אני מזכה את הנאשמת מכל אשמה. 1. כנגד הנאשמת הוגש כתב אישום המייחס לה עבירה של אי מניעת פשע לפי סעיף 262 לחוק העונשין התשל"ז - 1977 (להלן: "החוק"). עובדות כתב האישום 2. על פי הנטען בכתב האישום, ביום א' 4/8/02 סמוך לשעה 8:15 עלתה הנאשמת לאוטובוס מס' 361 של אגד במטרה להגיע ללימודים במכללת צפת. לצידה של הנאשמת ישב אדם (להלן: "המחבל") שפנה אליה במהלך הנסיעה ואמר לה בשפה הערבית "תרדי מהאוטובוס, תרדי מהאוטובוס". לשאלתה מה כוונתו אמר לה פעם נוספת שתרד מהאוטובוס וכי "הולך להיות משהו לא טוב באוטובוס". הנאשמת אשר חששה מן האפשרות כי מדובר במחבל המתכנן לבצע פיגוע, קראה לחברתה סמייה אסדי (להלן: "סמייה"), שהייתה אף היא באוטובוס וביקשה ממנה כי תרד עמה. סמייה שאלה לפשר הבקשה והנאשמת ענתה שהיא מפחדת. השתיים סימנו לנהג לעצור, הוא עצר והן ירדו מהאוטובוס "בצומת שבע". בצומת שבע עלה לאוטובוס חייל. 3. עם ירידתן מן האוטובוס, הסבירה הנאשמת לסמייה כי אדם אמר לה לרדת מהאוטובוס וכי היא מפחדת. סמייה השיבה כי מדובר ב"שטויות" והנאשמת ענתה לה כי "האדם צריך להיות זהיר". 4. השתיים המתינו מספר דקות ואז עצרו מונית שעברה במקום ונסעו עימה לכיוון צפת. במהלך הנסיעה הביעה הנאשמת חשש לגורל חברותיה ללימודים שנותרו באוטובוס. 5. השתיים נסעו במנוית במהלך עשרים דקות כאשר האוטובוס מצוי במרחק ראיה מהן. בכל אותו זמן לא נקטה הנאשמת באמצעי כלשהו כדי לנסות ולמנוע את הפיגוע העתיד להתרחש או להקטין את נזקו, לרבות פניה באמצעות הטלפון הסלולארי שברשותה או זה שברשות נהג המונית- למשטרה, או אזהרה של נוסעים שעלו לאוטובוס לאחר ירידתה ממנו. 6. בהגיע המונית לצומת מירון עקף נהג המונית את האוטובוס שעצר להעלות נוסעים. כמאה מטר לאחר העקיפה הפעיל המחבל מטען חבלה שנשא עימו. כתוצאה מן הפיצוץ נהרגו מרלן מנחם, רוני ג'אנם, מרדכי פרידמן, מייסון חסן, עומרי גולדין, יפעת גבריאלי, שרי גולדשטיין, רבקה רוג'ה ואדלינה קונאנאן זכרונם לברכה. כמו כן נפצעו מן הפיצוץ יותר מששים אזרחים, חלקם במצב בינוני וקשה. חלקם של ההרוגים עלו אל האוטובוס רק לאחר שהנאשמת ירדה ממנו. חלקם של הפצועים נפצעו עת שהו אל מחוץ לאוטובוס. 7. לפיכך נטען בכתב האישום כי במעשים אלה ידעה הנאשמת שהמחבל זומם לעשות מעשה פשע ולא נקטה כל אמצעי סביר כדי למנוע את עשייתו. מהלך הדיון בתיק 8. בפתח הדיון העלה הסניגור טענה מקדמית לפיה העובדות המתוארות בכתב האישום אינן מגלות עבירה זאת בהתאם לסעיף 149 (4) לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב- 1982. אולם, בהחלטתי מיום 11/11/02 דחיתי טענה זו וקבעתי כי על אף ניסוחו הבעייתי של כתב האישום, הוא אכן כולל את היסודות העובדתי והנפשי של העבירה. 9. בישיבת ההקראה שהתקיימה ביום 17/11/02 הודתה הנאשמת בעובדות כתב האישום למעט המשפט "אשר חששה מן האפשרות כי מדובר במחבל המתכנן לבצע פיגוע" וטענה כי היא לא ידעה ולא העריכה שעלול להתבצע פיגוע. בנוסף, כפרה נאשמת בסעיף האחרון לכתב האישום אשר ייחס לה ידיעה שהמחבל זומם מעשה פשע. 10. הצדדים הגיעו להסדר דיוני לפיו תעיד הנאשמת בלבד והתביעה תגיש בהסכמה את חומר הראיות המצוי בתיק החקירה. הראיות 11. מרבית עובדות כתב האישום אינן שנויות במחלוקת. המחלוקת הנטושה בין הצדדים הנה באשר לקיומו של יסוד "הידיעה" הנדרש לשכלול עבירת אי מניעת פשע. 12. לאור הודאת הנאשמת במרבית סעיפי כתב האישום אסקור בהרחבה בפרק זה את הודעת הנאשמת שנמסרה במשטרה ואת עדותה בבית המשפט וכן, את הודעת סמייה שנמסרה במשטרה, היות שגרסאות שתיהן מהותיות לצורך הדיון בשאלה שבמחלוקת. לאחר מכן, אסקור בקצרה את יתר ראיות התביעה. גרסת הנאשמת 13. הודעת הנאשמת במשטרה ת/15 הנאשמת פנתה מיוזמתה למשטרה והודעתה נגבתה באותו יום. הנאשמת מסרה בהודעתה כי הנה סטודנטית במכללת צפת ובבוקר 4/8/02 יצאה למכללה על מנת להיבחן. היא עלתה על אוטובוס קו 361 בסביבות השעה 8:15 מהתחנה בכרמיאל. היא התיישבה תחילה בצד השמאלי של האוטובוס. האוטובוס היה מלא והתחיל לנוסע ובשלב זה עצרה סמייה את האוטובוס, עלתה מבלי לשים לב לכך שנאשמת נמצאת באוטובוס וישבה במושב הראשון מצד ימין ליד הנהג. בצומת חוצות כרמיאל ירדו נוסעים ואז הנאשמת עברה לשבת בצד ימין של האוטובוס לפני הדלת האחורית. לגרסת הנאשמת, אחד האנשים שעלו בתחנה זו אמר לה "סליחה" היא ענתה "בבקשה" והוא התיישב לידה. הנאשמת מסרה כי אדם זה שהתיישב לידה לבש כובע עגול, מכנס קצר וחולצת ספורט והיה לו תיק גב. בתחנת כפר סג'ור עלתה ג'יהאן, חברתה של הנאשמת, ביחד עם בחורה נוספת. הנאשמת נופפה לה לשלום וביקשה ממנה להסב את שימת ליבה של סמייה לעובדה שהיא נמצאת באוטובוס ומשעשתה כן נופפה לה סמייה לשלום. ג'יהאן נכנסה לאוטובוס, דיברה עם הנאשמת ולאחר מכן הלכה והתיישבה אחורה והאוטובוס המשיך בנסיעה. הנאשמת מסרה כי לאחר צומת ראמה, פנה אליה הבחור שישב לידה ואמר לה בערבית: "תרדי מהאוטובוס, תרדי מהאוטובוס". הנאשמת ציינה כי היא הופתעה כאשר הבחור דיבר עמה בעברית כי היא חשבה שהוא יהודי תייר. הנאשמת שאלה את הבחור "מה אתה מדבר" ואז הוא ביקש ממנה עוד פעם לרדת מהאוטובוס כי "הולך להיות משהו לא טוב באוטובוס". הנאשמת מסרה כי היא התחילה לרעוד, היא צלצלה בפעמון לפני צומת שבע, עמדה וקראה לסמייה. סמייה הגיעה אליה אחורה ושאלה אותה מה קרה, הנאשמת ענתה שאין כלום וכי היא מפחדת. לדברי הנאשמת, היא ביקשה מסמייה לרדת עמה בתחנה כי היא פחדה לרדת בצומת שבע לבד, ושתיהן ירדו. עוד מסרה הנאשמת כי כשירדו מהאוטובוס, היא סיפרה לסמייה את אשר קרה וסמייה אמרה שזה "שטיות" ואילו היא ענתה לה "האדם צריך להיות זהיר". כעבור כשלוש דקות עלו השתיים על מונית, השתיים דיברו על העניין והנאשמת אמרה לסמייה שהיא דואגת לחברות שבתוך האוטובוס. עוד מסרה הנאשמת כי היא וסמייה דיברו ואמרו הלוואי שהוא סתם עובד עלינו. הנאשמת מסרה כי המונית נסעה מאחורי האוטובוס מצומת שבע עד צומת מירון, בצומת מירון נעצר האוטובוס ואז המונית עקפה אותו, ואחרי בערך כמאה מטר היא שמעה פיצוץ. נהג המונית