ביום 20 מאי 2008, הוגשה על ידי מרדכי מלק ("התובע") תביעה לקבלת תגמולים בהתאם לפוליסת ביטוח בריאות משלים "קרנות 2000" ("פוליסה"), נגד הראל חברה לביטוח בע"מ ("הנתבעת"), ע"ס 30,000 ש"ח. התובע עבר השתלת כלייה בבית החולים בלינסון ביום 9 מאי 2004. בכתב התביעה תבע פיצוי בגין 14 ימי אשפוז, פיצוי עבור הוצאות כלליות וכן פיצוי בגין ביצוע ניתוח ללא השתתפות המבטח. הנתבעת טענה כי דין התביעה להדחות מחמת התיישנות. לחילופין, ולמען הזהירות נטען כי יש לדחות את התביעה לגופא, נוכח החרגת מקרה ביטוח הקשור להשתלות איברים מן הפרק המעניק את התגמול הנתבע. עוד נטען כי הפוליסה מעניקה תשלום בגין ימי אשפוז, החל מיום האשפוז השמיני ועד ה- 14. ההוצאות הכלליות ושכרו של המנתח לא הוכחו על ידי התובע ואף טענות אלו נזנחו בסיכומיו. בישיבה המקדמית הראשונה, שהתקיימה ביום 30 דצמבר 2008, הסכימו הצדדים לקיים ביניהם מגעים לסיום ההליך בפשרה, עוד הוסכם כי במידה והמגעים לא ישאו פרי יוגשו סיכומים בכתב על ידי הצדדים וזאת ללא צורך בקיום ישיבת הוכחות, בשל המחלוקות המשפטיות העולות בטיעונים ובהעדר מחלוקות עובדתיות בין הצדדים. דיון והכרעה לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ובסיכומי הצדדים, קביעתי היא כי דין התביעה להדחות מחמת התיישנות. ולהלן אנמק קביעתי:- אין מחלוקת בין הצדדים כי התובע פנה ביום 3 אוקטובר 2003 אל הנתבעת לקבלת אישור לביצוע השתלת כליה, זאת בהתאם לתנאי הפוליסה (נספח ב' לכתב התביעה). ביום 16 דצמבר 2003, התקבל אישורה של הנתבעת להשתלת כליה במסגרת הפוליסה (נספח ג' לכתב התביעה). השתלת הכלייה בוצעה ביום 9 מאי 2004 בבית החולים בלינסון, במימון מלא של קופת החולים מכוח חוק בריאות ממלכתי. במכתב, אשר אינו נושא תאריך (נספח ה' לכתב התביעה), אשר התקבל אצל הנתבעת ביום 9 מאי 2007 (להלן: "מכתב הדרישה"), דרש התובע מן הנתבעת, לראשונה את הסכומים הנתבעים בתביעה שלפני. לטענת הנתבעת משלא הוגשה לביהמ"ש תביעה עד ליום 9 מאי 2007, דינה של התביעה להדחות בטענת התיישנות. מנגד טוען התובע כי התביעה הוגשה בטרם חלוף תקופת ההתיישנות. בסעיף 13 לפוליסה נקבע כי "התיישנות" :תקופת ההתיישנות של תביעה לתשלום תגמולי ביטוח בגין מקרה ביטוח על פי פוליסה זו היא שלוש שנים מיום קרות מקרה ביטוח" בסעיף 31 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 (להלן: "החוק"): "התיישנות - תקופת ההתיישנות של תביעה לתגמולי ביטוח היא שלוש שנים לאחר שקרה מקרה הביטוח." בע"א 3812/91 ג'ירייס ברבארה נ' אריה חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מח(3) 441, נדרש בית המשפט העליון לשאלת פרשנותו של הצירוף "תביעה לתגמולי ביטוח" שבסעיף 31 לחוק. המחלוקת שם, נסובה סביב שתי גישות פרשניות: לפי הגישה הראשונה "תביעה" הנזכרת בסעיף 31 לחוק כוונתה לדרישה המופנית למבטח, לפי הגישה השניה, "תביעה" כוונתה לתובענה המוגשת לבית המשפט. כב' השופט אור קבע כי יש לפרש את הסעיף בהתאם לגישה השניה: "דעתי היא שיש לפרש את סעיף 31 כבא לקצר את תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק ההתיישנות לשלוש שנים ולא כבא לקבוע תקופת 'התיישנות' לדרישת המבוטח או המוטב מהמבטח" (עמ' 455) עוד נקבע כי "מירוץ" תקופת ההתיישנות מתחיל עם קרות מקרה הביטוח ומסתיים עם הגשת תביעה לבית המשפט. לפיכך, היה התובע רשאי להגיש תביעה בגין תגמולים בהתאם לפוליסה, לבית המשפט עד ליום 9 מאי 2007. התובע פנה לנתבעת