קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא חניה במקום אסור תאונת דרכים: השופט ד"ר קובי ורדי: ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל-אביב (כבוד השופט הראל יחזקאל) מיום 31/12/07 בת.א 31041/05, . בתיק זה אין מחלוקת לגבי העובדות והמחלוקת בין הצדדים הינה משפטית. העובדות המוסכמות הינן כדלקמן: מדובר בתביעה בגין נזקי גוף שארעו כתוצאה מתאונת דרכים מיום 23/5/04. המשיבה 2 (להלן: "הבת") נהגה במועד זה ברכב פורד המבוטח ע"י המשיבה 3 (להלן: "הפניקס") עת ניזוק רכב הפורד מכלי רכב כלשהו ועקב כך הושבת רכב הפורד ולא ניתן היה להשמישו לנסיעה. הבת החנתה את רכב הפורד בשולי הדרך (דרך בין עירונית) כאשר עפ"י תקנות התעבורה רשאית היתה הבת, בנסיבות הענין, להחנות את רכב הפורד בשולי הדרך. הבת, התקשרה למשיב 1 (להלן: "האב") וביקשה ממנו להגיע למקום והוא הגיע לאחר כ-15-20 דקות רכוב על אופנוע והחנה את האופנוע בשולי הדרך בקרבת רכב הפורד. האב התקשר לשירותי הגרר וזימן גרר על מנת לגרור מהמקום את רכב הפורד. האב והבת ישבו מחוץ לרכב הפורד, בשלב מסויים הם נכנסו לרכב הפורד על מנת להוציא ממנו חפצים יקרי ערך וזאת בטרם יגיע הגרר למקום ומשסיימו את הוצאת הנ"ל יצאו מרכב הפורד וישבו מחוצה לו בקרבתו. בחלוף כ-40 דקות ממועד העצירה בצד וכדקה מיציאתם מרכב הפורד חלף במקום רכב מיצובישי נהוג ע"י המערער 2 (להלן: "נהג המיצובישי"), כאשר רכב המיצובישי מבוטח ע"י המערערת 1 (להלן: "ביטוח ישיר"). נהג המיצובישי הבחין בכלי רכב העוקפו משמאלו ולכן נצמד לימין ולפתע הבחין בטווח קצר מאוד ברכב הפורד החונה בשוליו הימניים של הכביש. הוא לא הספיק ללחוץ על הבלם, ורכב המיצובישי פגע בחלק האחורי של רכב הפורד והדפו על האב ובתו, שישבו לצד הדרך בקרבת רכב הפורד, כך שרכב הפורד פגע בהם וגרם לפציעתם. 3. בית משפט קמא קבע כי לא ניתן לקבוע כי האב ובתו הינם בגדר "משתמש" ברכב הפורד. תחילה קבע בית המשפט כי לאור פס"ד אדרי (רע"א 1953/03 הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ נ' יצחק אדרי, פ"ד נח(1) 817 (2003), להלן: "פס"ד אדרי") מדובר בחניה שהיתה מותרת על פי דין אולם יש בה סיכון תחבורתי ולכן חלה "החזקה המרבה", דהיינו חלה חזקה שמדובר בתאונת דרכים, כהגדרתה בסעיף 1 לחוק. יחד עם זאת לאור הנפסק ברע"א 1675/06 אררט חברה לביטוח בע"מ נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ, (טרם פורסם, , 31/10/07) (להלן: "פס"ד אררט") ורע"א 9112/06 ביטוח חקלאי אגודה שיתופית מרכזית בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי, (טרם פורסם, , 8/11/07) (להלן: "פס"ד ביטוח חקלאי"), יש צורך כי ההימצאות מחוץ לרכב קשורה בטבורה לשימוש מוכר ברכב. קבע בית משפט קמא כי לא עומדת לאב והבת עילת תביעה כנגד הפניקס - מבטחת רכב הפורד , שכן רכב הפורד שימש אותה עת כחפץ. לאחר מכן בחן בית המשפט האם מדובר בחבות משותפת של הפניקס וביטוח ישיר עקב זאת שמדובר בתאונה מעורבת כמשמעותה בסעיף 3(ב) לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפיצויים" או "החוק"), וקבע כי לאור האמור בע"א 1042/00 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' אליהו שושי, פ"ד נו(4) 481 (2002) (להלן: "פס"ד שושי")- לא מדובר בתאונה מעורבת. לכן בית המשפט קמא דחה את התביעה כנגד הפניקס. 