עצר, והנאשמת וסמייה התחילו לצרוח ולבכות. לאחר שנרגעו, עלו בטרמפ לצפת לדירה של חברות משותפות שלהן וסמייה התקשרה לאחיה אשרף שיבוא ויאסוף אותן (להלן: "אשרף"). אשרף אסף אותן, והם נסעו דרך גוש חלב ומעלות כי הכבישים היו חסומים. בדרך סיפרה הנאשמת לאשרף על הבחור והיא אמרה לו "שהיא חושבת שהוא סתם עובד עליה", ואשרף אמר שהן צריכות להגיע למשטרה. כשהגיעו לביתה של סמייה בדיר אלאסד ירדו למספר דקות סיפרו לאביה של סמייה על אשר אירע ואז הנאשמת, סמייה ואביה נסעו לבית של הנאשמת בכפר בענה, נכנסו למספר דקות ועידכנו את אביה של הנאשמת ושתיהן נסעו למשטרה כל אחת עם אביה. 14. גרסת הנאשמת בבית המשפט בחקירתה בבית המשפט חזרה הנאשמת על גרסתה כפי שבאה לידי ביטוי בהודעתה. היא מסרה כי היא פחדה מהבחור שישב לידה כי הוא פנה אליה בנימת איום. היא אמרה לסמייה "בואי נרד" כי היא פחדה מהבחור ואילו סמייה חשבה שהנאשמת חולה. הנאשמת מסרה כי כשירדו מהאוטובוס, היא אמרה לסמייה כי יש בחור שאמר לה "יקרה משהו לא טוב", סמייה צחקה ואמרה לה "זה שטיויות" ואילו הנאשמת ענתה "זהירות חובה" אך סמייה השיבה "שטיות" ואמרה לנאשמת "אנו סטודנטיות והפסדנו את דמי הנסיעה באוטובוס". עוד מסרה הנאשמת כי כאשר אמרה לסמייה כי שהיא דואגת לחברות סמייה אמרה שזה סתם שטויות (עמ' 17 לפ'). בנוסף, מסרה הנאשמת בחקירתה כי עברו 10 דקות מאז ירדה בצומת שבע עד לרגע הפיצוץ (עמ' 16 לפ'). גרסת סמייה 15. סמייה מסרה בהודעתה ת/5 כי הנה סטודנטית במכללת צפת וחברה של הנאשמת. ביום האירוע היא נסעה למכללה על מנת להיבחן, היא עלתה לאוטובוס והתיישבה במושב הראשון. בצומת כפר סג'ור עלתה ג'האן אשר לומדת אתה ומייד אמרה לה תסתכלי אחורה הנאשמת קוראת לך והנאשמת נופפה לה לשלום. סמייה מסרה כי כאשר האוטובוס הגיע לצומת שבע פנתה אליה הנאשמת בקול מבוהל, ביקשה ממנה לבוא אליה ולרדת מהאוטובוס. הנאשמת נראתה לה חולה "הפרצוף שלה לא טבעי", היא ניגשה לנאשמת ושאלה אותה מה קרה והנאשמת אמרה לה "תרדי, תרדי עכשיו". האוטובוס עצר בתחנה של צומת 7 ושתיהן ירדו. כשירדו, היא שאלה את הנאשמת שוב מה קרה והנאשמת לא אמרה כלום. כעבור 3-4 דקות הגיעה מונית והן עלו בה ואז סיפרה לה הנאשמת כי ישב לידה בחור אשר אמר לה "תרדי עכשיו מהאוטובוס, כי אם לא תרדי יקרה משהו לא טוב". הנאשמת אמרה לה "אני פחדתי מהבחור הזה כאשר אמר לי ככה, את יודעת שהמצב קשה ואחד לא יודע מה יקרה לו". ואז לדברי סמייה היא ענתה לנאשמת: "אל תדאגי זה סתם בחור שמדבר עם בחורות, אנחנו שנתיים נוסעות באוטובוס ויש הרבה בחורים שמדברים עם בחורות, אל תדאגי". ואז, לדברי סמייה, היא התחילה לצעוק על הנאשמת למה ירדו מהאוטובוס כי יש לה מבחן ואמרה לנאשמת שאם הייתה יודעת שזה מה שהבחור אמר לה לא הייתה יורדת מהאוטובוס. עוד מסרה סמייה כי בשלב כלשהו עקפה המונית את האוטובוס שעצר על מנת לאסוף נוסעים וכשהגיעו לצומת מירון שמעו קול של פיצוץ. היא והנאשמת התחילו לצעוק ולקרוא בשמות החברות שלהן שהיו באוטובוס. כשנרגעו, תפסו טרמפ לצפת והלכו לדירה של חברה שלהם ואחיה אשרף בא ואסף אותם מצפת, הם נסעו לביתה דרך גוש חלב ומעלות כי הכביש היה חסום, הם עלו לבית למספר דקות וסיפרו לאביה של סמייה על אשר אירע והוא אמר לה שהן צריכות להודיע למשטרה. סמיה ואביה הקפיצו את הנאשמת לביתה בבענה והמשיכו לתחנת המשטרה כך גם עשתה הנאשמת ואביה. לשאלת החוקר, מסרה סמייה כי הנאשמת לא אמרה לה שהאוטובוס עומד להתפוצץ. עוד מסרה כי היא לא חשבה בכלל על הכיוון של פיגוע חבלני ואם הייתה יודעת הייתה צועקת ומתקשרת למשטרה. 16. לאחר שסקרתי את גרסאות הנאשמת וסמייה, אעבור מכאן לסקירה מתומצתת של יתר ראיות התביעה אשר כאמור הוגשו בהסכמה: ת/1 ו-ת/2 הנם עדות אר"ן והודעה של דינה מוחמד שמסרה כי ראתה שתי בנות, אחת מהן דיברה עם בחור אח"כ קראה לחברתה ושתיהן ירדו בצומת שבע. ת/3 הנה הודעתו של הישאם ג'אנם, נהג המונית אשר אסף את הנאשמת וסמייה מצומת שבע. הוא מסר בהודעתו כי נסע אחרי האוטובוס ועקף אותו רק בתחנה הראשונה במירון. ת/4 הנה הודעתו של רונן שמואל נהג האוטובוס שמסר כי בצומת ראמה עלו שתי בחורות אחת שילמה בכרטיסיה שלה עבור שתיהן, אחת ישבה בכיסא לידו והשניה ישבה בכסא ליד הדלת האחורית ליד בחור ערבי מסולסל. לפני צומת שבע בחורה זו התכוננה לצאת וקראה לחברתה ושתיהן ירדו בתחנה. ת/6 הנה הודעתה של ג'יהאן שמסרה שעלתה לאוטובוס ביחד עם אחותה מצומת כפר סאג'ור ראמה, היא דיברה עם סמיה והנאשמת סימנה לה שתקרא לסמייה ונופפה לסמייה לשלום. היא המשיכה ועצרה ליד מושבה של הנאשמת ושתיהן ניהלו שיחה ולאחר מכן התיישבה. היא ראתה שהבחור שישב ליד הנאשמת לחש באוזנה ואז הנאשמת עמדה וקראה לסמייה ושתיהן ירדו. ת/7 ו- ת/8 הנם הודעתו של נהג אגד בשם רון עגנון ודו"ח זכ"ד של השוטר לב ארליכמן מהן עולה כי זמן הנסיעה מצומת שבע עד למקום הפיצוץ בתחנת מירון הנו כ- 20 דקות. ת/9 דו"ח זכ"ד של רפ"ק פיליפ לזרוס אשר מתעד את העובדה כי המשטרה חיפשה שתי בחורות שירדו באופן חריג בצומת שבע לרבות פריסת מחסומים וכי העניין דווח ברדיו מספר פעמים. ת/10 הנו רשימת ההרוגים. ת/11 הנו רשימת הפצועים. ת/12 הנו דו"ח קצין ממונה אשר מייחס לסמייה חשד באיי מניעת פשע. ת/13 ו- ת14 הנם דוחות פעולה המתעדים כי השוטרים הגיעו לביתה של הנאשמת (בשעה 13:30) ושל סמייה (בשעה 14:10) ונמסר להם ע"י בני משפחותיהן כי הן נסעו למשטרה, מידע זה נמסר ואושר. דיון 17. כאמור המחלוקת הנטושה בין הצדדים מתמקדת בסוגיית קיומה של הידיעה כיסוד הנפשי שנדרש לשכלול עבירת אי מניעת פשע. 18. תחילה, אתייחס לפן המשפטי של השאלה השנויה במחלוקת ולאחר מכן איישם את מסקנותיו על העבדות שנפרשו בפני. כללי 19. עבירת אי מניעת פשע קבועה בסעיף 262 לחוק העונשין אשר קובע כדלקמן: "מי שידע כי פלוני זומם לעשות מעשה פשע ולא נקט אמצעים סבירים למנוע את עשייתו או השלמתו, דינו מאסר שנתיים". 