כסף מביטוח לאומי על פציעה במשחק כדורגל: ראשית דבר: 1. לפני תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף עקב נפילתו של התובע במהלך משחק קט-רגל. עובדות שאינן שנויות במחלוקת: 2. התובע הינו יליד שנת 1954, טכנאי מזון במקצועו. הנתבעת הינה מושב המאוגד כאגודה שיתופית שבתחומה מצוי מגרש ספורט. הצד השלישי מס' 1 הינה המועצה האיזורית אשר בתחום שיפוטה מצויה הנתבעת והיא אשר בנתה את מגרש הספורט. הצד השלישי מס' 2 הינה חברת הביטוח אשר ביטחה את הצד השלישי מס' 1 בגין אחריותו בנזיקין כלפי צד שלישי. 3. ביום 27.12.02 שעה שהתארח התובע אצל קרובת משפחתו המתגוררת אצל הנתבעת נטל התובע חלק במשחק קט-רגל במגרש הספורט (להלן: "המגרש") המשמש את חברי הנתבעת למשחקי קט-רגל, כדור-סל וכדור-עף. במהלך המשחק נפגע התובע בשוק שמאל (להלן: "התאונה"). שאלת החבות: 4. לטענת התובע, במגרש היו קיימים 4 כיסויים, שכיסו את ארבעת הבורות, אשר שימשו להתקנת רשת בעת קיום משחק כדור-עף במגרש. אלא, שבניגוד לשלושת הכיסויים, אשר היו מונחים כדבעי, בלט הכיסוי הרביעי, מעל פני המשטח, באופן שהיה קיים מרווח בינו לבין המשטח. 5. התובע טוען כי לאחר מספר דקות מתחילת משחק קט-הרגל שבו השתתף נתפסה כף רגלו השמאלית תוך כדי תנועה סיבובית במרווח שנפער בין המשטח לכיסוי וכתוצאה מכך הוא נפגע בשוק שמאל. 6. לדידו של התובע, הנתבעת, המחזיקה במקרקעין, אחראית לאחזקה תקינה של המגרש. לפיכך חבה הנתבעת, לטענת התובע, חובת זהירות מושגית וקונקרטית כלפי הנוטלים חלק בפעילות ספורטיבית במגרש. משהפרה חובתה זו, טוען התובע, חייבת הנתבעת לפצותו בגין נזקי הגוף שארעו לו כתוצאה מהתאונה שארעה לו במגרש. 7. הנתבעת מעלה חמש טענות לדחיית חבותה: א. יש לראות את הצהרתו של התובע בטופס התביעה שהגיש לדמי תאונה למוסד לביטוח לאומי כהודאת בעל דין לעניין אופן התרחשות התאונה ועל פיה יש לקבוע כי התאונה ארעה בנסיבות שפורטו בטופס התביעה, דהיינו בעת משחק הקט-רגל קפץ התובע אל הכדור, עשה תנועה לא נכונה ושבר את רגלו. ב. התובע לא הרים את הנטל המוטל עליו ולא הוכיח כי נפל בשל פגם במגרש. ג. במגרש לא קיים כל מפגע. ד. לחילופין, ובאם ייקבע כי במגרש היה מפגע, הרי שהתובע נכנס למגרש כמשיג גבול ולפיכך חובת הזהירות של הנתבעת כלפיו מצומצמת ביותר. ה. לחילופין, ובאם ייקבע כי הנתבעת הפרה את חובת הזהירות כלפי התובע, וכי הפרת חובת הזהירות היא שהביאה לתאונה נשוא התביעה, הרי שיש להשית על התובע רשלנות תורמת גבוהה ביותר. 8. בכל הנוגע לשאלת חבות הנתבעת כלפי התובע הצטרף הצד השלישי לכל טענות הנתבעת. 