לפנינו ערעורים הדדיים על פסק דינו של בית משפט השלום ברמלה (כב' השופט ז' ימיני) מיום 14.12.06 (ת"א 2068/03, 2068.1/03), שבו התקבלה בחלקה תביעה שהגישו ה"ה דהן (להלן: "דהן") נגד רשות הפיתוח, המינהל, עמידר ולורם, לפיצוי בגין פינוייָם מנכסים שהיו בחזקתם, ונדחתה תביעה שכנגד שהגישו המינהל ורשות הפיתוח לדמי שימוש ראויים. 1. רקע עניינם של ערעורים אלו בארבעה נכסים בעיר לוד שהחזיק מר שלום דהן ז"ל, בעלה המנוח של המנוחה זוהרה דהן ז"ל (המערערת 1) ואביו של המערער 2 ניסים דהן: חנות בשטח 17.70 מ"ר ומחסן הצמוד אליה בשטח 14 מ"ר ברחוב סוקולוב מס' 19 ו- 20 (להלן: "נכסי סוקולוב"), ודירת מגורים ומחסן ששימש מוסך לפחחות ברחוב בלפור 15 (להלן: "נכסי בלפור"). זוהרה דהן ז"ל נפטרה בטרם ניתן פסק הדין נושא הערעור, ואין חולק שבנה נסים הוא יורשה ויורש אביו ז"ל (שני המערערים ייקראו להלן בלשון רבים או בלשון יחיד "דהן"). רשות הפיתוח היא בעליהם של הנכסים, ומינהל מקרקעי ישראל הוא מנהלם של הנכסים. עמידר קיבלה הרשאה מרשות הפיתוח והמינהל לניהול הנכסים, ולורם הייתה בעבר חברה ממשלתית עירונית לפיתוח אזור לוד ורמלה וכיום היא חברה פרטית ששמה לנדקו בע"מ. ביום 22.7.71 התקשרה עמידר בהסכם שכירות מוגנת עם אביו המנוח של המערער נסים דהן בעניין נכסי סוקולוב. ביום 13.3.91 הרסה לורם את נכסי סוקולוב. בתביעה שהגישו לבית משפט קמא עתרו דהן לפיצוי בגין פינוייָם מנכסי סוקולוב עקב הריסתם. ביום 9.6.1959 התקשרה עמידר בהסכם שכירות עם אביו המנוח של המערער נסים דהן בעניין נכסי בלפור. ביום 20.8.1990 הגישו רשות הפיתוח והמינהל תביעה לבית משפט השלום ברמלה (ת"א (רמ') 1216/90) לפינוי המערער ואביו המנוח מנכסי בלפור, ולתשלום דמי שימוש ראויים בגין נכסים אלו בסך 147,000 ₪ לתקופה של 7 שנים שעד ליום הגשת התביעה. ביום 20.2.94 ניתן פסק דין המורה על פינוי המערער ואביו מהנכסים וחיובם בתשלום דמי שימוש ראויים בסך 124,480 ₪ (להלן:"פסק הפינוי"). לאחר שניתן פסק הפינוי קיימו המינהל מצד אחד והמערער ואביו המנוח מצד שני משא ומתן באשר לפינוי נכסי בלפור כנגד דמי פינוי שישלם המינהל. ביום 5.9.96 חתמו הצדדים על שני הסכמים, האחד לפינוי המוסך עד ליום 18.12.96 כנגד תשלום דמי פינוי בסך 180,000$, והשני לפינוי דירת המגורים ותשלום דמי פינוי בסך 235,731 ₪ (להלן: "הסכמי הפינוי"). בשני ההסכמים נקבע כי התשלום יעשה ביום הפינוי בפועל. בעקבות הסכמי הפינוי חזרו בהם דהן מערעור שהגישו לבית המשפט המחוזי בתל אביב על פסק הפינוי (ע"א 425/94). בסופו של דבר פונו נכסי בלפור ביום 12.6.01 באמצעות ההוצאה לפועל, בהליכים שנקט המינהל. דמי הפינוי שנקבעו בהסכמים לא שולמו. בתביעה שהגישו לבית משפט קמא עתרו דהן לתשלום