השכירות. יש להורות על פינוי שתי החנויות והשבתם לבעליהם, התובעים, וכך אני מורה. לעניין מועד הפינוי - לפי מכתב הביטול של ב"כ הנתבעים מיום 18/9/08, היה על הנתבעים לפנות את החנויות בתוך 30 ימים, דהיינו: עד 18/10/08. בהסכמים לא נקבע מועד לפינוי במקרה של ביטול ההסכם עקב הפרה אלא נאמר בס' 14א כי השוכר מתחייב "לפנות מיד" את המושכר. אני סבורה כי בנסיבות שבהן מנהלים הנתבעים מינימרקט שמשתרע על שתי החנויות ובמשך תקופה של כ- 15 שנים, יש ליתן אורכה סבירה לפינוי, שתאפשר לנתבעים להתארגן כראוי לצורך העברת עסקם למקום חלופי, אם ירצו בכך. על כן, אני מורה כי על הנתבעים לפנות את החנויות ולהשיבם לתובעים, בתוך 90 ימים מיום מתן פסק הדין. נותר עוד לדון בתביעה הכספית. התביעה הכספית התובעים תובעים סך של 140,293 ₪, שהם צירוף הסכומים הבאים: דמי שכירות לתקופה שעד ליום הגשת התביעה, לחודשים יולי-דצמבר 2008, בסך של 36,825 ₪, בצירוף ריבית פיגורים בסך 1892 ש"ח; פיצוי מוסכם בסך של 60$ ליום איחור בפינוי (30$ לחנות), החל מהמועד שבו צריכים היו, לפי הטענה, לפנות את החנויות,12/9/08 (10 ימים אחרי מכתב התובע מיום 2/9/08), ועד למועד הגשת התביעה ביום 15/12/08, עבור 94 ימים, לפי שער דולר של 3.981$ בסך כולל של 22,453 ₪ נכון למועד הגשת התביעה; פיצויים מוסכמים בגין הפרת חוזה השכירות בסך כולל של 20,000$ (10,000$ לכל חנות), בסך כולל של 79,453 ₪; וסכום נוסף של 1,395 ₪ בגין ארנונה שנאלץ התובע, לפי הטענה, לשלם במקום הנתבעים לצורך קבלת אישור העירייה לרישום הזכויות בחנות 18 שרכש מהגב' שמחה כהן, על שמו. התובעים בנו "מגדל" של פיצויים מוסכמים, המהווה צירוף של כל סוגי הפיצויים המוסכמים הקיימים בהסכמים. ההפרה שבבסיס התביעה היא אי-תשלום דמי השכירות. לעניין זה קבעו הצדדים בס' 12 להסכמים הסדר ספציפי המחייב את הנתבעים בתשלום ריבית פיגורים הנהוגה בבנק לאומי לישראל על חריגות בחשבונות עו"ש דביטורי מהיום שבו צריך היה הסכום להשתלם ועד ליום ששולם בפועל. בנוסף, לפי ס' 13ב להסכמים, אם לא יפנה השוכר את המושכר בתום תקופת השכירות או עם סיומה קודם לכן, ישלמו הנתבעים פיצוי מוסכם של 30$ לחנות ליום כפיצוי עבור האיחור בפינוי בגין כל יום שלאחר מועד הפינוי ועד לפינוי בפועל. עוד קובע ס' 14 להסכם כי בכל מקרה של הפרה יסודית (וחובת תשלום דמי השכירות וחובת הפינוי נזכרים כתנאים עיקריים שהפרתם מהווה הפרה יסודית) ישלם המפר פיצוי מוסכם של 10,000$ לחנות. ברי, כי לא ניתן לפסוק במצטבר את כל הפיצויים הנ"ל. פסיקת כל הפיצויים במצטבר הינה פיצוי כפול ומשולש בגין אותה הפרה ובגין אותו נזק ותגרום להתעשרות שלא כדין של התובעים ע"ח הנתבעים (ראו רע"א 7452/96 מדינת ישראל נ' חברה קבלנית האחים אהרון בע"מ, פ"ד נא(5) 874 שם נפסק על יסוד עקרון משפטי זה, כי לא ניתן לפסוק פיצוי מוסכם בגין איחור בפינוי הנכס בשיעור 150% מדמי השכירות החודשיים עבור כל חודש של איחור כפי שנקבע בהסכם