9. התלבטתי רבות ביני לביני לגבי ההכרעה בתובענה זו, והגעתי לבסוף למסקנה כי יש לחלק האחריות לתאונה בין התובע לבין הנתבעת (בכל הנוגע להודעה לצד השלישי אתייחס בהמשך) ודהיינו: קיימת חבות בנזיקין של הנתבעת כלפי התובע, אולם יש להפחית הפיצוי במחצית בשל אשם עצמי תורם המהווה מחצית מהגורם לתאונה. אבהיר הדברים להלן: 10. מקבלת אנוכי כמהימנה עדותו של התובע, הנתמכת בעדותו המהימנה של העד משה סוריזון, כי נפל לאחור כאשר נתקל במכסה לכיסוי בור שבלט במעט מעל פני המגרש. אינני מקבלת טענת הנתבעת כי קיימת הודאת בעל דין של התובע בטופס התביעה לדמי תאונה שהגיש למוסד לביטוח לאומי שם צויין "לאחר סיום עבודתי הלכתי לשחק כדור רגל...וכנראה שעשיתי תנועה לא נכונה - נשברה לי הרגל כשקפצתי על הכדור". התובע העיד בחקירתו הנגדית ודבריו אמינים בעיני, כי מסמך זה מולא על ידי רואה החשבון של מעבידו והוא לא נכנס בשיחתו עימו לפרטי פרטים של נסיבות התאונה, אלא תאר לו אותן באופן כללי. רואה החשבון מילא את הטופס והתובע חתם עליו מבלי שקרא את הטופס. אינני מקבלת את טענת הנתבעת לקיומה של השגת גבול. התובע ביקר קרובת משפחה, המתגוררת אצל הנתבעת, והגיע למגרש שם הצטרף למשחק בו השתתפו קרובי משפחתו, שחלקם מתגורר אצל הנתבעת. המדובר במגרש ספורט המשמש את תושבי הנתבעת, כשהנתבעת לא הביאה לעדות אף נציג מטעמה אשר יבהיר מי המורשים להשתמש במגרש, על מי חל האיסור, באלו תנאים ומתי ומכאן שיש לדחות טענתה של הנתבעת להשגת גבול. 11. מה שהתלבטתי לגביו הוא האם ניתן לראות בבליטה המדוברת במגרש כמפגע. מעיון בתמונות שצרף התובע עצמו (ת/2 א'-ח') עולה כי המדובר במכסה מתכת הבולט בליטה מינימלית בלבד של מילימטרים ספורים מגובה פני המגרש. לו היה מדובר בבליטה מינימלית שכזו, בדרך בה הולכים בני אדם ברגיל, לא הייתי רואה בכך מפגע ולא הייתי קובעת שהנתבעת התרשלה כלפי התובע. אולם, כשמדובר במגרש ספורט, הרי שמשיקולי מדיניות משפטית הוא צריך להיות תקין לגמרי ומחזיקו חייב לדאוג לשלמותו המלאה. לדעתי, כשהמדובר במגרש ספורט ההתייחסות בכל הנוגע לחובת הזהירות הקונקרטית צריכה להיות קפדנית ומחמירה יותר. קיום מפגע, ולו קל ביותר, במגרש ספורט מגביר את הסכנה הטמונה למשתמשים במגרש ומכאן מסקנתי, כי קיים בנדון דידן מפגע, כי הנתבעת הפרה את חובת הזהירות שהיא חבה בה, כלפי התובע, ומכאן אחריותה לנזקיו של התובע. 