דמי הפינוי לפי הסכמי הפינוי, לפיצוי בסך 300,000$ בגין מיטלטלין שהיו בנכסי בלפור במועד הפינוי, שאבדו בשריפה שפרצה לאחר מכן, ולתשלום דמי שכירות ראויים מיום הפינוי ועד למועד הגשת התביעה (7.7.03) בסך 1,000$ לחודש, דהיינו 24,000$ לשנתיים. רשות הפיתוח והמינהל התגוננו בטענה שאינם אחראים לפצות את דהן בגין פינוי נכסי סוקולוב מהטעם שלורם היא שהרסה את המבנים, וכי אין מקום לתשלום דמי פינוי בגין נכסי בלפור שכן המערערים לא פינו את הנכסים מרצונם, אלא ההוצאה לפועל היא שפינתה אותם. רשות הפיתוח והמינהל הגישו גם תביעה שכנגד לדמי שימוש ראויים בעבור נכסי בלפור משנת 1995 ועד לשנת 2001 בסך 355,187 ₪. עמידר ולורם התגוננו בטענה שלא הן שהרסו את המבנים של נכסי סוקולוב, והוסיפו וטענו כי ממילא תביעת דהן בעניין זה התיישנה. 2. פסק דינו של בית משפט קמא בתחילת פסק הדין מציין בית משפט קמא: "כל הנתבעים נקטו בשיטה של הסתרת מסמכים ואי המצאת מסמכים רלוונטיים חשובים לבית המשפט, דבר שבהחלט ישפיע על הערכת העדויות בתיק זה" (שורות 20-21 בעמוד 160 בפסה"ד). לדהן היו זכויות דייר מוגן בנכסי סוקולוב. מר עורבי, הממונה המחוזי לפינויים מטעם המינהל, נתן את ההוראה להרוס את החנות והמחסן ללא זכות חוקית ליתן הוראה זו, ואף נכח במקום בעת ההריסה; לורם היא שהרסה את נכסי סוקולוב. לפיכך האחריות להריסה מוטלת על המינהל ועל לורם. לנדקו טענה להתיישנות התביעה נגדה, טענתה התקבלה והתביעה נגדה נדחתה. המינהל, שלא העלה טענת התיישנות מטעמו בהזדמנות הראשונה, חויב לפצות את דהן בגין הריסת נכסי סוקולוב. ועדת הפינויים העליונה של המינהל, בהחלטה מיום 9.9.96, אישרה תשלום דמי פינוי בסך 45,000$ בגין החנות והמחסן, לפי שומה מיום 31.8.95, וזהו שיעור דמי הפינוי לו זכאי דהן. לסכום זה תיווסף ריבית מיום 9.9.96 לגבי חוב שיש לשלמו במטבע חוץ. אשר לנכסי בלפור: המינהל ידע על פסק הפינוי בזמן שבו התקבלו החלטות ועדת הפינויים המאשרות את דמי הפינוי לפי ההסכמים עם המערערים מיום 5.9.96. הסכמי הפינוי באים במקום פסק הפינוי, וזו הייתה כוונת המינהל בחתימתו עליהם. פסק הדין בערעור שהגיש דהן על פסק הפינוי אינו משפיע על תקפותם של הסכמי הפינוי ככל שהוא נוגע לפינוי. הסכמי הפינוי נחתמו בסמכות והם בתוקף. המינהל הוא שהפר את התחייבותו כלפי המערער: "ההסכמים שבין התובע לבין המינהל מעולם לא בוטלו, לא במפורש ולא על ידי התנהגות. העובדה שהמינהל ביקש לשנות את מועד התשלום של דמי הפינוי והתובע עמד על תשלום דמי הפינוי בעת הפינוי, כפי הקבוע בהסכמים, אינם גורמים לביטול ההסכמים, אלא מראים שהמינהל הוא זה שהפר אותם על ידי הרצון לשינוי מועד התשלום, וכי התנהג שלא בתום לב עם התובע" (שורות 5-8 בעמוד 168 בפסה"ד). דהן