בין הצדדים, בנוסף לדמי שכירות עבור תקופת אי-הפינוי. על כן, החיוב בפיצוי המוסכם בוטל על ידי בית המשפט העליון). אין מקום לפסוק לטובת התובעים את הפיצוי המוסכם בסך של 10,000$ לכל חנות בגין הפרה יסודית של כל אחד מההסכמים. משקבעו הצדדים פיצוי ספציפי לאיחור בתשלום דמי השכירות או לאיחור בפינוי, יש לפרש את ההסכמים באופן שהפיצוי הספציפי הוא הפיצוי הרלבנטי להפרה הספציפית, ומבטא את הערכת הצדדים כפיצוי מוערך ומוסכם מראש, של הנזק שעלול להיגרם לתובעים בגין אותה ההפרה; והוא עדיף, ככלל, ובנסיבות העניין כאן, בהיותו ספציפי, על הקביעה הגורפת בדבר פיצוי מוסכם בסך של 10,000$ בגין כל הפרה יסודית. אמנם, ההסכמים קובעים לצד כל פיצוי מוסכם ספציפי כאמור, כי אין בו כדי לגרוע מסעדים אחרים הקבועים בהסכם או בדין (ס' 12ג לגבי תשלום ריבית פיגורים, ס' 13ג לגבי איחור בפינוי). המשמעות היא שאין בכך כדי לגרוע מזכויות שיש לתובעים, אך אין בכך ליצור זכות לפיצוי כפל, שאיננה קיימת, בהיותה מנוגדת לעקרונות היסוד של השיטה ולהלכה הפסוקה. הפיצויים הרלבנטיים הם, אפוא, הפיצויים המוסכמים הספציפיים שנקבעו בהסכם. נוכח ההלכה שנפסקה בעניין חברה קלבנית האחים אהרון בע"מ אין מקום גם לפסוק פיצוי ספציפי בגין איחור בפינוי המושכר, בנוסף לחיוב בדמי שכירות בגין תקופת אי הפינוי. אוסיף עוד כי גם אם ניתן היה לפסוק את הפיצוי המוסכם בגין איחור בפינוי בנוסף לדמי השכירות בתקופת אי הפינוי, לא הייתי רואה מקום לעשות כן בנסיבות העניין. זאת מן הטעם שקבעתי כי הזמן הסביר לביצוע הפינוי כאן הוא בתוך 90 ימים ממועד שניתן פסק הדין ובמועד הגשת התביעה (18/12/08), טרם חלפה תקופה זו מיום ביטול ההסכמים, שבוטלו במכתב ב"כ התובעים מיום 18/9/08. נותר עוד לדון בחיוב בריבית פיגורים. לפי ס' 12א להסכמים, בתשלום באיחור ישלם השוכר למשכיר על הסכום שבפיגור ריבית פיגורים "בשיעור הנהוג בבנק לאומי לישראל בע"מ על חריגות בחשבונות עו"ש דביטורי", מהמועד שנועד לתשלום ועד למועד התשלום בפועל. על פי הסכמה שהושגה בין הצדדים בבר"ל, שניתן לה תוקף של החלטה, ישלמו הנתבעים "את דמי שכירות לחודשים אוגוסט 2008 ועד יולי 2009 (כולל) וזאת בהתאם להוראות ההסכם". בהמשך לאותה הסכמה, הנתבעים שילמו לתובעים סך של 93,668.86 ₪. לטענת התובעים, לפי תחשיב הכולל ריבית פיגורים ולפי שער הדולר ביום התשלום 12/7/09, לאחר התשלום הנ"ל, נותרה יתרת חוב בסך של 11,981 ₪. הנתבעים חולקים על קיומה של יתרת חוב ועל החובה לשלם ריבית פיגורים בנסיבות. הנתבעים סבורים כי לא קמה חובת תשלום ריבית הפיגורים בנסיבות העניין ולטענתם, דמי השכירות שולמו על ידם "בערכים ריאליים" (ראו התכתובת בין הצדדים שצורפה להודעת התובעים מיום 17/2/10 והתחשיב נת/1 שצורף ע"י הנתבעים במסגרת הסיכומים). אני דוחה את טענת הנתבעים לפיה אין מקום לחייב בריבית פיגורים. קבעתי לעיל כי דמי השכירות לא שולמו במועד וכי אין באי-המצאת החשבונית של חודש יולי משום