יומיים לפני שחלפה תקופת ההתיישנות והתביעה שלפני הוגשה ביום 20 מאי 2008 ולפיכך התיישנה. איני מקבלת טענת התובע כי בעובדה שפנה אל הנתבעת לקבלת אישור לביצוע השתלת כליה ובאישור ה"עקרוני" שנתקבל כאמור יש משום אישור לקבלת התגמולים, במסגרת התביעה שלפני. הפניה מיום 3 אוקטובר 2003, היתה בהתאם לאמור בה "השתלת כליה בארץ ו/או בחו"ל אבקש אישור מוקדם למימון", כנדרש בסעיף 9 למבוא לפוליסה. התובע פנה לקבלת אישור מוקדם למימון ההשתלה ככל שזו תידרש וקיבל אישור עקרוני. ברם, בשעה שהתבצעה ההשתלה בארץ ולאחריה היה על התובע לפנות בבקשה ספציפית ומפורטת לגבי התגמולים והפיצוי הנדרש על ידו, וככל שהינו זכאי לו בהתאם לפוליסה. משלא עשה כן ומשלא פנה במועד בתביעה לביהמ"ש הרי שתביעתו התיישנה ואין בפניה לאישור המימון כדי לייתר את הצורך בהגשת תביעה כאמור. איני מקבלת גם את טענת התובע, כי הנתבעת חזרה במכתבה מיום 9 דצמבר 2007 (נספח ח' לכתב התביעה) מטענת ההתיישנות שנטענה על ידה במכתבה מיום 3 יוני 2007 (נספח ו' לכתב התביעה). איני מקבלת את הטענה כי ניתן לראות בכך הודאה בקיומה של הזכות. בסעיף 9 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 נקבע: "הודאה בקיום זכות הודה הנתבע, בכתב או בפני בית משפט, בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה;ומעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, דינו כהודאה לענין סעיף זה. בסעיף זה, "הודאה" - למעט הודאה שהיה עמה טיעון התיישנות. " במענה למכתב הדרישה הודיעה הנתבעת, ביום 3 יוני 2007, כי היא דוחה את התביעה, בהתאם לסעיף 4ד' לפוליסה ולפיו לא יכוסה מקרה הקשור להשתלה בכיסויים הכלולים בפרק א' לפוליסה. כן הודע לתובע כי תביעתו התיישנה. במענה מיום 9 דצמבר 2007, לפניה חוזרת של התובע, אשר גם היא אינה נושאת תאריך (נספח ז' לכתב התביעה), אולם עולה כי התקבלה אצל הנתבעת ביום 18 נובמבר 2007, שבה הנתבעת ודחתה את דרישות התובע. לטענת ההתיישנות הובהר "מבדיקה חוזרת של מועד קבלת מסמכי התביעה עולה כי המסמכים נתקבלו בחברתנו מביום 9.5.07 כלומר יום לפני שנכנסה ההתיישנות לתוקף. לפיכך אנו חוזרים בנו מטענת ההתיישנות בתביעה זו." מקובלת עלי עמדת הנתבעת, כפי שנטענה בסיכומיה (סעיף 11) ולפיה, הרי שאין באמור משום ויתר על טענת ההתיישנות, אלא תיקון טעות ל"נקודת הזמן" בה נטענה. זאת, מן משום שמכתב הדרישה של התובע נשלח לנתבעת, יום אחד בטרם חלפה תקופת ההתיישנות. במועד בו נשלחה הדרישה טרם חלפו שלוש שנים מקרות מקרה הביטוח ולכן לא היה זה ראוי לטעון את הטענה במענה למכתבו של התובע שנשלח בטרם התיישנה בעילת התביעה. אני מאמינה כי לו סברה התובעת במועד קבלת מכתב הדרישה כי דרישת התובע עומדת בתנאי הפוליסה הרי שדינה של התביעה היה להתקבל. עוד יודגש כי לגופו של ענין, גם במכתב מיום 9 דצמבר 2007 הנתבעת שבה ודחתה את התביעה לפיצוי ולפיכך, טענת התובע כי חזרה בה מדחיית הדרישה אינה עולה מקנה אחד עם תוכנו של המכתב. מכל האמור לעיל, קביעתי היא כי דין התביעה להדחות בטענת התיישנות. הוצאות ההליך ההליך התקיים בסדר דין מהיר. בתיק התקיימה ישיבה מקדמית אחת ולאחריה סיכמו הצדדים טיעוניהם בכתב. סיכומי הנתבעת הוגשו באיחור מבלי שנתקבלה לכך רשות ביהמ"ש. התובע נאלץ לפנות בבקשה למתן פס"ד בהתאם לתקנה 160 לתקנות סדר הדין האזרחי. בנסיבות אלו החלטתי שלא לחייב את התובע בהוצאות ההליך וכל צד ישא בהוצאותיו. פוליסהרפואהביטוח בריאותהשתלת איבריםתביעת ביטוח