4. המחלוקת שנותרה בתיק זה הינה בין חברות הביטוח הפניקס וביטוח ישיר ועוסקת בשאלה האם היה מקום לחיובה של חברת הפניקס, אם לאו, תוך התמקדות בשאלות משפטיות בלבד. לטענת ביטוח ישיר משקבע בית משפט קמא כי חלה החזקה המרבה, שכן רכב הפורד יצר סיכון תחבורתי, הרי שבהתאם לפס"ד אדרי, לא היה מקום לשנות מקביעה זו לאור הנאמר בפס"ד אררט ובפס"ד ביטוח חקלאי, כאשר פס"ד אררט לא משנה את הלכת אדרי, ויש לראותו כחל בנסיבותיו הספציפיות שבו לא היה קשר בין הפגיעה ברכב החונה לבין הפגיעה בנפגע, להבדיל מענייננו, שחניית רכב הפורד יצרה סיכון תחבורתי, והתאונה נבעה מכך שרכב הפורד חנה במקום שאסור לחנות בו על פי הלכת אדרי והפגיעה ברכב הפורד היא שגרמה לפגיעה באב והבת. לטענת הפניקס, לא מדובר "בתיקון דרך" והאב ובתו לא היו "משתמשים" ברכב הפורד, כאשר אין תחולה לחזקה המרבה או להלכת אדרי, כאשר רכב הפורד שימש בעת התאונה כ"חפץ" בלבד. לא מדובר גם "בתאונה מעורבת" שכן לא נעשה "שימוש" ברכב הפורד שאינו מעורב בתאונה. לכן, מדובר בתאונת דרכים שבין רכב המיצובישי בלבד לבין האב ובתו הנפגעים כ"הולכי רגל" ועל כן בהתאם לסעיף 2(א) לחוק, הטיל בית המשפט על ביטוח ישיר בלבד את חובת הפיצוי. 5. לאחר שעיינו בהודעת הערעור ובעיקרי הטיעון של הצדדים אנו סבורים כי דין הערעור להידחות. 6. בענין אדרי, היה מדובר ברכב שארעה בו תקלה, הנפגע עצר בצידי הדרך, התקשר לאחיו והמתין להגעתו, ובעודו יושב ברכב, סטה הרכב הפוגע ממסלולו, ופגע ברכב החונה. אכן בפס"ד אדרי נקבע שהמונח "חניה אסורה" צריך להתפרש כחניה במקום או באופן היוצרים סיכון תחבורתי, בין שמדובר בחניה מותרת על פי דין, ובין שמדובר בחניה שיש עליה איסור כדין. דהיינו, בשלב הראשון נקבע כי יש תחולה ל"חזקה המרבה" כהגדרת "תאונת דרכים" בחוק, הדנה ב: "רכב שחנה במקום שאסור לחנות בו", וזאת כשהרכב חנה במקום היוצר סיכון תחבורתי. יחד עם זאת בשלב השני, גם בענין אדרי, יש לבחון את הקשר הסיבתי בין החניה האסורה לבין הנזק, תוך דרישת קיומו של קשר סיבתי משפטי בין ההתרחשות לבין הנזק שנגרם לנפגע. במסגרת זו בוחנים את השאלה האם החניה האסורה המסויימת היא שיצרה את הסיכון שהביא להתרחשות הנזק. בית המשפט בענין אדרי קובע כי בנסיבות המקרה מתקיים קשר סיבתי עובדתי בין חניית הרכב במקום אסור לבין הפגיעה, שכן אלמלא היה הרכב חונה בשולי הכביש לא היתה מתרחשת התאונה. עוד קבע בית המשפט כי מתקיים קשר סיבתי משפטי שכן הפגיעה ברכב החונה באה בשל הסיכון שנוצר כתוצאה מחניית הרכב במקום אסור, ולא בשל הליך גרימה