הצדקה לנתבעים שלא לשלם את דמי השכירות. על כן, קמה חובת תשלום ריבית הפיגורים. ריבית הפיגורים לפי החוזה היא מהמועד שנועד לתשלום (דהיינו: כפי שקבעתי, עשירי לכל חודש רלבנטי) ועד למועד התשלום בפועל. מכאן שיש להמיר את הסכום הדולרי לשקלים לפי שער הדולר ביום שנועד לתשלום ואז לחשב הצמדה וריבית חריגה, לפי ס' 12א להסכמים. דמי השכירות לחודשים אוגוסט-דצמבר 2008 שנתבעו בתביעה זו לרבות ריבית הפיגורים בגין איחור בתשלום לתקופה זו, נבלעו בסכום ששולם ע"י הנתבעים ביום 17/2/10. אין בפניי תביעה לדמי שכירות ולריבית פיגורים לחודשים נוספים, שלאחר הגשת התביעה. על כן, אינני פוסקת במחלוקת שבין הצדדים בשאלה אם נותרה יתרת חוב של 11,981 ₪ כנטען ע"י התובעים לכיסוי חוב דמי השכירות וריבית הפיגורים לתקופה שעד יולי 2009 כולל. אציין כי בתחשיבי שני הצדדים, טעויות שניכרות על פני הדברים. התובעים לא תרגמו את דמי השכירות לשקלים לפי השער היציג של הדולר בכל מועד שנועד לתשלום דמי השכירות, אלא תרגמו את כל התשלומים לשער הדולר במועד מסויים. הנתבעים מצדם ערכו הצמדה בלבד והתעלמו מחובת תשלום ריבית הפיגורים. עוד אני מחייבת את הנתבעים בתשלום סך של 1,395 ₪ ששילם התובע לצורך קבלת אישור העירייה לרישום הזכויות בחנות 18 שרכש מהגברת שמחה כהן, על שם התובעים 1-2. למותר לציין כי מדובר בתשלום שנעשה מחוץ למהלך הדברים הרגיל והתקין שבו נשאו הנתבעים בתשלום כלפי העירייה. לא התעוררו כל בעיות או מחלוקות בין הצדדים לעניין תשלומי חובה לעירייה והמחלוקת בעניין זה, נבעה מהנסיבות הספציפיות של העברת הזכויות. על כן, מעבר לחובת התשלום אין בכך משום הפרה יסודית של ההסכם ואין היא מקנה זכות לפיצויים מוסכמים כאלה או אחרים. מהסכום שנפסק לטובת התובעים כאמור, יש לקזז את סכום המע"מ שנמנע מהנתבעים לקזז בשל אי-המצאת החשבונית בגין תשלום דמי השכירות לחודש יולי 2008, בסך של 1,111 ₪ (ר' מסמך רו"ח קנר נ/3). סיכום תביעת הפינוי מתקבלת. על הנתבעים לפנות את החנויות ולהחזיר את החנויות לתובעים בתוך 90 ימים מיום פסק הדין. הנתבעים ישלמו לתובעים סך של 1395 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה (18/12/08) ועד למועד התשלום בפועל. מהסכום שנפסק לטובת התובעים יש לקזז את סכום המע"מ שנמנע מהנתבעים לקזז בשל אי- המצאת החשבונית בגין דמי השכירות לחודש יולי, בסך של 1,111 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 2/4/09 (מסמך רו"ח קנר נ/3) ועד למועד התשלום בפועל. אני מחייבת את הנתבעים לשלם לתובעים החזר האגרה וכן שכ"ט עו"ד בסך של 15,000 ₪ (על פי התיקון לתקסד"א אין לצרף לסכום זה מע"מ) שנפסק בשים לב לסכום החוב ששולם במסגרת הליכים אלה על פי הסכמת הצדדים ולכלל נסיבות העניין. ככל שדרוש הדבר, ניתן היתר פיצול סעדים כמבוקש בס' 35 לכתב התביעה. לדוור לב"כ הצדדים בפקס מערכת וכן בדואר רשום ניתן היום, ‏א' טבת תשע"א, ‏08 דצמבר 2010, בהעדר הצדדים. הפרת חוזההפרה יסודית