זהו פס"ד בתביעתו של התובע לפיצויי פיטורין, הפרשי שכר עבודה וזכויות סוציאליות שונות וכן לפיצוי בגין פיטורין שלא כדין ופיצויי הלנה. הרקע לתביעה: התובע התקבל לעבודה בסניף קופת חולים מאוחדת בבית"ר עילית, (המכונה "גבעה B”(, במשרה מלאה. בפועל, אין חולק כי התובע לא החתים שעון נוכחות לפרקי זמן ארוכים. התובע יצא לקורס הכשרה מקצועי זמן קצר לאחר תחילת עבודתו, אולם לא עמד בדרישות הקורס. לאחר תקופת עבודה קצרה, הועבר מגבעה B לגבעה A לסניף בו ישב המנהל, מר משה ברים. בין הצדדים היו מספר התכתבויות, אשר צורפו לכתבי הטענות ולתיק המוצגים, ואין חולק כי אכן נכתבו ונשלחו. ביום 1/12/03 נערך לתובע שימוע. בעקבות השימוע - פוטר. התובע לא קיבל פיצויי פיטורין. המחלוקות:המחלוקת העיקרית בתיק הינה מדוע פוטר התובע, והאם נכונה טענתו כי פוטר משיקולים לא ענייניים ושלא כדין, או שנכונה טענת הנתבעת כי פוטר בשל אי שביעות רצון, תפקוד לקוי והיעדרויות רבות.לעניין זה נשאלת השאלה מדוע לא החתים התובע שעון נוכחות: האם עבד בפועל, הן כאשר החתים כרטיס והן בימים בהם לא החתים, והאם נכונה טענתו כי לא היו לו תנאים מינימאליים לעבודה. לעניין זה יצויין כי הנתבעת טוענת כי בימים בהם לא החתים כרטיס - לא הופיע כלל לעבודה, וגם כשהחתים, לא עבד כמעט בפועל, אלא החתים ויצא מהעבודה. מנגד טוען התובע כי רצה לעבוד, אלא שהנתבעת לא אפשרה לו לעשות כן, ולא נתנה לו תנאים מינימאליים על מנת שיצליח בעבודתו.לאור השאלות הנ"ל על בית הדין לקבוע האם יש מקום לקזז את הסכומים שקיבל התובע בגין חודשים בהם לא עבד ( ובסה"כ, כטענת הנתבעת 604 שעות). מנגד - האם בנסיבות העניין ניתן לראותו כמי שהשלים שנת עבודה לצורך קבלת פיצויי פיטורין. עיקרי טענות הצדדים כפי שהובאו בכתבי הטענות ובעדויות: לטענת התובע התקבל לתפקיד של מנהל סניף, ולא של מזכיר/עובד דלפק, כפי שהנתבעת טענה, וכי במסגרת תפקידו היה עליו לגייס חברים חדשים לקופה. לדבריו, היה עליו להציע סך של 100 ₪ לכל חבר בקופה אחרת שמסכים לעבור לקופ"ח מאוחדת. לדבריו סרב לעשות כן, מאחר שמדובר במתן שוחד ולכן סירב, וכיוון שכך - לא רצו בו, והחליטו לפטרו. עוד טוען התובע כי המעבר לגבעה A לא הייתה על רקע של אי שביעות רצון מתפקודו, אלא בשל שיקולי צניעות, כאדם חרדי, כאשר בסניף בגבעה B הגיעו בעיקר נשים בהריון. לדבריו, בגבעה A לא היה עבורו מקום פיזי לעבוד, ולא ניתנו לו תנאי עבודה מינימאליים ועל כן לא יכול היה לעבוד בפועל. מנגד, טוענת הנתבעת - כפי שעולה מעדותו של מר משה ברים, כי התובע התקבל לעבודה בסניף בגבעה B, אך לא הצליח בעבודתו. זו הסיבה שנשלח לקורס, אך נכשל בו. לאור הכישלון, ועל מנת לתת לו הזדמנות להיקלט בעבודה, הסכים