האישום: הנאשם הועמד לדין בתיק זה בגין ביצוע עבירה של גרימת חבלה חמורה, בנסיבות מחמירות - עבירה על-פי סעיף 333 לחוק העונשין, תשל"ז1967- (להלן: "החוק"), יחד עם סעיף 335 (א)(1) לחוק. השאלות שבמחלוקת: א. סווגה של טענת ההגנה שהעלה הנאשם, בין כהגנת הצורך - לפי סעיף 34 יא לחוק, כטענת הסנגור, או בין כהגנה עצמית - לפי סעיף 34 י לחוק, כטענת ב"כ המאשימה? ב. האם, בנסיבות המקרה, מתקיימים יסודות הסייג הרלוונטי לאחריותו הפלילית של הנאשם? ולענין זה, מהי מידת הסכנה שנשקפה לנאשם, או ל X ומיידיותה בעת הארוע והאם הפעולה, שננקטה על-ידי הנאשם, היתה בלתי סבירה, לשם מניעת הפגיעה - כאמור במגבלה לתחולת הסייג, הקבועה בסעיף 34 טז לחוק? ג. האם, בנסיבות המקרה, עומדת לנאשם הגנת טעות במצב דברים - כאמור בסעיף 34 יח לחוק, היינו, האם הנאשם טעה לחשוב, כי נשקפת לו, או ל X, סכנה מוחשית מיידית, המקימה הסייג האמור לאחריות פלילית? ד. האם, בנסיבות המקרה, נותר ספק סביר, בדבר התקיימות סייג לאחריות הפלילית - ספק ממנו על הנאשם להנות - כאמור בסעיף 34 כב (ב) לחוק? הגנת צורך או הגנה עצמית: א. טוען הסנגור בסיכומיו, כי עומדת לנאשם, בנסיבות ארוע הדקירה, הגנת הצורך, הקבועה בסעיף 34 יא לחוק, לפיה: "לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שהיה דרוש באופן מיידי להצלת חייו, חירותו, גופו, או רכושו, שלו או של זולתו, מסכנה מוחשית של פגיעה חמורה הנובעת ממצב דברים נתון בשעת מעשה, ולא היתה לו דרך אחרת אלא לעשותו." שכן, לטענת הסנגור, אין מחלוקת, כי המתלונן תקף שלא כדין הן את X והן את הנאשם ופעולותיו של הנאשם (הדקירות) נועדו להדוף תקיפה שלא כדין זו (סעיף 7 לסיכומי ההגנה). אליבא דסניגור, טעתה ב"כ המאשימה בטענתה, כי טענת הנאשם לא באה, בכל מקרה, בגדר הגנת הצורך, אלא לכל היותר בגדר טענת הגנה עצמית וכי סייג ההגנה העצמית, הנו מקרה פרטי של הגנת הצורך. ב. הסייג לאחריות הפלילית בדבר הגנה עצמית, מתייחס למקרה האמור, בקבעו: "לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שהיה דרוש באופן מיידי כדי להדוף תקיפה שלא כדין שנשקפה ממנה סכנה מוחשית של פגיעה בחייו, בחירותו, בגופו או ברכושו, שלו או של זולתו; ואולם אין אדם פועל תוך הגנה עצמית מקום שהביא בהתנהגותו הפסולה לתקיפה תוך שהוא צופה מראש את אפשרות התפתחות הדברים." (הדגשה שלי - ר.מ.). מלשון ההוראה האמורה עולה, כי טענת ההגנה, אותה מעלה הנאשם, נופלת לגדרו של הסייג בדבר הגנה עצמית. לענין ההבחנה בין הגנת הצורך לבין הגנה עצמית, מבהיר השופט י' קדמי (על הדין בפלילים, דיונון, חלק ראשון - עדכון והשלמה, 1996) 109-110): "עניינו של הסייג של "הגנה עצמית" - בשלילת פליליותו של מעשה שנעשה כלפי "תוקף" במטרה "להדוף תקיפה שלא כדין", העונה לתווי האופי הקבועים בגוף הסעיף; ואילו עניינו של הסייג של "צורך" בשלילת פליליותו של מעשה שנעשה לצרכי "הצלה" (כמפורט בגוף הסעיף) מסכנה הנובעת ממצב דברים נתון. "הגנה עצמית" - מצדיקה פגיעה בתוקפן להסרת הסיכון שבתקיפתו (מעין “self help"); בעוד שה"צורך" מוצדק - בעניין ההומני של הצלת ערך אנושי חשוב הנתון בסכנה, גם אם מעשה ההצלה כרוך בסיכון של פגיעה באחר." (ההדגשות במקור - ר.