השופט שמואל צור 1. האם זכאי המערער להגדלת שיעור קיצבת פרישתו או לתנאי הפרישה שהוענקו לעובדים במסגרת תוכנית לעידוד פרישה ממשטרת ישראל בשנת 2007? אלה השאלות הטעונות הכרעתנו בערעור. ואלה העובדות שביסוד הערעור 2. המערער שירת בכוחות הביטחון בתפקידים שונים במשך למעלה מ - 30 שנה. בראשית הדרך, שירת המערער בשירות חובה בצבא הגנה לישראל החל מיום 24.9.1975 ועד ליום 23.9.1978. עם סיום שירותו הסדיר, התגייס המערער לשירות קבע בצה"ל בשתי תקופות: הראשונה מיום 24.9.1978 ועד ליום 20.9.1979, והשנייה מיום 31.12.1979 ועד ליום 23.2.1984. לאחר מכן, בשנים 1984-1987, הועסק המערער במשרד ראש הממשלה במסגרת שירות הביטחון הכללי (להלן: שירות הבטחון) בשתי תקופות: הראשונה מיום 11.3.1984 ועד ליום 31.3.1986, והשנייה מיום 1.4.1986 ועד ליום 19.3.1987. החל מיום 21.1.1988 ועד לפרישתו לגמלאות ביום 31.1.2007, שירת המערער כקצין במשטרת ישראל. 3. במהלך חודש ינואר 2006 הגיש המערער בקשה לפרישה מוקדמת מעבודתו במשטרת ישראל. בקשתו נדחתה מאחר ובאותה עת הוא לא מילא אחר התנאי של "ותק בשירות" (ותק של 20 שנות שירות במשטרה) הנדרש לפרישה מוקדמת. בחודש אפריל 2006 הגיש המערער בקשה נוספת לפרישה מוקדמת חריגה. בקשה זו הועברה במהלך חודש מאי 2006 לבחינת מפכ"ל המשטרה, שהמליץ לשר לביטחון פנים לאשרה. פרישתו המוקדמת של המערער אושרה על ידי השר לביטחון פנים בחודש אוגוסט 2006, והיא נועדה ליום 31.1.2007. המערער יצא לחופשת פרישה ביום 1.12.2006. במהלך חודש פברואר 2007 נשלח למערער מכתב "אישור גמלאות", בו הודע לו על זכאותו לגמלה בשיעור 65.17% ממשכורתו הקובעת, שתשולם החל מחודש פברואר 2007. שיעור הקצבה אושר למערער על יסוד תקופת שירות כוללת לצורך תשלום גימלה של 32 שנים ועשרה חודשים. בתקופה זה נכללה הגדלה של שנתיים, ארבעה חודשים ו - 22 יום ביחס לשירותו של המערער במשטרה, ועוד הגדלה של שלושה חודשים ביחס לחלק מתקופת שירותו בשירות הביטחון. 4. בשלהי שנת 2006 - לאחר אישור פרישתו המוקדמת של המערער - גובשה תוכנית לפרישה מרצון של עובדים במשטרת ישראל. התוכנית גובשה בתיאום עם משרדי האוצר והמשרד לביטחון פנים. ביסוד התוכנית עמדו טעמים ארגוניים, הצורך בצמצום כח אדם ואיזון תקציב המשטרה. התכנית משתקפת בסיכום לעידוד פרישה מיום 28.11.06 שנחתם על ידי הגורמים המוסמכים (להלן: התוכנית לעידוד פרישה). תוכנית זו כללה את מכסת הפורשים בתוכנית, את הקריטריונים ליישומה ואת ההטבות שיוענקו לפורשים במסגרתה. תביעת המערער ופסק דינו של בית הדין האזורי 5. המערער הגיש לבית הדין האזורי לעבודה בבאר-שבע ערעור על גובה קצבת הפרישה שאושרה לו. ערעורו סב על שני אדנים מרכזיים: האחד - הטענה כי הוא זכאי להגדלת תקופת השירות לצורך גימלה, הן בהתייחס לשירותו בשירות הביטחון, והן בהתייחס לשירותו בשירות הקבע בצה"ל. השני - כי הוא זכאי לתנאי הפרישה שהוענקו לפורשים במסגרת התוכנית לעידוד פרישה. 