מר ברים שיעבור לעבוד בגבעה A שהיא ותיקה יותר, על מנת שיעבוד קרוב אליו, ויצליח להשתלב בעבודה. לדבריו, התובע לא הצליח בעבודה, ולמעשה גם לא השתדל להצליח, נעדר חלקי ימים או ימים שלמים, תוך החתמת כרטיס ללא נוכחות, וכשהיה ברור שלא ניתן להמשיך להעסיקו בגלל תפקודו הלקוי - לא היה מנוס מלפטרו, ולפיכך אף נערך לו שימוע. לדבריו, הוא עצמו ריחם על התובע ונתן לו הזדמנויות רבות, מבלי לפגוע בשכרו, אך התובע לא עמד במשימות שניתנו לו. על פי עדותה של אורה חזן ממחלקת כוח אדם בנתבעת - בתחילה לא הורידו לתובע משכרו. אולם בהמשך, ועל מנת שלא לפגוע בשכרו החשיבו את ימי ההיעדרות כימי ניצול חופשה. בנוסף, לדבריה, כתבו לתובע מספר מכתבי התראה על היעדרויותיו הרבות, ולאחר שלא התייחס למכתבים, ביקשו בסיום עבודתו לקזז לו את הסכומים שקיבל בחודשים בהם לא עבד, כולל ימי חופשה. לדבריה, נמצא היום התובע ביתרה שלילית של 604 שעות , אותם יש לקזז. דיון: האם הוכיח התובע את טענתו כי פיטוריו היו שלא כדין? לעניין זה התשובה הינה שלילית. מעבר לטענות בעלמא על כך שנדרש לגייס חברים לקופה תמורת "שוחד" של 100 ₪, וכי סירב לעשות כן - לא הביא התובע ולו גם בדל ראיה לטענות קשות אלו. התובע לא הביא כל עד מטעמו, והעד היחידי שביקש להעיד - לא הגיע לדיון (כשלדברי התובע, העד חשש מנקמנות). מאידך, עדותו של מר ברים מקובלת עלינו כאמינה. עדותו החד משמעית, כי הוא והתובע לא היו אמורים לעסוק בגיוס חברים חדשים וכי לשם כך שכרה הקופה חברת כוח אדם, שזה תפקידה, מקובלת עלינו כנכונה. לדברי מר ברים, לא הוא ולא מי מטעמו נתנו כסף לאף אדם לצורך מעבר לקופה, וכי כל הוצאת כספים מהקופה הייתה נתונה לפיקוח הדוק, ורק תמורת חשבוניות. עדות זו לא נסתרה. לדברי מר ברים, תפקודו של התובע היה לקוי מלכתחילה, ורק מתוך רצון לעזור לו, שלח אותו לקורס - אותו התובע לא עבר בהצלחה, והוא אף העביר את התובע לסניף אחר, שבו הוא עצמו יושב - בגבעה A, על מנת לסייע לו להיקלט בעבודה. לדבריו, לתובע היו תנאי עבודה מקובלים כדי לעבוד, הן בדלפק הקופה והן בחדר נוסף (הגם ששימש גם למטרות מזדמנות אחרות), אלא שהתובע היה זה שהכשיל את העבודה, בשל חוסר רצון ללמוד ולעבוד כפי שנדרש, ואף נהג להיעדר שעות ארוכות בכל יום, ולאחר מכן גם תקופות של שבועות. כאמור, לדברי התובע, סיבת המעבר מגבעה A לגבעה B הייתה בשל ענייני צניעות. לעניין זה העיד מר ברים (שאף הוא אדם חרדי על פי חזותו), כי הוא עצמו עבד בתחילת עבודתו באותו הסניף, וכי לא הייתה סיבה שלא יעבוד שם גבר, כפי שהוא עשה. בעניין זה, וגם אם הייתה בעיה מסוימת של צניעות (כאשר רוב הנשים שהגיעו למרפאה היו נשים חרדיות בהריון), שוכנענו כי הסיבה העיקרית