לשון הרע בגלל תלונה ללשכה

האם תלונה ללשכת עורכי הדין מהווה לשון הרע ? תביעה בעילה של הפרת חוק איסור לשון הרע, התשכ"הֿֿ1965 (להלן: ,,החוק''). ה ע ו ב ד ו ת ו ה מ ח ל ו ק ת התובע, פרקליט במקצועו ובעיסוקו, ניהל הליך משפטי בבית הדין האזורי לעבודה בתלֿֿאביב-יפו (ע"ב 6837/03) שבו ייצג אדם אשר תבע, בין היתר, את הנתבע. במסגרת אותו הליך נערך דיון ביום 02/12/2004 (הפרוטוקול - נספח ג לתצהיר התובע) אשר בעקבות ההתבטאויות שהשמיע התובע דכאן במהלכו הגיש נגדו הנתבע תלונה ללשכת עורכי-הדין שנתקבלה בלשכה ביום 25/04/06 (נספח ז לתצהיר התובע) (להלן: ,,התלונה''). חודש לאחר מכן הגיש הנתבע גם תלונה על איומים למשטרת ישראל, וביום 23/05/06 הודיעה לו המשטרה כי לא תוסיף לחקור בעניין הואיל ונסיבות העניין אינן מצדיקות זאת (נספח ט לתצהיר התובע). עוד יצוין, כי בחודש דצמבר 2005 הגיש אף התובע תלונה למשטרה, שבה טען כי ביום הדיון איים עליו הנתבע באולם בית המשפט. הנתבע הועמד לדין, וביום 31/03/08 זוכה מחמת הספק (הכרעתֿֿהדין, שהמדינה הגישה הודעת ערעור עליה, צורפה כנספח ה לתצהיר התובע). קטעים מהתלונה, שבה ביקש הנתבע להעמיד את התובע לדין משמעתי, הם נשוא התביעה שלפניי. בכותרת נכתב: הנדון: תלונה נגד עו"ד חיים שטנגר[...], עקב ביצוע לכאורה של עבירת סחיטה באיומים ו/או איומים נגד מר ואליד אבולעפיה (סעיפים 428 וֿֿ192 לחוק העונשין) במסגרת דיון בבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב תיק ע"ב 6837/03 [...] בפתח התלונה סקר הנתבע את השתלשלות העניינים בתיק שהתנהל בבית הדין, בראות עיניו. בסעיף 5 תיאר כי במהלך הדיון נשוא התלונה טען התובע כי מצא בהתנהגותו עבֵרה פלילית, וציטט את הודעתו של התובע באוזני בית הדין שלפיה יעתור למתן החלטה, שבלעדיה לא תפתח המשטרה בחקירה. מתחת למובאה כתב הנתבע: במילים אחרות כאילו יש צורך בהחלטת השופטת [...] כדי שהמשטרה תפתח בחקירה. ברור שאין בכך כל צורך ודבר זה נעשה, לכאורה על מנת לסחוט אותי כדי שאסכים לשלם את סכום התביעה כדי שלא תהא נגדי פניה למשטרה. (סעיף 5ב) ולפני סיום מנה טעם נוסף שבשלו, לדעתו, נקט התובע את הצעד שנקט: עוד לציין כי עו"ד שטנגר ייצג אותי בעבר, בשנת 2001, (רצ"ב כרטסת הנהלת חשבונות לפיו [כך במקור - ש' א'] שולם לו הסך של 20,000 ₪) ונותרו משקעים לאור ייצוגי, סיבה שבין היתר גם היא הביאה להגשת תלונת סרק נגדי. [...] (סעיף 11) התובע טוען כי הקטעים המצוטטים לעיל (להלן, יחד: ,,האמירה'') הם בבחינת לשון הרע, כמשמעות המונח בסעיף 1 לחוק. הנתבע משיב כי אין באמור במכתב, ובכלל זה האמירה, משום עוולת לשון הרע. לחלופין הוא טוען כי עומדת לו הגנת סעיף 15(8) לחוק. ד י ו ן ו ה כ ר ע ה א) בחינת האמירה וההכרעה בשאלה האם בלשון הרע עסקינן נעשות לפי מבחנים אובייקטיביים, מנקודת מבטו של האדם הסביר. ביטויים שיש בהם כדי לבזות או להשפיל את התובע, או לפגוע בו במשלחֿֿידו או במקצועו, הם לשון הרע כהגדרת החוק. לפי המבחן האובייקטיבי, יש לבדוק את הביטוי השנוי במחלוקת אגב בחינת הפרסום כולו וההקשר שבו נאמר או נכתב (ראו: ע"א 723/74 הוצאת עתון ,,הארץ'' בע"מ נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פ"ד לא(2) 281 [1977]; ד"נ 