6. בית הדין האזורי (השופט משה טוינה; עב 1778/07) דחה את תביעתו של המערער, על שני ראשיה. בית הדין קבע כי סמכותו של נציב השירות להורות על הגדלת תקופת שירות לפי סעיף 100(א) לחוק שירות המדינה (גמלאות)[נוסח משולב], תש"ל-1970 (להלן: חוק הגמלאות), חלה רק על תקופת השירות ב"תנאים מיוחדים", ולא על כל תקופת העבודה המזכה בתשלום גמלה. נוכח קביעה זו, נדחתה טענת המערער כי יש להחיל עליו את הכללים להגדלת תקופת השירות במשטרת ישראל - שהוכרה כעבודה בתנאים מיוחדים - על תקופות עבודתו האחרות במדינה. עתירת המערער להגדלת תקופת השירות המזכה בגמלה בהתייחס לתקופת העסקתו בשירות הביטחון נדחתה אף היא. בית הדין קבע כי תקופת שירותו של המערער בשירות הביטחון הכללי הוגדלה בהתאם לקריטריונים שנקבעו בהחלטת הממשלה מספר 521, בהתאם לאופי התפקידים אותם מילא בשירות הביטחון (שלושה חודשים שהם שיעור גמלה נוסף של 0.5%). בית הדין האזורי דחה גם את עתירתו של המערער לקבלת תנאי הפרישה מכח התוכנית לעידוד פרישה. בית הדין קבע כי הסיכום הבינמשרדי בעניין תוכנית עידוד הפרישה הותיר את קביעת זהות הפורשים בסמכותה של משטרת ישראל ולא כל עובד שביקש לפרוש במסגרת תוכנית זו נענה. בית הדין האזורי קיבל את עמדת המשטרה כי המערער אינו זכאי לקבלת התנאים שניתנו לפורשים במסגרת התוכנית לעידוד פרישה מאחר שוויתקו במשטרה היה נמוך מ - 20 שנות שרות ומאחר והליך פרישתו החל עוד בשנת 2006, עוד טרם גובשה התכנית לעידוד פרישה. בית הדין האזורי השית על המערער הוצאות בסך 2,500 ש"ח. טיעוני הצדדים בערעור 7. המערער חזר על טיעוניו בבית הדין האזורי והוסיף כי זכאותו להגדלת שנות שירותו בשירות הביטחון הכללי מקורה בהחלטת הממשלה 521 ובסעיף 85.149 לתקשי"ר. לטעמו, המשיבה לא הציגה הסבר מניח את הדעת לכך שקיצבתו הוגדלה (בשיעור של 0.5%) רק בשל חלק מתקופת שירותו בשירות הביטחון. לחילופין טען המערער, כי "הגדלת" תקופת שירותו במשטרת ישראל על ידי מפכ"ל המשטרה, צריכה להיעשות בדרך של צירוף תקופת עבודתו בשירות הביטחון ובשירות הקבע בצבא הגנה לישראל, לתקופת עבודתו במשטרה, והחלת "נוסחת ההגדלה" במשטרה על התקופה בכללותה. אשר לתוכנית לעידוד פרישה טען המערער, כי הוא ממלא אחר הקריטריונים הקבועים בהסכם הבינמשרדי מנובמבר 2006 וציין כי ההסכם אינו קובע תנאי סף של וותק. המערער הוסיף וטען, כי המשיבה הפרה את זכות הטיעון שלו, בכך שמנעה ממנו להשמיע טענותיו בפני השר לביטחון פנים בעניין הכללתו ב - 30 התקנים החריגים שהוקצו לתוכנית לעידוד פרישה. המערער טען כי הוא הופלה ביחס לעובדים אחרים, אשר פרישתם אושרה בשנת 2006 ונכללו בין פורשי התוכנית לעידוד פרישה. המערער הלין על חיובו בהוצאות בהליך שעניינו זכויות לגמלה. 8. המשיבה תמכה בפסק דינו של בית הדין האזורי. לטענתה עבודה בשירות הביטחון או בשירות קבע בצה"ל מזכה בהגדלת תקופת השירות אך ורק על פי הקריטריונים שנקבעו בהחלטות הממשלה. החלטת הממשלה 521 קבעה, כי ניתן להגדיל את תקופת השירות בשירות הביטחון הכללי "כולה או מקצתה" "בתנאים שאושרו על ידי הממשלה". המשיבה הטעימה כי בהחלטת הממשלה 521, החסויה בחלקה, נקבעו התפקידים המזכים בהגדלת שירות לצורך חישוב הגמלה. לטענתה, תקופת שירותו של המערער הוגדלה בשלושה חודשים בלבד לאור התפקידים בהם שירת. בכל הנוגע לשירות הקבע של המערער בצה"ל, טוענת המשיבה כי המערער לא שירת באחד מן התפקידים המזכים בהגדלת שירות על פי החלטת הממשלה שהתקבלה מכח סעיף 18(א) לחוק שירות הקבע בצה"ל (גמלאות)[נוסח משולב], התשמ"ה-1985. המשיבה הוסיפה וטענה כי סמכותו של מפכ"ל המשטרה להגדיל שירות לצורך תשלום גימלה מוגבלת לתקופת העבודה במשטרת ישראל והיא אינה משתרעת גם על כל תקופות עבודה אחרות של העובד במדינה. אשר לטענותיו של המערער לזכויות לפי התוכנית לעידוד פרישה, טענה המשיבה - על יסוד הודעת ראש מחלקת הפרט במשטרה משנת 1997 -כי קיימים קריטריונים כלליים לפרישה מוקדמת מהמשטרה, שאחד מהם הוא וותק של 20 שנות שרות במשטרת ישראל. לטענתה, קריטריונים אלה לא שונו במסגרת התוכנית לעידוד פרישה, כך שעובדים שפרשו במסגרתה נדרשו לעמוד גם בקריטריונים הכלליים לפרישה מוקדמת. לטענת המשיבה, המערער אינו זכאי לתנאים שהוענקו בתוכנית לעידוד פרישה, הן מאחר ואין הוא עומד בתנאי הסף של 20 שנות ותק במשטרה והן מאחר שהוא ויצא לחופשת פרישה לפני 1.1.2007. לטענת המשיבה, ההחלטה שלא לכלול בתוכנית לעידוד פרישה את פורשי שנת 2006 היא סבירה ונעוצה בטעמים ארגוניים ותקציביים. דיון והכרעה 9. לאחר שנתנו דעתנו לטענות הצדדים, מוצאים אנו כי צדק בית הדין האזורי בפסיקתו וכי דין הערעור להידחות. חוק הגמלאות קובע את זכויותיהם של עובדי המדינה לגמלה מתקציב המדינה. שיעור הגמלה נקבע על פי נוסחה המבוססת על תקופת השירות של העובד באופן שתקופת שירות של שנה מעניקה גמלה בשיעור של 2%. סעיף 100 לחוק הגמלאות מסמיך את נציב שירות המדינה להגדיל את תקופת שירותו של עובד המועסק בתנאי עבודה שקבעה הממשלה כ"תנאים מיוחדים" (סעיף 100(א)) או להגדיל את תקופת שרותו של עובד אחר שלא מועסק ב"תנאים מיוחדים", בכפוף לתנאים אחרים שקבעה הממשלה (סעיף 100(ב) לחוק הגמלאות). סמכות זו של נציב השירות נתונה למפכ"ל המשטרה לגבי שוטרים (סעיף 70(ב)(1) לחוק). אין חולק כי השירות במשטרת ישראל הוכר כשירות ב"תנאים מיוחדים" ולכן תקופת שירותו של המערער במשטרה הוגדלה על ידי המפכ"ל, כמקובל לגבי כל השוטרים. טוען המערער כי על המפכ"ל היה להגדיל גם את תקופת שירותו בשירות הביטחון ובשירות הקבע בצה"ל. לעניין זה טוען המערער טענה יפה לפיה תקופות שירות אלה צורפו לתקופת שירותו במשטרה לפי סעיף 85 לחוק ולכן יש לראות אותן כתקופת שירות במשטרה לגביה נתונה למפכ"ל סמכות להגדלה. טענה זו שנונה אך אינה נכונה. צירוף תקופות שירות שונות לשירות עליו חל חוק הגמלאות נועד ליצור רצף של זכויות והוא מעניק זכויות לגמלה לפי חוק הגמלאות לפי השיעור הבסיסי של 2% לשנה. לעומת זאת, הגדלת שירות מבוססת על עבודה ב"תנאי עבודה שקבעה הממשלה כתנאים מיוחדים". צירוף של תקופת שירות קודמת, דוגמת שירות קבע בצה"ל, אינו יכול להפוך את אותו שירות לשירות בתנאי עבודה "מיוחדים", שהם - ורק הם - מהווים את הבסיס להגדלה. מכאן ששאלת ההגדלה צריכה להתברר לפי התפקיד אותו מילא העובד ולפי החוק החל על עבודתו באותו תפקיד. כך, אם המערער הועסק בשירות הקבע בצה"ל בתפקיד שאינו מזכה בהגדלת שירות, לא ניתן לראות בשירות זה כמנוף להגדלת תקופת השירות לפי חוק הגמלאות רק בשל העובדה שתקופה זו צורפה לתקופת השירות במשטרה. הוא הדין לגבי שירותו של המערער בשירות הביטחון הכללי. תקופת שירות זו הוגדלה בחלקה לפי החלטת הממשלה מס' 521 משנת 1959, בהתחשב בתפקידים אותם מילא המערער באותו שירות ולא הוכח שהוא היה זכאי להגדלה נוספת על זו שניתנה לו, מכוח אותו שירות. כמוסבר, צירוף תקופת עבודתו של המערער בשירות הביטחון לתקופת שירותו במשטרה, אינה יכולה להיות מנוף להגדלת תקופת אותו שירות, רק בשל כך שהיא צורפה לתקופת השירות במשטרה. המפתח אפוא הוא בתפקיד ולא ברצף הזכויות. 