דרישה לתשלום קנס מנהלי מהמרכז לגביית קנסות

השופט עמירם רבינוביץ: פתח דבר זהו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בירושלים (בש 18/09, השופט אייל אברהמי), בו נדחתה בקשת המערערת להארכת מועד להישפט לפי סעיף 13(ג) לחוק העבירות המנהליות, תשמ"ו-1985 (להלן - החוק). הרקע העובדתי וההליכים על המערערת, חברה העוסקת בעבודות שיקום, שיפוץ ואיטום מבנים, הוטל ביום 2.6.06 קנס מנהלי בסך 40,000 ₪ בגין עבירה מיום 30.10.05 של העסקה בניגוד לחוק עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים), התשנ"א- 1991 (להלן - חוק עובדים זרים). הודעת הקנס המקורית, שנשלחה בדואר רשום אל המערערת, חזרה אל המשיבה בציון "לא נדרש". בסמוך ליום 15.1.07 קבלה המערערת מהמרכז לגביית קנסות דרישה לתשלום קנס מנהלי בסך 40,000 ₪ בתוספת ריבית פיגורים בסך 22,000 ₪. ביום 25.1.07 פנתה המערערת למשרד העבודה - יחידת סמך עובדים זרים - בבקשה שהוכתרה בכותרת "בקשה להארכת מועד" ונתבקש בה "למשוך חזרה את התיק הנ"ל מבית המשפט אליכם" בטענה כי מעולם לא הגיעה אליה הדרישה לתשלום הקנס בשל כתובת שגויה. בתאריך 5.3.07 כתב התובע המוסמך למערערת, כי בקשתה לביטול הקנס הוגשה בחלוף המועדים הקבועים לעניין זה בסעיף 8(א) לחוק, וכי לא שוכנע שהבקשה לביטול קנס לא הוגשה במועד בשל סיבות שלא היו תלויות במערערת. התובע המוסמך גם ציין, כי אין במכתב המערערת לשלול את קיומו של יסוד סביר להניח, כי נעברה העבירה המצוינת בהודעת הקנס, או כדי להביא לבטלות הקנס. לטענת המערערת לאחר דחייה זו נעשו על ידה פניות טלפוניות רבות למשרד התמ"ת בהן נתבקש לשקול שוב אפשרות ביטול הקנס בטענה שהמערערת מעולם לא העסיקה עובדים זרים. על פי גרסת המערערת במשך תקופה ארוכה לא התקבלה תשובה סופית בעניין בקשתה החוזרת לביטול הקנס, דבר שגרם למערערת לחשוב שפנייתה התקבלה, עד שבתחילת שנת 2009 הוטלו עיקולים על רכביה על ידי המרכז לגביית קנסות. עם גילוי זה פנתה המערערת באמצעות בא כוחה ביום 24.2.09 למחלקה המשפטית של התמ"ת ובקשה ליתן לה רשות להישפט. התובע המוסמך השיב למערערת על פנייתה זו ביום 27.4.09 כשהוא מציין כי אין שינוי בעמדתו כפי שנכתבה על ידו ביום 5.3.07. בתאריך 14.5.09 פנתה המערערת באמצעות בא כוחה בבקשה למחלקה המשפטית של התמ"ת על מנת לעכב את הליכי הגביה נגדה. גם בקשה זו נדחתה על ידי התובע המוסמך במכתבו מיום 25.6.09. רק ביום 1.9.09 הגישה המערערת לבית הדין האזורי בירושלים בקשה להישפט בהתאם לסעיף 13(ב) לחוק. ההליך בבית הדין האזורי לטענת המערערת, מאז הודע לה על הקנס ניסתה לפעול מול משרד התמ"ת לביטולו אך העניין לא צלח, וכשהבינה שכך הדבר, פנתה בבקשה למתן הארכת מועד להישפט ביום 1.9.09. לטענת המשיבה המערערת לא פנתה במועד כדי להישפט, ולכן יש לדחות בקשתה. כן טענה המשיבה כי המערערת לא העלתה טעמים המצדיקים הארכת מועד, וכי