9/77 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' הוצאת עתון ,,הארץ'' בע"מ, פ"ד לב(3) 337, 354 [1978]). מקריאת התלונה כולה ועיון באמירה מתבקשת המסקנה כי הן עולות כדי הוצאת לשון הרע על התובע. הנתבע מתלונן לפני לשכת עורכי-הדין, שהתובע נמנה עם חבריה, על ביצוע של עברות סחיטה באיומים. הן כותרת התלונה הן האמירה אינן מותירות מקום לספק כי הנתבע תולה בתובע את האחריות לעשיית מעשה פלילי. אמנם נכון כי הוא מקפיד לרכך את לשונו באמצעות המילה ,,לכאורה'', אשר נועדה לשכך את עצמת ההאשמה במידתֿֿמה - אך בכך עדיין אין כדי להמעיט בהרבה מעצם ייחוס המעשה לתובע. למותר לציין כי משלוח המכתב הוא ,,פרסום'', כהוראת המילה בסעיף 2 לחוק. ב) כעת יש לבחון אם עומדת לנתבע הגנת סעיף 15(8) לחוק. סעיף 15 קובע לאמור: במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו: [...] (8) הפרסום היה בהגשת תלונה על הנפגע בענין שבו האדם שאליו הוגשה התלונה ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, או תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בענין המשמש נושא התלונה. ואולם אין בהוראה זו כדי להקנות הגנה על פרסום אחר של התלונה, של דבר הגשתה או של תכנה. כבר נפסק כי לשכת עורכי-הדין היא הרשות המוסמכת לקבל תלונות על פרקליטים ולחקור בעניין שהוא נושא התלונה, והתלונה ללשכה תחסה בצל ההגנה אם הוגשה בתוםֿֿלב (ת"א [שלום ת"א] 7165/84 פישמן נ' בראון (ברון) ברֿֿאון, פ"מ התשמ"ז(3) 120, 124-125 [1986]). הלשכה היא הגוף המוסמך עלֿֿפי חוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961, לקיים הליך שיפוט משמעתי לעורכי-דין ולדון בעברות משמעת, בהפרת כללי האתיקה המקצועית ובמעשים או במחדלים אשר אינם הולמים את מקצוע עריכתֿֿהדין. תכליתה של הגנת סעיף 15(8) נעוצה באינטרס הציבורי שהרשויות המוסמכות תקבלנה מידע בנושאים שעליהם הן אמונות. התלונה בענייננו הוגשה ללשכת עורכי-הדין; יש לבחון אפוא אם הוגשה בתוםֿֿלב. בספרות מצינו כי לתוםֿֿהלב הנדרש בסעיף 15(8) מאפיינים ייחודיים. אלו נובעים מן הצורך לאזן בין האינטרס הציבורי שהרשות תקבל מידע מהציבור על אודות מעשים פסולים ובין האינטרס לשמור על שמו הטוב של אדם (אוֹרי שנהר דיני לשון הרע 303 [1997]). בע"א 788/79 ריימר נ' עיזבון רייבר, פ"ד לו(2) 141, 149 (1981), קבע כבוד השופט (כתוארו אז) אהרן ברק כי כוונה לפגוע בנפגע אינה שוללת את הגנת סעיף 15(8) כאשר המתלונן האמין באמִתוּת הפרסום. לשון אחר: את תוםֿֿהלב יש למוֹד כמידה שבה האמין המפרסם שאשר פורסם היה נכון. אך אין אינטרס ציבורי להגן על המתלונן אם ידע שאין בתלונה שהגיש אמת (שם, עמ' 149). המלומד שנהר, עם זאת, סבור כי עמדה זו גורפת יָתרֿֿעלֿֿהמידה, וכי את המבחן יש לסייג כך שההגנה תחול רק על מתלונן אשר ,,[...] פעל מתוך כוונות טהורות ובנסיבות שבהן היתה הצדקה להגשת תלונה'' (עמ' 306). אם כן, תוםֿֿהלב פנים רבות לו בהקשרים השונים של המשפט לענפיו (ראו: ע"א [מחוזי י-ם] 11282/07 בן דב נ' מזר [פורסם במאגרים, 22/08/08]; ע"א 212/08 [מחוזי חי'] נאדף נ' שריר [פורסם במאגרים, 06/09/09]), ובהקשרו של סעיף 15(8) אפשר להקיש על קיומו אפילו לא היו הדברים שנכתבו אמת