12. מאידך, אין להתעלם מרשלנותו התורמת הגבוהה של התובע. עם כל הגישה המקלה כלפי תובעים בנזיקין, שנפגעו בתאונות, אני רואה לנכון ולראוי לקבוע אשם עצמי תורם במקרה זה, בגובה של 50%. כעולה מעדותו של התובע, הוא אדם מבוגר, שאינו עוסק בפעילות ספורטיבית, והוא החליט לראשונה, לאחר כ- 20 שנים (!!) שבהן לא עסק במשחקי כדור, להצטרף למשחק קט-רגל, שכל המשתתפים בו צעירים מהתובע, מיומנים ובעלי כושר גופני טוב ממנו. למרות זאת, התובע, ללא כל הכנה מוקדמת בחר להצטרף למשחק שכזה, לטעמי, ברגע של משובה וללא הפעלת שיקול דעת רציני ואחראי. עוד אציין כי התובע, שלא הכיר כלל את המגרש, לא סייר בו קודם למשחק ולא למד להכיר צפונותיו. התובע הגיע ללא ביגוד מתאים למשחק, והחשוב לענייננו - ללא נעלי ספורט המותאמות לו וכפי שהעיד קרוב משפחתו אלון שמש: "אירגנתי לו נעליים.... הוא הגיע מעבודה עם נעלי עבודה, נתתי לו נעליים של הבעל של הבת שלו השניה, נעלי התעמלות". (עמ' 8 לפרוטוקול שורות 12 - 10 ). 13. מקבלת אנוכי טענת הנתבעת כי ההשתתפות במשחק קט-רגל, בתנאים המיוחדים לתובע כפי שפורטו לעיל, מהווה הסתכנות מרצון מצד התובע ודברים אלה מקבלים משנה תוקף בבחירתו של התובע לשחק כשוער במשחק, אשר חלק בלתי נפרד מתפקידו הוא לזנק לכדור ולעמוד בפני תרגילי הטעיה של שחקני הצד היריב וכל זאת במטרה לעצור את הכדור מלהיכנס לשער. מכל האמור לעיל נובעת מסקנתי האמורה לפיה אשמו העצמי של התובע מהווה מחצית מהגורם לתאונה. 14. באשר לחלוקת האחריות בין הנתבעת (הועד המקומי של מושב סתריה) לבין הצד השלישי (המועצה האזורית גזר), בשים לב להוראות צו המועצות המקומיות (מועצות איזוריות), התשי"ח -1958 (ראה: סעיפים 63, 90 ו- 132 לצו הנ"ל), כשהמועצות האיזוריות האצילו את מרבית סמכויותיהן לידי הוועדים המקומיים והאחרונים הם שמטפלים במרבית ענייני המושבים והמקרקעין שבתחומיהם, אולם לא ניתן להתעלם מסמכויות הפיקוח במיוחד בכל הנוגע לתקינות השטחים הציבוריים, הקיימות בידי המועצות האיזוריות בהתאם לדין, נראה לי לצודק ולהוגן לחלק את האחריות באופן ש- 80% ממנה תחול על הנתבעת ו- 20% הימנה תחול על הצד השלישי. הואיל והן הנתבעת והן הצד השלישי מיוצגים בפני על ידי מבטחות ואין חשש שהסכומים שאפסוק להלן כנזקיו של התובע לא ישולמו, לפיכך משיקולי יעילות, ישלמו הנתבעת והצד השלישי, על פי חלקיהם כאמור, ישירות לתובע את הפיצוי שייפסק להלן. גובה הנזק: 15. אובדן שכר בתקופת אי הכושר: דר' לוינקופף, המומחה מטעם התובע קבע בחוות דעתו כי כתוצאה מהתאונה היה התובע באי כושר עבודה מלא במשך 12 חודשים ואי כושר עבודה חלקי בשיעור של 50% למשך 3 חודשים נוספים. אין חולק, והדבר אף עולה בבירור מתלושי השכר של התובע שהוצגו לי, שבמשך כל אותה התקופה לא עבד התובע ולא קיבל שכר. תקופה זו הוכרה על ידי רופאיו המטפלים של התובע (ראה: נספחים ג' ו- ד' לתצהיר התובע) ודר' ז'יטלני , המומחה מטעם הנתבעת, ברוב הגינותו, הסכים בעדותו כי לרופאים אלו, שבדקו את התובע בזמן אמת, יש יתרון בקביעת תקופת אי הכושר. בנסיבות שכאלה, זכאי התובע לפיצוי בגין אי כושר מלא לתקופה של 12 חודשים, ופיצוי בגין אי כושר חלקי בשיעור של 50% לתקופה של 3 חודשים. עובר לתאונה, בשנת 2002, השתכר התובע סך ממוצע של 10,256 ₪ לחודש. סכום זה יש להצמידו ולהוסיף לו ריבית מאמצע התקופה, והוא עולה כדי הסך כיום (בעיגול) של 185,000 ₪. 