הטענות לגופו של עניין כלל לא צריכות להיבחן, הואיל ובשלב זה כלל לא הועלו טענות המצדיקות הארכת מועד. בית הדין האזורי עמד על אופיים והיקפם של השיקולים שעל בית הדין לשקול בבואו להחליט בבקשה להארכת מועד כפי שבאו לידי ביטוי בפסיקתו של בית דין זה (עפ"א 14/05 סיוון תכשיטים בע"מ נ' מדינת ישראל ועפ"א 22/05 צבי פוזננסקי נ' מדינת ישראל) (ניתנו ביום 12.3.06)) וקבע כי הוא לא מצא טעם מוצדק או סביר לאיחור, ולכן דין הבקשה להידחות. עוד ציין בית הדין האזורי, כי המערערת התנהלה בעצלתיים אף מהמועד בו הודע לה לגרסתה על הקנס בחודש ינואר 2007, ולמרות זאת בחרה להגיש את הבקשה להארכת מועד להישפט רק ביום 1.9.09. בית הדין האזורי גם ציין כי הפניות הטלפוניות של המערערת למשרד התמ"ת, אין בהן כדי "לעצור את הזמן" ולהאריך את המועד להגשת הבקשה להישפט. הערעור בערעור שהגישה המערערת לבית דין זה חזרה על טענותיה בבית הדין האזורי, לפיהן ההודעה הראשונה על הטלת הקנס לא הגיעה ליעדה, כנראה בשל טעות בכתובת; כי עמלה ללא לאות בפניות טלפוניות ובכתב לתמ"ת לשכנעם ליתן לה רשות להישפט, והאמינה, כי פניות אלה יועילו ולא תזדקק להליך משפטי; כי המערערת לא העסיקה מעולם עובדים זרים, וכי אין הוכחה לטענת התמ"ת בעניין זה. המדינה תמכה בפסק דינו של בית הדין האזורי. הכרעה לאחר שעיינו בטענות הצדדים בכתב ובעל פה, הגענו למסקנה, כי דין הערעור להידחות מטעמיו של בית הדין האזורי. אין מחלוקת שהמערערת אחרה את המועד להגשת הבקשה לביטול הקנס ולהגשת הבקשה להישפט. הנימוקים לאיחור בהגשת הבקשות הנ"ל מקורם בהשלכת יהבה של המערערת על בקשות שהפנתה לתמ"ת בכתב ובעל פה, שאפשר שיביאו לביטול הגזירה. ברם, חובתנו, כמי שאמונים על התוויית הדרך הנכונה לביטולם של קנסות מנהליים, לשוב ולפסוק כי הדרך הנכונה לביטול קנסות מנהליים היא זו הקבועה בחוק, וכי ההסתמכות על התכתבויות עם הגורמים המוסמכים, אין בה לשמש תחליף להגשת בקשה להישפט כדין. הנסיבות הקיימות אינן מהוות עילה מוצדקת על פי הפסיקה להארכת המועד להישפט. טענת המערערת, כי לא עברה את העבירה - אין לה מקום בהליך זה. מקומה הנכון הוא בדיון לאחר הגשת כתב אישום, אילו ניתן למערערת פתח הכניסה להישפט. נזכיר בהקשר זה כי מתן הארכת מועד להגשת בקשה להישפט מחמת סיכויי ההגנה לגופם נעשה בפסיקתו של בית דין זה רק במקרים חריגים - בהם הוטל ספק ממשי, המעוגן בחומר הראיות, בדבר ביצוע העבירה על ידי הנקנס (עפ"א 21/05 מנחם לוין נ. מדינת ישראל, מיום 28.2.08). אין זה המקרה שלפנינו. המערערת אף לא הגישה בקשה לעיין בחומר החקירה על מנת לנסות ולהתמודד עימו, והסתפקה בהעלאת השערות וטענות כוללניות. סוף דבר הערעור נדחה. ניתן היום, י"ז בחשוון תשע"א (25 באוקטובר 2010) בהיעדר הצדדים וישלח אליהם. ____ עמירם רבינוביץ,שופט, אב"ד רונית רוזנפלד,שופטת סיגל דוידוב-מוטולה,שופטת המרכז לגביית קנסותקנס מנהליקנס