12. בקשתו של המערער לפרישה מוקדמת אושרה, כחריג, עוד בחודש אוגוסט 2006. באותה עת טרם גובשה התכנית לעידוד פרישה. תוכנית זו גובשה רק בחודש נובמבר 2006 והיא נועדה לחול על אלה מבין השוטרים שיפרשו בשנת 2007. המערער פרש לפני אישור התוכנית לעידוד פרישה ותכנית זו לא הוחלה עליו, כמו שלא הוחלה גם לגבי שוטרים אחרים במצבו. 13. מעבר לכך, התוכנית לעידוד הפרישה אימצה קריטריון של מדיניות שנקבע במשטרה עוד שנים קודם לכן, לפיו פרישה מוקדמת מותנית בוותק של 20 שנות שירות במשטרה. אכן, ככל הנראה, במרוצת השנים היו חריגות מתנאי וותק זה ועובדה היא שגם המערער נהנה מכך שהרי יציאתו לגמלה אושרה בחודש אוגוסט 2006, על אף שטרם השלים 20 שנות שירות. עם זאת, הוכח שתנאי הוותק של 20 שנות שירות הופעל במלואו ובלא חריגות על התכנית לעידוד פרישה, אף שהוא לא היה חלק מן התוכנית כפי שאושרה. עובדה זו עולה מן האמור בסעיף 25 לתצהירה של רפ"ק ברקוביץ שהוגש לבית הדין האזורי והיה גם בפנינו. הוספת תנאי של ותק של 20 שנות שירות על ידי המשטרה לתכנית לעידוד פרישה היא אפשרית, היא נועדה לאפשר פרישה בתנאים מועדפים רק לשוטרים ותיקים ובתור שכזו היא סבירה. במהלך הדיון בפנינו הובהר לנו חד-משמעית כי, לגבי התוכנית לעידוד פרישה, לא היתה כל חריגה לגבי קיומו של תנאי זה. אין לנו כל יסוד לפקפק בדברים אלה. מכאן שלא התקיים במערער התנאי המוקדם של ותק של 20 שנות שירות במשטרה לצורך תחולת התכנית לעידוד פרישה עליו. גם מטעם זה דין טענותיו להידחות. בקשה לפסילת שופט (בש"א 717/09) 14. לאחר שנכתב פסק הדין ובטרם נחתם, הגיש המערער בקשה לפסילתו של אחד משופטי המותב. לטענתו, ככל שהבנו אותה אל-נכון, העיר אחד מהשופטים במהלך הדיון כי פסק דינו של בית הדין האזורי מבוסס על ממצאים עובדתיים, בהם ערכאת הערעור אינה ממהרת להתערב. לטענת המערער הערה זו של השופט, צריכה להביא לפסילתו בשל העובדה שפסק דינו של בית הדין האזורי ניתן במותב חסר (בלא נציגי ציבור). 15. יש לדחות את בקשתו זו של המערער, מטעמים אלה: ראשית - לא הוכח כי בית הדין האזורי דן בתביעתו של המערער בלא נציגי ציבור בניגוד לחוק; שנית - המערער חזר בו מטענתו על הרכב חסר בבית הדין האזורי והסכים לדון בערעורו לגופו (סעיף 4 לבקשתו ודבריו בעמוד השביעי של פרוטוקול הדין המוקלט); שלישית - על פי כללי הפסלות המקובלים, אין בדברים המיוחסים לשופט כדי להצדיק את פסילתו. סוף דבר 16. המערער פרש משירותו במשטרה תוך מיצוי כל זכויותיו לגמלה, הן לגבי תקופת שירותו במשטרה והן לגבי תקופות שירותו הקודמות בשירות הביטחון הכללי ובשירות הקבע בצה"ל. הערעור נדחה. בנסיבות העניין, ולאור העובדה שהמערער הוא גמלאי, אין צו להוצאות. ניתן היום כ"ד טבת, תש"ע (10 ינואר, 2010) בהעדר הצדדים. השופט עמירם רבינוביץ השופט יגאל פליטמן השופט שמואל צור נציג עובדים מר אהוד נבות נציג מעבידים מר דוד בן הרושמשטרה