20. עבירת אי מניעת פשע זכתה לדיון מעמיק בע"פ 496/73 פלוני נ' מדינת ישראל פ"ד כח (1) 714 (להלן: "פס"ד פלוני"). שופטי הרוב בפסק דין פלוני ( השופט י' כהן והשופט אשר) קבעו כי: "מניעת עבירות חמורות, שפושעים זוממים לבצע היא מטרה מבורכת ומכוונת להגן על הציבור. חובה ציבורית של כל אזרח לתת ידו בדרך זו למניעת פשעים ואין לפסול קביעת סנקציה פלילית בגין הפרת חובה זו" (שם, בעמ' 721). לעומת עמדה זו, הביע השופט ח' כהן, בדעת מיעוט, ביקורת על הסעיף וקבע כי לאור אופיו יש לפרשו על דרך הצמצום וההקפדה, "למען לא לפתוח פתח לחובת מלשינות אשר ריח דיכוי טוטליטרי נודף ממנה". "מי שיודע על חברו שגנב וגזלן ושודד הוא, אינו חייב לרוץ למשטרה ולמסור לה ידיעתו, אף אם על-ידי מעצרו ("המונע") של חברו ניתן למנוע כל מיני מעשים של גניבה ושוד, או אף אם המשטרה תוכל באמצעים אחרים למנוע בעדו מלהוציא זממיו מן הכוח אל הפועל. על עם ישראל היו המוסרים והמלשינים שנואים מאז ומקדם מאין כמותם ; ואם כי צמחה שנאה זו על רקע חיי הגלות, הרי אף הממלכתיות הישראלית שזכינו בה עם קום המדינה אינה גורעת בהרבה מן הסלידה במוסרים ובמלשינים שאליה הורגלנו כשעוד פזורים היינו בין האומות. ולענין הסלידה הזאת אין אנו יחידי סגולה : היא מנת חלקם של כל עמי התרבות הדוגלים בכבוד האדם ובחירותו ; רק תחת שלטונות טוטליטריים, כמו בגרמניה הנאצית וברוסיה הסובייטית, הועלתה חובת המלשינות לדרגת חובה אזרחית ומשפטית העדיפה על כל יחסי בני אנוש" (שם בעמ' 718) . יודגש כי עמדה זו של השופט ח' כהן הפכה לעמדת הרוב בע"פ 307/73 נדים סולטן נ' מדינת ישראל פ"ד כח (2) 794, 800). 21. לימים, נדונה עבירת אי מניעת פשע בהרחבה בע"פ 3417/99 מרגלית הר- שפי נ' מדינת ישראל פ"ד נה (2) 735 (להלן: "פס"ד הר- שפי"). כידוע, הר שפי הורשעה בעבירת אי מניעת פשע כאשר הוכח שלא נקטה אמצעים סבירים למנוע רצח ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל למרות שידעה על מזימתו של עמיר. 22. בפס"ד הר שפי (לעיל) עמד כבוד השופט חשין על הרציונאל שבבסיס העבירה: "הגיונה של העבירה שעניינה אי-מניעת פשע נלמד מעצמו. תפקידה של המשטרה הוא לשמור על שלום הציבור ועל ביטחונו, ובכלל זה למנוע ביצוען של עבירות. ואולם המשטרה אינה יודעת הכל-על-הכל - אין היא מצויה בכל עת בכל אתר ואתר - ובדרך הטבע אין בכוחה למנוע ביצועם של מעשי פשע שאין היא יודעת עליהם מראש. במקום זה מתבקש היחיד לעזור לכוחות הביטחון למנוע ביצועם של פשעים, אם אך יודע הוא על פלוני הרוקם מזימה לעשיית מעשה פשע. הנדרש מן היחיד אינו רב, שעל הרוב די במסירת מידע למשטרה ולו בשיחת -טלפון. אכן, בטירחה מעטה (לכאורה) יכול היחיד למנוע פגיעה - לעיתים פגיעה חמורה ביותר - ביחיד ובחברה, פגיעה ששיעורה עולה עשרות מונים על הטירחה שהוא מתבקש לטרוח בה. יש הרואים את חובתו זו של היחיד - וחובות בדומה לה - כנגזרת מן האמנה החברתית של חיים-יחדיו בחברה... (שם, עמ' 749) 23. במסגרת פסק דין הר שפי עמד כבוד השופט חשין על הקשיים שהעבירה מעוררת, בייחודה כעבירת מחדל אשר פוגעת בחופש הפרט יותר מאשר האיסור לעשות מעשה. בנוסף לקושי זה, מנה כבוד השופט חשין קשיים בהקשרים החברתיים הכללים שיש בהם כדי להצדיק את קיומה של העבירה בספר החוקים או הצורך במחיקתה ממנו, כגון הקושי שאדם יעכל את הידיעה כי חברו או בן משפחתו זומם לבצע מעשה פשע וכך יפעל בתודעתו מנגנון של "הגנה עצמית" אשר ידחה את הידיעה מהתודעה (קושי זה ידון בהרחבה בהמשך). קושי נוסף טמון בכך שמסירת מידע למשטרה אודות פלוני הזומם לבצע פשע עשויה להתקבל בנסיבות מסוימות כמעשה מלשינות כך גם הקשוי שבחשש המודיע שמא יבולע לו. 24. פרופ' מרים גור אריה במאמרה "חובה פלילית למנוע פשע- אמתי מוצדקת" (מחקרי משפט יז (2) 355) נקבה בקשיים הכרוכים בהטלת החובה. בנוסף לקשיים שצוינו על ידי כבוד השופט חשין (שהמאמר של פרופ' גור אריה הונח בפניו) מנתה פרופ' גור אריה קשיים נוספים כגון העובדה שבשלב התכנון מידת ההסתברות של התממשות הסכנה אינה גבוהה מה שהפוך את חובת הדיווח לחובה על בסיס סיכון, דבר שעלול להשפיע על אופן טיפולה של המשטרה באותו דיווח שאם בסופו של דבר תחליט לפעול על פיו יכולתה למנוע את הפשע בשלב מוקדם היא מוגבלת. קושי נוסף,שהזכירה פרופ' גור אריה, נובע מהעובדה כי לרוב לא ניתן להסתפק בהזעקה טלפונית של המשטרה, המדווח יידרש להתייצב במשטרה ולתת עדות מפורטת ויש להניח כי המדווח יחויב לקחת חלק בהליך הפלילי ולהעיד- כאשר הרתיעה מלהיות מעורב בהליך כזה אינה בלתי מובנית. (שם, עמ' 369- 381). 25. על אף העובדה כי עבירת אי מניעת פשע מוגדרת במונחים רחבים, רק במקרים בודדים התמקדה ההעמדה לדין בעבירה של אי מניעת פשע כעבירה יחידה. *ראו לעניין זה מאמרה של פרופ' גור אריה (לעיל) בעמ' 388. יסודות העבירה 26. לעבירת אי מניעת פשע ארבעה רכיבים: (א) מי שידע (ב) פלוני זומם (ג) לעשות מעשה פשע (ד) לא נקט אמצעים סבירים למנוע את עשיית המעשה או את השלמתו. 27. כאמור, המחלוקת הנטושה בין הצדדים מתמקדת ברכיב הראשון הלה- הידיעה. יתר המרכבים אינם שנויים במחלוקת. אך למעלה מהצורך אתייחס בקצרה למרכיבים אלה. 28. בית המשפט העליון בפרשת הר שפי פירש את המלה "זומם", בעקבות הערכאות הנמוכות שדנו בסוגייה, כ- "הגיית רעיון רשע, תכנונו והכוונה לבצעו". באשר לרכיב פשע, הרי זה כהגדרתו בסעיף 24 לחוק העונשין. לעניין האמצעים הסבירים למניעת עשיית הפשע, לרוב אלה מסתכמים בהודעה למשטרה (לעניין זה ראו פס"ד הר שפי בעמ' 749 וע"פ 136/51 מנחם פרנקל נ' מדינת ישראל פ"ד (ה) 1602, 1607). דומני כי בנסיבות המקרה, אין ספק כי שלושת היסודות המנויים לעיל התקיימו במקרה דנן. נותר אפוא לבחון את יסוד הידיעה שהנו יסוד שבלעדיו אין קיום לעבירה. יסוד הידיעה 29. בפסק דין הר שפי נקבע כי "הידיעה" הנדרשת לשכלול עבירת אי מניעת פשע הנה מודעות בפועל לטיב ההתנהגות ולנסיבות ולעניין זה, אין די בהסתפקות בתחליף מודעות הלה - עצימת עיניים. 