16. אובדן כושר השתכרות: התובע, בהתאם לחוות דעתו של דר' לוינקופף, טוען לנכות אורטופדית בשיעור של 10% על פי סעיף 35 (1) ב לקובץ התקנות של המל"ל בגין הפגיעה בשוק שמאל. הנתבעת וצד ג', בהתאם לחוות דעתו של דר' ז'יטלני, טוענים כי לתובע לא נותרה כל נכות צמיתה. הגעתי לכלל מסקנה כי בכל הנוגע לאובדן כושר השתכרות אתחשב בנכות צמיתה ממוצעת של 5%. אמנם התובע חזר לאותו מקום עבודה לאחר החלמתו ושכרו לא נפגע, אולם לאור חוסר הוודאות באשר לעתידו של התובע, לרבות מצב התעסוקה כיום במשק, ולאור השפל הכלכלי בעולם, הגורם לחשיפת מקום עבודתו של התובע, העוסק ביבוא, לחוסר וודאות, מקבלת אנוכי טענת התובע כי קיים חשש להפלטות התובע ממקום עבודתו. במצב דברים כזה, הגעתי לכלל דעה כי התובע יהא זכאי, לרבות בשל גילו ונכותו לפיצוי גלובלי, בשל האפשרות שייפלט ממעגל מחפשי העבודה, בסכום (בעיגול) של 25,000 ₪. (שליש מחישוב אקטוארי בהיוון עד גיל 67). 17. כאב וסבל: בשים לב לתקופת אשפוזו של התובע בבית החולים, הניתוח שעבר ברגלו הפגועה, לרבות החדרת מסמר תוך לשדי לגופו, בשים לב לנכותו הצמיתה של התובע ותקופת ההחלמה הארוכה שעבר, אני רואה לפצותו בגין נזק שאינו נזק ממון בסך של 35,000 ₪ . 18. הוצאות: משך 4 חודשים לאחר התאונה, נאלץ התובע להתנייד בעזרת הליכון שכן נאסרה עליו דריכה מלאה על רגל שמאל. בתקופה זו נגרמו לתובע הוצאות נסיעה, כמו כן, לצורך הגשת תביעתו זו נאלץ התובע להוציא הוצאות בגין חוות דעת מומחה ואגרה. בגין כל אלו, זכאי התובע לפיצוי גלובאלי בסך של 10,000 ₪. 19. ניכויים: אין חולק כי יש לנכות את שווי תגמולי המל"ל שקיבל התובע בעקבות התאונה. על פי חישוב הנתבעת, שרואה אנוכי לאמצו, התובע קיבל דמי תאונה, ששוויים המשוערך כיום עומד (בעיגול) על הסך של 30,000 ₪ . 20. סוף דבר: בשים לב לכל האמור לעיל, הן ביחס לשאלת החבות, והן ביחס לגובה הנזק, אני פוסקת כי לסילוק התביעה ישולם לתובע פיצוי בסך כולל של 112,500 ₪ בתוספת שכ"ט עו"ד בשיעור של 20% + מע"מ . הסך הנ"ל ישולם באופן הבא: סך של 90,000 ₪ (בתוספת שכ"ט עו"ד בשיעור של 20% ומע"מ) ישולם לתובע על ידי הנתבעת. סך של 22,500 ₪ (בתוספת שכ"ט עו"ד בשיעור של 20% ומע"מ) ישולם לתובע על ידי הצד השלישי. זכות ערעור לבית המשפט המחוזי מרכז תוך 45 ימים. כדורגלדיני ספורטתאונות ספורטביטוח לאומי