לאמִתהּ. ומן הכלל - אל הפרט: כשלעצמי, אני סבורה כי לנתבע עומדת חזקת תוםֿֿהלב הקבועה בסעיף 16(א) לחוק. חזקה זו קמה אם הוכיח הנתבע כי פרסם את הפרסום באחת הנסיבות המנויות בחלופות סעיף 15 וכי באותן נסיבות לא חרג הפרסום מתחום הסביר. הנתבע הגיש את התלונה ללשכת עורכי-הדין - כאמור, הגוף המוסמך לדון בתלונות הציבור על התנהגות פרקליטים - ועלֿֿכן פרסום לשון הרע נכנס בגדר הנסיבות המתוארות בסעיף 15(8). אשר לתנאי השני הטעון הוכחה - לאחר בחינת מכלול הנסיבות והאירועים שקדמו להגשתה, דומתני כי בהגשת התלונה ובאופן ניסוחה לא חרג הנתבע מתחום הסביר והמידתי, ואנמק: בתלונתו שטח הנתבע לפני הרשות את המצוקה שנקלע אליה בהליך המשפטי שניהל נגדו התובע בבית הדין לעבודה. הוא הציג את פרוטוקול הדיון שהתקיים, שממנו ביקש להסיק כי התובע ניצל את העובדה שבאותו שלב לא היה מיוצג עלֿֿידי עורךֿֿדין כדי לאיים עליו שבכוונתו להגיש תלונה במשטרה על כך שלא העביר כספים אשר היו מיועדים למרשו לאחד המוסדות שנתבעו לצדו, ועוד עמד, בזמן הדיון, על כך שמלפני בית הדין תצא החלטה מפורשת המורה למשטרת ישראל לפתוח בחקירה נגדו (סעיף 5 לתלונה). בסעיף 8 לתלונה ציטט הנתבע דברים שנאמרו בדיון מאוחר יותר באותו הליך מפי בא-כוחו שמוּנה בינתיים (ואשר מייצג אותו גם בהליך דנן) ומפי התובע, המלמדים - לדעתו - על כוונותיו של האחרון: ב"כ התובע: [...] ישנה החלטה מיום 2/12/04 לפיה, אני רשאי לפנות למשטרה לאור הממצאים החמורים ובית המשפט הציע לפנות לרשויות, התעקשתי שהמילה משטרה תירשם בהחלטה. פניתי למשטרה וביקשתי לחקור את העובדה שכספים ששייכים לתובע נגנבו לכאורה בידי הנתבעים 1 עד 4 וגם/או בידי מי מהם כפי שעולים הדברים מתצהיר התובע וכעולה מהחלטת בית הדין מהֿֿ2/12 והגורם החקירתי במשטרה סבר שבית המשפט כנראה אינו מבין את שכתב ושלח לי הודעה ב-3/5/05 כי הוא גונב [כך במקור - ש' א'] את החקירה עד שיינתן פסק דין סופי בתיק האזרחי. אני מבקש שתצא החלטה ברורה מבית המשפט שתבהיר שאין שום קשר בין התיק בסוף לבין המצב הקיים ושירשם ,,הנני מורה למשטרת ישראל לקבל תלונת התובע ואין שום קשר בסוף ההליך לדבר הקיים''. כרגע יש פה עבירות פליליות לכאורה אותן צריך לחקור. אני מבקש שהחלטה [כך במקור - ש' א'] מהֿֿ2/12 תחודד ותובהר שמשטרת ישראל חייבת לחקור, אם אני אפנה אליה, כי יש פה עבירה פלילית לכאורה. ב"כ הנתבעים 1 עד 4 : [...] אמר חברי שיש הליכי ערעור מוסדרים בחוק הרלבנטי על החלטות משטרת ישראל שלא לחקור. חברי מבקש לעקוף את ההליכים בדרך לא דרך. (עמ' 7, שורות 1-23 לפרוטוקול הדיון מיום 15/09/05 - נספח לתצהיר הנתבע; העמוד הרלוונטי צורף לתלונה) הנהֿֿכי-כן, התובע קיים כאן את שהבטיח בדיון נשוא התלונה, אז הזהיר כי בדיון הבא יעתור למותב היושב בדין בבקשה להורות למשטרה לפתוח בחקירה - ובינתיים אף פנה למשטרה בעצמו. ואמנם, בהחלטתו שניתנה מיד לאחר מכן (עמ' 8 לאותו פרוטוקול, שורות 3-7), קבע בית הדין - אשר לא שעה לבקשה - כי התובע לא נזקק להחלטתו. גם בלעדיה היה לאלֿֿידו להגיש תלונה על הנתבע, בין בכוחות עצמו ובין עלֿֿידי לקוחו. הדבר יוצר את הרושם שצעדים אלו שבחר התובע לנקוט במסגרת ההליך המשפטי, בהדגישו פעם אחר פעם חשדות למעשים