מ.) הבחנה דומה נעשתה ע"י השופט א' מצא בע"פ 2534/93, פ"ד נא (2) 597, 608, מקרה, בו טען הנאשם, כי ביצע את מעשי הדקירה (32 דקירות, אשר גרמו למות אם בתו) לאחר שהותקף, באמצעות סכין, על-ידי אלמוני, שנלווה אל המנוחה. סנגורו טען לתחולת הסייג של הגנת הצורך (בשילוב עם טענת "טעות במצב הדברים") ואילו השופט א' מצא קבע: "פשיטא שההגנה שאותה ביקש הסניגור להעמיד לשולחו אינה של "צורך", כמשמעו בסעיף 34 יא לחוק העונשין, אלא של "הגנה עצמית" כמשמעה בסעיף 34 י לחוק..." כך גם בעניינו, שכן, הסנגור טוען, כי פעולות הנאשם נועדו להדוף תקיפה שלא כדין מצד המתלונן. לפיכך, יש לבחון, האם התקיימו יסודות הסייג של "הגנה עצמית" ולצורך כך, יש לבחון תחילה את מסכת העובדות שהוצגה. עובדתית, המשתקפת מהודעותיהם המשטרתיות של הנאשם ושל X על פני הגרסאות שהשמיעו הם ואילונה בבית-המשפט. על-פי גרסתה זו, יש לבחון, האם מתקיים הסייג, בדבר הגנה עצמית. האם הוכחו יסודות הסייג בדבר "הגנה עצמית"? א. כאמור, קובע סעיף 34 י לחוק, כי: "לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שהיה דרוש באופן מיידי כדי להדוף תקיפה שלא כדין שנשקפה ממנה סכנה מוחשית של פגיעה בחייו, בחירותו, בגופו או ברכושו, שלו או של זולתו..." (ההדגשות שלי - ר.מ.). על כן, יש לבחון, האם בנסיבות שבפנינו, התקיימו ארבעת היסודות הקבועים בסעיף זה: היינו, כי מטרת הפעולה היתה להדוף תקיפה שלא כדין, המיידיות הנדרשת, כי מן התקיפה נשקפה סכנה מוחשית וכי הסכנה מתייחסת לפגיעה בחייו, בחירותו, בגופו, או ברכושו של הנאשם, או של זולתו. ב. קיומה של סכנה מוחשית: מאחר שקבעתי, כי אין לקבל את הגרסה העולה מן העדויות שנשמעו בבית-משפט, היינו, קבעתי, כי לא הוכח שהמתלונן חנק את הנאשם, ממילא, אף לא הוכח, כי לנאשם עצמו נשקפה סכנה מוחשית של תקיפה מצד המתלונן, עובר לדקירה שביצע. יתר על כן, לו אף שוכנעתי, כי המתלונן אכן חנק את הנאשם, הרי שהחניקה בוצעה עובר לדקירה ועל כן, לנאשם עצמו, לא נשקפה סכנה מוחשית מצד המתלונן עובר לדקירתו (כפי שאף מסכים הסנגור, בסעיף 9 לסיכומיו). על כן, יש לבחון, האם נשקפה ל X, סכנה מוחשית ומיידית של תקיפה מצד המתלונן, עובר לדקירת המתלונן. כאמור, כל שעולה מהודעותיהם המשטרתיות של הנאשם ושל X הוא, כי המתלונן אחז בחוזקה בידיה של X, משכה אל עבר המיטה וסרב להרפות ממנה, אף נוכח התערבותו של הנאשם: "אז הוא מהידיים תפס ידיים של X ועושה אותה במיטה...ושוב פעם הוא לקח את X תפס X ואני משתגע ולוקח סכין...שהוא עזב אותי ולוקח X ואז פקחתי עיניים והלכתי לקחת הסכין. (ת2/, עמ' 2, ש' 26-43). "…ושם הוא תפס אותי בידיים הוא לא נגע בי רק בידיים... אז הוא תפס אותי ביד יותר חזק..." (הודעת X (ת3/), עמ' 2, ש' 5-10). ג. הדיפת תקיפה שלא כדין: "הדיבור "להדוף תקיפה שלא כדין", מבטא את תכלית עשייתו של המעשה שלגביו נדרש יישומו של הסייג, ומשקף את אופיו כמעשה של "התגוננות" מפני תוקף. מוסכם על הכל, שלביטוי "תקיפה" יש כאן משמעות רחבה במידה משמעותית מזו שיש לה בסעיף 378 לחוק העונשין; שהרי הוא כולל גם את השלב שלפני המגע בפועל עם התוקף..." (ההדגשות במקור - ר.מ.) (י' קדמי, על הדין בפלילים (דיונון, 1996) (חלק ראשון - עדכון והשלמה) (להלן: "קדמי") 113). ומהי תקיפה על-פי סעיף 378 לחוק ? "המכה אדם, נוגע בו, דוחפו או מפעיל על גופו כוח בדרך אחרת, במישרין או בעקיפין, בלא הסכמתו או בהסכמתו שהושגה בתרמית - הרי זו תקיפה..." על כן, הפעלת כח כלפי גופה של X, היינו, החזקת ידיה בחזקה, בניגוד לרצונה, ומשיכתה אל מיטת חדר השינה, מהווים כלפיה תקיפה שלא כדין מצד המתלונן. ומשאין מחלוקת, כי פעולותיו של הנאשם נועדו להפסיק הפעלת כח זו, הרי שפעולתיו, נועדו להדוף תקיפה שלא כדין, כאמור ותנאי זה התקיים. בסיכום: לנוכח כל האמור, היינו, הודאת הנאשם בביצוע מעשה הדקירה נשוא כתב-האישום והמסקנה אליה הגעתי, בדבר אי-התקיימותו של סייג כלשהו לאחריותו הפלילית, ומאחר שנסיבות המקרה מתיישבות ללא ספק עם כוונה מצד הנאשם לגרום למתלונן חבלה חמורה, הנני מרשיעה את הנאשם בעבירה נשוא כתב-האישום, היינו, גרימת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות - עבירה על-פי סעיף 333 לחוק, יחד עם סעיף 335 (א) (1) לחוק.הגנות משפטיותמשפט פליליאלימותהגנת הצורךחבלה חמורההגנות במשפט הפלילי