אחר שאינו קשור לסיכון התחבורתי הגלום בחניית הרכב בשולי הכביש. דהיינו, החניה האסורה היא שיצרה את הסיכון אשר התממש כתוצאה מהתנגשות בין הרכב הפוגע לבין הרכב החונה, ולכן, חוייבה חברת הביטוח של הרכב החונה. יחד עם זאת, כפי שנראה בהמשך, ובניגוד לטענות המערערים, הפסיקה החדשה בענין אררט לא ביטלה את הלכת אדרי (שגם היא דרשה את בחינת הקשר הסיבתי בין החניה של הרכב במקום אסור לבין הפגיעה), אלא הבהירה את הדרוש הבהרה, ואת הצורך לבחון את קיומו של הקשר הסיבתי העובדתי והמשפטי, ואת בחינת מעורבותו של רכב נוסף לפי סעיף 3(ב) לחוק לפי המבחנים שנקבעו בפסיקה לענין זה, כפי שיפורט בהמשך. 7. בפס"ד אררט היה מדובר ברכב אאודי שעצר בשולי הכביש, בסמוך לרכב סובארו שהיה לו תקר בגלגל. הנפגעת (סוהא) עמדה בצד עת שפגע בה רכב יונדאי, שסטה ממסלולו, ושפגע גם ברכב האאודי. בית המשפט בפס"ד אררט, קבע שבנסיבות הספציפיות של פס"ד אררט, הימצאותה של הנפגעת מחוץ לרכב האאודי בזמן התאונה, לא היתה קשורה בטבורה לשימוש בו, ולכן אין לראותה כנוסעת או כמשתמש ברכב. זאת לאחר שיצאה מן הרכב ועמדה לידו במשך זמן רב. בית המשפט קבע כי אין לראות את הנפגעת סוהא, כנוסעת באחד מכלי הרכב אלא כנפגעת מחוץ לרכב, ולכן אין האחריות נופלת לפי סעיף 3(א) לחוק אך ורק על מבטח הרכב שבו היא נסעה, ויש לבחון האם חלה הוראת סעיף 3(ב) לחוק. לענין זה קבע בית המשפט שיש צורך בקיומו של קשר סיבתי לגבי המעורבות בגרימת התאונה. בית המשפט משלב את אשר נפסק בענין אדרי, בפסק דינו. בית המשפט בענין אררט מציין כי בפס"ד אדרי נפסק כי יש לפרש את המונח "חניה אסורה" שבחזקה המרבה - כחניה במקום או באופן היוצרים סיכון תחבורתי, בין שמדובר בחניה מותרת על פי דין ובין שמדובר בחניה שיש עליה איסור כדין, כאשר הקריטריון ל"חניה במקום שאסור לחנות בו" צריך להיות הסיכון התחבורתי, אשר חניה כזאת יוצרת, אך ממשיך ביהמ"ש בענין אררט וקובע מפי כבוד המשנה לנשיאה השופט ריבלין, כדלקמן: "אולם עדיין נותרה השאלה - והיא השאלה המונחת בפנינו, אם רכב הסובארו היה בבחינת רכב מעורב בתאונה של סוהא. אין מנוס מלהשיב בשלילה לשאלה זו. השאלה היא למעשה שאלה כפולה: ראשית, יש לבחון אם נעשה בו, ברכב זה, שימוש או ניצול כמשמעותו בחוק הפיצויים. שנית, יש לבחון את הקשר הסיבתי בין השימוש הזה, אם אכן נעשה בו שימוש, לבין התוצאה". "סוהא לא נהגה או נסעה ברכב הסובארו, היא לא ישבה בו וגם לא טיפלה בו. למעשה, ככל הידוע לא היה כל מגע בינה לבין רכב הסובארו. לא נתקיים לפיכך שימוש רלבנטי ברכב זה. ככל שמדובר בחזקה המרבה, ספק בעיני אם בנסיבות הענין, ניתן להניח קיומה של "חניה במקום שאסור לחנות בו", כאשר הרכב חונה במקום שתקנות התעבורה מתירות את החניה בו באותה נקודת זמן. מכל מקום, במקרה שבפנינו אין המדובר "במאורע שנגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו" שהרי לא היתה כל פגיעה ברכב הסובארו. רכב היונדאי לא פגע בסובארו ולא