30. בפסק דין הר שפי סיווג כבוד השופט חשין את יסוד הידיעה כיסוד נפשי, זאת בשונה משופטי בית המשפט המחוזי שקבעו שיסוד הידיעה הנו חלק מהיסוד העובדתי . כבוד השופט חשין ציין כי החיבור בין מושג הידיעה בסעיף 262 לחוק לבין הגדרת המחשבה הפלילית בסעיף 20 לחוק יכול להוביל למסקנה המכניסטית כי מושג הידיעה בסעיף 262 פורש את עצמו גם על עצימת עיניים בהיות עצימת עיניים שקולה למודעות. אולם, לדידו של כבוד השופט חשין "העבירה של אי מניעת פשע- על פי עצם טיבה ואופיה- דוחה מתוכה ובה אפשרות לפרש את מושג 'הידיעה' בה ככולל חשד גרידא", לפיכך קבע כבוד השופט חשין כי ההוראה הכללית שבסעיף 20 (ג) לחוק תיעצר על סף דלתה של ההוראה המיוחדת בסעיף 262: "רכיב הידיעה שבעבירה ("מי שידע") הוא היסוד עליו מושתתת העבירה, הוא הרכיב המכונן, הוא הרכיב המקים חובה לפעול ולנקוט בכל האמצעים הסבירים למניעת ביצועו או השלמתו של מעשה פשע. מקומו זה המיוחד של יסוד הידיעה מחייבנו, זו דעתנו, לצמצמו לידיעה בלבד, פשוטה כמשמעה.... אם לרקע זה נמעט מן הדרישה ל"ידיעה" - פשוטה כמשמעה - ונספק עצמנו בחשד בלבד באשר לתוכניותיו ולזממו של פלוני לעשות מעשה פשע, דומה כי נרחיק לכת במאוד, נרחיק למעלה מן הראוי והרצוי באשר ליחסי היחידים בחברה ביניהם-לבין-עצמם..הרחבת תחומיה של הידיעה מטילה נטל על אדם לברר חשד העולה בליבו, ונטל זה נמשל לגזירה שרוב הציבור אינם יכולים לעמוד בה; תקנה היא המוליכה אל תקלה". (שם בעמ' 763) 31. על מהותה של אותה ידיעה כתב כבוד השופט חשין: "ידיעה כהוראתה בסעיף 262 לחוק משמעה הוא, כי בראשו של אדם הצטברו נתונים שעניינם גילויים חיצוניים לנעשה בליבו ובמוחו של פלוני, עד כי מישקלם המצטבר מגיע ל"מאסה קריטית", דהיינו, לכדי "ידיעה" כי פלוני זומם לבצע פשע. ידיעה זו, ראוי לה שנדרוש כי תהיה ברורה ונקיה. ראויה היא כי תהא רחוקה מחשד גרידא.. (הדגשה שלי ת.כ.) (עמ' 4-763). לעניין זה ראו גם: * גור אריה, במאמרה (לעיל) בעמ' 379 *רות קנאי, "האמנם דין אחד לחושד וליודע?" מחקרי משפט יב 433, 438. 32. מזדקרת לה השאלה: כיצד נוכל ללמוד על קיומה של ידיעה ממשית? המענה שמספק כבוד השופט חשין הנו כדלקמן: "ויודעים אנו כי אין אדם "יודע" על מחשבותיו ועל תוכניותיו של הזולת אלא מתוך גילויים חיצוניים הנתפשים בחמשת החושים ובעיבודם של גילויים אלה במוחו. "ידיעה" אודות מחשבות הזולת ותוכניותיו הינה - להלכה ולמעשה - היסק המוסק מתוך ביטויים וגילויים חיצוניים לאותן מחשבות ולאותן תוכניות. ומכאן שאלה: כמה ביטויים וגילויים חיצוניים, ואיזו איכות אמורה שתהא לאלה, עד שנוכל לומר כי אדם "יודע" שפלוני זומם לעשות מעשה פשע? תשובה אחת ויחידה לשאלה זו - לא תימצא לנו; נסיבותיו של כל עניין ושל כל מקרה תכרענה, ובהן נגלה תשובה. מיבחן הראיות יהא מיבחנו של האדם הסביר - קרא: בית-המשפט - והוא מיבחן ההגיון והשכל הישר. השאלה שבית-המשפט יציג לעצמו תהא, האם המידע שנצבר באמתחתו של הנאשם - כמות המידע ואיכות המידע - האם מידע זה הגיע לדרגה כזו עד שניתן להחיל עליו - על-פי כללי ההגיון והשכל הישר - את מושג ה"ידיעה"; האם המידע הגיע לשלב של "מאסה קריטית", האם הכוס נמלאה עד שפתה" (עמ' 769-770). 33. לא זו אף זו, הידיעה שפלוני זומם לבצע פשע חייבת להיות ידיעה "ממשית" ולא ידיעה הנסמכת על קטעי שמועות והשערות (שם בעמ' 771). כך גם הידיעה הנדרשת חייבת שתיסוב על סכנה "ממשית" (שם בעמ' 772). 34. יתרה מזו, כבוד השופט חשין פירש את מושג הידיעה כמושג שכולל בחובו את יסוד ההכרה כי פלוני אכן זומם לעשות פשע: "אין די בכך שרמת המידע הגיעה לכדי "מאסה קריטית", דהיינו, כי הידע נתגבש לכלל היותו "ידיעה" באורח אובייקטיבי; האדם שהמידע נצבר בידו אמור אף להאמין כי פלוני אכן זומם לעשות מעשה פשע. ראובן שניגע ב"ידיעה" על כך שפלוני זומם לעשות מעשה פשע אך בה-בעת אין הוא מאמין - בתום-לב - כי פלוני אכן רציני בכוונותיו להוציא את תוכניתו מן הכוח אל הפועל, לא ניתן לומר עליו כי "ידע" על כוונותיו של פלוני כמשמעותו של המושג "ידע" בסעיף 262 לחוק....יתר-על-כן: דרישה זו, כי היודע אף יאמין, עולה בקנה אחד עם הצורך החברתי שלא להרבות בתלונות-שוא אודות סכנת ביצועו של פשע, ועם טיבה של העבירה כעבירה הנסמכת על מעשים שטרם נעשו ואפשר אף שלא ייעשו כלל" (עמ' 5-774). 35. יוצא אפוא, שבית המשפט העליון פירש את יסוד הידיעה כידיעה ממשית וברורה מהולה באמונה כי פלוני זומם לבצע פשע. 36. ומן הכלל אל הפרט: האם הנאשמת ידעה ידיעה ברורה, נקיה וממשית והאמינה כי האדם שפנה אליה באוטובוס בדרישה שתרד כי "הולך להיות משהו לא טוב באוטובוס" בפועל זמם לפוצץ את האוטובוס על כל יושביו. האם הנאשמת ידעה והאמינה שפלוני זומם לעשות מעשה פשע 37. אקדים ואציין את הברור מאליו: אין מחלוקת כי הנאשמת לא נטלה חלק בתכנון הפיגוע, לא הייתה קשורה לו ולא חפצה בו. השאלה הרלבנטית בעניינו הנה האם ידעה הנאשמת כי האדם שישב במושב הסמוך לה זמם לפוצץ את עצמו? 38. כיום, מתבקשים אנו לחזור לאותו בוקר יום 4/8/02 ולהתחקות אחר ידיעתה של הנאשמת אודות זממו של אותו אדם במושב השכן. כיום, למצער, יודעים אנו את מה שהנאשמת ידעה בוודאות למראה הפיצוץ הנורא שהתרחש כעשרים דקות לאחר מכן- שהאדם שישב לידה והפציר בה לרדת מהאוטובוס היה מחבל מתאבד שפוצץ את עצמו ביחד עם כל נוסעי האוטובוס וגרם לקטילתם של 9 אנשים ולפציעתם של יותר מששים אזרחים . אולם, בדרכנו חזרה לאותו בוקר ה- 4/8/02 נזהיר את עצמנו שבעתיים, שעלינו לבחון את כל הממצאים העובדתיים המונחים כיום בפנינו בפרספקטיבה של התגבשותם בזמן אמת ואל לנו לערבבה בראיה בדיעבד וחוכמה שלאחר מעשה. 39. ההודעה שנגבתה מהנאשמת במשטרה (ת/15) הנה מסמך אותנטי ואמין בעיני. ההודעה נמסרה לאחר שהנאשמת פנתה בכוחות עצמה למשטרה, שעות ספורות לאחר הפיצוץ המחריד. הנאשמת לא נועצה עם עו"ד בטרם מסרה את גרסתה במשטרה ולא יכלה לרדת לעומק הניואנסים המשפטיים שבפרשנות מושג הידיעה, היא מסרה גרסה ספונטנית ואמיתית שנתמכה בחלקה בגרסת סמייה ושוכנעתי כי היא מסרה את הדברים כהוויתם. 