זכאי לדמי הפינוי כפי שנקבעו בהסכמי הפינוי, 235,731 ₪ בעבור הדירה, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום ההסכם (5.9.96) ועד ליום התשלום בפועל, ו- 180,000$ בעבור המחסן, בתוספת ריבית בשיעור הקבוע בחוק פסיקת ריבית והצמדה, על פי השער היציג בעת התשלום בפועל. השיקול העיקרי לשערוך דמי הפינוי בגין המחסן הוא התנהגותו וחוסר תום ליבו של המינהל בפינוי דהן מהמחסן שלא לפי הסכמי הפינוי. המחסן והציוד שהיה בו אבדו בשריפה. המינהל, שהחזיק בהם במועד השריפה לאחר שפינה את המערער, חייב בפיצוי דהן בגין אובדן הרכוש. דהן לא הוכיח את שיעור הפיצוי כפי שטען, שעל כן נקבע שווי הציוד לפי חוות דעת מומחה שהגישה עמידר, בסך 23,190 ₪. התביעות ההדדיות שהגישו דהן והמינהל לדמי שימוש ראויים בגין נכסי בלפור נדחו, שכן התקופות הנתבעות בשתיהן - שנתיים - מתקזזות זו מול זו. תביעת דהן לדמי שימוש ראויים בגין נכסי סוקולוב נדחית, מפני שלא הוכיח בסיס לחישוב שיעורם. הסכמי הפינוי קובעים (סעיף 12) כי דהן מתחייב לשלם למינהל את כל חובות העבר. הוא לא הוכיח כי המינהל ויתר על גביית חובות אלו. לפיכך סכומים שחייב דהו למינהל בתיק ההוצאה לפועל שנפתח לגביית החובות יקוזזו מהסכומים שנפסקו לטובתו. טענות רשות הפיתוח והמינהל נגד עמידר ולורם נדחו מפני שלא הועלו בדרך של משלוח הודעה לצד שלישי. 3. טענות בעלי הדין עיקר טענות דהן הסכמי הפינוי שנעשו לאחר מתן פסק הפינוי באים תחתיו. דמי הפינוי שנקבעו בהסכמי הפינוי הם סופיים, מבטאים את כוונת הצדדים, ואין לקזז מהם דבר. דהן לא היה חוזר בו מערעור שהגיש על פסק הפינוי, אם היה סבור שהסכומים הקבועים בהסכמי הפינוי אינם סופיים. במקרים דומים שבהם הגיע המינהל להסכמים עם מפונים מדובר היה בסכומי נטו, ללא קיזוז, והסכומים נקבעו חרף קיומם של פסקי דין לפינוי. זו הייתה מדיניות המינהל במועד פינויים של דהן - שימוש בפסק הדין לפינוי, כאמצעי לחץ לפינוי יזום, והסכמה לגבי שיעור דמי הפינוי מבלי לממש את פסק הדין שבו אחז. מר עורבי העיד על מדיניות זו של המינהל, ועדותו לא נסתרה. בתשובה לערעור המינהל ורשות הפיתוח, מדובר בערעור המופנה נגד קביעות עובדתיות שהלכה היא שערכאת הערעור אינה מתערבת בהן. רשות הפיתוח והמינהל הפרו את הסכמי הפינוי באופן חד צדדי, באי תשלום דמי הפינוי. באי קיום ההסכמים מנסים רשות הפיתוח והמינהל להתנער ממחויבויותיהם כלפי דהן. המינהל נמנע מלהעיד עדים רלוונטיים החתומים על מסמכים מטעמו. המינהל הגיש לבית משפט תיקים חסרים וחלקיים, שלא הכילו את מלוא המסמכים שהיו ברשותו, במטרה להסתירם מבית המשפט. המערער הפסיק פעילות המוסך לאחר החתימה על הסכמי הפינוי. מי שזכאי לדמי שימוש ראויים מיום חתימת הסכמי הפינוי והריסת המבנים הוא