היה כל מגע ביניהם". דהיינו, כבוד השופט ריבלין בפס"ד אררט שהיה שותף לפס"ד אדרי (שניתן ע"י כבוד השופט אור), מתייחס להלכת אדרי, ומציין שמעבר לבחינת הסיכון התחבורתי והקשר הסיבתי, עדיין יש לבחון את שאלת מעורבותו של רכב נוסף באירוע, ובמסגרת זו יש לבחון שאלה כפולה: האם נעשה ברכב הנוסע שימוש או ניצול כמשמעותו בחוק הפיצויים, ורק אם התשובה לכך חיובית- יש לבחון גם את הקשר הסיבתי בין השימוש הזה, אם אכן נעשה, לבין התוצאה. דהיינו, בוחנים את הקשר הסיבתי בין החניה האסורה לבין הנזק לכל רכב שהיה מעורב באירוע (בפס"ד אדרי היו מעורבים רק 2 רכבים). למעשה, הנ"ל נעשה במסגרת הבדיקה התלת שלבית בשאלה האם התרחשות מסויימת הינה "תאונת דרכים" לפי החוק. בשלב ראשון בודקים האם נתקיימו מרכיבי ההגדרה הבסיסית - מאורע שנגרם עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה, ואשר כתוצאה ממנו הוסב נזק גוף. בשלב שני בודקים האם נופל המקרה לגדר אחת החזקות המרבות (ריבלין "תאונת הדרכים" מהדורה שלישית בעמ' 113). ריבלין מציין בהערת שוליים 79 (בעמוד 113 לספר), שמוצע לכנות את החזקה החלוטה בשם "ריבוי גובר" שכן משנתקיימה החזקה לא נשלמה עדיין החקירה בשאלה האם נתקיימה תאונת דרכים כמשמעה בחוק שכן גם אם התרחש אחד המאורעות האמורים, כמו שהתובע נפגע בעת חניה במקום אסור, עדיין יש לבחון אם הוסב נזק גוף ואם נתקיים קשר סיבתי משפטי (ואין די בקשר סיבתי עובדתי) בין ההתרחשות לבין הנזק שהוסב. בפועל נדרש קשר סיבתי נוסף ועיקרי בין הנזק (גוף) לבין ההתרחשות והאירוע אינו הופך להיות חזקה חלוטה לתחולת החוק אלא בהתקיים יסודות נוספים מן ההגדרה הבסיסית עצמה. 8. יש לציין כי בקשה לדיון נוסף על פס"ד אררט נדחתה בדנ"א 9656/07 אררט חברה לביטוח בע"מ נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ (טרם פורסם, , 29/6/08) (להלן: דנ"א אררט"). במסגרת הבקשה לדנ"א אררט נטען בין היתר כי פסק דין אררט סוטה מהלכת אדרי שבו נקבע כי לענין הגדרת המונח "רכב שחנה במקום שאסור לחנות בו" בחוק הפיצויים, אין לבחון את הסיכון התחבורתי הקונקרטי שנוצר בכל מקרה שבו רכב מסויים עצר בשולי הכביש, אלא יש לבחון האם חניית הרכב בשולי הכביש יצרה סיכון תחבורתי בתור שכזה. כבוד הנשיאה בייניש בדנ"א אררט, דוחה את הבקשה לדיון נוסף בציינה כי בפס"ד אררט נידונה אמנם לראשונה בפסיקתו של בית המשפט העליון שאלת תחולתו של סעיף 3(ב) לחוק הפיצויים, בנסיבות בהן לא היה קשר סיבתי בין המגע בין שני כלי הרכב המעורבים בתאונה לבין הפגיעה בהולך הרגל, אך ההכרעה בסוגיה זו אינה מצדיקה דיון נוסף בפסק הדין. זאת, כאשר הדרישה לקיום קשר סיבתי בין השימוש ברכב מסויים לבין הפגיעה הנטענת בתאונה אכן מהווה חלק מההגדרה הבסיסית של המונח "תאונת דרכים" בסעיף 1 לחוק הפיצויים (ראו דנ"א 4015/99 רותם חברה לביטוח בע"מ נ' מזאוי, פ"ד נז(3) 145 (2002)). לפיכך, בעצם קביעת הדרישה לקיום קשר סיבתי בכל הנוגע לקביעת האחריות לפי סעיף 3(ב) לחוק הפיצויים אין משום חידוש הלכתי עקרוני. כבוד הנשיאה בייניש מציינת גם: "לא מצאתי כי ההלכה שנפסקה בפסק הדין נשוא העתירה (פס"ד אררט - ק.