40. הנאשמת העידה בפני וחזרה על עיקרי גרסתה במשטרה. עדותה של נאשמת הייתה בהירה וקונסיסטנטית ואותות האמת ניכרו מדבריה, בעדותה בפני היא לא נטתה להגזמה ולדרמטיזציה ודבקה בגרסתה תחת חקירה נגדית צולבת. הנאשמת הותירה בלבי רושם אמין ומהימן ושוכנעתי כי היא אכן דיברה אמת. 41. בהקשר זה, יוטעם כי, ככלל, התביעה לא ביקשה להטיל דופי במהימנות הנאשמת ובאמינות דבריה, אך היא ביקשה להסיק מהם מסקנה שונה מזו שאליה טענה הנאשמת. 42. בהודעתה במשטרה (ת/15) סיפרה הנאשמת בפרוטרוט את כל אשר אירע באותו בוקר, היא מסרה שכמנהגה, היא עלתה לקו 361 בדרכה למקום לימודיה. בצומת חוצות כרמיאל עלה אדם, שחבש כובע עגול, לבש מכנסיים קצרים וחולצת ספורט והיה לו תיק גב. הוא דיבר עמה בעברית אמר לה "סליחה" היא ענתה לו "בבקשה" והוא התיישב לידה. הנאשמת חשבה שהוא יהודי או תייר והופתעה כאשר פנה אליה בערבית ואמר לה "תרדי מהאוטובוס, תרדי מהאוטובוס", היא שאלה אותו "מה אתה מדבר" ואז ביקש ממנה פעם נוספת לרדת כי "הולך להיות משהו לא טוב באוטובוס". 43. הנאשמת, לא הייתה יכולה לדעת אילו מחשבות התרוצצו במוחו של אותו אדם ואיזה מזימות רקח הוא בלבו- על מחשבותיו ותוכניותיו יכלה היא ללמוד רק מאותם גילויים שהוא בחר להחצין. 44. השופט חשין לימדנו כי ידיעה כהוראת סעיף 262 לחוק משמעה, שבראשה של הנאשמת הצטברו נתונים שעניינם גילויים חיצוניים לנעשה בלבו ובמוחו של המחבל, עד כדי שמשקלם המצטבר הגיע "למאסה קריטית" של ידיעה ברורה ונקיה על מזימת המחבל. מבחן הראיות הוא מבחנו של האדם הסביר- מבחן ההגיון והשכל הישר- והשאלה שעלינו לשאול הנה האם המידע שהסתבר באמתחתה של הנאשמת, מבחינה כמותית ואיכותית, הגיע לדרגה כזו עד שניתן להחיל עליו- על פי כללי ההגיון והשכל הישר- את מושג הידיעה? 45. סבורני כי יש להשיב לשאלה זו בשלילה. הגילויים החיצוניים שנפלטו מאותו אדם שישב ליד הנאשמת לא היו מפורשים וחד משמעיים באופן שהיו מחייבים את המסקנה הלוגית שבמחבל עסקינן. האדם לא אמר לנאשמת שהוא עומד לפוצץ את עצמו, הוא לא הראה לה חגורת נפץ ולא שיתף אותה בכוונתו ליטול חיים. מאידך, אדם זה הפציר בנאשמת לרדת מהאוטובוס כי "הולך להיות משהו לא טוב באוטובוס" ותושבי המדינה יכולים לשער מהם הדברים "הלא טובים" שיכולים לקרות באוטובוסים אך מצד שני, עד אותו בוקר, התופת לא הגיעה לאזור הצפון ופיגועי ההתאבדות, עבור תושבי הצפון, נתפסו כדבר רחוק מהוויותיהם היומיומיות, דבר שקוראים עליו בעיתונים ורואים במהדורות החדשות בטלוויזיה. 46. ברי כי המשפט שנאמר לנאשמת כלל בחובו לא מעט אמביוולנטיות- ואף ערטילאיות- ואותה אמביוולנטיות היא זו שבעצם מותירה מרווח לספק, ייתכן שהאדם הסביר היה חושד ברמה גבוהה שמדובר במחבל מתאבד אך אין ביכולתו של אותו אדם סביר לדעת, על סמך אותו משפט, ידיעה ברורה, נקיה וממשית, שכך הם פני הדברים ובלבו יוותר אותו ספק אשר מכרסם בקיומה של ידיעה. 47. התביעה ביקשה ללמוד מנסיבות המקרה שהנאשמת ידעה על הפיגוע שעתיד היה להתרחש. לשם כך היא השוותה בין עניינו לפרשת הר שפי וטענה כי לפני רצח ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל אף אחד לא העלה בדעתו תסריט לפיו ראש הממשלה ירצח אך בית במשפט מצא לנכון להרשיע את הר שפי באי מניעת רצח ראש הממשלה. 48. המקרה דנן, שונה מהמקרה של הרי שפי, ידיעתה של הר שפי הורכבה מפסיפס של נתונים אשר הצטברו בזמן ממושך שחיבורן שיקף תמונה עובדתית ברורה ונקיה כי עמיר עומד לרצוח את ראש הממשלה רבין ז"ל. הגילויים החיצוניים שנזדקרו לעיני הר שפי היו ברורים, רבים וכבדי משקל: עמיר אמר להר שפי, במספר הזדמנויות, כי על רבין חל דין רודף ושהוא מתכוון לבצע דין זה; הר שפי ידעה כי עמיר ניסה להוציא לפועל את תוכניתו פעמיים כאשר ביקש לרצוח את רבין באירוע ב- "יד ושם" ובאירוע חנוכת מחלף שמריהו; עמיר הציע להר שפי לבצע תצפיות על רבין; הר שפי ידעה שעמיר מחזיק אקדח, שהוא מתכוון להקים מחתרת יהודית, הוא ביקש ממנה נתונים אודות הנשקייה במושבה בית- אל על מנת לשדוד אותה וכד'; מה גם, שלאחר היוודע דבר הרצח התקשרה הר שפי לעמיר וכן התקשרה לחברתה ואמרה לה שהיא "רוצה לחבק את הזומם". 49. קיים שוני מהותי בין המקרה עסקינן למקרה של הר שפי: ראשית, היחס הנפשי של שתי הנאשמות לפשע שהתבצע אינו זהה, הר שפי רצתה ברצח לעומתה, הנאשמת לא חפצה בפיגוע ולא הייתה קשורה לו. שנית, קיים שוני מהותי מבחינת כמות, איכות ומשקל הגילויים האובייקטיבים שהחצין עמיר שהיה מוכר לנאשמת ואשר הצטברו לאורך זמן ממושך, לבין הגילוי החיצוני שהחצין המחבל שלא היה חד משמעי, נעשה באופן חד פעמי, ארך דקות ספורות והותיר בלבה לא מעט תהיות לגבי מהותו ואמיתותו. 50. התביעה ביקשה לערער את אמינות הנאשמת וטענה שהאדם- שהתברר בדיעבד שהוא מחבל- היה "בעל חזות ערבית" זאת בניגוד לטענת הנאשמת שהוא נראה לה יהודי או תייר. סבורני, כי סוגיית "חזותו" של אותו אדם אינה רלבנטית כלל לעניין התגבשות יסוד הידיעה אך היא רלבנטית במישור קביעת מהימנות הנאשמת. 51. התובעת סמכה את טענתה על הודעתו של נהג האוטובוס (ת/4). עיון בהודעה של הנהג מגלה כי היא רוויה באי דיוקים, הנהג מסר בהודעתו כי: בצומת ראמה עלו שתי בחורות אחת שילמה בכרטיסיה שלה עבור שתיהן, אחת ישבה בכסא לידו והשניה ישבה בכסא ליד הדלת האחורית ליד בחור ערבי מסולסל. לפני צומת שבע בחורה זו התכוננה לצאת וקראה לחברתה ושתיהן ירדו בתחנה. 52. תיאור זה של הנהג לא נכון, מהתשתית הראייתית שהונחה בפני ברור כי הנאשמת עלתה לבד לאוטובוס מתחנת כרמיאל ואילו סמייה עלתה לבד אף היא באותה תחנה אך רק לאחר שעצרה את האוטובוס שהחל כבר בנסיעה. כך שלמעשה, הנאשמת וסמיה עלו על האוטובוס בצומת כרמיאל ולא בצומת ראמה כטענת הנהג והן שלמו את דמי הנסיעה כל אחת לחוד ולא בכרטיסיה אחת יחדיו כטענת הנהג. מה גם, שהנאשמת לא עלתה לאוטובוס והתיישבה ליד "בחור ערבי מסולסל" בכסא ליד הדלת האחורית שכן, מהודעתה של הנאשמת עולה כי היא התיישבה תחילה בצד השמאלי של האוטובוס ליד חייל ולאחר מכן עברה לשבת לבד בצד ימין של האוטובוס ליד הדלת האחורית ורק לאחר מכן הגיע אותו אדם - שבדיעבד הסתבר שהוא מחבל- והתיישב לידה. כשלעצמי, סבורני כי ככל הנראה, הנהג התבלבל בין הנאשמת וסמייה לבין ג'יהאן חסן ואחותה מייסון ז"ל אשר עלו יחדיו מצומת ראמה (ת/6). לפיכך, בשל האי דיוקים הרבים בהודעת הנהג, אינני נוטה להטיל בה אמון והנני מעדיף את גרסת הנאשמת לעניין בכל הנוגע "לחזותו" של האדם שישב לידה. 53. הסניגור טען בפני כי, למשמע הדברים מפי האדם שישב לידה, התרוצצו בראש הנאשמת אפשרויות שונות שהתחרו לגבי פרשנות הדברים, כאשר האפשרות שמדובר במחבל הייתה נוכחת בתודעת הנאשמת אך היא לא הייתה ברורה וחד משמעית באופן שהיה בכוחה לדחוק את האפשרויות האחרות. לפיכך, הוא טען כי הנאשמת הייתה שרויה במצב של חשד להבדיל מידיעה. לעומתו, הציעה התובעת פרשנות דיכוטומית לפיה ניתן לקבל את הטענה כי הנאשמת לא ידעה כי עסקינן במחבל מתאבד רק אם היא לא הייתה יורדת מהאוטובוס כך שעצם ירידתה מהאוטובוס מלמדת על כך שהיא אכן "ידעה". 