המערער בלבד. עיקר טענות המינהל ורשות הפיתוח המינהל זכאי לדמי שימוש ראויים, בגין השימוש שעשה המערער בנכסי בלפור, בתקופה שמיום מתן פסק הפינוי ועד ליום החתימה על הסכמי הפינוי. הסכמי הפינוי קובעים כי על דהן לפנות את נכסי בלפור עד ליום 18.12.96, ובפועל הם פונו רק בחודש יוני 2001. העיכוב בפינוי נבע מהתנהלותו של המערער, שרצה לשנות את תנאי התשלום עקב הליכי הגירושין שעבר, וחשש שרעייתו תיקח חלק מהכספים המגיעים לו. דהן לא הוכיח תביעתו לדמי שימוש ראויים, שעל כן אי אפשר לקזזם כנגד תביעת רשות הפיתוח והמינהל לדמי שימוש ראויים. תיקי המינהל הומצאו לבית המשפט, כאשר רק תכתובות חסויות הוצאו מהן ולא מעבר לכך. דהן אינם דיירים מוגנים בנכסי בלפור. המינהל אינו משלם הפרשי הצמדה וריבית כאשר מדובר בפינוי, ואינו משלם ריבית דולרית. הסכמי הפינוי אינם מחייבים את המינהל שכן הם לא אושרו בוועדות המתאימות. כל האמור בהם הוא בגדר משא ומתן שאינו מחייב את המינהל. ועדת הפיצויים העליונה המליצה על מתן פיצוי, אך ההחלטה הסופית בעניין נתונה לוועדת הפשרות. הסכמי הפינוי אינם באים במקום פסק הפינוי, שכן במועד החתימה עליהם היה תלוי ועומד ערעור המערער בבית המשפט המחוזי בתל אביב על פסק הפינוי. בתשובה לערעור דהן: דהן לא הוכיח את שווי המיטלטלין שהיו במחסן, ובדין קבע בית משפט קמא את הפיצוי בעניין זה על פי חוות דעת השמאי שהייתה לפניו מטעם עמידר שלא נסתרה. פסק הפינוי קובע כי על דהן לשלם עבור השימוש בנכסי בלפור דמי שימוש ראויים בשיעור 124,480 ₪. נכון ליום 19.4.07 עמד שיעור החוב בתיק ההוצאה לפועל בגינו על 984,587.62 ₪. בדין קבע בית משפט קמא כי יש לקזז חוב זה מסכום הפיצוי שעל המינהל לשלם למערער. כאן אולי המקום לציין כי לפי תחשיב כספי שהגיש לפנינו המינהל ביום 7.6.10 עומד חובו של דהן בתיק ההוצאה לפועל נכון ליום 28.5.10 על 1,177,722 ₪, ולאחר קיזוז חובותיו של המינהל לדהן לפי פסק הדין נושא הערעור יעמוד חובו של דהן בתיק ההוצאה לפועל על 1,001,060 ₪. 4. דיון והכרעה בטרם נעבור לדון בטענות לגופן נזכיר כי בדיון שהתקיים לפנינו ביום 8.2.10 הודיעה ב"כ רשות הפיתוח והמינהל שמרשיה אינם עומדים על הערעור באשר לנכסי סוקולוב (עמ' 5 שורות 8-7). 4.1. ערעור דהן (ע"א 959-09-07) כאמור, הערעור מופנה בעיקרו נגד החלטת בית משפט קמא לקזז מהמגיע לדהן את חובם בגין דמי שכירות בעבור נכסי בלפור כפי שנפסקו בפסק הפינוי. כקביעת בית משפט קמא: "יש לקזז את סכום תיק ההוצל"פ מכל סכום שעל המינהל ורשות הפיתוח לשלם לתובע [המערער]" (שורה 8 בעמ' 171). השאלה היא אם החוב לפי פסק הפינוי שריר וקיים או שמא כטענת דהן המינהל מחל על החוב בקשר עם הסכמי הפינוי. כמו בית משפט קמא גם אנו לא מצאנו יסוד