ו) סותרת את ההלכה שנקבעה ברע"א 1953/03 שאוזכר לעיל (פס"ד אדרי - ק.ו), שכן ההלכה שנקבעה באותו פסק דין נוגעת לשאלה הקונקרטית של פרשנות המונח "חניה במקום שאסור לחנות בו", בחוק הפיצויים". 9. דהיינו, בית המשפט העליון לא רואה בנפסק בפס"ד אררט- סותר את הלכת אדרי ששרירה וקיימת (ובכך די למעשה כדי לדחות את הערעור המתבסס על טענה זו), אלא שמעבר לנפסק בפס"ד אדרי לגבי פרשנות המונח "חניה במקום שאסור לחנות בו", יש לבחון עדיין את שאלת הקשר הסיבתי, וזאת גם בכל הקשור לקביעת האחריות לפי סעיף 3(ב) לחוק הפיצויים לגבי מקרים של "רכב מעורב" (דהיינו, כאשר בעת התאונה היה מגע בין כלי רכב אחד לבין כלי רכב אחר, או בינו ובין הנפגע), בהתאם לפסיקה של בית המשפט העליון ובהתאם להגדרה הבסיסית של "תאונת דרכים" שבסעיף 1 לחוק המחייב את קיומו של קשר סיבתי בין השימוש ברכב מסויים לבין הפגיעה שנגרמה, על מנת שאותו רכב ייחשב למעורב בתאונה. וכך, בענייננו, יש לפסוע בתלם האמור ולבחון האם רכב הפורד ייחשב כרכב המעורב בתאונה, והאם מתקיים קשר סיבתי עובדתי ומשפטי בין חניית רכב הפורד בחניה אסורה לבין הפגיעה בנפגעים. 10. בעקבות הפסיקה הנ"ל, ניתן לאחרונה פס"ד בע"א 6527/06, 7112/06 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' עופר ארד (טרם פורסם, , 7/10/08) (להלן: "פס"ד ארד"), בו טרקטור שהתדרדר פגע באדם שנפגע ונמחץ ע"י רכב אחר - רכב פז'ו, כאשר הטרקטור המשיך להתדרדר ופגע ברכב מיצובישי. בית המשפט (כבוד השופט פוגלמן אליו הצטרפו כבוד השופטת נאור וכבוד השופט ריבלין) קבע, שכפי שקבע בית המשפט המחוזי, רכב המיצובישי אינו "רכב מעורב" שכן הגם שהיה מגע בינו לבין הטרקטור, אין קשר סיבתי בין רכב המיצובישי לבין הנזק שנגרם לנפגע. כבוד השופט פוגלמן מציין כי הכרעת בית המשפט בפס"ד אררט ובדנ"א אררט, סותמת את הגולל על הערעורים שבפניהם, שכן השאלה שעמדה לדיון בפס"ד ארד זהה לשאלה שעמדה לדיון בפס"ד אררט, דהיינו, האם רכב המיצובישי הינו "רכב מעורב" במובנו בסעיף 3(ב) לחוק הפיצויים. בענין זה, כמו בענין אררט, לא מספיק שנוצר מגע בין הטרקטור לרכב המיצובישי, שכן לא היה קשר סיבתי בין המגע שנוצר לבין הפגיעה בנפגע שקדמה לכך. 11. למעשה, כעולה מפס"ד ארד, יש לדון ראשית בשאלה האם הרכב שבמחלוקת, בענייננו רכב הפורד (במקרה של ענין ארד רכב המיצובישי) חנה במקום שאסור לחנות בו, כאמור בחזקה המרבה שבהגדרת תאונת דרכים שבסעיף 1 לחוק הפיצויים, והאם הרכב חנה ב"חניה אסורה" אשר יצרה סיכון תעבורתי. שנית, יש לקבוע האם התקיים קשר סיבתי בין החניה האסורה לבין הנזק שנגרם לנפגע, בהתייחס גם לסעיף 3(ב) לחוק הפיצויים לענין "רכב מעורב", וזאת גם מקום בו הרכב חונה בחניה אסורה שעלולה ליצור סיכון בטיחותי. 