54. בחקירתה במשטרה נשאלה הנאשמת אם ידעה או הרגישה שהבחור הוא מחבל שרוצה לפוצץ את האוטובוס וכך היא השיבה: "אני בהתחלה כאשר ישב לידי חשבתי שהוא יהודי או תייר וכאשר ביקש ממני לרדת מהאוטובוס ודיבר אתי בערבית הופתעתי ופחדתי והתחלתי לחשוב על הרבה דברים באותו זמן.. אני חשבתי שאולי הוא כן מחבל ורוצה לעשות משהו באוטובוס ואני פחדתי ממנו שיעשה לי משהו אך הוא לא נראה חשוד. " (ש' 8-2 בעמ' 6 לת/15). לטעמי, פסקה זו משקפת באופן אותנטי את הלך הנפש של הנאשמת, היא חשבה על הרבה דברים באותו זמן, חשבה גם שהאדם מחבל, חשבה שיפגע בה אישית, אך מצד שני- הוא לא נראה לה חשוד. 55. בעדותה בבית המשפט מסרה הנאשמת כי: "כל מיני מחשבות עלו בראשי, למשל: חשבתי שהוא יפגע בי, שהוא מתחיל איתי, חשבתי באחוז אחד שהוא מחבל מתאבד, רציתי להגיד למישהו שההרגשה שלי לא נוחה, התביישתי הייתי ב- 14 מבחנים הייתי כבר חודשיים בחדר שלי לומדת למבחנים, הייתי כל כך לחוצה" (עמ' 12 לפ'). ובהמשך: "פחדתי שהוא יפגע בי, כל מיני מחשבות עלו לי בראש, אולי ירדוף אחרי, אולי לא אחראי על ההתנהגות שלו, תחושה לא נוחה. לא רציתי מהומות באוטובוס, אני בחורה רגועה, שקטה, גם ביישנית." (עמ' 15 לפ'). 56. למשמע דברי שכנה באוטובוס, הנאשמת פחדה ואף התחילה לרעוד וביקשה לרדת מהאוטובוס, היא קראה לחברתה סמייה וביקשה ממנה לרדת עמה בצומת שבע. הנאשמת מסרה שהיא קראה לסמייה לרדת עמה כיוון שהיא פחדה לרדת לבד בצומת שומם ולא מוכר ולא משום שהיא ביקשה להציל את חיי סמייה, אחרת הייתה מבקשת מיתר חברותיה להצטרף: "אני לא לקחתי את העניין ברצינות. והיא נוסעת אתי כל הזמן מזה שנתיים. ואנחנו חברות טובות ופחדתי לרדת בצומת שבע לבד. ורק בגלל זה ביקשתי רק מסמייה שתרד איתי. ואם הייתי יודעת שהוא הולך להתפוצץ אז הייתי גם מבקשת מג'יהאן ומשאר החברות. אך אני לא ידעתי איך להתנהג באותו רגע. (ש' 11-6 בעמ' 7 לת/15). כך גם מסרה בעדותה בבית המשפט: "פחדתי לרדת לבד, צומת שבע זה מקום שאין בו אנשים, אני לא רגילה להישאר לבד. (עמ' 12 לפ'). 57. כאמור, מדברי הנאשמת עולה כי היא אכן נכנסה למצב של פחד כששמעה את דברי האדם שישב לידה. פחד זה עבר אסקילציה והפך לחרדה של ממש שהתבטאה בתגובות פיזיות של הנאשמת, היא רעדה והסמיקה עד כדי כך שסמייה חשבה שהיא חולה. אסקלציה זו הגיעה לשיאה עם הירידה מהאוטובוס ואז החלה התדרדרות במפלס הפחד לאחר שסמייה באה בדברים עמה וגרמה לבלימת אותה אסקלציה ולירידת רמת המתח. 58. הנאשמת סיפרה לסמייה מדוע החליטה לרדת רק לאחר שירדו מהאוטובוס, היא לא הציגה בפני סמייה מסקנה מוגמרת שעומד להתרחש פיגוע או שמדובר במחבל, היא רק חזרה על המשפט שנאמר לה ע"י האדם שישב לידה ושיתפה את סמייה בפחדיה ולבטיה. אולם, תגובת סמיה הייתה תגובה של זלזול וכעס, היא אמרה לנאשמת שהדברים הם "שטויות" אך הנאשמת ענתה לה "האדם צריך להיות זהיר" ואילו סמייה שבה ואמרה לה "שטויות". 59. בהודעתה (ת/5), מתארת סמייה תמונת מצב דומה לפיה היא התייחסה בזלזול לדברי הנאשמת ואף האשימה וכעסה עליה: "אני אמרתי לה אל תדאגי זה סתם בחור שמדבר עם בחורות, אנחנו שנתיים נוסעות באוטובוס ויש הרבה בחורים שמדברים עם בחורות, אל תדאגי. אז התחלתי לצעוק עליה במונית למה ירדנו מהאוטובוס, אמרתי לה יש לי מבחן ואם הייתי יודעת שזה מה שהבחור אמר לך לא הייתי יורדת מהאוטובוס" (ש' 18- 23 בעמ' 2 לת/5). ובהמשך: "אמרתי לה שזה בחור שרצה לדבר עם בחורה וכעסתי עליה שהורידה אותי מהאוטובוס" (ש' 1-20 בעמ' 4 לת/5). 60. דומה כי סמיייה הייתה משוכנעת מאוד בצדקת אבחנתה שמדובר "בבחור שרוצה לדבר עם בחורה" או שמאיים לפגוע אישית בנאשמת, זאת מאחר שסמייה מסרה כי הנאשמת סיפרה לה כי אותו אדם אמר לה: "תרדי עכשיו מהאוטובוס כי אם לא תרדי יקרה משהו לא טוב" להבדיל מהמשפט שהנאשמת טענה שנאמר לה: "תרדי מהאוטובוס הולך להיות משהו לא טוב באוטובוס"- כאשר המשפט שהזכירה סמייה כלל רמז לאיום יותר ספציפי על הנאשמת. 61. לדברי סמייה היה אפקט מרגיע על הנאשמת: "היא השמיטה את החשדות מראשי, אמרה 'סתם בחור עובד עלינו, אולי רצה להתחיל איתך, מפגר' היא שכנעה אותי שמדובר בשטויות, כל זה היה במונית .. חשדתי באחוז אחד שהוא מחבל, הוא לא נראה מחבל. חשבנו שזה סתם" (עמ' 13-12 לפ'). ובהמשך: ש. כשדיברת כשאת דיברת עם סמייה, היית מאוד מבוהלת, מאוד נכון, אדומה רעדת בכל הגוף? ת. לא כל הזמן, רק שירדנו היא הרגיעה אותי, השמידה את כל החשדות, ברגע שאת פוחדת או חושבת על משהו והחברה שלך מרגיעה אותך, את משמידה את המחשבות" (עמ' 15 לפ'). 62. דומה כי דברי סיימה גרמו לנאשמת לחשוב שהיא ספק פרנואידית ושהיא חוששת לשווא. בקרב הנאשמת התחולל קרב בין רגשותיה הפנימיים על הווריאציות השונות שלהם, תחושתה הרעה והחשש שמא מדובר במחבל, לבין ניסיונה לקריאת כל הנתונים באופן "רציונלי". "רציונליזציה" זו באה לידי ביטוי בין היתר באמירות של הנאשמת כגון: "הוא לא נראה חשוד בעיני", "הוא לא נראה מחבל", "אני לא לקחתי את הדברים ברצינות", "חשבתי שזה סתם ולא רציני" וכן על רצונה לא "לעשות מהומות באוטובוס". 