פליליים נגד צד לדיון ובפנותו פניות חוזרות ונשנות לבית הדין בעתירה להורות לרשות החוקרת לחקור, כאשר החלטה כאמור מיותרת מעיקרה - אינם אלא טקטיקה שנועדה להפעיל לחץ על ה,,חשוד'' ולהלך עליו אימים. אשרֿֿעלֿֿכן, גם אם עצם השמעת הדברים מפי התובע אינה מעשה פלילי כל עיקר, אין ספק כי הנתבע חש, בתוםֿֿלב, נרדף, וסבר שמטרתם הסופית של כל הצעדים הללו הייתה להביא את הדיון אל התוצאה שאליה כיוון התובע שם, עלֿֿידי פרקליטו, הוא התובע כאן. אם כך, בתלונתו לא טפל הנתבע על התובע האשמות חסרות שחר בדבר סחיטה באיומים, המבוססות על עובדות אשר בדה מלבו. כל שעשה היה להפנות את הרשות המתאימה לפרוטוקול הדיונים, אשר לפי תחושתו שיקף התנהגות פלילית של התובע. הנתבע הוכיח אפוא כי עומדת לו חזקת תוםֿֿהלב הקבועה בסעיף 16(א) לחוק, שכן הוא לא חרג, בנסיבות שתוארו לעיל, מתחום הסביר, כי אם פנה לרשות המוסמכת בבקשה לבדוק את התנהגותו של פרקליט מקום שסבר כי חרגה היא מתחום הסביר, המקובל והנהוג, לפי דעתו, בגבולות ההליך המשפטי. התובע, לעומתו, לא עמד בנטל הוכחת הטענה כי נגד הנתבע פועלת חזקת העדר תוםֿֿהלב שנקבעה בסעיף 16(ב) לחוק. כפי שכבר בואר, הגם שהוא עצמו לא עבר עברה של סחיטה באיומים, כך שממילא לא הייתה בפרסום אמת, יריבו בבית הדין האמין באמת ובתמים כי הוא רודף אותו ומנסה בכל דרך להפעיל את רשויות שלטון החוק כדי להפליל אותו ולמצות עמו את ההליך הפלילי, וכך, בסופו של דבר, לזכות בהליך שניהל נגדו. אלא שלטעמי, גם מבלי להיזקק לחזקות הקבועות בסעיף 16 לחוק ניתן לקבוע כי הנתבע עמד בנטל המוטל עליו לפי סעיף 15(8) לחוק להוכחת תוםֿֿלבו. ויוטעם: תוםֿֿהלב הנדרש באותו סעיף אינו זה השמור לאדם אשר לבו טהור עד כי הוא ממורק מכל רבב. המידה הדרושה כדי לזַכות את הנתבע בהגנה היא אמונתו השלמה באמִתוּת הפרסום ותו לא. הנתבע אינו משפטן; אין בידיו הכלים הנחוצים כדי לבחון ולקבוע אם בהתבטאויותיו עבר התובע עברה על החוק. ועם זאת, תחושת הרדיפה והאיום שחש נוכח הדברים שאמר בשני דיונים משפטיים נטעה בו את האמונה כי התובע מבקש ללחוץ עליו לחץ החורג מהמותר ומהמידתי והעולה עד כדי סחיטה. העובדה שהוא לא ניגש למשטרה והגיש תלונה ביזמתו קודם ששלח את התלונה אל הלשכה אינה פוגמת בתוםֿֿלבו, ככל שהוא נוגע להגשת התלונה. לא הרי התנהגות לא-אתית של עורךֿֿדין כהרי עברה פלילית ממש, ועניינה של התלונה, כפי שהופנתה ללשכת עורכי-הדין, הייתה עברה על כללי האתיקה - אף אם הזכיר בה הנתבע סעיפים בחוק הפלילי. ראיית התלונה כמכלול, ובפרט - ניתוח האופן שבו היא מציגה את הקורות בפרשה והתחשבות בהפניה לפרוטוקול הדיון, שעליו היא נסמכת, ומנגד, שקילת האיזונים בין הרצון להגן על שמו הטוב של התובע מחד גיסא ובין זכותו של הנתבע לקבול לפני הרשויות על מעשיו של הפרקליט מאידך גיסא, מביאים למסקנה כי הנתבע זכאי להגנת סעיף 15(8) לחוק. לפיכך אני מורה על דחיית התביעה, ומחייבת את התובע לשלם לנתבע הוצאות משפט וכן שכרֿֿטרחת עורךֿֿדין בסך 10,000 ₪, בתוספת מסֿֿערךֿֿמוסף ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום המלא בפועל. ניתן בלשכתי היום, כ"ט כסלו תש"ע (16 בדצמבר 2009). המזכירות תשגר העתקי פסקֿֿהדין לצדדים.לשון הרע / הוצאת דיבה