12. דהיינו, פס"ד אררט ודנ"א אררט, לא ביטלו את הלכת אדרי, אלא שילבו אותה בפסיקה הקודמת הקיימת ובדרישות החוק לבחינת קשר סיבתי בין השמוש ברכבים לבין הפגיעה שנגרמה וזאת גם כדי שאותו רכב ייחשב כמעורב בתאונה. בשלב ראשון, יש לבחון האם הרכב שנטען שהינו אחראי לתאונה, חנה במקום שאסור לחנות בו כאמור בחזקה המרבה שבהגדרת "תאונת דרכים" שבסעיף 1 לחוק הפיצויים ("יראו כתאונת דרכים גם... מאורע שנגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו"), כפי שפורש בפס"ד אדרי. ואכן בענייננו, חנה רכב הפורד במקום שאסור לחנות בו וחנה בחניה אסורה שיצרה סיכון תעבורתי, במובן הלכת אדרי. כעת יש לבחון שלב נוסף: האם רכב הפורד הינו רכב מעורב בתאונה של הנפגעים וכאן עפ"י הלכת אררט יש לבחון מבחן כפול מצטבר האם נעשה ברכב שימוש או ניצול כמשמעותו בחוק הפיצוים והאם קיים קשר סיבתי בין השימוש הזה, אם נעשה בו שימוש, לבין התוצאה, כעולה גם מדרישת הקשר הסיבתי שבסעיף 1 לחוק הפיצויים, בין השימוש ברכב לבין הפגיעה שנגרמה. לפי סעיף 3(ב) לחוק הפיצויים העוסק בתאונת דרכים בה נפגע אדם מחוץ לכלי הרכב ואשר היו מעורבים בה מספר כלי רכב: (ב) "נפגע אדם מחוץ לכלי הרכב בתאונת דרכים שבה היו מעורבים מספר כלי רכב, יהיו הנוהגים חייבים כלפיו יחד ולחוד, בינם לבין עצמם ישאו בנטל החיוב בחלקים שווים. לענין חלוקת החבות בין הנוהגים לפי סעיף קטן זה, רואים כלי רכב כמעורב בתאונת דרכים אם בעת התאונה היה מגע בינו לבין כלי רכב אחר או בינו לבין הנפגע". כאמור, על פי פס"ד אררט, דנ"א אררט ופס"ד ארד, בנוסף לאמור בהלכת אדרי לגבי השאלה של פרשנות המונח "חנה במקום שאסור לחנות בו" יש עדיין לבחון את התקיימות האמור בסעיף 3(ב) לחוק הפיצויים ואת קיומו של קשר סיבתי בין השימוש ברכב מסויים לבין הפגיעה שנגרמה על מנת שאותו רכב ייחשב למעורב בתאונה, ואין סתירה בין הנ"ל. ומן הכלל אל הפרט, אין ספק שבמקרה שבפנינו חנה רכב הפורד בחניה במקום שאסור לחנות בו, חניה אשר יצרה סיכון תעבורתי. יחד עם זאת, כאמור יש לבחון עדיין האם התקיים קשר סיבתי בין החניה האסורה לבין הנזק שנגרם לנפגעים והאם רכב הפורד הוא רכב מעורב לפי סעיף 3(ב) לחוק. בענין זה, אני סבור כי בדין פסק בית משפט קמא שלא מדובר בתאונה מעורבת. אמנם להבדיל מענין אררט, וענין ארד, שם לא היה מגע בין הנפגע לרכב שנבחן האם הוא מעורב, היה מגע בין רכב הפורד לבין הנפגעים, שכן רכב המיצובישי פגע ברכב הפורד והדפו והוא זה שפגע באב ובתו שישבו בקרבתו. יחד עם זאת, לטעמי, לא מתקיים התנאי הראשון שהוצב בענין אררט ע"י כבוד השופט ריבלין, שהינו האם נעשה ברכב (הפורד) "שימוש" או "ניצול" כמשמעותו בחוק הפיצויים. בע"א 1042/00 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' שושי, פ"ד נו(4) 481 (2002), נפסק כי אדם היושב ברכב שאינו חונה במקום שאסור לחנות בו ורכב אחר מגיע למקום ופוגע ברכב וגורם נזק לנפגע, לא תחול הוראת סעיף 3 לחוק כי ברכב החונה לא נעשה "שימוש" ולפיכך אינו מעורב בתאונה, אך לנפגע עומדת אפשרות להגיש תביעה כנגד הנוהג ברכב הפוגע וכנגד מבטחו מכוח סעיף 2(א) לחוק הפיצויים. כך גם בפס"ד אררט נקבע כי הנפגעת שלא נהגה או נסעה ברכב שפגע בה, לא ישבה בו, לא טיפלה בו ולא עזרה לתקנו ולכן לא עשתה שימוש ברכב. כך גם בפס"ד ביטוח חקלאי, בו נפגע אדם שיצא מרכבו על מנת לבדוק את שלומם של נפגעי תאונת דרכים ונפגע מרכב חולף, נקבע כי כדי שיקבע שמדובר ב"נוהג" או "משתמש" ברכב יש צורך כי ההימצאות מחוץ לרכב קשורה בטבורה לשימוש מוכר ברכב ולא מספיק שימוש לוואי שאינו חלק טבעי ואינטגראלי מהמונח "נסיעה ברכב", משהנסיעה באה לקיצה והנפגע יצא מן הרכב והתרחק ממנו והלך לקרבתו, ושלב נסיעת ההמשך טרם החל, לא ניתן לומר כי הנפגע נפגע במסגרת השימוש של נסיעה או במסגרת שימוש מוכר אחר. לכן דין הנפגע כדין הולך רגל שנפגע. כך גם בת"א (חיפה) 625/06 ענתר אוסמה נ' ענתר סירט (טרם פורסם, , 22/6/08) (להלן: "פס"ד ענתר"), קבעה כבוד הנשיאה גילאור כי הגם שהנפגע נמחץ בין הרכב הפוגע לבין רכב אחר והיה מגע בין הנפגע לכלי הרכב הפוגעים ובינם לבין עצמם, לא די בכך כדי להפוך את הרכב הנפגע לרכב מעורב לפי סעיף 3 (ב) לחוק שכן לא נעשה כל "שימוש" ברכב הנפגע שעמד על אי התנועה ללא יכולת תנועה והשימוש בו הופסק עם עצירת הרכב ואינו רלוונטי עוד לארוע שבו קרתה התאונה לאחר העצירה ולאחר שהנפגע יצא מהרכב מסיבות שאינן קשורות ברכב או ב"שימוש" בו במובן סעיף 1 לחוק. כן נקבע בפס"ד ענתר כי בענין זה ניתן לראות ברכב הנפגע ככלי חפץ אחר, מעקה או קיר הנמצא בזירת התאונה, אליו נמחץ הנפגע כתוצאה מהפגיעה ע"י הרכב הפוגע. כך גם בענייננו, משקבע בית המשפט שרכב הפורד שימש בעת התאונה כחפץ, ושהנפגעים לא עסקו בתיקון הרכב אלא ישבו מחוץ לרכב והמתינו לגרר וזאת לאחר שהרכב נעצר 40 דקות קודם לכן, לא ניתן לומר שנעשה שימוש ברכב הפורד ע"י הנפגעים והעובדה שהרכב הפוגע (רכב המיצובישי) פגע ברכב הפורד שפגע בנפגעים דינה כדין פגיעה של רכב המיצובישי בחפץ שפגע בנפגעים. 14. לטעמי, יש לדחות את טענת המערערים כי כל המתנה ליד כלי רכב חונה בשולי הדרך הינה סיכון תעבורתי המהווה שימוש. כך גם אין לקבל את טענת המערערים שבכל מקרה שהתקיים מגע בין הרכב הפוגע לבין הנפגע מדובר בקיומו של קשר סיבתי וברכב מעורב שכן תנאי מקדמי לכך הינו כאמור שמדובר ב"שימוש" שנעשה ברכב הפוגע. לכן בדין קבע בית משפט קמא שלא מדובר בתאונה מעורבת ושהאחריות לתאונה הינה על המערערים בלבד ולא על הפניקס. התוצאה הינה כי אמליץ לחברי להרכב לדחות את הערעור ולחייב את המערערים לשלם למשיבה 3 הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 30,000 ₪ בתוספת מע"מ כדין. ד"ר קובי ורדי, שופט השופט י' שנלר, אב"ד: אני מסכים. י' שנלר, שופט-אב"ד השופטת ר' לבהר שרון: אני מסכימה. ר' לבהר שרון, שופטת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ד"ר קובי ורדיתאונת דרכיםחניה