63. בעוד הנאשמת שרויה באנטגוניזם זה בין "האמוציות" מחד לבין ו- "הרציונליזציה" מאידך, באים דבריה של סמייה, דבריה אלו מחזקים את הקול "הרציונלי" שבתוך הנאשמת, סמייה אמרה לנאשמת שאין כלל על מה לדאוג, היא הלינה עליה, כעסה עליה כי יש לה מבחן וזלזלה בסיבת הירידה מהאוטובוס ואף אומרת לה שאם ידעה זאת מקודם לא הייתה כלל יורדת עמה. דברי סמייה המרגיעים והמאשימים, הצליחו לפוגג את המתח בו הייתה נתונה הנאשמת ולהדוף את החרדות והחששות שקיננו בלבה, ולאחר השיחה עם סמייה נראה כי השתיים הגיעו לתמימות דעים "חשבנו שזה סתם" (עמ' 13 לפ'). 64. בחקירתה במשטרה נשאלה הנאשמת מדוע היא לא התקשרה למשטרה מייד לאחר שירדה מהאוטובוס, וכך ענתה: "לא חשבתי על זה, והייתי בהלם. ולא ידעתי איך להתנהג. ולא יכולתי לחשוב כי זאת פעם ראשונה (ש)קורה לי דבר כזה." (ש' 12-10 בעמ' 6 לת/15). ובהמשך: "לא ידעתי איך להתנהג אני פחדתי ממנו, אני עלה לי בראש שהוא רוצה לפוצץ את עצמו אך חשבתי מצד אחר שזה סתם. וזה לא רציני. והלוואי שהייתי יודעת שהוא הולך לפוצץ את האוטובוס אז הייתי צועקת באוטובוס וגם הייתי מתקשרת למשטרה. כי יש עוד באוטובוס הרבה מהחברות שלי שלומדות איתי באותה מכללה" ( ש' 28-22 בעמ' 6 לת/15). 65. כאמור, הנאשמת טענה בעדותה כי למשמע דברי שכנה באוטובוס חלפו בראשה שלל של אפשריות כאשר אחת מהן הייתה שמדובר במחבל והיתר היו שהוא מתחיל אתה, שהוא יפגע בה, ירדוף אחריה, שהוא לא אחראי על התנהגותו. התביעה טענה בפני כי יתר האפשריות המנויות לעיל לא היו יכולות לגרום לנאשמת לרדת מהאוטובוס ולעניין זה, בחרה התובעת להתעלם מהאפשרויות האחרות ולהתמקד באפשרות ההטרדה המינית. 66. התובעת טענה כי אין זה סביר שהנאשמת תגיב בצורה כה קיצונית להטרדה מינית. אולם, ברי כי תגובת כל אישה להטרדה מינית הנה אינדיבידואלית ומוכתבת מסממנים הטבועים באישיות כל אישה ואישה וניסיון החיים שלה. תגובת הנאשמת להטרדה מינית אינה בלתי סבירה בהתחשב בהיותה בחורה ערבייה, כפרית, שקטה וביישנית. הרעיון שהדברים שהשמיע שכנה באוזניה היו בגדר הטרדה מינית אינו אבסורדי או הזוי, ראיה לכך שסמייה, חברתה ורעתה של הנאשמת שלכאורה באה מרקע סוציולוגי דומה לזה של הנאשמת, אף היא סברה כי הדברים הנם בגדר הטרדה מינית ואמרה לנאשמת: שזה "סתם בחור שמדבר עם בחורות, אנחנו שנתיים נוסעות באוטובוס ויש הרבה בחורים שמדברים עם בחורות" (ש' 1-20 בעמ' 4 לת/5). 67. פרופ' גור אריה, במאמרה, דנה בתופעת ה-"הונאה עצמית" כאופן התמודדות עם הסיטואציה של חובת מניעת מניעת פשע . לדידה, תופעת "ההונאה העצמית" מכרסמת בידיעה ומתרחשת כאשר אדם אינו מוכן לקבל מבחינה נפשית שהקרובים לו או האנשים שהוא בא במגע עמם מסוגלים לבצע פשע חמור לפיכך, האדם מפעיל, שלא מדעת, מנגנון של שכנוע עצמי פנימי לפיו אין האחר מסוגל באמת להגשים את מזימתו ובכך אותו אדם מתמודד עם רגשותיו הפנימיים השליליים באופן של הדחקה. פרופ' גור אריה מוסיפה כי אותו תהליך של "הונאה עצמית" יכול שיתרחש כאשר לא קיימת היכרות עם הזומם אלא כדרך להתמודד עם נטל הדיווח למשטרה: "שכנוע פנימי כזה (הדחקה) עשוי אף להתרחש שלא במסגרת היכרות אישית עם הזומם אלא כדרך להתמודד עם הנטל הכרוך בדיווח למשטרה, המלווה בחשש להסתבך עם עבריינים ומעורר קונפליקט הנעוץ בהלשנה. גם מי שמאמין כי הדבר הנכון הוא לדווח למשטרה על מזימת הרצח אך בה בעת חושש מהנטל הכרוך בדיווח, עשוי להונות את עצמו על ידי שכנוע פנימי כי הזומם לא באמת מסוגל להגשים את מזימתו." ( שם, בעמ' 380). 68. תופעת ה-"הונאה העצמית" הנה תופעה אנושית וטבעית ואין היא תלושה מהמציאות, מעיןwishful thinking אימננטי לאדם, אם תרצו. סבורני כי דברי פרופ' גור אריה אודות המחסום הנפשי שקם כאופן התמודדות עם מזימות קרובים לביצוע פשע, יפים מקל וחומר לגבי זרים. 69. בסיטואציה שבה ניתן ללמוד מדברי זר כי בכוונתו לבצע פשע. כיצד על האדם לנהוג ? כיצד עליו להעריך את אמיתות ההצהרה? אישיותו של אותו זר נותרת בגדר תעלומה ואותו זר לעולם יהיה עטוף במסתורין. האדם שקולט את מסרי אותו זר- במיוחד כאשר אותם מסרים אינם חד משמעיים- לא ידע כיצד לעבד אותם: ניצב בפניו זר שאין הוא מכיר אותו, אין הוא מכיר את אופיו, רצינותו ומצבו הנפשי. אולי אותו זומם לא רציני? תמהוני? לקוי בנפשו? או ידו במעשה קונדס? דא עקא, האדם שנמצא בסיטואציה כזו נעדר כל כלים אובייקטיביים לבחינת רצינות כוונותיו של אותו זר- וזוהי הסיטואציה אליה נקלעה הנאשמת. 70. הנאשמת, עלתה לאוטובוס בדרכה להיבחן במכללה לאחר שהייתה מסוגרת בחדרה ולומדת במשך כחודשיים, הזר שהתיישב לידה הפציר בה לרדת כי "הולך להיות משהו לא טוב באוטובוס". הנאשמת לא ניסתה להיתמם ולטעון כי האפשרות שמדובר בפיגוע לא חלפה בראשה הרי, במדינתה היא יושבת. אולם, המשפט שנאמר לה היה רחוק מלהיות חד משמעי ואף נטה לאמביוולנטיות כך שהאפשרות שמדובר במחבל הייתה נוכחת בתודעתה ביחד עם אפשרויות אחרות. קרי- הנאשמת לא הבינה באופן חד משמעי כי האדם התכוון לפוצץ את עצמו. 71. הסניגור הסכים כי האפשרות שמדובר במחבל הייתה כאמור נוכחת בתודעתה של הנאשמת אם כי לצד אפשרויות אחרות, ואף היה נכון לאומר שאפשרות זו הייתה דומיננטית. אולם הנאשמת לא ידעה להתמודד עם אפשרות זו כיוון שלא הייתה מתחייבת ובלעדית, הנאשמת לא הכירה את האדם הזר שהפציר בה לרדת מהאוטובוס היא לא ידעה איך לעכל את דבריו, לקבלן כאמת לאמיתה או לדחותן כהבל הבלים, בראשה התרחש אותו תהליך של רציונליזציה "הוא לא נראה חשוד", "לא נראה מחבל" "לא רציני", זהו אותו תהליך של "הונאה עצמית". 72. סמייה חברתה של הנאשמת, תרמה תרומה קריטית להתהוות אותו תהליך של "הונאה עצמית", בדבריה היא הפיגה את חששותיה של הנאשמת הלינה וכעסה עליה, אמרה לה שמדובר "בשטויות" ב- "בחור שרוצה לדבר עם בחורה" וזלזלה ברצינות הדברים שהושמעו באוזני הנאשמת. 73. יתרה מזו, הנאשמת תיארה את עצמה כבחורה שקטה וביישנית וזוהי גם התרשמותי ממנה בעדותה בפני. סבורני כי יש לפרש את התנהגות הנאשמת באספקלריה של תכונותיה אלו ואין לייחס לה תכונות שלא ניחנה בהם: הנאשמת ביישנית ואף מופנמת קמעא, ביקשה מסמיה להתלוות אליה כי פחדה לרדת בצומת שומם שלא מוכר לה, "היא רצתה להגיד למישהו שההרגשה שלה לא נוחה" אבל התביישה לעשות כן, כי היא חשבה שהוא "ירדוף אחריה או שהוא לא אחראי על התנהגותו ולא רצתה לעשות מהומות באוטובוס" - דומני כי ביישנות זו של הנאשמת תרמה אף היא להפעלת אותו מנגנון של "הונאה עצמית". 