לטענה בדבר מחילת החוב. טענה למחילת חוב, שהחייב חב בו על פי פסק דין, מצריכה בדרך כלל ויתור מפורש. הוא הדין בטענת המחילה המיוחסת למינהל, שהוא גוף המתנהל על פי דין ונוהג לעגן את ההסכמים שהוא מתקשר בהם, במסמכים בכתב. אכן גם בענייננו נערכו בין המינהל ודהן הסכמות בכתב (הסכמי הפינוי), אלא שהסכמות אלו לא כללו הוראה כלשהי בדבר מחילה על החוב. אדרבא, מן הראיות שהובאו לפני בית משפט קמא עולה כי דווקא ההפך הוא הנכון. הסכמי הפינוי לא רק שאינם כוללים סעיף מחילה או ויתור על החוב, אלא נכללה בהם הוראה הקובעת כי על דהן לשאת בחובות עבר החלים על נכסי בלפור, ובכלל זה חוב דמי שכירות. זו לשונו של סעיף 12(א) בהסכמי הפינוי: "המתפנים מתחייבים לשלם את כל המיסים, הארנונות ותשלומי חובה אחרים הן ממשלתיים והן עירוניים וכן לשלם את דמי החכירה, דמי שכירות, דמי הסכמה לרשויות המוסמכות, באם הם חלים על השטח עד למועד הפינוי בפועל". נמצא, כי אין בהסכמי הפינוי אפילו מקצת מחילה או ויתור של המינהל על חובות העבר של דהן, אלא דווקא עמידה על תשלום חובות מן העבר ועד ליום הפינוי בפועל. אין רבותא בטענה שהמינהל לא קיים את התחייבותו לשלם את דמי הפינוי שהרי תשלום חובות העבר, למצער עד ליום הפינוי שנקבע בהסכמי הפינוי, הוא התחייבות של דהן שאיננה תלויה ואינה מותנית בתשלום דמי הפינוי לפי אותם הסכמים. המערער לא עמד בהתחייבותו לשלם את חובות העבר והמינהל פתח נגדו בהליכי הוצאה לפועל בגין חובות אלו. ברור אפוא שדהן חבים באותם חובות והמינהל זכאי לקזזם כנגד חובו לתשלום דמי הפינוי. בנסיבות אלו אין לנו צורך להכריע בטענות ההדדיות באשר לסיבה שגרמה לאי תשלום דמי הפינוי במועד. עולה מהאמור עד כה כי דין טענת המערער למחילת חובו להדחות. לא מצאנו ממש גם בטענות דהן בעניין שווי הציוד שאבד. דהן לא הגישו חוות דעת מטעמם להוכחת שיעור נזקם בעניין זה, ולפיכך לא הייתה לפני בית משפט קמא ראיה לאמוד את שיעור הנזק, למעט חוות הדעת מטעם עמידר שלא נסתרה. בדין חייב בית המשפט בשיעור הנזק כפי שעלה מהראיה היחידה שבאה לפניו. התוצאה היא שאנו דוחים את ערעור דהן. 4.2. ערעור רשות הפיתוח והמינהל (ע"א 4492-07-08) דמי שימוש ראויים עבור נכסי בלפור המינהל טוען כי על המערער לשלם לו בעבור כל התקופות שבהן עשה שימוש בנכסי בלפור. מנגד גורס המערער כי על המינהל לשלם לו דמי שימוש ראויים מהיום שפונה מהנכס שלא על פי הסכמי הפינוי, ועד ליום הגשת התביעה. השימוש שעשו דהן בנכסי בלפור נחלק לארבע תקופות שיפורטו להלן, כשבצד התקופות נפרט את דמי השימוש ואת קביעות בית משפט קמא וקביעותינו לגביהן. תקופה א': תקופת שבע השנים שקדמה ליום 20.8.90 - מועד הגשת התביעה לפינוי ולדמי שימוש ראויים. פסק הפינוי חייב את דהן לשלם דמי