למעבר הייתה חוסר שביעות רצון. אין זה מתקבל על הדעת שהקופה ניסתה להתנכל לתובע על כי סירב לשתף פעולה עם מתן "כספי שוחד", ומאידך - באותה העת - שלחה אותו לקורס מזכירים על חשבונה. אין זה גם סביר שהכשילה אותו בקורס שהיא עצמה מימנה לו. נקל היה לקופה לפטרו מיידית, ולא לשלוח אותו לקורס על חשבונה. לכן - עצם שליחתו לקורס מלמדת על רצון אמיתי לתת לו הזדמנות להשתלב בעבודה. גם המעבר לגבעה A היה, על פני הדברים, כדי לתת לו הזדמנות ללמוד בצמוד למנהל, ובסניף ותיק יותר- ולא מתוך רצון להתנכל לו. יש לזכור כי בצד החובה של מעסיק לשלם לעובד את שכרו, קיימת חובה של העובד לבצע את המשימות שהוטלו עליו. התרשמנו כי התובע לא עשה מאמץ של ממש להשתלב בעבודה, נעדר רבות - כפי שמראים גיליונות הנוכחות, ולמעשה פסק להופיע לעבודה מאוקטובר (פרט למס' ימים ראשונים), ועד סוף דצמבר. יצויין כי התובע לא טען דבר כנגד הליך השימוע. אעפ"כ, ולמען הסר ספק יובהר כי על פניו נראה, כי נעשה לו שימוע כדין, וחברי הוועדה השתכנעו פה אחד, כי לא ניתן להמשיך ולהעסיקו בשל האופן בו עבד. הנתבעת שילמה לתובע את מלוא שכרו במשך כל תקופת עבודתו, אם כי לקראת סיום העבודה קיזזה את דמי ההבראה שהגיעו לו, מהשכר העודף ששילמה לו, כטענתה. בנוסף זקפה הנתבעת חלק מימי ההיעדרות ע"ח חופשה שנתית - וחלק מימי ההיעדרות, וכן ביקשה במסגרת הגנתה לקזז מפיצויי הפיטורין, ככל שיקבע שאלה מגיעים לתובע. האם זכאית הייתה הנתבעת לקזז כספים לתובע, כאמור לעיל? מחד, הנתבעת שילמה לו את שכרו המלא, ולא קיזזה לו בכל פעם שנעדר. דבר זה יכול היה להיחשב כויתור, אלא שהמכתבים שנשלחו לתובע מראים, כי הנתבעת לא ויתרה על זכויותיה לקזז משכרו, וככל הנראה דווקא הלכה לקראתו במהלך השנה, על מנת שלא לפגוע בשכרו, כל עוד הוא עובד אצלה (פרט לזקיפה לגיטימית של ימי ההיעדרות על חשבון ימי חופשה). יצוין כי מתעורר אף ספק האם בנסיבות בהם נעדר התובע תקופות כה ארוכות, מחויבת הייתה הנתבעת לשלם לו פיצויי פיטורין, והאם יש לראות את סך כל התקופה כתקופה המצטברת לשנת עבודה שלמה, למרות ההיעדרויות. לדברי ב"כ הנתבעת אין מקום לחייבה לשלם פיצויי פיטורין, וכי בכל מקרה לא עבד שנה. עוד טענה כי מי שלא מגיע לעבודה, מצהיר למעשה על כוונתו שאינו מעוניין לעבוד. על מנת לקבוע האם יש לראותו כמי שעבד שנה - יש לבדוק האם נכונה הטענה כי לא ניתנו לו תנאים פיזיים לעבודה וכי בשל כך לא יכול היה לעבוד. לאחר שבחנו את כלל הראיות איננו מקבלים טענה זו, אף שאין חולק כי באחד החדרים שהוצעו לו נעשו גם טיפולים מפעם לפעם וכי החדר לא עמד באופן מוחלט רק לרשותו. אלא, שלאור כל התנהלותו של התובע שוכנענו כי אילו היה מעוניין לעבוד באופן ראוי - היה יכול לעשות כן, לכל הפחות בדלפק הקדמי (שלא היה מאויש על ידי אחרים). אף לא מן הנמנע שאילו היה עובד ברצינות, והיה מודיע על כך שהוא עובד מאותו חדר באופן קבוע - כי הטיפולים באותו חדר היו עוברים למקום אחר (כשעל פניו נראה שכל עוד לא הוכיח רצינות מינימאלית בעבודה לא הייתה מניעה להשתמש בחדר זה גם לצרכים אחרים מדי פעם). בנסיבות אלו, הגענו למסקנה כי בכל מקרה אין התובע זכאי לקבל את פיצויי הפיטורין שתבע, וכי אף אם היה זכאי לפיצויי פיטורין, או אף הפרשים אחרים בגין הבראה וחופשה - רשאית הייתה הנתבעת לקזז זאת משכר העבודה שקיבל התובע, כאשר לא עבד. יחד עם זאת יצוין, כי גם התנהלות הנתבעת אינה מובנת כל צרכה, ומדוע המתינה זמן כה רב לסיום היחסים עימו. אם אכן התובע היה עובד כה גרוע, כפי שנטען, מדוע לא ערכו את הבירורים עימו בו במקום, מבלי למשוך את התובע שנה שלימה. גם העובדה שמלכתחילה לא הוקצה לו חדר אך ורק עבורו הקשתה על השתלבותו (אף שכאמור - לא היה בכך די כדי להצדיק את התנהגותו כאשר רק החתים כרטיס ולא עבד). מכל מקום, בסיטואציה שנוצרה, בה התובע נעדר כה רבות, או אף החתים כרטיס בידיעת הנתבעת מבלי שעבד בפועל, ראוי היה להביא את יחסי עובד ומעביד לידי סיומם הרבה קודם לכן, ולא להמשיך ולשלם משכורות, ואחר כן לקזזם. דבר זה אף יצר אשליה של עובד, מבלי ששני הצדדים הפיקו מכך כל תועלת. אעפ"כ, וכאמור, מששוכנענו שהתובע לא נתן תמורה לכספים שקיבל, וכי בפועל לא עבד למעלה מחודשיים תמימים - אין בביקורת זו כדי לשנות את קביעתנו. מכל האמור לעיל - התביעה לפיצויי פיטורין - נדחית, וכך אף נדחית התביעה לפיצויים בגין פיטורין שלא כדין. ולעניין ההוצאות: לאור העובדה שהתביעה נדחית, ולאור התנהלותו של התובע בתיק זה (כולל שימוש לא נאות בביטויים שונים כלפי הנתבעת, אף במסגרת הסיכומים), ראוי היה לפסוק כנגדו הוצאות. יחד עם זאת, ולאור העובדה שהצדדים הגיעו למצב הנוכחי גם בעטייה של הנתבעת, אשר לא השכילה לסיים את המצב האבסורדי שנוצר, מבעוד מועד , ויצרה את המצב בו התובע קיבל משכורות ולאחר זמן קוזזו ממנו - סבורים אנו כי שילם מחיר על התנהלות זו, ועל כן אין מקום לפסוק הוצאות נוספות. לפיכך, ואף מתוך התחשבות בכלל נסיבותיו של התובע - איננו פוסקים הוצאות (מבלי לגרוע מההוצאות שנפסקו במהלך ההתדיינות). סוף דבר: התביעה נדחית. אין צו להוצאות. ערעור על פסק דין זה ניתן להגיש לבית הדין הארצי תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין ליד הצד המבקש לערער. ניתן היום 11 במרץ 2010, בהעדר הצדדים. המזכירות תמציא העתקים לצדדים. נציגת עובדים יפה שטיין, שופטת נציג מעבידים ירדנה רוביו אב"ד יגאל חיות כרטיס נוכחותשעות עבודה ומנוחה