74. לאור המקובץ לעיל נחה דעתי כי הנאשמת לא ידעה ידיעה ברורה, נקיה וממשית ולא האמינה כי אותו אדם - שבדיעבד הסתבר שהוא מחבל מתאבד- אכן זמם לבצע פיגוע תופת. שוכנעתי כי עלו במוחה של הנאשמת מחשבות שונות וכי האפשרות שבמחבל עסקינן הייתה בהחלט נוכחת בתודעתה. ברם, החשד שקינן בלבה של הנאשמת לא עבר "אבולוציה משפטית" ולא הזדקר כ- "ידיעה", האפשרויות השונות לעיבוד הנתון שהונח בפניה התרוצצו בראשה של הנאשמת בערבוביה אמורפית, והאפשרות שמדובר במחבל לא הייתה ברורה וחד משמעית באופן שהיה בה לדחוק את האפשרויות האחרות ולהקים את אותה "ידיעה "ברורה, נקיה וממשית" ואותה אמונה הנדרשת לשכלול העבירה, וככל הנוגע לאפשרות זו נותרה הנאשמת במצב מנטלי וקוגניטיבי של חשד, וידענו כולו כי חשד לא יכול להוות תחליף לידיעה בסעיף 262 לחוק. 75. כאמור, התביעה הציעה פרשנות דיכוטומית למצבה התודעתי של הנאשמת וטענה כי ניתן לקבל את הטענה כי הנאשמת לא ידעה כי עסקינן במחבל מתאבד רק אם היא לא הייתה יורדת מהאוטובוס, כך שעצם ירידתה מהאוטובוס מלמדת על כך שהיא אכן "ידעה". ראיה דיכוטומית זו אינה מקובלת עלי מאחר ודה - פקטו היא מאיינת את מרווח החשד הקיים בין המצב של "ידיעה" למצב של "אי ידיעה" והדבר לא הולם את הרציונל של סעיף 262 לחוק. 76. היסוד הנפשי הנדרש בעבירה דנן הנו של ידעה בפועל להבדיל מחשד או עצימת עיניים, ההרשעה בעבירה זו, ככל עבירה אחרת, מתחייבת כאשר בית המשפט משתכנע בקיום היסוד הנפשי והפיזי של העבריה מעבר לכל ספק סביר. למעשה, בטיעוניה אלה, מבקשת הפרקליטות להפוך את החשד שקינן בלב הנאשמת- הוא אותו ספק בקיום היסוד הנפשי- לגדר ידיעה ממש ובכך היא חוטאת היא את מטרת האיסור הפלילי. 77. לא זו אף זו, אני מוצא חיזוק למסקנתי בדבר אי ידיעת הנאשמת בהתנהגות הנאשמת לאחר ירידתה מהאוטובוס: אם הנאשמת ידעה באמת ובתמים כי פיגוע התופת עומד להתרחש היא לא הייתה עולה על מונית לכיוון צפת אלא הייתה חוזרת על עקבותיה לכפרה, היא לא הייתה נותנת לנהג המונית לנסוע מאחורי האוטובוס ואף לעקוף אותו כאשר היא יודעת כי אותו אוטובוס עומד להתפוצץ בכל רגע נתון, אלא הייתה דווקא מאיצה בנהג המונית להתרחק מהאוטובוס. 78. יתרה מזו, מהודעת הנאשמת ניכר כי אף לאחר אירוע הפיצוץ המחריד- אותו ראתה במו עיניה, היא המשיכה להחזיק בדעה כי אותו אדם שישב לידה באוטובוס לא היה רציני, בדרך מצפת לדיר אלאסד היא סיפרה לאחיה של סמייה, אשרף, אשר אסף אותן ברכבו, אודות הבחור שביקש ממנה לרדת מהאוטובוס "ואמרתי לאשרף שאני חושבת שהוא סתם עובד עלי" (ש' 24- 25 בעמ' 4 לת/15). ללמדך, כי היא אכן לא ידעה ולא האמינה שאותו אדם היה המחבל אפילו לאחר שהייתה עדה לתופת. 79. יוטעם בשנית, המקרה דנן שונה בתכלית השינוי מהמקרה של הר שפי, הר שפי הכירה את עמיר היטב וידיעתה אודות הפשע שזמם לבצע התגבשה טיפין טיפין לאורך ציר הזמן, עמיר החצין באופן שוטף גילויים חיצוניים רבים, נהירים, מפורשים ואיכותיים אשר זרמו ללא הרף אל תודעת הר שפי והציפו אותה, נתונים אלה נקלטו על ידי הר שפי וכפו את נוכחותם בתודעתה באופן שלא הותיר בה מקום לספק בדבר זממו של עמיר. כך, הר שפי ידעה כי עמיר סבר כי חל דין רודף על רבין ז"ל ושהוא אישית מתכוון לבצע דין זה, היא ידעה היטב כי ההצהרות שפיזר עמיר לא היו דברי סרק מאחר והוא מימשם עת ניסה להתנקש בחיי רבין ז"ל פעמים באירוע ב- "יד ושם" ובאירוע חנוכת מחלף שמריהו. עמיר אף הציע להר שפי להשתתף באופן אופרטיבי בזממו ולבצע מעקבים על רבין ז"ל. ההיכרות של הר שפי עם עמיר לא הייתה היכרות חולפת אלא ממושכת ועמוקה, היא ידעה כי עמיר מחזיק אקדח וכי הוא רציני, היא ידעה על דעותיו הקיצוניות ועל כוונת להקים מחתרת יהודית ולגנוב נשקייות ביישובים בשטחים לשם כך. עמיר אף ביקש מהר שפי מידע על מקום הנשקייה במושבה בית אל והיא מסרה לו מידע מוטעה, ללמדך כי היא ידעה היטב כי עמיר רציני ומסוגל להוציא לפועל את אשר הוא זומם. 80. לעומת הר שפי, הנאשמת, בזמן אמת, לא הכירה כלל את האדם שהתיישב לידה, היא לא יכלה ולא הייתה יכולה לרדת לרזי לבו ולהעריך את רצינות כוונותיו, מצבו הנפשי והמנטלי של אדם זר זה לא היה ברור מאליו, והגילוי שבחר אותו זר להחצין היה גילוי, מצומצם, חד פעמי ואמביוולנטי אשר הותיר את תודעת הנאשמת רוויה בתהיות ופרשנויות מגוונות אודות אמיתות מצב הדברים. הנאשמת, פחדה וירדה מהאוטובוס ואז הגיעו דברי סמייה המרגיעים והמאשימים אשר קטעו את תחילת תהליך התהוות ניצני ידיעה בתודעת הנאשמת. משקלו של אותו גילוי חיצוני לנעשה בלבו ובמוחו של שכנה באוטובוס לא הגיע לכדי "מאסה קריטית" דהיינו, לכדי ידיעה ברורה ונקיה ו"הכוס לא נמלאה עד שפתה". הנאשמת נותרה במצב קוגניטיבי של חשד, היא לא ידעה ולא האמינה כי אותו אדם זומם לפוצץ את עצמו. 81. התובעת ביקשה מבית המשפט להעביר לנאשמת ולאחרים את המסר שיש דרכים לסייע להתמודד עם פיגועי ההתאבדות. בית המשפט יכול לשלוח מסר כזה רק מקום שהנאשמת דעה על זממו של המחבל, שיקולי הרתעה אינם ממין העניין כאשר המדיניות המשפטית הראויה באשר לעבירה דנן זו הותוותה בפסק הדין של בית המשפט העליון. 82. הנאשמת ציינה במספר הזדמנויות בהודעתה כי היא לא ידעה שמדובר במחבל, אחרת הייתה צועקת באוטובוס, מבקשת מכל חברותיה לרדת עמה ומדווחת למשטרה. הנאשמת חתמה את הודעתה במשפט "הלוואי שידעתי שהולך לקרות דבר כזה"- זוהי משאלת לב כולנו. ברם, אין להטיל על הנאשמת אחריות פלילית מקום שלא "ידעה" על מזימת אותו פושע ואין להטיל עליה את הקלון המוסרי הכרוך בהרשעה בעבירה זו. סוף דבר 83. משקבעתי כי הנאשמת לא ידעה ולא האמינה כי עסקינן במחבל מתאבד שמתכוון לבצע פיגוע תופת, וכי בכך לא השתכלל יסוד הידיעה הנקוב בסעיף עבירת אי מניעת פשע, הנני מזכה את הנאשמת מכל אשמה. משפט פליליחוק העונשיןאי מניעת פשעפשע