שימוש ראויים בסך 124,480 ₪ (בתוספת ריבית והפרשי הצמדה מיום הגשת התביעה). מצאנו כי הסכמי הפינוי לא ביטלו את החבות בתשלום דמי השימוש לתקופה זו, שלפיכך בדין חייב בית משפט קמא את דהן בתשלום זה. תקופה ב': תקופה זו מתחילה ביום מתן פסק הפינוי (20.2.94) ומסתיימת במועד שנקבע לתשלום דמי הפינוי על פי הסכמי הפינוי (18.12.96). בית משפט קמא קיבל לגבי תקופה זו את תביעת רשות הפיתוח והמינהל לדמי שימוש ראויים, ועל קביעתו לא הוגש ערעור. תקופה ג': מיום 18.12.96 ועד ליום הפינוי בפועל (12.6.01). בגין תקופה זו, בתוספת התקופה שמיום חתימת הסכמי הפינוי (5.9.96), הגישו רשות הפיתוח והמינהל את התביעה שכנגד לבית משפט קמא. בית המשפט דחה את התביעה. אנו סבורים כי בדין דחה את התביעה לגבי התקופה מהיום שנועד לפינוי (18.12.96). על פי הסכם הפינוי, התחייב המינהל לשלם לדהן 180,000 $ עוד התחייב המינהל לשלם סכום זה כנגד הפינוי בפועל שנקבע ליום 18.12.96 (סעיף 5 בהסכם). בהסכם נכתב כי דהן מצהיר שדמי הפינוי מהווים עבורו "סידור חלוף מתאים ומוסכם בהתאם לחוק הגנת הדייר (נוסח משולב) תשל"ב - 1972" (סעיף 6 בהסכם). דהן אף הצהיר בהסכם "כי קבלת דמי הפינוי על ידם מהווה מילוי כל התחייבויות המינהל על פי הסכם זה כלפיהם ...". מן האמור עולה כי מיום הפינוי המיועד היה אמור להיות בידי דהן "דיור חלוף" בדמות דמי פינוי. באי תשלום דמי הפינוי נשלל מדהן דיור החלוף, והוא המשיך להחזיק בנכסי בלפור. המינהל הוא שהפר את הסכם הפינוי בכך שבמועד הפינוי לא שילם את דמי הפינוי ומשכך אינו זכאי לדמי שימוש ראויים בגין התקופה, שכן שלל מדהן את דיור החלוף. זאת ועוד, אנו סבורים כי למינהל ככזה חובת תום לב מוגברת, הוא לא נהג בתום לב, שעל כן אינו זכאי לדמי שימוש לאחר מועד הפינוי המוסכם, לאחר שהוא עצמו הפר את ההסכם. לדידנו, לאחר מועד הפינוי המוסכם אין המינהל זכאי לדמי שימוש מדהן. לא כך לגבי תקופת הביניים שמיום חתימת הסכמי הפינוי (5.9.96) ועד ליום שנקבע לפינוי ולתשלום דמי הפינוי (18.12.96). תקופה זו דינה כדין תקופה ב' ומהנימוקים המפורטים שם. תקופה ד': מיום הפינוי בפועל (12.6.01) עד ליום הגשת התביעה (7.7.03). בגין תקופה זו קיבל בית משפט קמא את תביעת דהן לדמי שימוש ראויים באומרו: "משקבעתי שהמינהל לא היה זכאי לפנות את התובע מהמוסך והדירה, הרי מעת שפינה אותו זכאי התובע לדמי שכירות ראויים מהמינהל" (שורות 10-9 בעמ' 170). בית משפט קמא קיזז אפוא תביעה זו של דהן כנגד תביעת רשות הפיתוח והמינהל בגין תקופה ב'. באשר לתקופה זו אנו סבורים שלא היה מקום לקבל את תביעת דהן מפני שדמי השימוש הראויים שתבע לא הוכחו, זכותו לדמי שימוש אף היא לא הוכחה שהרי לא שילם באותה תקופה דמי שימוש לבעל הקרקע - המינהל, ותרופתם של דהן בגין פינוי הנכסים ללא תשלום דמי הפינוי הייתה בתביעה כספית לתשלום דמי הפינוי בצירוף ריבית (כפי שהגישו) ואולי אף נזקים בגין אי התשלום במועד. תוקף הסכמי הפינוי לא מצאנו ממש בטענות המינהל נגד חיובו בתשלום דמי הפינוי לפי הסכמי הפינוי. הסכמים אלו נכרתו לאחר מתן פסק הפינוי וברי שהם באים תחתיו בכל האמור לפינוי. רשות הפיתוח והמינהל ידעו על פסק הפינוי בזמן שכרתו את הסכמי הפינוי כפי שקבע בית המשפט קמא על פי הראיות שבאו לפניו, ולפיכך לא מצאנו יסוד להתערב בקביעת בית משפט קמא בעניין זה. הפרשי ריבית והצמדה יש לדחות את טענתם העקרונית של רשות הפיתוח והמינהל, שאין לחייבם בריבית בגין דמי הפינוי. מנהגה של רשות הפיתוח שלא לשלם ריבית במקרים של פינוי אינו שייך לענייננו, שהרי אי תשלום דמי הפינוי במועד המוסכם נבע מהתנהגות המינהל שעליה עמד בית משפט קמא. פסיקה של ריבית והפרשי הצמדה היא סעד טפל, שבית המשפט פוסק אותו כדבר שבשגרה בגין חוב שלא שולם במועדו. עם זאת יש ממש בטענה שאין לפסוק ריבית דולרית על חוב בשקלים. ההסכמה על תשלום דמי פינוי לא הייתה הסכמה לשלמם בדולרים. הצדדים נקטו במינוח דולרי כדי לקבוע דרך של הצמדה, אך בהגיע מועד התשלום היה על המינהל לשלם שקלים לפי השער היציג. משלא שילם המינהל את התשלום במועד שנקבע יש לראות בו חוב שלו לדהן שאותו יש לשלם בשקלים לפי השער ביום התשלום הקבוע בהסכמי הפינוי בצירוף ריבית והצמדה כחוק. אף על פי כן, במקרה דנן אנו סבורים שאין לחייב במלוא שיעור הריבית, להבדיל מהפרשי הצמדה, בגין חוב דמי הפינוי, וזאת מפני שדהן נהנה מהשימוש במקרקעין במשך תקופה ג', בלא ששילם דמי שימוש. בנסיבות אלו נראה לנו נכון לחייב את המינהל ורשות הפיתוח בתשלום דמי הפינוי כשהם נושאים הפרשי הצמדה מיום 18.2.96 ובריבית חוקית החל מיום הפינוי (12.6.01). 5. סוף דבר ערעור דהן (ע"א 959-09-07) נדחה. ערעור רשות הפיתוח והמינהל (ע"א 4492-07-08) מתקבל בחלקו, באופן שלתביעתו לדמי שימוש ראויים בגין תקופה ב' שהתקבלה יתוסף חיוב יחסי בגין תקופה נוספת שמיום 5.9.96 ועד יום 18.12.96, תביעתו בגין תקופה ג' נדחית וכן נדחית תביעת דהן באשר לתקופה ד'. החיוב שחייב בית משפט קמא בגין תקופה א' עומד בתוקפו. דהן ישלם דמי שימוש בגין תקופה ב' בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק מיום הגשת התביעה. דמי הפינוי בגין נכסי בלפור יחושבו בערכם השקלי, לפי השער היציג של הדולר ביום 18.12.96, בצירוף הפרשי הצמדה כחוק וריבית חוקית מיום 12.6.01. בנסיבות העניין לא ראינו לעשות צו להוצאות. ניתן היום, ו' תשרי תשע"א, 14 ספטמבר 2010, בהעדר הצדדים. אילן ש' שילה, שופטסג"נ אב"ד מיכל נד"ב, שופטת אהרון מקובר, שופט תביעה שכנגדדמי שימוש